תגית: פמיניזם

מחשבות על סקס

[זהירות: אישי ומביך]

 

סיפור אמיתי ולא מזעזע: בחור פוגש בחורה. בחור ובחורה בסופו של דייט די מוצלח מטיילים ברחוב בלילה לעבר הים. פתאום הבחור נעצר, מצביע על הבניין הסמוך: רואה את המרפסת הזו, לא ההיא, השניה? אז האמת היא שפה זה הבית שלי, את רוצה אולי לעלות? כיוון שהבחורה מחבבת את הבחור ונמשכת אליו במידת מה, אך לא רוצה לשכב איתו, היא אומרת לא, נראה לי שזה לא רעיון טוב. הבחור אומר לא התכוונתי ש, זה לא איזה זה, רק לכמה דקות, את חייבת לראות את הדירה שלי. הבחורה אומרת לא יודעת, לא נראה לי, טוב, בסדר, בוא נעלה, אבל זה באמת יהיה רק לכמה דקות ואז אני אלך. הבחור שמח. הם עולים למעלה, רואים את הדירה, שותים תה, מתמזמזים חצי שעה, תחילה על הספה ואז על המיטה של הבחור. הבחור מנסה להתחיל להפשיט את הבחורה והיא מסלקת את ידו; קצת אחרי שזה קורה שוב היא זזה אחורה ואומרת, נראה לי שאני אלך הביתה עכשיו. הבחור אומר וואו, כשאת אומרת חמש דקות את באמת מתכוונת לזה, מה? הבחורה אומרת כן. הבחור אומר אבל את כבר פה, אולי תישארי בכל זאת? הבחורה אומרת: אני באמת באמת רוצה ללכת הביתה עכשיו, והולכת הביתה.

רק כשהיא יוצאת מהבניין וחוזרת מהר מאוד במעלה הרחוב היא שמה לב, שלמרות שבסופו של דבר היא עשתה לא יותר ולא פחות ממה שרצתה לעשות, היא לא נהנתה מזה בכלל, כי היא היתה אחוזת חרדה כל זמן שהיתה שם; עסוקה בלהזכיר לעצמה רפיטטיבית, כמו כשצריך לזכור מספר טלפון ואין איפה לרשום, שהיא החליטה לא לשכב איתו, שהיא לא חייבת לשכב איתו, ודרוכה להימנע מדברים שיגרמו לה להרגיש שהיא כן חייבת לשכב איתו, כמו להתפשט מאיזשהו בגד. והיא נכנסת הביתה בהקלה כשהיא חושבת, קצת בהפתעה וקצת לא, עד כמה קשה לפעמים לאישה להימנע מסקס שהיא לא רוצה גם בטובות שמבין כל הנסיבות האפשריות.

חשבתי על זה עוד למחרת: תהיתי איך זה מהצד השני. ואז הבנתי שההפך – כלומר, שבחור שמעוניין בי באיזשהי מידה עדיין לא ירצה לשכב איתי עכשיו – לא קרה לי כמעט אף פעם. כלומר, זה לא בדיוק דיכוי גברי של נשים, זה מבנה חברתי שחוסם גברים ונשים כאחד: גם לגברים אין כמעט אפשרות לסרב לסקס בנסיבות כאלו בלי 'לשבור את הכלים'. אם בכלל, דווקא לנשים יש בהן יותר מרחב תמרון לגיטימי.

אבל יש איזו דינמיקה רעה שנוצרת כמעט תמיד כמעט מיד ברגע שאת בוחרת להשתמש במרחב הזה, כלומר להפוך את הגדרת המצב, מסיטואציה של משיכה הדדית שנעה לכיוון הכללי של סקס, לסיטואציה שבה הבחור רוצה סקס ואת מסרבת. זו ממש תחושה פיזית של חציית גבול בלתי-נראה, מעבר מסוג אחד של יחס בינאישי לסוג אחר ורע. לפעמים את לא מגיעה לגבול הזה, פשוט כי גם את רוצה את הסקס באותה מידה כמו הבחור. נראה לי שלפעמים, כשאת לא בטוחה מה את רוצה, את מעדיפה להחליט שאת רוצה סקס כדי להימנע מלהגיע לשם.

][

אז ניסיתי לנסח לעצמי בין מה למה הגבול, ולאט לאט השתכנעתי שאפשר לתאר את המבנה החברתי הבסיסי של איך אנחנו עושים סקס, ואת רוב מה שממש רע בו, באמצעות מבנה בינארי פשוט להחריד:

הדוקסה שלנו לגבי מיניות מכילה שני מודלים סותרים: לפי אחד מהם סקס הוא דבר הדדי שגם הגבר וגם האישה עושים בשביל הכיף (שיכול להיות פיזי, רומנטי, ריגושי וכו'), ושמעניק הון סימבולי של נחשקות ומוצלחות-מינית לשניהם; לפי השני סקס זה משהו שגברים רוצים ונשים יכולות לתת או להילקח מהן, שהוא טוב לגברים ורע לנשים, מעצים את כבודו של הגבר ולוקח כבוד מהאישה וכו'.

המודלים האלו שניהם דוקסה, לכן שניהם נתפסים לנו כנכונים באופן רגשי עמוק ובלתי ניתן לערעור רציונלי (כל טענה שמסתמכת על אחד מהם נשמעת הגיונית, אינטואיטיבית), ואנחנו לא באמת מתמודדים אף פעם עם הסתירה ביניהם אחת ולתמיד, אלא עוברים כל הזמן בלי להרגיש מאחד לשני, ולשילובים לא-לוגיים של שניהם, כמו שקורה לנו גם עם דוקסות אחרות.

אבל כמו עם דוקסות אחרות, גם הדוקסה הזאת מאפשרת לצד ההגמוני לחיות עם עצמו בשלום ובתחושת קוהרנטיות, ומפילה את מלוא עול ההתמודדות עם סתירותיה הפנימיות על הצד המוכפף. מבחינה אישית, עבור הגברים אין בתוך הדוקסה הזאת סתירה ישירה: הם אמורים לרצות סקס תמיד ובכל מקרה (גם זו כאמור נורמה דכאנית בדרכה). אבל מבחינת הנשים יש פה סתירה יסודית שמנכיחה את עצמה כל הזמן למרות שלא באופן מילולי, כי הסקס יכול בכל שניה, בכל הערה קלישאתית של הגבר או מחשבה סתמית של עצמך, לעבור מלהיות מובן באמצעות מודל אחד, ללהיות מובן באמצעות המודל השני, ולהוציא אותך לגמרי משיווי משקל.

ולכן נראה לי שמעט מאוד גברים, אם בכלל, מבינים באמת עד כמה סקס הטרוסקסואלי הוא גם במיטבו אמביוולנטי-לעומק עבור נשים: כי המודלים יכולים להתחלף בלי התראה: אפילו בסקס טוב ושוויוני עם מישהו שאת אוהבת ובוטחת בו וכו', יש רגעים שבהם את מתעייפת וחושבת אולי להפסיק, ואז עונה לעצמך הוא יתבאס, אולי נמשיך קצת בכל זאת עד שהוא יגמור, ונזרקת פתאום לתוך המודל השני; שלא לדבר כמובן על המקרה שבו את שוכבת עם מישהו חדש בהמשגה של סקס זה דבר שאנשים בוגרים עושים בשביל הכיף, ואז הוא אומר משהו קטן על כמה קל היה להכניס אותך למיטה, וכל המליון וריאציות של זה; ועד המקרים שבהם את מוצאת את עצמך עושה סקס שאת לא באמת רוצה.

נראה לי שהרבה מקרים של דייט רייפ מהסוג ה'אפור' (מישהי שלא רוצה, אבל לא בצורה נחרצת, משוכנעת 'בטוב' להסכים לסקס שעושה לה מאוד רע) הם כאלו: את נכנסת מרצונך לתוך סיטואציה מינית 'טובה' מהמודל הראשון, מה שתלוי בזה שהגדרת-המצב של שניכם היא מתוך המודל הראשון, ופתאום הבחור – לעתים קרובות לא בזדון ואפילו לא במודע – משנה את הגדרת המצב לכזו שהיא מהמודל השני, כולל תבנות חוזר לאחור של הגדרת המצב עד כה, ואת משתכנעת שברור שאת לא אמורה לגמרי-לרצות סקס בשביל לעשות סקס, ברור שאת אמורה להרגיש קצת רע ובכל זאת להמשיך, שאם את כבר שם אז התחייבת 'לתת' ואת לא יכולה לסגת.

ויש פה עוד עוקץ די חמקמק, כי בשביל הניסיון היומיומי של כולנו לחיות ככל האפשר במודל הראשון, שהוא הכרחי כדי לעשות סקס טוב ושוויוני כלשהו, צריך תמיד להדחיק כל הזמן בצורה אקטיבית את המודל השני, כי גם הוא מתבקש ואינטואיטיבי. וכך תמיד, ברגע שהמהפך המהמם לרעה בהגדרת המצב מתרחש, עולה גם ההרגשה שהיית אמורה להבין מראש, שזו גם אשמתך, כי למה בכלל עלית אליו הביתה אם לא רצית לשכב איתו, שבעצם ידעת כל הזמן שלשם זה הולך ואיך יכולת – –

רגע ההלם הזה שחוזר ונשנה בכל כך הרבה דרכים: הרגע שבו את חווה את האנומיה החברתית שבתוכה את חיה בתור משהו דפוק ומערער בפסיכולוגיה האישית שלך.

][

הרבה מהמאבק הפמיניסטי הציבורי בהקשר הזה הוא ניסיון לעקור מהשורש, כלומר מהדוקסה, את המודל השני, ולהישאר עם המודל הראשון. זה מאבק חשוב מאוד, וההצלחה החלקית הגדולה שלו מרשימה מאוד.

אבל עם זאת, נראה לי שזו טעות לחשוב שהמאבק הפמיניסטי היומיומי-הפרטי שלך לחיות את חייך בצורה דכאנית פחות צריך להיות פשוט העתק מוקטן של המאבק הציבורי הגדול. כי לשנות את החברה זה עניין אחד ולחיות באופן משחרר בתוך החברה הקיימת זה עניין אחר. ברור שיש קשר הדוק בין שני המאבקים האלו, כי אם מספיק מאיתנו נחיה ככה החברה תשתנה, וכי כדי לשנות את החברה צריך לשנות את איך שאנחנו חיות; ובכל זאת אלו חזיתות שונות, שדורשות טקטיקות שונות קצת.

בחברה שבה אנחנו חיות, מודל שתיים הוא רלוונטי באופן עמוק מאוד. וההנחה שהדבר הפמיניסטי לעשות בחייך הפרטיים היא למחוק אותו אחת ולתמיד מתוך האופן שבו את חושבת, ההנחה הזאת היא דווקא חלק ממה שמשמר את האנומיה: נסיון המחיקה מייצר בעצמו סוג מסויים של סיטואציות דכאניות (את עושה סקס שאת לא רוצה, תוך הדחקת הסיבות לכך שאת לא רוצה, כי הן שייכות למודל שתיים, כי הרי סקס זה אמור להיות כיף, את אמורה להנות מזה) ומעצים את האיום בסיטואציות דכאניות מסוג אחר (אם כל מאמצייך מושקעים בניסיון להימנע מלחשוב באופן מסוים, הרי שכשהמודחק הזה חוזר וצץ במלוא הרלוונטיות והמובנות-מאליה שלו אין לך יותר מה לעשות, כל העמדה שלך מתפרקת; וכך את שומעת נשים שגילו ש'בעצם', 'בעומק', 'נשים תמיד היו ותמיד יהיו', וכו').

ולכן נראה לי שאולי מה שהכי כדאי לעשות עכשיו, ביומיום, בינינו לבין עצמנו, הוא להבין שבניגוד לכל האינטואיציות הפסיכולוגיסטיות שינקנו עם מוסר אבינו, זה שמשהו מודחק לא אומר שהוא ה-אמת, אלא רק שהוא אמת רלוונטית אחת; וכך, בכל פעם שמודחק כזה מציג את עצמו לזהות אותו כשייך למודל שתיים, לקוד בפני הקומון-סנסיות הבלתי-נמנעת שלו, ואז בכל זאת לסרב להיכנס אליו;

וגם להבין ולהסביר לבני הזוג שלנו, שבניגוד למיתוס הפאלוצנטרי שבו כולנו מחזיקים ומחזיקות (וריאציה קלה בלבד על המודל הפורנוגרפי הקשיח שתיארו פעם איה ופלאי מזוית אחת ואיתמר מזוית אחרת) – בניגוד למיתוס הזה, לא נכון שהטלוס של כל אינטרקציה בין גבר לאישה שיש בה איזשהי מיניות הדדית הוא זין משפיך בתוך כוס.

אבל קשה להבין את זה, ועוד יותר קשה לזכור את זה בסיטואציות מלחיצות.

I want to take a ride on your disco stick

אני פמיניסטית. אם הייתי דמות בספר שנכתב לפני ארבעים שנה, זה היה אומר עליי הרבה. הייתי כנראה מחוץ למיינסטרים, נאבקת ביחד עם אחיותי בארגון למען זכויות האישה, למען זכותנו לעבוד ולקבל שכר הוגן וללמוד באוניברסיטה. אם הייתי פמיניסטית לפני ארבעים שנה, המאבק ואחוות האחיות היו חלק ניכר מהאקלים החברתי והתרבותי שלי.

אבל עברו ארבעים שנה. בשנים האלו נשים נלחמו במגוון תחומים: בתחום המשפטי, להסדרת שוויון הזכויות בחוק; בתחום התרבותי, בעיקר למען זכותה של האישה לומר לא. לומר לא לגברים, לומר לא למעצבי אופנה, לומר לא לאנשים שחושבים שהם יודעים עליה משהו בגלל שהיא אישה; בתחום הרפואי, כדי לפתור את הבעיות הספציפיות לנשים וכדי לאפשר להן לקבל שליטה מלאה יותר על הגוף שלהן; ובתחום העסקי, כדי להגביה את תקרת הזכוכית.

וזה הצליח. במישור הכלכלי, על פי מחקר רחב היקף שנערך לאחרונה בארצות הברית, נשים מהוות 50 אחוז מכוח העבודה. ויותר מזה, "כיום, נשים זכאיות ל-60 אחוזים מהתארים שמחלקים הקולג'ים מדי שנה ולחצי מתארי הדוקטור והתארים המקצועיים. כמעט 40 אחוזים מהנשים העובדות מחזיקות במשרות ניהוליות ומשרות מקצועיות אחרות. נשים מקבלות 80 אחוזים מהחלטות הקניה בבתים אמריקאיים".

וזה הצליח מאד. במישור התרבותי, היום שבו האינטרנט התפוצץ הוא היום שבו ליידי גאגא, אייקון מוזיקה ואופנה בשיא של השיא של השפיץ של המיינסטרים שחררה לעולם את הקליפ הבא, שבמרכזו נמצאים כל הדברים שבכל מקום אחר מתחבאים בשוליים: בוצ'ות בבגדי עור שמתנשקות עם כוסיות על בכלא, ערבוביה מוחלטת של שחור ולבן, פסטיש של "רוצחים מלידה" בכיכובן של נשים, פרודיה משוגעת על "תלמה ולואיז", גיבורת קליפ עם משקפיים מסיגריות מעשנות למען השם, והאישה היחידה שהצליחה לעקוף את מדונה בכמה שהיא שמה את הכוס שלה במרכז התמונה. ועכשיו שקט, צופים:

 

 

וההצלחה הזאת, ביחד עם שינויים תרבותיים אחרים, הפכה את הדור שלנו לדור אחר. איתמר הגדיר זאת היטב בביטוי "דור עייף". ככה הוא מגדיר אותנו: "אנחנו האנשים שרצו ללמוד באקדמיה, בעוד זו מתפרקת מכל נכסיה; אנחנו אלו שרצו להיות עיתונאים, וכל שנותנים לנו לכתוב הוא סיפורי ברנז'ה; אנחנו מי שרצו להיות מבקרי תרבות, ונאלצים למצוא משהו להיאחז בו ב"אח הגדול"; חשוב לנו לדבר נכון, אבל לא ברור לנו למה; חשוב לנו לדעת היסטוריה, אבל נאלץ לעשות זאת לבד, בפרגמנטים, בשגיאות גסות. כשדורות קודמים מדברים על בורותנו, הם צודקים. אנחנו לא יודעים כמעט דבר. אבל את מה שאנחנו יודעים, למדנו לבדנו ובמאמץ; וגם המאמץ הזה נראה לעתים מיותר".

ואת כל זה ארגוני הנשים לא הצליחו להפנים. מתארת זאת יפה אחת בשם "עכבר זועם": "ארגוני הנשים נכשלו בבואם להתאים את התנועה ואת המסר שלהם לעידן חדש ולדור חדש של פמיניסטיות לעתיד. איפה הסלוגנים לסטיקרים, איפה הטקטיקות, איפה הגישה המחודשת ומשופרת של המאה ה-21 לבעיות שהן עתיקות כמו הזמן? האם הם משתמשים באינטרנט למשהו אחר מלבד מיילים דחופים ותרומות? איפה הקליפים המחוכמים ביוטיוב של הדור החדש של פמיניסטיות שבהם מדברים על איך החוק הזה או הזה משפיע עליהן? איפה הנוכחות הטלוויזיונית? איפה הבלוגריות? (הו, יש הרבה בלוגריות פמיניסטיות, אבל הן לא ממומנות או מקודמות או מחוזקות בידי ארגונים פמיניסטיים, שעדיין חושבים שהאינטרנט נועד בעיקר לשליחת מיילים)".

וזה אומר שלהגיד "אני פמיניסטית" בעצם לא מתאר אותי כלל. אם כבר, אני פמיניסטית עייפה. מצד אחד, אין לי יותר שום אחווה עם שום ארגון נשים, כמו שהיה לדור שקדם לי. ארגוני הנשים מזמן הפסיקו להיות במרכז הבמה, הפמיניזם שהם מחזיקים בו כבול במשבר הייצוג התמידי ולא יכול לעשות דבר מלבד לארגן פאנלים שבהם תדבר אחת אישה אשכנזיה, אחת אישה ערביה, אחת אישה מזרחית ואחת לסבית (אפשר גם טרנס). ומצד שני, הפמיניזם הגדול ביותר קורה באמת. אחת ליידי גאגא אומרת לכל העולם: "אני אישה, ואני אעשה מה שבזין שלי, ואני ארוויח טריליון כסף גם אם אני קצת מכוערת ויש לי קול של גבר".

וכמו שקורה באופן כללי בדור שלי, המצב הזה שם אותנו במדבר. יש לנו אידיאלים, יש לנו מחשבה עמומה על רצון לשינוי ויש לנו עיניים לראות את הבעיות במציאות שסובבת אותנו, אבל אין לנו הנהגה פוליטית, אין לנו הוגות פמיניסטיות חדשות משפיעות, אין לנו דרכים מחוכמות להשתמש בטכנולוגיה, ובעיקר אין לנו שום במה מרכזית שבה נוכל להתדיין עם יתר התנועות הרווחות בחברה. הגיע הזמן להתארגן לקראת כל הדברים האלו, והפעם לא לשכוח בצד את ה-disco stick שלנו.

על "צניעות", חשיפה והפנמת איסורי החשק

המיניות תופסת מקום מרכזי כל כך במיסטיקה היהודית, עד שויתור עליה יהיה משול לתלישת השלד מתוך הגוף. מתוך ההנחה שהאדם הוא "צלם אלוהים", התפתחה ועלתה ההכרה שהאל בנוי בצלמנו כדמותנו, ועל כן חייב גם להתגשם במבנה מטאפיזי המקביל לזה הפיזי, האנושי, ובכך להיות בעל איברי מין. ומכיוון שאלו הם החיבור, מהבחינה הפשוטה ביותר, בין זכר ונקבה, ומכיוון שעל החזרתו של היקום אל אחדותו הפרמורדיאלית מושתת רעיון התיקון, תופסים אותם אברי מין אלוהיים את מוקד ומרכז הבמה הקבלית, ואל הפעלתם וזיווגם השלם מכוונים המקובלים את מיטב מאמציהם.

סימון וייל אמנם כתבה שלבקש ממיסטיקן שלא ידמה את יחסיו עם האל לאהבה אנושית כמוה כבקשה מאמן לצייר – רק ללא צבעים, אולם נראה שהעיסוק הקבלי ביחסיו המיניים של האל עם העולם חורג מכדי שימוש מטאפורי הכרחי: המבנה התיאוסופי בנוי כולו על ההבנה שהאל משפיע את שפעו אל העולם הנקבי דרך איבר מין זכרי (ספירת יסוד), ובצורה של זיווג מקודש. כשאנחנו ממלמלים, לפני תפילה או מצווה, "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה", אנחנו "מכוונים" את עצמנו לסייע באחדות מערך הספירות: תשע העליונות עם זו התחתונה, השכינה. אך מתוך כך אנחנו יכולים להבין לא רק את התפיסה הקבלית של יחסי המין המקודשים, אלא גם את תפיסת היחסים בין המינים עבור המקובלים.

כפי שהדגיש במחקריו אליוט וולפסון, אין זה מקרה שמתוך עץ הספירות תופס המימד הנקבי (באופן מובהק) רק ספירה אחת, וגם זו אינה אלא התחתונה ביותר. השכינה, היא ספירת מלכות, היא הארץ, ממתינה פאסיבית לשפע הזכרי שיעניק לה חיות, וזה מגיע מלמעלה, מהשמיים, במורד שאר הספירות, מהאל. הנקבה, שאין כל ספק בנחיצותה לאיחוד השלם של העולם האלוהי (שהרי צלם אלוהים המקורי, האדם הראשון, הוא אנדרוגיני), מקבילה עם זאת לעטרה שעל האיבר הזכרי: היא שלו, ואין הוא שלה. הוא חייה, והיא לו עיטור והשלמה. היא כנועה לו, והוא ימשול בה.

אין זה בלתי צפוי, אפוא, שכאשר השפה הקבלית תחדור ותשתלט על השיח ההלכתי, נהיה עדים להתייחסות לגליסטית גוברת והולכת אל שדה המיניות אצל האישה. בעוד שבאופן תיאורטי היתה האורתודוקסיה יכולה להציע מגוון "פתרונות" לבעייתיות הבין-מינית שהיא רקחה לעצמה, בפועל נראה שכיום מתגלם העניין בראש ובראשונה בהדגשה גוברת והולכת של אותה סגולה טובה שהפכה לאיום: "צניעות".

כידוע, נדרשת האישה שומרת המצוות להפנות את כל כבודה פנימה, הווה כמובן אומר לכסות את גופה, ואם בחברה החרדית נקשר הדבר בעיקר להגנת הגבר מפני פיתויי יצרו הרע (שיגרום להשחתת זרעו הטוב), הרי שאצל התינוקות דבֵּי הרב קוק מתווסף לאיסור (כפי שהראה יוסף אחיטוב) מימד לאומי הנותן תוקף מועצם בהרבה לצוויי לכיסוי. שכן, כפי שכותב הרב שלמה אבינר, "מידת הצניעות […] שייכת לאופי הישראלי המיוחד", ועבירה על הלכותיה מובילה ל"פגיעה באורגניזם הכלל-ישראלי".

לא רק מיסטיפיקציה של האתנוס והפיכתו לעצם מטאפיזי יש כאן, אלא גם ראייתו כישות נקבית הזקוקה להגנה מפני פריצות וטומאה. מהלך זה, בו הלאום נתפס כרעייה, נראה מובן מאליו אם נזכור שעוד הרבה לפני התפתחות הקבלה נתפסו יחסי העם ואלוהיו כיחסי אישות. מאידך גיסא, ניתן להניח שהאקסטרפולציה של תפיסה זו לכדי מטאפיזיקה קבלית, וראיית "כנסת ישראל" כשכינה, כלומר כצד הנקבי, המצומצם, של האלוהות, הטו את הדגש ההלכתי, בכל הנוגע לצניעות, כלפי האיסורים החלים על האשה. מפני שאם הגבר הוא מיקרוקוסמוס איזומורפי של האלוהות, ואם כל קיום מצווה שלו "למטה", מחולל תנועות אלוהיות ומתקן "למעלה", הרי שלאישה נותר להיות בת דמותה הזעירה של השכינה, כלומר של כנסת ישראל, ומכאן שכל פגיעה בתומתה או בטהרתה מהווה התקפה ישירה על האומה כולה.

ודאי: דקדוקי ה"צניעות" אינם רק קבליזציה של ההלכה, אלא גם תגובה למתירנות המודרנית והפוסטמודרנית, תגובה שהחלה עוד באירופה של המאה התשע-עשרה, נמשכה במשנה תוקף מאז ועד ימינו, וצפויה עוד להוסיף ולהימשך. אין ספק בכך, אך אין מדובר גם בשתי תנועות נפרדות: חדירת השיח הקבלי אל בין דפי ההלכה גם היא חלק מהתגובה האורתודוקסית למודרנה: הא בהא תליא, והקבלה, שהתחילה במאה השלוש-עשרה כמענה למבוכת היהודים אל מול גילויה המחודש של הפילוסופיה היוונית והצורך בסיבה טובה להמשיך ולקיים מצוות, משמשת כעת כשיח ראקציונרי מנחם עליו מתרפקים גם ובעיקר כאשר הנראטיבים האוניברסליסטים מתפרקים והולכים.

בין אותם הנראטיבים נמצא גם זה הפמיניסטי, שמצוי כיום במשבר קשה, כשלא ברור אם כאשר בריטני ספירס חושפת את ערוותה לפפראצי מדובר באשה ש"עושה מה שהיא רוצה עם גופה", או בקרבן מעורר רחמים של תרבות הצריכה הקפיטליסטית-שובניסטית (ואולי בכלל מדובר באקט סתמי של אדם על סף משבר נוירוטי). מה שברור הוא שכשבריטני מתפשטת, הקהל הוא שנדרש לכסות את בושתה, כלומר לשקול כיצד, אם בכלל, להציג את האירוע. במילים אחרות, נראה שהגוף הנשי, שבמערב נחשף יותר ויותר כעניין יומיומי, מציב מצידו קודקס הלכתי חדש ומפורט החל דווקא על זה הגברי.

לא קשה להבחין בכך: עם כל גילוי נוסף של מתירנות נשית, מתגלה לנו גם טפח נוסף בחלקת האיסורים התקפים לגבי הגבר. בעוד שבעבר תפיחה על השכם, אחיזת המרפק או התחככות מקרית תוך כדי מעבר במסדרון לא נשאו כל מטען מיני (אכן, נחשבו פשוט לחסרי משמעות), הרי שהיום אפילו מבט יכול להיות הטרדה, וכל מילה לא נכונה היא הצעה מגונה. שוב, הא בהא תליא: ככל שהמיניות מוחצנת יותר, כך נידרש יותר לאיפוק ושליטה. כאשר המין הוא פוטנציאל תמידי וריאלי, יש לשמור פי כמה לא להפוך אותו לאקטואלי. בסופו של דבר נדרש הגבר לקבל על עצמו עול מצוות: לשמור על ידיו, על פיו, על עיניו. ואף סייגים שונים נדרשים ומאומצים: ישיבה משותפת במשרד רק עם דלת פתוחה, עבודה לילית משותפת רק בשלושה. ממש כללי יחוד על פי ההלכה.

אך בשונה מההלכה, הרי שכאן מדובר בהיפוך והפנמה של האיסורים השונים: במקום שיחולו על חוץ האישה (מה מותר לה ללבוש, לאן מותר לה ללכת) הם חלים על פנים הגבר (מה מותר לו לחשוק, איך עליו להתנהג). במקום שייכפו מבחוץ ומלמעלה עליה, הם נובעים מבפנים ומלמטה אצלו. המערך "ההלכתי" הזה נובע באופן ספונטאני מתוך הנחות המוצא הליברליות, והגבר נדרש לממן לאשה את החופש לעשות כרצונה על ידי תשלום מכיסו במטבע של איפוק ושל כוונה נכונה.

הפנמת כללי ההתנהגות כאן היא דבר חיובי כמובן, משום שהיא מעבירה, כראוי, את האחריות להתנהגותו של הגבר אליו ולא תולה אותה במידת נראותו של גוף האישה (ובעצם במידה בה היא מאפשרת לו להיראות). אך יותר מכך: מדובר בנדבך נוסף מתוך מגמה כלל-אנושית, המופיעה בתחומים רבים, של הפנמה ושל פסיכולוגיזציה. לא עוד נסביר את התנהגותנו על פי מערך תיאולוגי-שמימי: במקום לראות בכל דבר ועבר ביטויים ארציים למבנים מטאפיזיים, נסביר את עצמנו, ואת התנהגותנו, על ידי פניה אל כוחות פסיכולוגיים ונפשיים. דוגמא נאה לכך היא דווקא מפעל הפסיכולוגיזציה שערכה תנועת החסידות לקבלה: את הערגה התנאית-עד-שבתאית למשיח כמלך החליפה השאיפה לגאולה פנימית; תחת ספקולציות על מלאכים ושדים נוצרה הכוונה לתמימות ותיקונים; במקום מיתוסים לוריאנים של צמצום ושבירה למדו טיפוח דבקות וכוונה; האבות חזרו להיות דמויות מופת ולא עוד גילמו רק כוחות שמימיים, ובמקום שהיה בו מערך של ספירות ראו כעת רגשות ויצרים.

אלא שהחסידות, כפי שהיה יכול להיות צפוי, הצטפדה, ורוחה מתה. ההלכה, כמו גם הקבלה, חזרה כבתנועת מטוטלת להיות קודקס של חוקים (שמימיים או ארציים), ולא צוהר דרכו אפשר להבין ולשנות את לבנו. כך, בד בבד עם תנועות הנאורות וההשכלה, וכתגובה מפוחדת לאלו, שבה ושבתה הקבלה את העולם היהודי-אורתודוקסי. שתי עדשות דרכן נתפסים יחסי המינים לוטשו בידי היהודים, אך אין בכוחן ליצור משקפיים, שכן כל אחת מכוונת למקום אחר לחלוטין: אם אצל המקובלים האשה היא התגלמות השכינה, ועל כן עליה לצמצם עצמה ולהתכסות, הרי שאצל ההומניסטים האשה היא התגלמות (נוספת) של האידאל האנושי, וככזה באפשרותה להכריע בכל הנוגע לחייה מתוך בחינתם הרציונלית: ברצותה להתכסות תתכסה, וברצותה להתגלות תתגלה. על הגבר, כאמור, מוטלת ראשית החובה לאפשר לה כל זאת, ושנית להתאים את עצמו אל המצב החדש, אל כל מצב חדש שיווצר. אצל היונקים מהקבלה האשה היא מרכיב (הכרחי אבל מצומצם) של האדם. אצל הליברלים היא אדם.

אך אותה מטוטלת ממשיכה ונעה, ומול הדחף להחצין, לחלום, לברוא עולמות, ניצבת ההשקפה המכנה את תוצרי הדמיון בשמם, כלומר מבינה אותם כמרמזים על נטיות נפשיות יותר מאשר על תנועות קוסמיות. כי בסופו של דבר (או כך לפחות נראה בנקודת הזמן הזאת), ככל שהיא מתקדמת בכיבוש העולם מהבחינה המעשית, הלא מבחינה רעיונית מוותרת האנושות על מרחבי היקום ומספרת לעצמה את סיפורה על ידי פניה פנימה, אל תוככיה. כך מפלצות-יער הופכות לחרדות, שאיפה לחיי-נצח לתאוות-פרסום, ואהבת-אמת להפרשת הורמונים. מדע הפסיכולוגיה, ופרויד כנביאו, הינו רק ביטוי אחד, מודע, לאותו מהלך כלל-אנושי שבו כוחות מטאפיזיים כגון "החוק", "הטבע", "הרוע", "האהבה" הופכים להיפעלויות ותנועות נפשיות.

קיפולו של המגדל המטאפיזי אל תוך המבנה הנפשי הוא מחויב המציאות בעידן רציונלי, שבו היחידים המעזים לתלות את יהבם על ישויות מיתולוגיות חייבים לתפוס את עצמם כאמיצים, שכן הם הצליחו "להתעלות מעל לשכל" ולבצע "קפיצת אמונה". אך לא קפיצה יש כאן אלא רגרסיה, חזרה נפחדת אל חמימות החיק המגונן של המיתוס הפרימיטיבי, ריאקציה פגאנית אל מול שכלול הבריאה המונותאיסטי, שדאג תמיד, ושוב ושוב, לנפץ את אליליו ולהימנע מלהשתחוות להבל ולריק. אכן, אותו תירוץ על "אומץ" בעצמו חושף בפנינו את חולשת המיתוס בימינו: הכריעה בצלו היא תמיד מודעת.

כי בשונה מאוד מבעבר, המיתולוגיה בימינו איננה עוד שקופה. סיפוריה אינם מהלכים עלינו קסם אמיתי: כבר אי אפשר להתבונן דרכה אל העולם – אנחנו לא יכולים להימנע מלראות את הלכלוכים על המסך – אלא אם כן הישרנו מבט ולפנים התבוננו בה. היא איבדה את כוחה ללכוד אותנו מבלי משים, לפרש את חיינו בשבילנו מבלי שכלל נבין שכך היא אכן עושה. כיום הכל ידוע, הכל על השולחן: מי שבוחר במיתוס מודע לכך, וזקוק לתרץ זאת באמצעות ההיגיון. כך שגם אצל שוחרי הדרמה המיתולוגית, אהבתם אליה חייבת להיות מוסברת לעצמם בעזרת הרציונליות. אם לא המיתוס עצמו הוא שעבר רציונליזציה, אז לפחות הסיבה לדבקותנו בו. יזעק ככל אשר יוכל ואף יתקע בשופרות – המיתוס בעצמו עבר הפנמה.

הבנה מיתולוגית של המציאות, אם כן, היא בימינו בברור בחירה, וכאשר בחירה זו שוללת את יכולתו של הזולת לבחור, היא חותרת תחת יסודותיה שלה. הבחירה במיתוס של "צניעות", מעין וריאציה פרוטסטנטית-פוריטנית על הנושא היהודי, מגוחכת פי כמה בדת שבשדות רבים משורשת עמוק כל כך במסורות שהן בלשון תכלית המעטה קדם-ויקטוריאניות: איך מתיישבת הדאגה לצניעותה של האשה עם המצווה לקיים בחתונה "חדר יחוד"? האם צנוע הדבר לשלוח את החתן והכלה שזה עתה נישאו לתת תוקף לבריתם באמצעות ביאה, וזאת אל מול אורחי החתונה כולם? ומה צנוע בחיובה של אותה אישה להגיש לרב את תחתוניה כדי שיכריע האם הפרשותיה נחשבות נידה? לו אכן השמירה על צניעותה היתה עיקר, כי אז מצוות אלה היו מפורשות מחדש, מופשטות מצורתן הנוכחית.

ההלכה מתפתחת. היא מתפתחת בכך שציווייה עוברים הפנמה, וזאת בחסות המרחב הליברלי. היא מתפתחת בכך שעל כל אדם בוגר לשלוט בעצמו, תוך נתינת מרחב מקסימלי לזולתו. היא מתפתחת בכך שאנו נדרשים כיום ליתר מודעות, ליתר תשומת לב, ליתר בחירה והכרעה. יהיו שיאמרו שזו היתה כוונתן המקורית של המצוות: לפתח בנו מודעות עצמית, ולהביא אותנו להתנהגות מוסרית, לחזק את הקשר שלנו עם עצמנו – לא על ידי כפייה, אלא מתוך נטיעת ההכרה שזו הדרך היחידה לדעת את החיים, להיות אדם.

רשומה זו התפרסמה גם ב"לולאת האל"