תגית: פוליטיקה

החיים כמשל

נחשו מי. ויקיפדיה תמיד קראתי ברצינות. פעם יותר. אולי אין אף אחד שיכול לקרוא ביתר רצינות מילד בן חמש. אבל הקריאה הרצינית שלי החלה רק בתיכון, עם "נרקיס וגולדמונד" של הרמן הסה. התרגום היה ישן וקשה, והייתי צריך לעבור כמה עמודים עד שהעברית נראתה הגיונית פתאום. אני זוכר שחשבתי כך גם אז. כלומר, שהופתעתי מההתרגלות, מהדרך שבה השפה הפכה לטבעית. זה נראה כמו כרטיס כניסה זול – קרא מעט, והספר כבר יבוא אליך.

וזה גם היה מתגמל. מתגמל באמת, במובן הישן שבו מדברים על ספרות מתגמלת. אני זוכר עד היום חלקים מהתיאור של המגיפה השחורה בספר, ואני זוכר כמה הם הפעימו אותי, כתיאורים, לא כעלילה.

מחירים ומתנות

הקריאה בבורדייה גורמת לי להרגיש אבוד. קשה לי ליישב בין ההסכמה, המוחלטת כמעט, לניתוח שלו לשדה הספרות, לבין כמה מהחוויות שעצבו אותי וגרמו לי מלכתחילה להיכנס לשדה הזה, גם אם רק לעמדת השוליים הקטנה והמפוארת הזו. בתיכון ישנם מעט מאוד כוחות חברתיים, אם בכלל, שמעודדים אותך לקרוא. כלומר, הקריאה אצלי היתה למרות, ולא בגלל, מכניקות הדחייה והמשיכה של חברת בני האדם.

ובעצם, גם זה לא לגמרי נכון. קבוצת ההתייחסות שלי קראה. הם קראו הרבה. ובעצם, גם זה לא מדויק. כי עם הרמן הסה התחלתי בהתנתקות איטית גם מהאנשים שהקיפו אותי, ושקראו בעיקר מד"ב. במשך זמן רב אחר כך, מד"ב היה מה שרובם המשיכו לקרוא. כך שבתיכון קראתי, ובתיכון קראתי את מה שמבחינה חברתית כנראה שלא היה טעם לקרוא. הקריאה היתה מתגמלת, והמחיר היחיד שיכולתי לראות היה כרטיס הכניסה ההוא, הקושי שבלהתחיל. מחיר נוסף, פעוט: האפשרות להתאכזב מספר.

דיגרסיות תאורטיות קלות

אחד מהרגעים החזקים של תפיסת השדות של בורדייה הוא הדרך שבה בכל שדה מתקיים הון משלו, שכל שדה מגדיר, ושהופך, מרגע שאתה בתוך השדה, להגיוני, למעין אקסיומה שבדיעבד. כלומר, ההון ספציפי לשדה. כלומר, ההון אינו בר המרה להון בשדות אחרים. כלומר, ההון של שדה מסוים נראה הגיוני, טבעי, מרגע שאתה בתוך השדה. ומרגע שההון הגיוני, פועלת עליך גם הדינמיקה הרגילה של השדה – המרוץ אחר ההון – וגורמת לך לקבל את חוקי המשחק הייחודיים של אותו שדה היפותטי.

הבעיה היא, אם כן, כיצד אדם נכנס לשדה. או, בניסוח אחר, מה גורם לאדם לרצות להתחרות בשדה מסוים, לשלם את מחיר הכניסה לשדה, ולהתחיל בו מאפס? ולמרות שאני משוכנע שאי אפשר למצוא לכך תשובה שלא יהיה לה גם פן חברתי, נדמה לי שהפן החברתי אינו היחיד.

המאחורה

בגיל 17, אני חושב, קראתי את "מלים" של יותם ראובני, והחלטתי שאני רוצה לכתוב. כתבתי גם בעבר, אבל לא מתוך אותה רצינות. יותר כשעשוע. לקחתי את "מלים" מהספרייה של ההורים שלי, בגלל הכריכה האחורית. זה היה ספר לבן, צנום יחסית, שאת מקום הטקסט של "המאחורה" תפסה סדרת מספרים. התחלתי לקרוא. אני זוכר את ההפתעה. אני זוכר שחשבתי – במלים הללו – "מותר לכתוב ככה?".

אלו מלים מוזרות, ויכול להיות שלא בהן חשבתי. אבל אלו המלים שבהן סיפרתי את האנקדוטה הזו מאז. אי אפשר להבין אותן בלי ציטוט מהספר. הפרק, שנקרא "למה אמרתי מה שאמרתי על זכריה סטנקו", מתחיל במלים הללו:

"נולדתי לתוך עולם מהיר מדי, מלוכלך ובלי מוצא. עולם מחפיר כדי כך, שאף לרחם עליו אין טעם. במשך שנים, אולי חמש או שבע, ישבתי בכל מיני מקומות (בעצם, רק במקום אחד שהשתנה בלי הרף), וכתבתי כמו משוגע, מסוגר כמו מצורע, כאילו יש בכך תשועה".

הוא נגמר, אגב, עמוד אחר כך, במלים הללו:

"החשיבה הלילית דומה לינשוף. אין לה עיניים. אני תוהה לפעמים אם הייתי מוכרח לבוא לארץ הזאת. אני שואל מה היה מתרחש אלמלא באתי. מוות מרחף כאן בעננים. אני רואה שלא אמרתי שום דבר על זכריה סטנקו, ורציתי, באמת, לומר עלו כמה מלים".

מותר

"מותר לכתוב ככה" היא שאלה מוזרה, ולא בגלל שברור שמותר, אלא בגלל שהיא מניחה אפשרות של איסור. לא הנחתי, אני חושב, איסור מפורש, אלא יותר אפשרות מובלעת, טמונה בתוך סדר הדברים הטבעי של מי יוציא את הספר ומי יקרא אותו. אחר כך גיליתי שמדובר בהוצאת "יחדיו" בשיתוף עם אגודת הסופרים, מה שמסביר את עצם קיומו. אבל ה"ככה" בשאלה ההיא מעניין לא פחות. כי הכתיבה הזו, הכתיבה עצמה, עשתה עלי אפקט. שפטתי אותה ביחס לכל דבר אחר שקראתי – זה ברור – אבל לא היה שיפוט ללא ה"ככה", ללא הטקסט עצמו. ובעצם, זה די מובן מאליו.

וחזרה לתיאוריה

גם אם אנו מפשיטים מהעולם הכל, ומותירים בו רק את המשחק החברתי, לא יתכן שלהון בשדה אחד אין ערך בשדה אחר. לא יתכן. אחרת, איש לא היה מוצא טעם להיכנס לשדה, ולשלם את מחירו. אני מניח שגם בורדייה היה מסכים עם זה; למרות שלא ראיתי עדיין אמירה מפורשת שלו בעניין יש מספיק רמזים לכך. אבל אין צורך בבורדייה, צריך רק לראות את גרוסמן מדבר על אולמרט, את א.ב. יהושע מדבר על הזהות היהודית, את עוז כותב על ילדותו בישראל. ודאי שיש להון שלהם ערך. יותר מכך, יש ערך לנקודה המסוימת שלהם בתוך השדה הספרותי. כלומר, לא רק לכמות ההון בשדה, אלא לכך שהטריומוורט הנ"ל מיצב את עצמו (בניגוד נניח לאתגר קרת, ליותם ראובני, להופמן) כסופרים של הישראליות, תהא זו אשר תהא.

ואני מניח, כאמור, שגם בורדייה היה מסכים עם זה, ואולי פשוט לא הספקתי לקרוא משהו שלו שמדבר על האופן שבו שדות מתממשקים זה עם זה, הופכים, זה לצד ובתוך זה, לדבר מה בסדר גודל של מדינה, עם, זהות לאומית.

אפשר גם לפרוט זאת לפרוטות. ב"שוק הנכסים הסמליים" בורדייה מדבר על התפקיד של מערכת החינוך בהענקת לגיטימציה ליצירות וסופרים בתוך השדה הספרותי. אבל אותה לגיטימציה היא חזקה כל כך, בדיוק משום שהיא אינה מכוונת לשחקנים בשדה עצמם; העיתונות משחקת תפקיד דומה. אפשר לחשב, בדיוק של מילימטר, מה ערכו הכללי, הלאומי, של הון בשדה מסוים על פי מספר וגודל הראיונות עם שחקנים באותו שדה. אפשר לחשב, בדיוק של מילימטר, מה שער ההמרה של אותו הון משדה אחד לשדה אחר, על פי סוג הדברים שמותר לשחקן בשדה מסוים לומר על שדה אחר. בגדול, לסופרים יש הון פוליטי רב יותר מלמשוררים, וההון הפוליטי של שניהם גדול מזה שיש לציירים, למשל. אפשר להמשיך, שכן לאמנים, נראה לי, יש הון פוליטי גדול יותר מלזה של מרפאים בדיקור סיני. ואפשר גם להראות שהון פוליטי מסוים יש לכולם, כנראה, להבדיל מהון בשדות אחרים. עמוס עוז לא יחלק עצות על נגרות (ומאידך, אולי תשמעו אותו מקונן על מצב הפסיכולוגיה).

ובאשר להסה

ועדיין, יש את העניין הזה עם הרמן הסה. ואני לא חושב שהוא פתיר בשפה בורדזיאנית. נרקיס וגולדמונד היה הספר המושלם לקרוא בגיל 16. וכן, בגלל היחס בין מה שכתוב בו לבין סוג העמדה החברתית שיש לבני 16 בעולם (בידוד יחסי משדות אחרים, תקופה של השהיה לימינלית וכו' וכו' וכו'). אבל אלף ספרים אחרים, מושלמים לא פחות מבחינה זו, לא היו עושים עלי את אותו אפקט.

וגם זה מובן מאליו, בעצם.

ועוד דיגרסיה תאורטית, לקראת סיום

ב"שוק הנכסים הסמליים" בורדייה מדבר על שני סוגי כותבים – אלו שכותבים ל"שדה הייצור המצומצם" ואלו שכותבים ל"שדה הייצור הרחב". הכותבים בשדה הייצור המצומצם כותבים, למעשה, לאנשים אחרים בשדה הייצור המצומצם. קהל היעד שלהם הוא סופרים אחרים, מבקרים, אנשי אקדמיה. הם במשחק של בידול מתמיד, בניסיון למצוא מקום משלהם באותו שדה, ויצירותיהם הן הדרך שבה הם מבדלים את עצמם. כותבים בשדה הייצור הרחב מכוונים לקהל גדול יותר, לקהל שאינו מורכב רק משחקנים באותו שדה. יצירתם, כמו גם האופן שבו הם תופסים את תהליך הכתיבה, מושפעים מכך.

וזה נראה לי נכון, בגדול. אבל לא רק. עצת הכתיבה הטובה ביותר ששמעתי מעודי היתה של סימור גלאס, ב"הרימו את קורת הגג, נגרים". כתוב את מה שהיית רוצה לקרוא, הוא אמר. והעצה הזו, שנשמעה לי מדויקת בפעם הראשונה, נעשתה ברורה יותר ויותר עם הזמן. כי אחד ממכשולי הכתיבה העיקריים, בעיני, הוא הניסיון לכתוב אל כל הקולות המדומיינים ההם, של המבקרים והכותבים והחברים ומחברי הביוגרפיה העתידית שלך. זה קיים. אנשים כותבים כך. נוצרים כך אלף ספרים שעוסקים ב"בני מיעוטים" וב"תל אביב הנהנתנית" ובעוד ז'אנרים שהמרכאות יפות להם. אבל זו לא הכתיבה היחידה, ולעתים נדירות היא שווה משהו.

וזה מוזר לי, כי אני הולך ונוטש את כל תיאוריות התקשורת שהחזקתי בהן בעבר, וכתיבה כבר לא נראית לי כמו אקט תקשורתי במיוחד. אני חושב שכתיבה היא שילוב מוזר בין תקשורת עם נמענים מדומיינים לבין פעולה הרגלית, מודעת למחצה, מתוך ההביטוס הכותב שלך, כאשר היחס ביניהם משתנה מאוד מכותב לכותב ומרגע כתיבה אחד למשנהו. המונח הזה, הביטוס כותב, נראה לי הולם. כלומר, כתיבה מתוך העמדה שלך בשדה, אבל לא כתיבה שמכוונת לשפר את מעמדך בשדה. וכנראה שגם עם זה בורדייה היה מסכים, אם זה לא חצוף מדי לטעון, גם אם זה פחות משתמע מ"שוק הנכסים הסמליים". ואולי לא. אבל זה מה שאני צריך, כרגע, כדי להיות מסוגל לחיות עם התיאוריה שלו, ולהבין למה אני מסכים עמה כל כך, ולמה, לפעמים, כל כך לא.

למלשינים אל תהי תקווה

ארגון "שוברים שתיקה" פרסם את עדויות החיילים ממבצע "עופרת יצוקה". מה אפשר לכתוב על זה בכלל? שזה מזעזע? זה לא מזעזע. לא חשבתי שהדברים התנהלו אחרת. ודווקא רציתי לכתוב על זה, אבל מה עוד כבר אפשר לומר?

לאחרים דווקא היה מה לומר. אפילו די הרבה. אחרי קצת זמן בעיתונות, אתה לא צריך אפילו לחכות לטורי הדעה. אתה יודע מה יהיה שם. משמאל – לחקור את ה"כשלים"; ממרכז – העדויות לא אמינות; מימין – העדויות לא אמינות, למלשינים אל תהי תקווה, השם יקום דמם.

בקישור הקודם ניתן לקרוא תמלול של חלק מהשיחה בין עירית לינור לקובי אריאל. השניים מתפללים בקול לכמה "חֵזְקִי", שיקומו ויראו למוסרים האלה מה זו ציונות. וגם זה לא מזעזע, וגם זה צפוי עד בחילה. החידוש היחיד הוא תיבול הפולקלור היהודי מצדו של אריאל, וגם לזה יכולנו לצפות, בעצם.

  התמונה מכאן

אבל כדאי לקרוא בכל זאת, כי כך נראית המלכודת שבה נמצא השמאל הישראלי היום. אם אתה יוצא להעיד, היה מוכן לכך שייכנסו בך. עד העצם. כאשר "שוברים שתיקה" רק הוקם, המשטרה הצבאית פשטה על התערוכה של הארגון, החרימה את הפריטים שהוצגו, ופתחה בחקירה נגד המתלוננים. הם הרי העידו על ביזה, לא? אנשי "שלום עכשיו", לא בדיוק הטיפוסים הכי רדיקלים על הסקאלה, חוטפים איומים ומכות ממתנחלים בשטחים, בכל פעם שהם מנסים לקבוע כמה התנחלויות בדיוק יש; ומי שהולך לבילעין או נעלין, ובכן, דמו בראשו. אם, מצד שני, תחליט להעיד מבלי להיחשף, אז לינור ואריאל יכעסו נורא. אליבא דלינור: "תבסס את עצמך, יא זבל".

כמה נורא, ככה פשוט. אליעזר יערי, מי שהקליד את הדברים, משווה בין השירות הצבאי של אריאלי ולינור לבין זה של אנשי "שוברים שתיקה". הופה, לכאורה קלף מנצח. אבל גם זה לא מדויק. כי אם אתה לא עשית צבא, או לא עשית קרבי, או לא עשית קרבי מספיק, אז אתה משתמט. אבל אם עשית צבא, וראית דברים, למה לא דיווחת על זה קודם? איפה היית בזמן אמת?

תמיד יש מה לומר, ותמיד יהיה מי שיגיד את הדברים. בתוך מערכת הקודים הישראלית, קשה לצאת גם שמאלן וגם צודק. אבל לפעמים צריך לנסות. קראו את העדויות הללו, נסו לחשוב אם אתם הייתם יכולים להמציא אותן. לא רק את הסיפורים, את השפה. קראו איך השפה הצבאית מצליחה לכסות על פשעים, גם כאשר דובר השפה הזאת מנסה לספר על הפשעים האלה. לא כך נראה זיוף.

ואם אתם רוצים לשכנע מישהו, זכרו שהאנשים שבוחרים לא להאמין לעדויות הללו הם אותם אנשים שקוראים את העיתון ומצקצקים על הפוליטיקאים המושחתים וכתבות הפלילים; הם אותם אנשים שמתנדבים לספר איך הולך ופוחת הדור, ואיך אין לנוער כבוד לכלום; הם אותם אנשים שראו בכל הארץ כתובות של "מוות לערבים", וראו איך, באוטובוס, ערס נטפל למישהו סתם בשביל המשחק. הם יודעים איך העם שלהם נראה. בישראל, צה"ל הוא ממלכה אבודה ומנותקת. כולם היו שם. כולם יודעים איך זה באמת עובד. אבל אף אחד לא רוצה לעשות את החיבור. הגיע הזמן לשכנע אותם.

* ואני, אני שונה? בפסקה הראשונה כתבתי על המבצע ש"לא חשבתי שהדברים התנהלו אחרת". כמה אמון אני יכול לתת לצה"ל? גם אני, כמו ישראלים רבים, קובע את דעתי מראש.

אבל לי יש סיבה. שמעתי את דובר צה"ל משקר יותר מפעם אחת. למעשה, משרד הדובר שיקר לי אישית כמה פעמים. למעשה, חשבתי להקים אתר שיעקוב אחר השקרים האלה. אין לי את הזמן. מישהו רוצה לקחת את זה על עצמו?

* הפוסט כולו רק מגרד את פני השטח של פוסט של קרן, שיום אחד עוד ייכתב, אם רק אצליח להוציא אותה מרבצה. קרן, איה אבדת?

אין מטרות, אין אכזבות

nailbender, flickr. CC By AC

תהיתי פעם אם סרטון הדרכה לאכילת סושי הוא פרודיה-סאטירית על יפנים וסרטוני הדרכה. בתגובה, טענו שורצי הבלוג כי אני "יפנופוב". חיי לא חזרו למסלולם.

מאז עבר קצת זמן. נשיא שחור נבחר בארה"ב, רה"מ אידיוט נבחר בישראל; למדתי קצת זן, איבדתי קצת משלוותי; וכן הלאה וכן הלאה, אבל איכשהו יוצא שאני עדיין מתעסק באותם הדברים. לכן, בין השאר, לקח לי כל כך הרבה זמן לכתוב כאן. כי אם יש משהו שהפרויקט שיזמה קרן לימד אותי הוא זה – עד כמה אני נע באותן לולאות. מנוסחות טוב יותר אולי, יתכן אפילו שעמוקות יותר. אבל אותן לולאות בדיוק. אז אכתוב על הפוסט ההוא, שאני כתבתי, ולא על פוסט של מישהו אחר. עם מעט מזל, מישהו יתעצבן מספיק בשביל להתניע פוסט בעצמו. וכן הלאה וכן הלאה.

ארץ נהדרת

כחודש אחרי "עופרת יצוקה", איה הכריחה אותי ואת אסא (בנועם, בנועם!) לצפות בפרקים של "ארץ נהדרת" על המלחמה. זה היה מדהים. הביקורת על המלחמה היתה גלויה לגמרי. וזאת בתכנית טלוויזיה מגה-פופולרית, שאחוזי הרייטינג שלה מתחרים רק באחוזי התמיכה במלחמה.

וזה הטריד אותי, גם אז. אנשים חתמו על עצומות שקראו לפיטורי יונית מה-שמה, ואף אחד לא חשב על לינץ' בטל פרידמן. איך זה?

אז הסתכלתי שוב. מאחר שהקטע נמצא באתר "מקו", ואין אפשרות לקישור ישיר או לאמבדינג, תאלצו להגיע אליו בדרך הקשה. כנסו הנה, חפשו את הקטעים מהעונה השישית ומהתכנית מה-3-12.1.09 יש שם קטע בשם "אין מטרות, אין אכזבות". צפו בו רגע.

הרמטכ"ל יחד עם המסייעת עומדים בחור כלשהו בעזה. אהוד ברק מגיע כדי להסביר על יעדי המבצע. אין למבצע יעדים, הוא מסביר. כאמור, "אין מטרות, אין אכזבות". כאשר שואלים אותו מה השלב הבא, הוא מסביר: "עכשיו נעבור לשלב הדשדוש חסר התכלית שבו אנחנו נשאיר אתכם באותו מקום, מה שיהפוך אתכם למטרות נוחות ויביא, כמובן, לעוד קורבנות".

זו אכן ביקורת על המבצע. אהוד ברק (כנציג הדרג המדיני) חוטף על הראש. הרמיזות למלחמת לבנון השניה בוטות: הפעם אין יעדים, בניגוד לפעם הקודמת; נדשדש עד שיהיו לנו המון הרוגים, כמו בפעם הקודמת. סאטירה.

אבל זו לא חייבת להיות סאטירה שמאלנית. הקטע הזה יכול באותה המידה לומר את הדבר ההפוך – צריך להיכנס לעזה עכשיו, בכוח, ולוותר על "שלב הדשדוש חסר התכלית".

הקטע היחיד בסצינה שנוטה שמאלה בצורה חזקה הוא המשפט הזה: "מיד אחר כך יחתם הסכם הפסקת אש. כמובן שאני לא רואה אף אחד אומר מה ההבדל בינו לבין ההסכם שיכולנו להשיג לפני שבועיים". אלא שהמשפט הזה נאמר בהקשר. אם הביקורת שמובעת בסצינה נובעת משמאל, המשפט הזה הוא הצהרה שמתייחסת למבצע כולו, ואפילו לכל מבצע בעזה. מימין, אותו משפט מתייחס רק למבצע כפי שהוא בוצע (יבוצע, בהקשר הזה) בפועל: בהססנות, בדשדוש ובלי מטרות. ההקשר קובע כיצד יש לעגן את המשפט הזה, וההקשר נקבע על פי האמונה הפוליטית של הצופה. סאטירה.

ארץ אחרת

בפוסט אחר הזכרתי סצינה מתוך "קברט" (זהירות, ספוילר זעיר יופיע בפסקה זו). ג'ואל גריי, שמגלם שחקן קברט בגרמניה בשנות השלושים, רוקד על הבמה עם גורילה. השיר נקרא "If you could see her through my eyes", וכמצופה מהכותרת גריי שר על אהבתו לקופה המגודלת. היא לא מעשנת או שותה ג'ין, הוא אומר, והיא חכמה ומוצלחת. אם יכולתם לראות אותה דרך עיניו, ממשיך גריי, הייתם מבינים. ואז מגיע הסיום: "אם יכולתם לראות אותה דרך עיני, לא הייתם חושבים שהיא יהודיה בכלל".

במשך שנים חשבתי שזו סאטירה נהדרת. קל לחשוב כך, מישראל בשנות האלפיים. מיותר כמעט לפרוט את הטענה: אי אפשר לכפות על אדם את מי עליו לאהוב. אבל בעיניים נאציות, זה קטע שונה לגמרי. תראו, רבותי, איך אדם מפזז עם גורילה. איך הוא לא רואה את זה?

לא ממש בא לי לומר שכל אחד רואה את שהוא רוצה לראות. אנשים מגיבים לסימנים. את יונית מה-שמה רצו להעיף מהטלוויזיה וכו'. משהו אחר קורה כאן. בשני הקטעים, הסאטירה מעוגנת בתוך ספקטרום הדעות המקובל. ב"ארץ נהדרת", גם אם תופסים את הקטע כביקורת שמאלנית, הטיעון נעדר אמפתיה כלפי הפלסטינים. המבצע עלול לסכן את חיי חיילינו, אבל הפלסטינים אינם קריטריון. אני זוכר את סוג הטיעונים הזה. השתמשתי בו בכל פעם שהתווכחתי עם מישהו על המלחמה. דיבורים על זכויות אדם לא יובילו אותך לשום מקום, אז אתה גולש לפרקטיקה, למחיר ומדיניות. אני יודע שגם קרן מכירה את זה. כדי להיות שמאל אפקטיבי, עליך לדבר ריאל-פוליטיק. כך גם כאן. ביקורת על המלחמה, אבל מתוך עמדה שמכירה בה כאפשרות, לא ריאלית אך לגיטימית.

ב"קברט" קורה אותו הדבר. כדי לטעון כנגד ההפרדה בין יהודים לגרמנים, צריך להפריד ביניהם. יותר מזה, היהודיה היא מי שהופכת לגורילה. אחרת, כמובן, הסאטירה לא היתה עובדת בכלל. אם אישה היתה רוקדת עם קוף, ומסיימת ב"לא הייתם חושבים שהוא גרמני בכלל", לא ברור היה כנגד מי הביקורת. אבל גם אם אישה היתה רוקדת עם קוף והקוף היה זה ששר, עדיין העסק לא היה עובד. למה הגרמני הוא קוף? אף אחד לא חושב שגרמני נראה כמו קוף. מאיפה זה הגיע?

יצירות נבנות על הנחות של ידע ונורמות שמשותפים לנמען ולמחבר. גם סאטירות. בדרך כלל, סאטירות מלעיגות על משהו בהתבסס על אותן נורמות. במקרים שבהן הסאטירה מלעיגה על נורמה, היא תעשה זאת בהתבסס על נורמה אחרת, שאותה היא תציג כמרכזית יותר. אבל כדי שסאטירה תהיה אפקטיבית, עליה לחלוק עם הנמען לפחות חלק מהנורמות שעומדות בבסיסה. בניסיון לעשות זאת, "ארץ נהדרת" ויתרה על הפלסטינים, ו"קברט" אימץ את ראיית העולם הנאצית.

תרגיל בדמיון מודרך

כיצד יפרש קהל ישראלי את אותה סצינה מ"קברט", בשינוי קל: ג'ואל גריי רוקד עם הגורילה. אם יכולתם לראות אותה דרך עיניו, וכן הלאה. השיר מתקרב לסיומו. אם יכולתם לראות אותה דרך עיניו, וכן הלאה, "לא הייתם חושבים שהיא ערביה בכלל".