תגית: סמיוטיקה

בפוסט שנושאו הוא בורחס, מהי המילה האחת שאסור להזכירה?

1.

במשחקי המחשב של ימים משכבר, האפקטים הקוליים לא היו מימטיים, אלא סמלניים. אבל לא כאן העניין – הם לא היו מסמנים של צליל שהאמצעים קצרו מלחקות, אלא מסמנים של משמעות. הם לא מציגים את הצליל של האירוע, אלא מיידעים אודות האירוע, ואודות תפקידו של האירוע במשחק.

 האפקטים הקוליים היו מערכת נוקשה ומתודית של פרשנות לפעולות ואירועים, וכך גם האובייקט הדה-סוסריאני \סטרוקטורליסטי המושלם.  לכאורה, ממש מערכת צרופה של הבדלים, שבה כל צליל בפני עצמו הוא צפצוף שרירותי וחסר אופי, הזוכה לתוכן ומהות רק בחברת צלילים אחרים: 

 קפיצה עשויה להיות צפצוף גבוה קצר, ואיבוד פסילה צפצוף נמוך ארוך, או להפך. מרגע שהדבר נקבע, אפשר כמובן להמשיך ולחלק צליל שונה לגמרי לכל פעולה, אך אפשר גם לנוע מכאן לקראת איזו לכידות שמסמנת יחסים, כפי שאכן קרה במשחקים רבים,ולסמן קפיצה גדולה בצפצוף ארוך יותר, ואיבוד פסילה סופי בצפצוף נמוך חזק יותר (ואז, ראו זה פלא, כבר יש לנו גם "משפחות מילים" ושורשים והטיות).   

הנה, אם כן, מגדל הקלפים שאציע על מנת לפרקו: החומר שרירותי , ואפשרויות ליכודו לכדי מערכת עשירות ומרובות לאינסוף ( מרובות לאינסוף שכן כל ביטוי צלילי של דמיון והבדל יכול לקדד את המידע).

אבל, כמובן, לא הצעתי את האפשריות לפיה מכת מוות תהיה צפצוף חלש יותר מזו של המכה הרגילה, או קפיצה גדולה תהיה צפצוף קצר יותר, אף שהקידוד אינו מאבד כלל מידע. חשיבה מטאפורית אוטומאטית מקשרת חוזק צליל לחשיבות אירוע, חשיבה סינסתטית מקשרת אורך צליל למרחק קפיצה (או, מנקודת מבט שונה מעט, משך הזמן של הצליל מותאם למשך הזמן של הקפיצה). אפקטים צפצופיים שכאלו הם מערכת מסמנת של הבדלים, שניתן לקדד בה יחסים בין אירועים באמצעות הבדלים בפרמטרים שונים ומשונים ושווים בתועלתם  (כלומר, ישנם צירים רבים ושונים של הבדל צלילי בר-כימות בהם ניתן לעשות שימוש  גובה, חוזק, דיסוננטיות, משך זמן, מינור ומאז'ור, סוגי מלודיה, ועוד כהנה וכהנה) , אך אופן ההבדלה בכל פרמטר מציית, באופן שונה, לתכתיבי חשיבה מטפורית הקובעים את הקידוד.

וגם הצליל הבדיד איננו, בעצם, שרירותי. קשה לי תמיד להגיע להתמצאות נוחה כאשר במשחק מן הימים ההם מסמנים איסוף אובייקט בונוסי בצליל דיסוננסי , גם אם אין כל צליל בלתי דיסוננסי במערכת הצלילים, ומשחקי נוטה להיות זהיר פחות כשצליל ההיפגעות, אף שהוא ניתן להבדלה בלא כל קושי מצלילים אחרים, אינו דיסוננסי מספיק. הקידוד של האירועים כמו איננו נדבק כראוי אל האירועים במקרים הללו. 

יהיה מעניין בודאי, ליצור מערכת אפקטים קוליים מהסוג הישן, שאיננה סימולציה של צלילים אלא סימון של אירועים, באמצעים מודרניים, שמאפשרים ליצור מערכות מורכבות של יחס, ואפקטים בדידים בעלי אפקטיביות גבוהה . ישנו  REZ, הידוע לשבח, שעוסק בזה בדיוק, אבל REZ מופשט כולו. מה באשר למשחק מימטי, אפילו נטורליסטי בצורה גבולית, Half Life 2 למשל, בו יוחלפו האפקטים הקוליים המימטיים באפקטים קוליים מפרשים ומסמנים? 

דוגמא אחת למימוש כזה עולה בדעתי:  סצנת הדקירה במקלחת בפסיכו, אם רק מוכנים לחשוב על מוזיקת הרקע שם כאפקטים קוליים, ונדמה לי שיש בה  קורלאציה מיקרוסקופית מספיק בין צליל ואירוע כדי שיהיה בכך טעם.

2. 

נקודת השבירה של השרירותית של מערכת האפקטים הקוליים המסמנים היא התופעה אותה מכנה בנימין הרשב "מצלול אקספרסיבי" . זוהי הזדמנות סבירה לתהות לרגע על קנקנו של המושג המשונה והחיוני הזה , המאגד בתוכו כמה תופעות שונות מאוד: 

ברור למדי הוא המקרה של כעין אונומטופיאה סינסתטית, שבה צליל נתפס כאנאלוגי לדבר מה מתחומם של החושים האחרים (למעשה, כמעט תמיד חוש הראיה) או למהותו הפיזית של דבר,  בעקבות הנטייה הקוגניטיבית לראות משך זמן ,גובה, כוח,  וגודל פיזי כתופעת מקבילות. כך החד הברתיות של Shoot, Stab, Flash ודומיהם, האורך של Gargantuan ו Humongous, וכך הלאה, נעשים אקספרסיביים בהקשר פואטי  (מן הראוי היה להביא דוגמאות בעברית, אך נדמה לי שהיא מצטיינת פחות במקרים מובהקים מסוג זה). 

ברור יחסית הוא גם המקרה שבו יש קישור מטונימי ביסוד האקספרסיביות, כמו למשל בין צליל גבוה וקטנות, צליל נמוך וגודל. כך גם אקספרסיביות שנובעת מאונומטופיאה ושרשרת קשרים מטונימיים-  הצטיינותן של S וס' וש'  שורקניות בכל הנוגע לאפלוליות מאגית ניתנת להסבר באמצעות האונומטופיאה הנחשית, ושורת ההקשרים, האינסטינקטיביים והדתיים, בין הנחש ומיני שקצים שטניים.  ניתן אולי לכלול כאן גם את המקרים שבהם דומיננטיות של מצלול מסוים בחתך של מילים בעלות מכנה משותף רלוונטי. כל אזור ה"רוע ירקרק",  כשמושיבים בקבוצה ר' וע' וק' וי'.  נוצרת מקבילה לתופעה שהר-שב מכנה "מצלול ממקד", שבו השיר יוצר ערבוב וקירוב בין משמעויותיהן של מילים באמצעות הדגשת דמיונן המצלולי, אלא שבמקרה הזה התופעה נוצרה כבר ברמת הלאנג (השפה ככלל), וכל מילה בעלת מצלול זה ,תמימה ככל שתהיה, מקבלת פוטנציאל  תמידי להיות אקספרסיבית במיוחד בתחום הרלוונטי גם בלי שהשיר יחשוף מחדש את הדמיון המצלולי בינה לבין (למשל) "רוע". אבל, ניתן בהחלט לחשוד שבשורש עצם הדומיננטיות של מצלול בקבוצת מילים בעלות מכנה משותף תמטי, עומדת התופעה הבאה בתור והסופית לצורך העניין.

זהו המקרה המסובך ומייאש, המופשט  של קשר בין צליל לבין… נפילתה של ממלכה, משחק שח-מט, אהבת אמת,  חשיבה פילוסופית, ארוחת צוהריים. הקשר בין תבנית הצליל  ore**** לבין תוגת העולם, מקור הסוגסטיביות הנפלאה של המילה eerie.  אם להמשיך בקו האפלולי שאני נוקט זה מספר פסקאות, חידת המושלמות עוכרת השלווה של Something wicked this way comes. בשפה טכנית יותר, יחס בין מצלול לבין עצם מופשט, שניתוח מטאפורי או מטונימי לא מסגיר אודותיו דבר, וניתן אולי לנחש שכאם השאלה מתחילה לחפוף עם כל קופת השרצים אודות תוכנה הקוגנטיבי והרגשי של מוזיקה אינסטרומנטלית, תוכנו המימטי של ציור מופשט, ועוד כהנה וכהנה.

מה שמטרף כל כך במקרה של האפקטים הקוליים  הוא המינמליות  המושלמת שלו. נדמה כאילו יש כאן את המעט שבמעט הדרוש כדי שנוכל לדבר אודות מערכת של מסמנים, את המקרים הנקיים והברורים ביותר של יחס מטאפורי, ניצנים ראשונים של אקספרסיביות מופשטת. כעין יצור חד תאי מאותו סוג-של-דברים אליו שייכת שפת הספרות, כפי שהאמבה שייכת לאותו סוג-של-דברים כמו בן אנוש.

מתוך דמיון קלוש לאיזו תמונה אודות השיטה המדעית, מתוך איזו הקבלה מעורפלת למשחקי השפה המיניאטוריים של ויטגנשטיין, ומתוך הנטייה הבלתי ניתנת לניעור לחשיבה הרמטית, אני חושד שאם אביט אל תוך הסוגיה בנחישות בלתי מעורערת אגלה בה את סוד הלשון, או את תמציתה של השירה, או את פני האלוהים. 

בכוכב הקופים

הגורילז הם להקה וירטואלית, שהוקמה על ידי דמון אלברן מבלר וג'ימי יולט (Hewlett), הצייר של "טנק גירל". שאר חברי הלהקה, ככל הידוע לי, אינם ידועים. יש, כמובן, קסם אדיר ומובן מאליו במסתורין שהגורילז עטו על עצמם. קסם סאלינג'רי של האמן הפורש מן העולם. אבל הגורילז לא פרשו מן העולם, הם עשו משהו אחר, עם מקדם מגניבות סמיוטי מטורף: הם החליפו מסמן במסמן. הגוף שלנו משמש, בין השאר, כמסמן, שהמסומן שלו הוא אנחנו. אני לא מכיר, למשל, את פלאי. לא באמת. יש לי תוכן תודעתי מסוים, שמאוחסן תחת הקטגוריה "פלאי גרייצר". התוכן התודעתי הנ"ל מוצמד, בין השאר, לאיך שפלאי נראה. הגוף והפנים משמשים כמסמן, שהמסומן שלו הוא מי שאנו חושבים שהוא אותו אדם. יש כל מיני סיבות לכך שאנחנו לא באמת חושבים על הגוף כעל מסמן: הגוף הוא האם-אמא של השרירותי, קצת קשה להחליף אותו, ואנחנו יודעים שיש לו מטרות נוספות מלבד לעזור לנו לזהות את פלאי ברחוב. סיבה נוספת, קשורה לכל זה, היא העובדה שהגוף לא נתפס, עד רמה מסוימת, כמשמש לתקשורת. אנחנו לא מכניסים את האופן שבו בנאדם נראה לתוך היגיון תקשורתי. אנחנו לא שואלים לגביו שאלות מהסוג שנשאל לגבי מסמנים אחרים. לא נשאל למה בחר א' דווקא בגוף הזה, ואיזו מטרה תקשורתית הוא מנסה להשיג לגבי נמען מסוים. אבל חישבו רגע על מישהו שהחליף את גופו לגופהּ, והופ – תקשורת. (הערה ביבליוגרפית: אני מניח שאני לא חשבתי על זה ראשון, ושיש אי שם מישהו/י שחשבו על זה לפני, כתבו, חתמו, ועכשיו נשללו מקרדיט. מצד שני, אני לא מכיר אותם. הפניה תתקבל בברכה. אלא אם כן מדובר בקריסטבה) עכשיו, נסו לדמיין איזה לאונרד כהן. לאונרד כהן נותן ריאיון, לאונרד כהן הולך לים, לאונרד כהן במדורי הרכילות. בעצם, עזבו את לאונרד כהן. בואו נלך על בריטני ספירס. בריטני נותנת ריאיון (תקשורת), מישהו מצלם את בריטני חשופת חזה בים (תקשורת?), בריטני במדורי הרכילות (תקשורת? – תלוי ביחצן). אנחנו מרכיבים בריטני דימיונית, מושג בריטני, ומעדכנים אותו על פי המידע שאנחנו מקבלים. כאשר אנחנו זוכים לראות צילומי פפרצ'י של בריטני חשופת חזה, אנו עומדים בפני שתי אפשרויות: א. לומר – זה החזה של בריטני. ב. לומר – למה בריטני רצתה שנראה את חזה? ומה עשו הגורילז? הם החליפו מסמן, שלא משמש לתקשורת, במסמן תקשורתי לגמרי, מצויר. הם בוחרים איך הם נראים. הם בחרו את הכינויים שלהם. אי אפשר לצלם את מורדוק, חזהו מתבדר ברוח, אלא אם מישהו יצייר אותו כך. הגוף שנתן למורדוק אלוהים (קרי, יולט) אמור לומר לנו משהו על האופן שיש לתפוס בו את מורדוק. מורדוק נראה כפי שיש לתפוס אותו. D-2, מורדוק, נודל וראסל הם פיקציה, שהולכת ונרקמת, ומקבלת נוכחות מאיפה שהם מופיעים – קליפים, סרטוני אנימציה קצרים (וגרועים), פוסטרים ואתרי אינטרנט. אנחנו מרכיבים אותם מתוך כל הפאזל הגדול הזה. זה נכון, כמובן, גם לגבי יוצרים אחרים. אלא שכאן הפאזל תקשורתי כולו. אם, כאשר ספירס מופיעה בדפי הרכילות, אנו יכולים עוד להנות ממותרות הספק, ולהניח שאולי כאן היא נתפסה באמת, האופציה הזו לא קיימת לגבי הגורילז. המשחק בין היוצר ליצירה הוא לא משהו חדש מדי. כל מיני משוררים רומנטיים, מאוסים יותר או פחות, בדו לעצמם ביוגרפיה, שהשירים היו חלק בלתי נפרד ממנה. לקרוא את השירים שלהם מבלי לדעת משהו על היוצר (בעיקר מה שהוא רצה שנדע), פירושו להתעלם מההקשר הרלוונטי ליצירה. פירושו אנכרוניזם. ההבדל הוא, כמובן, שבמקרה של הגורילז (ולהקות וירטואליות אחרות), קשה לטעון לביוגרפיה אמיתית. הכל מומצא. היצירה ממציאה את היוצר, שממציא את היצירה. ומי שיגיד ראשון "פרננדו פסואה" מקבל שקל. בגלל זה מגניב כל כך לראות את הקליפים של הלהקה הזו, ופחות מגניב לשמוע את השירים. הקליפים הם חלק בלתי נפרד לא רק מהשיר, אלא גם מהלהקה. הם הלהקה. והקליפים שלהם מגניבים עוד יותר בגלל שהם קליפים לכל דבר. כלומר, במקום לספק קליפ, שבו נראה חלק מחייו העגומים של D-2, קיבלנו קליפ-קליפ. קיבלנו גורילות מרקדות. עכשיו לך תדע אם הגורילות ריקדו באמת במציאות הבידיונית, שבה קיימים חברי הגורילז, או שמא חברי הלהקה הבידיונית עשו קליפ, שבו רואים גורילות מרקדות. לך תדע מה בקליפ אמור להיות רלוונטי לבניית המושג "נודל", ומה אמור להיות חלק מהקליפ. התפרעות סמיוטית לכל דורש. אבל מה שמגניב באמת, ושהוא כנראה (די בבירור) רק התפרעות פרשנית שלי, הוא איך שהם מצוירים. עם העיניים החלולות והאפים הקופיים. הקופיות הזו היא חווייה מתקנת. לראות אחד מהקליפים שלהם ולצאת לאוטובוס, לא עושה טוב לאהבת האדם שבך. אם מביטים יותר מדי, קשה להביט אח"כ בנהג, להביט במראה, מבלי להרגיש בכוכב הקופים. ואם מביטים יותר מדי, קשה להמשיך להביט. כי אחרי זמן מה, אתה מוצא את עצמך בוהה בקליפ שבו קופים שרים לקופים במקצב שעושה לקופים נעים בבטן. וכל ההתלהמות הסמיוטית שלעיל נראית איכשהו פחות רלוונטית. (התמונות: מוויקיפדיה)

לה מיזנטרופ

אני קורא עכשיו, שוב ולאט מאוד הפעם, את "מסע אל קצה הלילה" של לואי פרדינן סלין. בסיכום זריז: סיפורו של מיזנטרופ. בסיכום זריז פחות, מהכריכה האחורית: "חייו, אהבותיו ובעיקר שנאותיו של פרדינן בארדאמי על רקע מלחמת העולם הראשונה והתהליכים החברתיים והכלכליים שחלו אחריה והחישו את עליית הפאשיזם באירופה…".

אבל בלי קשר למלחמת העולם הראשונה ולאפריקה ואמריקה – שכולם נוגעים בי אישית בדרך כזו או אחרת – הסיפור הוא על מיזנטרופ. כמו "טימון איש אתונה" של שייקספיר או "קאנדיד" לוולטיר או הסיפורים של גי דה מופסאן, מה שבאמת מעניין ב"מסע אל קצה הלילה" זה השונא, והשתקפות מושאי שנאתו דרך עיניו.

שלא כמו "טימון" או "קאנדיד" או מופסאן, "מסע אל קצה הלילה" הוא ספר טוב. אולי הטוב ביותר שקראתי. אני יכול לבוז לטימון ולוולטיר ולמופסאן על שנאת האדם שלהם. היא מגוחכת בעיני, ופשטנית.

אני לא יכול לבוז לסלין.

גם סלין תורם לסיפור האמיתי והמזעזע של. ואתם?

***

"מה שנחוץ, בעצם, בשביל להגיע לשלום מסוים עם בני-אדם, קצינים ולא קצינים, לשביתות-נשק רופפות, אמנם, אבל בכל-זאת חשובות מאוד, זה לתת להם ויהי-מה להתהדר, להתפלש בסיפורי התפארות מטופשים. אין גאוותנות נבונה. הגאוותנות היא יצר. גם אין אדם שהוא לא קודם-כל גאוותן. התפקיד של אסקופה נדרסת מלאת הערצה הוא כמעט התפקיד היחיד שבני האדם מוכנים לראות בסובלנות את זולתם משחק אותו וליהנות מזה קצת" (141)

בעצם, אף מיזנטרופ איננו זר. לא באמת. אינך יכול להיות זר לאנושות כאשר אתה שופט אותה בערכיה היא. יותר מזה, המיזנטרופ כותב. הוא לא רק שונא אותנו, הוא רוצה שנשנא גם כן. סמיוטית, הערך "גאוותנות" אינו רק שם תואר, הוא גם מסומן בפלוס או מינוס ערכיים. סלין לא צריך להסביר מה רע ב"גאוותנות", הרע שבה הוא קדם הנחה. לקבל על עצמך את תפקיד המיזנטרופ פירושו גם לקבל לפחות חלק מהערכים האנושיים.

***

הערת שוליים: אם כבר זר, אז ז'ורז' פרק. לא מזמן מיטל קישרה למאמר של פרק על סידור הספריה. זה פרק. הוא מפשיט מהספריה כל ערך תרבותי, והופך אותה למאגר נתונים, שאפשר לשחק איתו. כמעט אפשר לחוש איך הוא חושב, בווקטורים, במרחבים. איני זוכר עוד הרבה מ"חלל וכו': מבחר מרחבים", אבל נדמה לי שזה דומה. פרק יכול לראות את העיר ואת הבית אחרת, כי הוא שוכח את כל הסכמות התרבותיות שאנחנו מלבישים עליהן. מבחר אפשרויות המשחק שלו גדל ככל שהוא מבטל את המובן מאליו. והמובן מאליו הזה יכול להיות מובן מאליו רק בתוך מסגרת ממשמעת.

לא קראתי את "ההיעלמות", ספר שלם ללא האות "e", אבל אני רוצה לדמיין שהאילוץ החיצוני הולך ומשתלט על העולם. אני לא רוצה בספר שלם ללא האות "e", אני רוצה בספר שבו העולם חסר את האות הזו. אם כבר זר, אז פרק.

***

"הסרן פרמיזון שלי, זה שרגע קודם עוד לקח על עצמו לטהר את הסיפון מנוכחותי המרקיבה, מרגע שמצא אצלי אוזן קשבת שאין כמוה, התחיל לגלות בי כל מיני סגולות נעימות. הזרימה בעורקיו נהיתה כאילו יותר רכה בהשפעת המחמאות המקוריות שלי, מבטו התבהר, עיני השתיין המושבע שלו, עיניים מחורצות ומלאות דם, אפילו התנוצצו מבעד לטמטום שלו ומעט הספקות שאולי היו לו בעומק לבו לגבי ערכו, וברגעים של ייאוש גדול עוד היו מנקרים בו לפעמים, פגו לזמן-מה, כמה נהדר, בזכות פעולתן המופלאה של אמירותי הנבונות והקולעות" (142)

בארדאמי של סלין אינו זר. חישבו על המשפט הזה, שמוגנב בתוך כוס התרעלה הכללית: "ומעט הספקות שאולי היו לו בעומק לבו לגבי ערכו, וברגעים של ייאוש גדול עוד היו מנקרים בו לפעמים, פגו לזמן-מה". רגע החמלה הזה אמיתי באמת. בארדאמי אולי מתעב את פרמיזון וגאוותנות גם, אבל הוא יודע מאיפה שני אלה צמחו. הסרן פרמיזון אולי מִטַפֵּש, אבל הוא עושה זאת באותו אופן שבו מִטַפֵּש אדם רעב מאוד. הגאוותנות היא לא יצר, כמו שהוא כותב קודם, היא צורך.

***

הוא היה יכול לכתוב את זה גם אחרת, סלין. הוא היה יכול להדגיש את הרעב. הוא היה יכול להבין את פרמיזון ואת אפריקה הקולוניאלית ואת מלחמת העולם הראשונה. אבל אולי טוב שלא הבין. כי אחרת, אם נבין את הסרן, אם נראה את מערך היחסים האנושיים כפי שהוא באמת, על כל מורכבותו, אנו עוד עלולים להתפתות ולהאמין ב"טוב שבעולמות האפשריים". ואז לאן נגיע?

***

שתי הערות שוליים:

 

1.

לא קראתי את לייבניץ. רחמו עלי, יהודים.

 

2.

עניין המיזנטרופ ממש מעניין אותי תיאורטית. יש פה סוג של כוריאוגרפיה נורמטיבית. הגבהה של ערכים מסוימים על חשבון ערכים אחרים; הרחבה של ערכים מסוימים (הסגולות של הפחדנות מול הטיפשות שבכבוד) והתייחסות מצוצמת לערכים אחרים. יש לי המון רעיונות לא אפויים בנושא. אם יתחיל דיון, אצטרף.