תגית: מוזיקה

איתמר שאלתיאל

הו, בלה. הו, יוהאן

33 תגובות

[חנן הזמין, אני נענה]

תחושת הזמן שלי מקולקלת. לעולם איני בטוח אם דבר מה קרה לי לפני חודש או חודשיים; אני לא זוכר כמה זמן אני עובד בנענע10; ודאי שאיני זוכר מתי התחלתי לעבוד שם. מאותה סיבה, התכווץ לו כל גיל העשרה שלי למספר 16. וכך, כשהייתי בן 16 יזהר עזר לי להבין מוזיקה קלאסית.

אני לא בטוח אילו מוזיקאים אני אוהב מאילו סיבות. לעתים קרובות מדי אמנות שמשה אותי ככלי למיתוג עצמי. עם הזמן הצטברו סיבות נוספות, אבל זה קרה עם הזמן. אני מקווה שזה כך גם עם אחרים, אחרת קשה לי להסביר את המשיכה שיש לרבים כל כך מאתנו למוזיקת עיירות הפועלים הבריטיות. וכך, בגיל 16 שמעתי בעיקר Death ו-Doom. דארק-גיק מהגיהינום.

אבל יזהר, שאחר כך חזר בתשובה, ושהיה בעצם המקור לכל מוזיקת המטאל ההיא, החליט ללמוד פסנתר. אני לא בטוח למה הוא החליט שהוא רוצה להתעסק עם מוזיקה קלאסית, אבל אולי גם זה קשור למיתוג עצמי. לנגן את המאסטרים הגדולים הישנים. קצת כמו גיטריסט שפונה לפלמנקו. אז יזהר החל לנגן מוזיקה קלאסית, ואנחנו קצת צחקנו עליו, אבל מהר מאוד נהיה לו מבט כזה בעיניים, והוא הכריח אותנו לשמוע אותו מנגן יצירות קלאסיות פשוטות.

כלב ים ים-תיכוני מצוי

ואז, יום אחד, הוא ניגן את החלק הראשון של סונטת אור-ירח של בטהובן. היום אני יודע שזה בנאלי. אז זה היה מוזיקה, קלאסית. וזה היה מקסים. היה לו חדר קטן בקיבוץ, עירום מתמונות (למעט תמונה ממוסגרת של כלב ים, שהצחיקה אותו). ופסנתר האיטונג שלו גרם לחדר לרעוד. אחר כך הוא למד את החלק השלישי של הסונטה, והחדר כמעט לא עמד בזה.

אז התחלנו לשמוע מוזיקה קלאסית. בהתחלה שמענו בעיקר בטהובן, שופן וליסט. אחר כך קצת שוברט. ואז יזהר החל לסחוב לכיוון המאה העשרים, מה שהתאים לטעם הספרותי שהתחלתי לפתח. כנראה שלא הייתי עוד בן 16. אני לא זוכר. ישבנו בחדר המוזיקה של הקיבוץ, ושמנו תקליטים של רחמנינוב וברטוק. יזהר מצא תמונות שלהם באיזו אנציקלופדיה – אינטרנט היה בעיקר ה-BBS שאלכס שיחק בו – ורחמנינוב נראה כמו אסיר משוחרר. הקלטנו קטעים מ"קול המוזיקה", החלפנו קלטות, ולא הצלחנו לקלוט כל כך את שוסטקוביץ'.

אחר כך יזהר חזר בתשובה. בשלב מסוים הוא פיזר את כל המוזיקה שלו, ואני קיבלתי את רוב קלטות המוזיקה הקלאסית. אסא, אני חושב, קיבל הרבה מטאל. אני לא יודע מה קרה לפסנתר. מיזהר לקחתי את הצורה הנוכחית של החדר שלי – עירום מתמונות. גם ללא תמונת כלב ים. מוזיקה קלאסית לא שמעתי כבר שנים. אני שומע עכשיו בעיקר קאנטרי-ווסטרן ופולק. זה, כנראה, כבר לא קשור למיתוג. זה סתם מדגדג לי במקומות הנכונים. עם יזהר אני כבר לא בקשר.

אני מזמין:

• אסא וולפסון
• מיטל שרון (כתבה)
• איה (כתבה)
• יוסי גורביץ
• תומר ליכטש
• דורה קישינבסקי

אור ברקת

מבוקר, אך לא מנוכר

3 תגובות

חוות דעת, מאוחרת במושגי אינטרנט, אבל בכל זאת:

הרשו לי להתחיל מהעובדה הכי מפתיעה בהופעתם של Nine inch nailsאתמול: היא התחילה בדיוק בשעה הנקובה. עובדה זו גרמה למאחרים כמוני (כמה מפתיע – בפעם הראשונה בחיי בה אני מאחר להופעה) להפסיד בצער רב את הופעת החימום של UNKLE, לה ציפיתי עקב המלצות חוזרות ונשנות בסביבתי הקרובה. אך הכניסה למתחם במהלך אמירות הפרידה של סולן הלהקה לא חסכה לנו את ההמתנה הארוכה המסורתית להופעה המרכזית, ולמרות שאורנג' טרחה להנעים את זמננו בפרסומות "מגניבות" על שני מסכי הענק – היה שווה לחכות.

חציה הראשון של ההופעה הוקדש לשירים הישנים והמוכרים יותר, הרוקיסטיים יותר והאלקטרוניים טיפה פחות. ההופעה האמיתית התחילה דווקא בחצי השני, אלקטרוני הרבה יותר, מוכר קצת פחות ומלווה באפקטים ויזואליים מרשימים, כולל רשת בקדמת הבמה, שחצצה בין הקהל ללהקה, עליה הוקרנו אפקטים אשר הפכו את ההופעה למעין קליפ חי על הבמה.

ההופעה כולה היתה מעין פיצוץ סאונד מבוקר, בדגש על מבוקר. נדמה שהלהקה שולטת בסאונד לגמרי. כל ביט וכל אקורד מתוכננים מראש בצורה פרפקציוניסטית לחלוטין – ואם משהו יוצא משליטה, אין שום מניעה לעצור את השיר באמצע, להתלוצץ עם הקהל ("wow, that's a nice T-shirt"), להתנצל, להסביר ולעבור לשיר הבא.

אולי הסימן הבולט ביותר להיותה של ההופעה מתוכננת ומבוקרת היה אקט ההדרן. האקט הכה מתוכנן וכה טקסי גם ברגיל, בוצע בצורה כל כך מבוקרת בהופעה, עד שהיה פשוט קשה להבחין בו. הלהקה פשוט ירדה וכמעט מיד חזרה וביצעה הדרן נהדר (hurt), אשר לטעמי שילב היטב בין שני חצאי ההופעה וסיים אותה עם טעם של עוד.

הבקרה המוחלטת הזו היותה הן את נקודת החוזק, אך גם את נקודת החולשה של ההופעה. אם בחצי הראשון הרועש והכסאחיסטי יותר היא גרמה הרגשה צורמת של ניכור מסוים וקושי להיכנס לאווירה (במיוחד ב-closer הנהדר), הרי שבחצי השני החל ב-burn הבקרה השתלבה עם האלקטרוניקה לכדי מכונת סאונד משומנת היטב. הביטים צפצפו, הגיטרות רעמו, הלהקה קיפצה, האפקטים… היו ויזואליים והכול בישות אחת בלתי נפרדת, שהקהל קיבל לפנים והגיב בחיבוק חם (בשלב מסוים גם פיזית, כשטרנט ירד מהבמה אל תוך הקהל).

בסופו של דבר, הופעה שהתחילה בנימה מאכזבת נגמרה בפיצוץ סאונד ורוק שלא יישכחו במהרה. לא נותר אלא לחכות ולראות אם טרנט יעמוד בהבטחתו לשלב את ישראל גם בסיבובי ההופעות הבאים, והאם נזכה לחוות הופעות כאלה שוב

תגלית מאוחרת: על החולצה מהסוגריים היה הכיתוב "FUCK ME TRENT".

פורסם גם ב-ifeel

תומר פרסיקו

פעמון פרה

4 תגובות
 


Get your own at Profile Pitstop.com

אנא ליחצו על "נגן".
 
השיר שאתם שומעים הוא אחד השירים האהובים עלי ביותר: חושב רחוק כרגע של תיסלם (את מילותיו אפשר למצוא כאן – לא, אל תלחצו! זה יפריע לשיר). השיר יצא באלבום הראשון שלהם, "רדיו חזק" (1981), הוא סוגר את הצד הראשון של התקליט (נסו להיזכר במציאות של צדדים) ולדעתי הוא פשוט יופי יופי של שיר. אני אוהב לשמוע אותו כפס-קול למקלחת, או לחילופין, למלאכת עטיית הלבוש שאחריה.
 
בערך עכשיו, אני מקווה, אתם שומעים גם מה אני הכי אוהב בשיר (כלמר, אם אני חייב לשים את האצבע על מה ששובה בו את ליבי): הנקישות הקצובות הללו, בעלות הצלילי הגבוה ברקע, שמרביצות פעימות של מרץ ועזוז לתוך הראש.
 
תמיד אמרתי לעצמי: "הו, כמה טוב שהם שמו שם את אותן נקישות", למרות שלא ידעתי איזה כלי זה יכול להיות שנוקש כך. סוג של כלי הקשה, חשבתי לעצמי.
 
לאחרונה חקרתי את התאבדותה הקולקטיבית של כת "מקדש העם", לצורך כתיבתו של מאמר, ונתקלתי בסרטון ביו-טיוב שמראה תמונות רבות מאותה זוועה, כאשר ברקע מנסרים שירי רוק משובחים. באחד מהם ממש התאהבתי, וניסיתי לגלות מי הוא ומה הוא.
 
הגוגל נטה לי מחסדו והצלחתי, על ידי חיפוש שורה מהפזמון, להגיע אל השיר. המדובר ב- Don't Fear the Reaper של להקת ה- Blue Öyster Cult. השיר, יודעת לספר הויקיפדיה, יצא ב- 1976 והיה להיט גדול. מגזין Mojo דירג את השיר הזה כאחד ממאה הסינגלים הטובים אי פעם, והרולינג סטון שם אותו במקום ה- 397 ברשימת חמש מאות השירים הטובים בכל הזמנים.
 
הנה הוא לפניכם (כעת מותר להפסיק את השיר של תיסלם):

 
כפי שאתם ודאי מנחשים, מה שאני כמובן אוהב בו במיוחד הוא אותו כלי הקשה שמימי שניתן לשמוע נותן בראש. שוב התענגתי על המקצב המטמטם של הנקישות הקסומות הללו, על פעימות דקות הצליל, המונוטוניות, שקודחות חור בראש המאזין ומאפשרות ללחץ שהצטבר בתוכו לצאת ולהשתחרר. ושוב תהיתי בליבי מה הוא אותו כלי גאוני, ולמה לא השתמשו בו בכל השירים אי פעם?
 
והנה, שוב, ללא כל סיבה טובה, ירד עלי חסד מתוך הרשת, ומצאתי במקרה, בצד סרטון הקליפ ביו-טיוב, מערכון ישן מ- Saturday Night Live הפותר את התעלומה: הרפליקה כולה נסובה על אותו כלי הקשה רב מעללים (אך עני במנעד-צלילים), והפעם אף מתגלה שמו: הכלי הוא פעמון פרה (Cowbell).
 
הנה המערכון (בכיכובו של כריסטופר ווקן האדיר):
 

דעו זאת, אם כן, שכן אותן נקישות פעמון-פרה, הןה הן הנקישות על שערי גן העדן.
 
לבד מזה, אני סבור שיש לעצור את רצח העם בדרפור.