תגית: כך הרסה הספרות את חיי

מניפסט התנועה לשחרור הספר

אנחנו אוהבים את הספרים שלנו.

אנחנו אוהבים את הרעיונות שבספרים שלנו.

אנחנו אוהבים את הרגשות שהספרים שלנו מעוררים בנו.

אנחנו אוהבים את הנחמה שבקריאה חוזרת בספרים אהובים.

התבוננות בספרים שעל המדפים בבית שלנו, ליד המיטה, בסלון, בשירותים ובמטבח מזכירים לנו מי אנחנו.

אנחנו כל כך אוהבים את הרעיונות והרגשות והנחמה שבספרים שלנו שאנחנו רוצים שגם אחרים יאהבו אותם.

אנחנו לא משאילים ספר.

אנחנו משחררים אותו.

כשאנחנו משחררים ספר אנחנו עושים זאת בלב שלם.

כשאנחנו משחררים ספר אנחנו לא מצפים לראות אותו בחזרה.

כשאנחנו משחררים ספר אנחנו לא רושמים בו את שמנו – כדי שהמקבלים יחושו נוח להחזיק בו או לשחרר אותו הלאה.

כשאנחנו קונים ספר אנחנו לא רושמים בו הקדשה – כדי שהמקבלים יחושו נוח להחזיק בו או לשחרר אותו הלאה.

כשאנחנו קונים ספר במתנה, אנחנו קונים רק ספר שאנחנו אוהבים, ומסירים ממנו את פתק ההחלפה. אם למקבלים כבר יש את הספר, סימן שהם אוהבים אותו וישמחו לשחרר אותו הלאה.

שחררו גם אתם ספר והצטרפו לתנועה שלנו!

קונפליקט

בשנים האחרונות אני לא קורא ספרים מנייר.

איכשהו הנחתי שזה בגלל האינטרנט וגם בגלל שאני לא קונה ספרים. אני שולף מספריות של אנשים.

אבל היתה לי תחושה שזה לא העניין. שיש עוד משהו.

לפני כמה ימים לקחתי מהחדר של הבן שלי ספר שהוא לקח מהבית של סבתא שלו – "אוניית המגדלור" מאת זיגפריד לנץ.

בנערותי מאד אהבתי את זיגפריד לנץ ושמחתי לפגוש אותו שוב.

הקריאה היתה קשה לי. לא הצלחתי לקרוא כמה עמודים ברצף בלי להניח ולהתעייף ואז לנסות שוב.

בכריכה האחורית כתוב

אונייה העוגנת בלב ים ומנווטת את דרכן של אוניות אחרות נתפסת כבת ערובה בידי שלושה פושעים. הצוות ורב החובל נקרעים בין חובתם ובין דרישות הפושעים. בפני הקורא נפרשת רשת סבוכה של קונפליקטים.

בום.

זה העניין.

הקונפליקטים.

בספר הזה כמעט ואין סיפור.

הסיפור נלווה לקונפליקט.

אני לא אוהב קונפליקטים בלי סיפור.

זה מגרד לי ומעצבן אותי ודוחה אותי ומביך אותי ואני פשוט לא רוצה.

ועכשיו אני שואל את עצמי. אם אני רוצה לחזור לספרות, לטקסט ארוך שמודפס על נייר – איך אני יכול לדעת מראש שיש שם יותר סיפור מקונפליקט?