תגית: נמען

חנוך לוין, יצרן

1.

לפעמים אתה כבול כל כך בתוך התחום שאותו למדת, עד שאתה לומד גם, בו זמנית, לא לראות תחומים אחרים. כבר זמן רב שאני שם לב, שהדבר הראשון שאני בוחן ביצירה הוא תבנית התקשורת (מחבר-קוראים/דובר-נמען) שלה. וכך, השיעור האחרון של מאיר שטרנברג השאיר אותי די המום. לאו דווקא בגלל הדברים החדשים שנאמרו, אלא בעיקר בגלל הדברים הישנים. דנו בתהליך התחלת היצירה. כיצד סופר מתחיל לבנות את הסיפור שלו. ובעוד אני יושב שם, קם מולי, מרחף טיזר לקורס אחר, שמעולם לא הוצע בת"א, ושהייתי שמח להשתתף בו, באם יוקם.

קבלו, טיזר בסגנון ידיעון בסגנון אונ' ת"א:

אדגר אלן פו מספר ב-"The Philosophy of Composition" כיצד הוא החל לכתוב את "The Raven" – הוא חשב בתחילה על אורך השיר, לאחר מכן על הנושא והאפקט המרכזי שלו, לאחר מכן חשב על הצלילים שיתאימו לנושא (O ו-R) וכן הלאה. יוצרים אחרים מתחילים אחרת. פוקנר כתב את "הקול והזעם" לאחר שעלתה בראשו תמונה של ילדה גאה, שתחתוניה מוכתמים בבוץ; ג'וזף הלר החל לכתוב רק לאחר שהיה לו משפט, שסביבו הוא רקם את שאר הספר; צ'רלס דיקנס היה זקוק, קודם כל, לכותרת; אריסטו ביקש ארגומנט.

בקורס זה ננסה לנחש את תהליך היצירה, מתוך האלמנט הראשוני שלה – המשפט של הלר, הכותרת של דיקנס והאורך של פו. נעקוב כיצד האלמנט, שהוביל לכתיבת היצירה, ושעמד בתחילה בבידודו, נקשר עם שאר האלמנטים ביצירה בקשרים נרטיביים, אסתטיים, לוגיים וכדומה, עד שלא ניתן כמעט להפרידו מהיצירה עצמה. נשאל גם מה היחס בין האלמנט הראשוני של יצירה מסוימת לבין האפקט הכללי שלה, ומה הסיבה שבשלה החלו סופרים מסוימים לכתוב בדרך אחת, ואחרים החלו לכתוב בדרך אחרת.

עבודות יש להגיש עד…

2.

אגב, ובלי קשר, חשבו על כמה כל העניין הזה מנטרל קריאות פרוידיאניות רבות של טקסטים. כיצד יכול הקורא לדעת אם דמות מסוימת עוצבה בצורה מסוימת למטרות רטוריות, עלילתיות, תמטיות או, לחילופין, בגלל השריטה הפסיכולוגית של המחבר. גם אם הדמות עוצבה כך בגלל השריטה הפסיכולוגית, היא עלולה להיכבל בתוך הדרישות של הסיפור עצמו, עד שלא ניתן יהיה להפריד בוודאות את השריטה מהפונקציונליות שלה בעולם המיוצג. ספרות, במלים אחרות, אינה פליטה פרוידיאנית.

תותח. פו (גוגל)

 

3.

רגע ההתחלה של יצירה תפס אותי כי הוא התחבר לי למשהו, שמרחף אצלי כבר כמה חודשים – רעיונות יצרניים. חשבו רגע על צירופים כבולים ("טוב מאוד", "יותר צדיק מהאפיפיור"). עכשיו חשבו על תבניות יצרניות (ושוב, הקרדיט לשטרנברג) – "רע מאוד", "יותר מאוס מהאפיפיור". תבנית יצרנית, בהכללה, היא צירוף כבול, שדרגת הכבילות של אחד האלמנטים בה נחלשה. במקום הצירוף הכבול "יותר צדיק מהאפיפיור" קיבלנו תבנית יצרנית של "יותר [שם תואר] מהאפיפיור".

ואני תוהה אם אפשר לדבר על רעיונות יצרניים. כלומר, לא על תבניות לשוניות, אלא על תבניות רעיוניות – רעיון תמטי, רעיון לגבי העולם המיוצג, רעיון תיאורטי, אפילו. זה קצת מציק, מכיוון שישנם סוגים שונים ורבים של רעיונות, וסוגים רבים ושונים עוד יותר של יצרניות, וסיווג כל אלה הוא מלאכה מקוממת, שראויה יותר לסטרוקטורליסטים צרפתים וגרמנים.

אם להניח לסיווגים, יש כאן משהו מגניב לאללה. כי "רעיון יצרני" הוא לא רק יצרני – כלומר, פתוח – אלא גם, ואולי בעיקר, סוגר. התמונה שעלתה לפוקנר בראש כבלה אותו לא רק לסצנה מסוימת, אלא גם לעולם מיוצג מסוים (כזה שיש בו ילדות, כזה שהילדות בו מסתובבות בחצאית). הסצנה מ"הקול והזעם" היא פתוחה משום שהיא סוגרת. היא מאפשרת יצרניות מכיוון שהיא תוחמת אזור, שבו היצרניות הזו יכולה לתפקד. זה אינו מיוחד לרעיונות, זה בדיוק מה שקורה גם עם תבניות לשוניות יצרניות. קל כל כך לשחק על "יותר צדיק מהאפיפיור" בדיוק בגלל שהתנאי ליצרניות – מילת תואר במקום "צדיק" – תוחם קטגוריה לשונית מסוימת.

כדאי לשים לב, אגב, שהמשפט "יותר מאוס מהאפיפיור", סוגר את הקטגוריה הלשונית עוד יותר. את "צדיק" יש להחליף עתה לא רק בשם תואר, אלא בשם תואר שלילי. איכשהו, "יותר מושחת מהאפיפיור" הולם יותר מאשר "יותר נאה מהאפיפיור" (ואולי לא, בעצם, אבל גם זה רק בגלל ש"נאה" נתפס כאמירה אירונית, בהתחשב באפיפיור הנוכחי).

4.

רמז: התחלת הפוסט רפלקסיבית.

5.

באחד הפוסטים האחרונים שלה, "שם קוד: חנוך לוין", כתבה מיטל על אורלי קסטל-בלום, וכיצד היא חוזרת לטפל באותם נושאים בדיוק. הכותרת מרמזת (ובתגובות הפך הסב-טקסט לטקסט) שלוין סובל מאותה בעיה. זה, כמובן, די נכון.

בד"כ, התמות של לוין הן אותן תמות, וכמעט תמיד מדובר באותו סוג של עולם מיוצג. העולם במחזות של לוין כמעט תמיד מהווה מעין מבנה עומק של מה שהוא תופס כחולש על הדינמיקה החברתית בעולם שלנו. בניסוח אחר, הדמויות אצל לוין אומרות במפורש את מה שלוין מאמין (או שממחזותיו מצטייר שהוא מאמין) שהן חושבות במציאות. "תצטנן ותמות. כן".

אני מבין למה זה יכול להימאס. אבל עלי זה לא נמאס עדיין, ונראה לי שזה קשור למה שדיברתי עליו קודם. התמה והעולם של לוין הם רעיונות יצרניים, וכמעט תמיד אכן מדובר באותו סוג רעיון. עם זאת, יש פער תמידי בין הסגירות של רעיון מסוים לבין הפתיחות שלו, בין מבנה העומק למבנה השטח.

כי לוין מצליח לחדש. לא תמטית, דווקא, אבל במימוש המסוים של התמה. קחו לדוגמא את הקטע הזה משיץ (והפרחים לברטוב):

[אקספוזיציה: לפפכץ בת בשם שפרכצי. צ'רכס רוצה להתחתן עם שפרכצי. הוא בא לאביה, ודן עמו בעניין הנדוניה]

"פפכץ: אתה תסלח לי שאני מתערב, אבל אני האבא, והאבא שואל ממה הזוג הצעיר חושב לאכול.

צ'רכס: זה תלוי כמה האבא יתן.

פפכץ: האבא עני. אין לו.

צ'רכס: לאבא יש שתי משאיות וחצי שופלדוזר וזה רק מעל לפני השטח.

פפכץ: המשאיות מפסידות. [צ'רכס צוחק] מפסידות.

צ'רכס והשופלדוזר.

פפכץ: שמועות. האבא מכחיש.

צ'רכס: ולפיכך יתן האבא דירה של שלושה חדרים בעיר, או, לחילופין, דירה של שלושה חדרים מחוץ לעיר פלוס מכונית פלוס מאתיים וחמישים אלף במזומן, בין בעיר בין מחוץ לעיר.

[…]

פפכץ: האבא יתן משכורת הוגנת פלוס דירה של שני חדרים עד הילד הראשון.

צ'רכס: הראשון כבר בדרך.

פפכץ: האבא יתן שלושה חדרים בתנאי שיש כניסה לחופה לפני שרואים בטן.

צ'רכס: הדירה תהיה בעיר.

פפכץ: עשר דקות מהעיר – כמו בעיר.

צ'רכס: עשר דקות מהעיר מביא אותנו לסעיף המכונית.

[…]

צ'רכס: אם האבא רוצה לראות את הנכד שלו יותר מפעם בשנתיים, האבא יתאמץ ויתן מכונית.

פפכץ: האבא כבר יבוא אל הנכד.

צ'רכס: לא יפתחו לו. הנכד יבוא אל האבא.

פפכץ: האבא יתרום טנדר.

צ'רכס: החתן לא מוביל עופות, החתן מוביל נכדים".

התמה והעולם המיוצג לא מכתיבים ללוין לעבור פתאום לשפה כמו משפטית (האבא, החתן) – אבל הם מעלים את האפשרות; ושום דבר, אבל שום דבר, לא מכתיב ללוין את השורה המבריקה הזו: "החתן לא מוביל עופות, החתן מוביל נכדים". השורה הזו אמנם כבולה היטב לתמה ולסוג השיחה המסוים, אבל היא מימוש היסטרי של הכבילות.

6.

פעם יצא לי לומר לז'ניה שאני לא אוהב כל כך קריאות תמטיות. אני חושב שעכשיו יש לי הזדמנות טובה לחדד את הנקודה. אין לי בעיה עם תמות, או אפילו עם קריאות תמטיות. פשוט קשה לי להסכים עם הנטיה לאתר תמה מסוימת ביצירה, ולהחליט על פיה אם היצירה היא טובה או רעה. יש תמות מעניינות מאוד, יש תמות ישנות ושחוקות ויש תמות מטופשות, גסות וחסרות טעם. אבל היצירה אינה התמה שלה, היא היחס בין התמה, הרעיון היצרני, לבין המימוש הסופי שלו. ובמימוש הסופי, חנוך לוין תמיד מצליח לחדש, גם אם התמה נלעסה כבר עד דק.

בעיית תקשורת

נכתב למען פרויקט בנימין.

התפילה

אין שום דרך לא פומפוזית, מלבד אולי זאת, להתחיל רשומה על תפילה. ובכל זאת, גרעין הרשומה הזו הוא טכני בעיקרו – התפילה כצורת תקשורת. ואולי, בניסוח אחר, התפילה כבעיית תקשורת. התפילה, במרבית המקרים, מקורה באדם ותכליתה באלוהים. האדם ממען את השדר אל האל. אל האל, שאחת מתכונותיו המהותיות היא כל-ידיעה. כלומר, התפילה, כמו המנחה, אינה נחוצה למעשה. היא כמעט ביטוי של זלזול. אי אפשר לטעון ברצינות שהיא ממלאת פונקציה תקשורתית כלשהי מבלי להפחית בכוחו של האל. אם כבר, ואולי, התפילה ממלאת פונקציה תקשורתית כלפי המוען דווקא, וגם זו אינה פונקציה תקשורתית של ממש, אלא יותר תרפויטית. האדם מתפלל למען עצמו, כדי שיוכל לדמות אל שיכול להקשיב. לַמְנַצֵּחַ אֶל-הַנְּחִילוֹת מִזְמוֹר לְדָוִד. אֲמָרַי הַאֲזִינָה יְהוָה בִּינָה הֲגִיגִי. הַקְשִׁיבָה לְקוֹל שַׁוְעִי מַלְכִּי וֵאלֹהָי כִּי-אֵלֶיךָ אֶתְפַּלָּל.יְהוָה בֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי בֹּקֶר אֶעֱרָךְ-לְךָ וַאֲצַפֶּה. כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע. לֹא-יִתְיַצְּבוּ הוֹלְלִים לְנֶגֶד עֵינֶיךָ שָׂנֵאתָ כָּל-פֹּעֲלֵי אָוֶן. תְּאַבֵּד דֹּבְרֵי כָזָב אִישׁ-דָּמִים וּמִרְמָה יְתָעֵב יְהוָה. וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל-הֵיכַל-קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ. יְהוָה נְחֵנִי בְצִדְקָתֶךָ לְמַעַן שׁוֹרְרָי הושר (הַיְשַׁר) לְפָנַי דַּרְכֶּךָ. כִּי אֵין בְּפִיהוּ נְכוֹנָה קִרְבָּם הַוּוֹת קֶבֶר-פָּתוּחַ גְּרֹנָם לְשׁוֹנָם יַחֲלִיקוּן. הַאֲשִׁימֵם אֱלֹהִים יִפְּלוּ מִמֹּעֲצוֹתֵיהֶם בְּרֹב פִּשְׁעֵיהֶם הַדִּיחֵמוֹ כִּי-מָרוּ בָךְ. וְיִשְׂמְחוּ כָל-חוֹסֵי בָךְ לְעוֹלָם יְרַנֵּנוּ וְתָסֵךְ עָלֵימוֹ וְיַעְלְצוּ בְךָ אֹהֲבֵי שְׁמֶךָ. כִּי-אַתָּה תְּבָרֵךְ צַדִּיק יְהוָה כַּצִּנָּה רָצוֹן תַּעְטְרֶנּוּ. (תהילים ה' – ממכון ממר"א. סתם כי זה יפה) ואולי זו הסיבה לקישוטיות שבכל התפילות הללו. החזרות והתקבולות שב'תהילים' אינן בהכרח הגבהת משלב לכבוד האל, אלא ביטוי, כמעט הסוואה, לחוסר הטעם שבזה. בבחינת 'איני יכול לומר דבר, ולכן בניתי לך צעצוע יפה'. ואולי לא. סביר להניח שלא. סביר להניח שכמו מרבית הצורות החברתיות, שלובשות הדתות הגדולות, התפילה כז'אנר נוצרה בחצי מחשבה ובחצי אינסטינקט וביותר משני שליש ארעיות היסטורית.

התחת

'תפילה' של מן ריי יכול להיקרא כפרודיה. הגוף העירום נמצא בתנוחת כריעה, אבל הידיים לא במקום הנכון. הידיים קמורות כידי מתפלל, אבל הן מכסות על פי הטבעת, והן, כאמור, לא במקום הנכון. אבל זו לא פרודיה. יש יותר מדי אינטימיות ופחות מדי קומיות, ויש משהו עצוב בתחת המצחק הזה. מה שכן, ריי לוקח את התפילה, ומפשיט ממנה את מרבית תכונותיה. ניתן לקרוא, אם רוצים לתמלל בכוח, את שם התמונה כך: "גם זו תפילה". יש לזה אימפקט, אבל אני לא בטוח מה עוד ניתן לומר על כך. ותומר ליכטש, בשיחת טלפון פתאומית, מציע שמדובר בעצם בפרודיה, אבל לא על התפילה כפרקטיקה אלא על ציור של דירר, "Study of Praying Hands". גם שם, כמו אצל ריי, הידיים מרפרפות זו על זו, וגם שם הביטוי הדתי משמש כצידוק להסתכלות על הגוף. ראו את הוורידים.

האלוהים

התפילה היא, כמובן, סימפטום של מגיפה אחרת –ידיעה. אותה בעיה שנמצאת בלבה של עקדת יצחק, שפותחת אותה: "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם" (בראשית כב'). זו גם אותה בעיה שמייצרת ארבע פרשנויות שונות למילה "נִסָּה" במשנה, פרשנויות שלא מניחות אי-ידיעה. יש כאן הזדמנות של ממש להיאחז ברצף הטקסט, ולפתוח בדיון רציני על הגילומים המפוארים של הפרדוקסליות האלוהית. לדון בתפילה כביטוי לכשל-תפיסתי, סינקדוכה לאופן שבו הדת מקרקעת את האלוהי, ומלבישה אותו בלבוש צר, של עניים. ואפשר גם להמשיך הלאה, אל תפילת הניו-אייג', זו שעושים מול המראה, ולא ברור למי היא מיועדת. אבל זה לא בשבילי. דרוש מישהו עם יותר ידע, ועם יותר תעוזה.

המסאי

בנימין היה איש כזה. בתחילת כתיבת הפוסט הקודם שלי ניסיתי לחקות אותו. זו הסיבה שבסוף הפסקה הראשונה מופיעה המילה "אדם". אחר כך ירדתי מזה, ורק המילה נשארה בתור הד לפומפוזיות של אנשים אחרים. אני לא לועג, הפומפוזיות הזו חסרה לי. בתחילת "אספקטים של הרומן", מדבר איאן מ. פורסטר על טבעה של הלמדנות. הלמדן האמיתי, הוא טוען, "בוחר נושא ראוי ומשתלט על כל עובדותיו ועל העובדות העיקריות של נושאים שכנים". למדן מסוג זה "יכול לעשות ככל העולה על לבו. הוא יכול, אם נושאו הוא הרומן, להרצות עליו לפי סדר הזמנים, שכן הוא קרא את כל הרומנים החשובים של ארבע מאות השנים האחרונות, וגם רבים מן הבלתי חשובים, ויש לו ידיעות נאותות במחקר השוואתי הקשור ברומן האנגלי". אנחנו, רובנו, למדנים מדומים מאוד. לבנימין, ולא רק לו, לדור הזה, היתה התעוזה המפוקפקת של הזינוק מן המקרה אל רצף הזמן, אל התבנית ההיסטוריציסטית הגדולה. מי יכול היום לעשות זאת, מבלי לחוש כמו מנוול ושרלטן? יותר מכך. חישבו על המסות הארוכות ההן, שבהן דוגמא הוליכה לטיעון, שהוליך הלאה, בסדר גדול ומחושב היטב. אני, אם אני כותב ארוך, אני כותב בפרקים או בסעיפים ממוספרים. בין לבין – זינוק.

הצחוק

חוקרת אחת, ששמה נשכח ממני כרגע, כתבה פעם שלו בטהובן היה כותב היום את הסימפוניה החמישית היא היתה נחשבת לפרודיה. לא ניתן לכתוב כך היום מבלי להיחשד בגיחוך. אפשר לומר את אותו הדבר על בנימין, אבל הפרודיה הזו על המודרניזם, על ההיסטוריציזם, נראית מעט כמו הפרודיה של מן ריי על התפילה. אין בזה שום דבר מצחיק ושום דבר מגוחך, יש בזה רק משהו שאתה חש בשכלך שאמור להיראות מצחיק, ואמור להיראות מגוחך, אולם למעשה הוא כולו עצב גדול.