1.פתאום הרגשתי לבד, עדיין לא ברור לי הרגע שבו הרגשתי כל-כך לבד מזה ארבעה שבועות של מחאות, הרמות מאהלים, הפגנות אין סופיות, זעקות גרון שלא מפסיקות לפמפם את הזעקה החברתית וקוראות לעם להתאחד סביב המסר הפשוט כביכול של צדק חברתי, אבל בין המסרים, הצעקות, השלטים, הכתבות, המעצרים, האנשים המדהימים שפגשתי, החברים החדשים שרכשתי לעצמי, עשרות החלפות טלפונים כאילו הייתי אני באיזה ספידייט סוער שלא נגמר, כמה עשרות של סמסים של מכרים ושל כאלו שרוצים להיות מכרים שמציעים את מרכולתם ואת עזרתם בכל נושא, אין סוף צמרמורת שעברו בגופי ותחושה של גאולה שמגיעה, לצד ציניות וסקפטיות שלא הפסיקו ללוות שאת הימים האחרונים, מלווים בדו שיח שלא פסק ולא פסח על אף מגזר מירושלים עד התקווה ומשם ללווינסקי ללילה סוער של חשש אמיתי מפינוי ושיחות מורכבות עם אנשים מהמקום שהובילו אותי להזיה ולחיפוש של שיח חדש ומתאים שיח שנדמה שנמצא אי שם ביפו בין יפת לבין החומוס המדהים של אבו גמי'ל לצד הפיקוסים המצילים בין שאריות הבייגלה המתוק של המאפיות המקומיות תוך שיחות משמעותית לתוך הלילה עם תושבי עגמ'י שחזרו הרגע מעבודתם בניקוי רחובותיה של תל אביב. ועדיין הרבה תחושות, הרבה רגעים, זיכרונות, אנשים קשרים חברים, ועדיין 300 פאקינג אלף איש ואני מרגיש לבד, לבד כי התחושה שהמסר פוספס, או יותר נכון נעקף ע"י בליל של פופולאריות של מינסטריים חזק שעטף את המחאה שלי את האמונה שלי ונחטף ע"י מדורת השבט באכזריות וברוטאליות אי שם ברחוב קפלן פינת משרד הביטחון. כמה טריוויאלי שבדיוק באותו מקום שממנו יוצאת שטיפת המוח, איבדתי את עצמי ואת האומנה במחאה הטהורה הזו ועמוקה הזו, הרגשתי כאילו אני נמצא בקהל של תוכנית ריאליטי מצליחה וכרגע רק מחכים לתוצאות הסמסים על מנת לקבוע מי המנצח, העם, שלמה ארצי, או שמה הממשלה ששוב הצליחה לערפל את כולנו ולטשטש את עינו של הציבור.
2.אני מאמין במחאה אבל יותר מכל אני מאמין שיותר מאשר דרושה מהפכה דרוש המשך עבודה על שינוי התודעה, אומנם כבר נכתבו השלטים אודות "מהפכה של תודעה" אבל ההרגשה שלי היא שהדרך עוד ארוכה והיא לצערי לא עוברת דרך שלמה ארצי, ריטה ואחרים היא חייבת לזרום בדמם של האזרחים, בלי סיסמאות בלי זמרים בלי מסכי ווידיאו ומסרים פשוטים להבנה. היא חייבת להיות חלק מבשרנו וחלק מהתודעה החדשה אשר אותה אנחנו רוצים להנחיל לדורות הבאים.
3.אין לי ספק שלא מדובר במחר ולא בחודש הבא, מדובר על תהליך עמוק אותו צריכה לעבור החברה הישראלית על כל גווניה; הערבים והיהודים, הדתיים והחילונים, הימניים והשמאלנים. אותו תהליך ידרוש מאיתנו ויתורים קשים ואף כואבים לרובנו אבל רק כך נוכל לתקן ולהקים חברה חדשה המבוססת לא על העבר, אלא על הווה והעתיד של כולנו.
