קטגוריה: כללי

ים וחרדים

שלשום בערב הייתי בים, היתה שקיעה יפהפה, אחת היפות שראיתי. האדום עיגול מושלם צנח ונעלם בים במהירות מפתיעה ונכונה. לאחר שהשמש נבלעה התחיל הסבב השני של זריחה ושקיעה: זריחת השמים בפסים צבעוניים שמגיעים לשיא של זוהר ואז נמוגים בהדרגתיות ומשאירים חשכה. בזמן בו השמים נצבעים בגוונים שבין אדום לכחול ללא מקור אור מרכזי נראה, המים, בייחוד אלה שליד החוף, מקבלים גון מטאלי, הם נראים כמו חומר אחר, כבד ומסתורי. בערך כשהזריחה השניה הגיעה לשיאה (שגם היה יוצא דופן במרהיבותו) התיישבתי על המזח של הדולפינריום, מהופנט מהיופי[1]. אחרי כ-רבע שעה של ישיבה על המזח התיישבו ממש לידי שלוש בחורות. הן דיברו אנגלית בקול רם וכמה שניות אחרי שהתיישבו החלו להשמיע מוסיקה בעזרת הטלפון. זה היה נורא, במקום הקול של הים שמעתי איזו זמרת אמריקאית משעממת דרך פלאפון שמשטיח את הצלילים למשהו שנשמע כמו הסאונד של המשחק נינג'ה ששיחקתי באטארי (סיפור בפני עצמו לפעם אחרת). המזח גדול, והרעש של הים חזק, זזתי חמישה סלעים הצידה ושוב הצליל של הים היה הדבר היחיד שנשמע.

אבל מה עם לאורך כל המזח, לאורך כל החוף, היו מתיישבים אנשים ושומעים מוסיקה מהפלאפון שלהם ? אין ספק מה, הייתי מבקש מהם להפסיק, פונה לעירייה בדרישה שתאסור השמעת מוסיקה בים ואח"כ דורש שיהיו פקחים שיאכפו את זה. הייתי תומך בחוף מוגדר שבו מותר לשמוע מוסיקה דרך הפלאפון אבל מעבר לזה הייתי נלחם כמה שאני יכול, הים הוא מקום שמאוד חשוב לי, והוא מרחב ציבורי, וככזה יש לי זכות להשפיע על איך שהוא נראה ונשמע, גם במחיר מניעה מאחרים לעשות דברים שהם רוצים כיוון שזה מפריע לי (ובהנחה שזה לא מפריע רק לי ואולי גם על בסיס הנחות בנוגע לאיך אמור להראות ולהישמע מרחב ציבורי), זה מרחב שהוא גם שלי.

אני מציע לקחת את המקרה הזה כבסיס לחשיבה על הדרישה של קבוצות חרדיות בישראל למרחבים שיתאימו לתרבות שלהם. חילונים רבים, אשכנזים בעיקר, מאשימים לעתים קרובות חרדים בכפייה דתית, כלומר, טוענים שקבוצות דתיות מפעילות את כוחן על מנת להכריח את אנשים חילונים לקיים פרקטיקות דתיות ובכך מונעות מחילונים זכויות בסיס כמו חופש התנועה וכדומה כאשר הדוגמא הבולטת היא נסיעה בשבת במכונית. הנימוק הנפוץ לכך שמדובר בכפייה מתבסס על מושגים כמו זכות, בחירה וחופש, משהו בנוסח "אם הם לא רוצים לנהוג בשבת, שיפעלו לפי מצפונם ולא ינהגו, אין להם זכות לפגוע בחופש שלי לבחור כן לנסוע, אין להם זכות לכפות עליי שאני לא אסע בשבת". אז זהו שזאת כן זכותם, זאת זכותם באותו מובן שזכותי לדרוש לא להשמיע מוסיקה בפלאפון על חוף הים או לדרוש מאנשים לא להסתובב ערומים ברחוב. כי המרחב הציבורי הוא גם הפעולות שנעשות בו, ואני חש (שומע, רואה, וכו') אותן כיוון שהן נעשות במרחב הציבורי. הויכוח על נסיעה בשבת ואלה הדומים לו, הם ריבים בין קבוצות חברתיות על האופי של המרחב הציבורי כאשר במקרה של נסיעה בשבת, קבוצה שיש לה פחות כח דורשת שבאזורים מוגדרים בהם היא מהווה את הרוב, המרחב הציבורי יותאם לרצונות שלה. זאת לא דרישה שהיא רק לגיטמית, היא אפילו ממש צודקת אם אנחנו רוצים לחיות בחברה דמוקרטית באמת (ולא כזו שמשתמשת במנגנונים דמוקרטים כדי לדכא את המיעוט).

דיון בגזענות של חילונים כלפי חרדים רלבנטי היום במיוחד. אנחנו עדים למאבק חברתי עצום, אבל למאבק חברתי שלא כולל בתוכו קבוצות חברתיות מרכזיות בחברה בישראל. בקרב פעילים במאבק נתקלתי בדיונים נרחבים בנוגע להכלת\הדרת ערבים במאבק החברתי, בנוגע לקשר בין צדק חברתי לכיבוש, אבל כמעט ולא נתקלתי בשאלה למה חרדים לא לוקחים חלק במאבק וכיצד ניתן לשנות זאת. התשובה לשאלה הראשונה ברורה, לעתים קרובות חרדים מסומנים כאויב, כמי שבגללו אין צדק חברתי, כמי שלוקח את הכסף לחילונים, שחי כנטל על חשבונם. במצב הזה, הצטרפות לקול הזעקה מסוכן מאוד, הרי מאוד לא ברור למי מתכוונים כשאומרים שהמחאה היא של כ-ו-ל-ם (לדיון מהימים האחרונים סביב הסוגיה הזאת בדיוק ראו http://www.kikarhashabat.co.il/%D7%A9%D7%98%D7%A8%D7%A1%D7%9C%D7%A8-%D7%95%D7%9C%D7%91%D7%A0%D7%99-%D7%94%D7%A0%D7%94-%D7%94%D7%A2%D7%95%D7%91%D7%93%D7%95%D7%AA.html).

האשמה מרכזית כלפי חרדים על בסיסה מסמנים את הקבוצה כנטל היא שמדובר בקבוצה של לא עובדים שחייה ממומנים על ידי העובד\ת החילוני\ת שמשלם\ת מיסים. טענה זו היא חלקית ומתעלמת מנתונים רבים אחרים רלבנטים, שלושה מהבולטים בהם הם: חרדים משלמים מסים גבוהים מאוד בצורת מע"מ על צריכה, נשים חרדיות עובדות בשיעורים גבוהים, גם נשים וגם גברים חרדים שעובדים במרבית המקרים עובדים בעבודות בשכר נמוך כיוון שהסלקציה שהשוק מבצע נשענת על מאפיינים חילונים כמו תואר באוניברסיטה. לצד זאת, לפי הסטטיסטיקה בנושא, אכן שיעור הגברים החרדים שלא עובדים גבוה בהרבה מהשיעור המקביל בקרב החילונים. יכול להיות שזאת בעיה ושצריך לפעול לשנות זאת. יש צעד אחד שבטוח חייבים לעשות, וזה לבטל את התניית הפטור מצה"ל בלימודים עד גיל 40 בערך, זה מטופש. מעבר לכך, שינוי של נתון זה חייב להיעשות בשיתוף: צריך לשבת ביחד עם נציגים של הקבוצה החברתית החרדית, לשאול אם הם רוצים לעבוד, ומהם האופנים בהם הם חושבים שיוכלו לעבוד, איך צריך לשנות את שוק העבודה וההכשרה כך שיוכלו לעבוד וכדומה. בכל אופן, האשמה כלפי הקבוצה החברתית והחברים בה היא מגוחכת, הרי מדובר במאפיין מבני, שאולי צריך לשנות ואולי לא, אבל המבנה נשלט בראש ובראשונה על ידי המדינה, ומי ששולט במדינה אלה לא החרדים, מעולם לא.

חשוב לציין שמדובר בקבוצה שבמובנים רבים היא שותפה טבעית למאבק שמתקיים כיום. קבוצה שחיה חיי קהילה שהם הכי אנטי-קפיטליסטיים מבין החיים החברתיים הקיימים היום בישראל בשלושה מובנים לפחות: ראשית, לפי נתוני צריכה, החרדים הם הקבוצה החברתית שמבצעת את הצרכנות הנבונה ביותר, כלומר שנתונה הכי פחות למניפולציות פרסומיות ושיווקיות, שאינה מחפשת לרכוש מותגים, ולא נפוץ בה קישור בין זהות לצריכה (שני הראשונים מבוססים על נתונים שהציג מנכ"ל אחת חברות המזון הגדולות שמייצרת מוצרי מותג ומוצרים מקבילים בעלות נמוכה יותר מראיון לאחרונה שאני לא מוצא לינק אליו. השלישי מבוסס על הכרות שטחית ודורש עוד מידע בשביל להיות בחזקת נתון מבוסס). שנית, בקבוצה מנגנוני תמיכה קהילתית מדהימים שעוקפים מנגנונים מקבילים קפיטליסטיים. החבר הכי טוב שלי בילדות חזר בתשובה וכמה שנים לאחר מכן התחתן. כיוון שלא היה לו כסף, לקראת החתונה הוא עבר בין הבתים בשכונה בה התגורר וביקש מגבית לחתונה, לדבריו, פרקטיקה נפוצה. כמעט כל משק בית תרם לו בין 20 ל 100 ₪. בעזרת סכום זה, הוא הצליח לממן את החתונה. זה מנגנון מדהים, זאת בעצם הלוואה קהילתית ללא ריבית – הרי אם כל אחד יתרום לכל חתונה אותו סכום, בסופו של דבר, כל אחד יממן חתונה שלמה, אבל ניעשת פה פריסת תשלומים שמאפשרת לשאת בהוצאות מימון לאירוע גדול ללא תשלום ריבית לגוף חיצוני (אם נהיה מדויקים, כיוון שמשפחות מבוססות יותר לא יבקשו מגביות ובממוצע יתנו יותר, בפועל מדובר במנגנון חלוקה מחדש, כלומר בשילוב בין הלוואה ללא ריבית לבין מס פרוגרסיבי). שלישית, כסף הוא לא ה-ערך ה-מרכזי בתרבות החרדית, כמובן שכסף הוא חשוב, אבל הוא לא ערך עליון, הוא לא מושא שאיפתם העיקרי של החברים בחברה כפי שהוא בתרבות החילונית. באחד משיעורי התואר השני בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה שאל ד"ר חאלד פורני מה הרגע הסוציולוגי הראשון שלנו. לא הבנתי את השאלה וגמגמתי משהו. בהמשך של אותו שבוע מצאתי שתי תשובות טובות. אחת מהן היתה נסיעה בקו 61 מרמת גן לתל-אביב (נסיעה שעשיתי כל יום בערך מגיל 10 עד גיל 17) בה שמעתי שיחה של שתי טינאייג'יריות חרדיות שהלכה בערך ככה: "שיו הוא כזה מדהים – נכון, הוא מה זה צנוע – ואיזה ידע בתורה יש לו". אני לא משוכנע שהשיחה היתה בדיוק ככה, אבל אלה היו שמות התואר והדיאלוג במבנהו היה מקביל לחלוטין לדיאלוג חילוני על יהודה לוי (זה גם מה שחשבתי כששמעתי אותו). הדיאלוג הזה חושף המון סוציולוגיה. מצד אחד עולה מיד טענה סטרוקטורלית, התוכן לא משנה, הוא מקבל את התפקיד שלו מהמבנה, במקום צנוע וידע בתורה אפשר היה לומר חתיך ותחת ושום דבר לא היה משתנה. מצד שני, אני חושב שברור שהתוכן גם כן משנה, שהערכים שמטעינים עליהם תשוקות של ילדות בנות 16 להעריץ (שגם בעצמה אינה אוניברסאלית אבל משותפת לשתי התרבויות האלה כי בכל זאת, על כל ההבדלים ביניהן, יש גם המון דמיון) משנים את תפיסת העולם שלהן ואת הפעולות שלהן. ברור שהערכה לצניעות וענוה מייצרת סגידה לדמויות אחרות מאשר הערכה לשרירים בבטן ולשיער בלונדיני, למרות המבנה המשותף של נשיות שמתורגלת ברכילות בהערצה של גברים באחיות נשית (האמת שבקטע הזה נראה לי שבחברה החילונית יש קצת יותר שוויוניות אבל לא בטוח שזה טוב, גם גברים וגם נשים אובססיביים למראה של מי שהם חושקים בו\בה. נשים גם יעריכו כסף או סממנים שלו וגברים פחות. אבל בכל אופן, אני לא בטוח שמדיאלוג היהודה לוי החילוני אפשר לדבר על הערצה של גברים באותו אופן שעולה מהדיאלוג החרדי שכבר בגיל צעיר עוסק בתכונות המוערכות ביותר בחברה שגם, באופן מפתיע, מיוחסות לגברים. כבר בגיל זה אלה אותן תכונות שנשים מבוגרות צריכות להדגיש בגברים שהן מעוניינות בהם לעומת נשים חילוניות שלא מצופות לתת משקל מרכזי למראה של מי שהן בסופו של דבר מתחתנות איתו. אולי). העובדה שכסף אינו ערך מרכזי מפורש, ושישנם ערכים הרבה יותר חשובים ממנו (כמו גדלות בתורה) מהווה התנגדות לקפיטליזם שהחילוניות בישראל איבדה מזמן (וכשהיתה לה הערכים כללו לצד פילוסופיה ושירה פרקטיקות מדכאות כמו ציונות והגשמת הארץ, אבל זה לסיפור אחר). אבל לפני האנטי-קפיטליסטיות המאפיין את תרבות הקבוצה, הקבוצה החרדית היא שותפה טבעית למאבק הזה כיוון שרבים מהחברים בה הם עניים שצפויים להרוויח מאוד משיקום מנגנון הרווחה, אם זה ישוקם באופן אוניברסלי. האיום שמזהים חברי הקבוצה החרדית גדול כ"כ שאפילו אריה דערי, שהיה אמור להוביל מאבק מסוג כזה, נאלם ונזהר מהליכה בצוותא עם הקריאה לצדק חברתי.

חשוב לומר, הדרת הקבוצה מהמאבק החברתי מהווה טעות קריטית שבטוח תפגע בתוצאות שהמאבק יניב, גם אם אלה יהיו טובות מאוד. ייתכן ועוד לא מאוחר מידי, וחברים מהקבוצה יצטרפו למאבק, כאדם פעיל אני שואל את עצמי האם ביכולתי לתרום לכך ומציע לכם לשאול את עצמכם אותה שאלה. במקביל אני מבקש מכל הנאבקים והנאבקות למען צדק חברתי שתקפידו לזכור מי מרוויח מייבוש מנגנון הרווחה ומהריכוזיות במשק, ותפנו את האצבע המאשימה אליהם, ולא אל קבוצות חברתיות עניות, גם אם התרבות שלהם שונה משלכם ונמצאת, במובן מסוים, במאבק איתה.

לצורך הדיון בהדרת הקבוצה החרדית מהמאבק ניתן היה לעצור כאן, אני חושב שזה טיעון שלם, ושחשוב מאוד לפעול מהר על מנת לקרב את הקבוצה למאבק שכרגע שייך אך ורק לקבוצה החילונית.

עם זאת, לצורך הדיון ביחסים שבין הקבוצות, מה שנכתב עד כאן ממש לא מספק ויש להתייחס לנושא מרכזי נוסף עליו מתבססת ההתנשאות הזהותית, בעיקר של חילונים שמאלנים, כלפי חרדים: הדיכוי של נשים ולהט"בים בחברה החרדית. ופה דברים מסתבכים. בנוגע לדיכוי נשים, אני באמת לא יודע להגיד באיזו חברה הדיכוי של נשים חזק יותר, אני לא יודע אם לדרוש לשבת באוטובוס במקום נפרד גרוע יותר מאובייקטיביזציה תמידית (וגברים – תמידית כי בכל פעם שבחורה הולכת ברחוב, גברים בוהים בגוף שלה באופן מאבייקט, ולעתים ממש קרובות גם אומרים איזה משפט "מחמיא" ולעתים יותר קרובות ממה שגברים שלא שואלים יודעים גם מרשים לעצמם איזה מגע "מחמיא"). לא יודע אם מישהו או מישהי יכולים לענות על דבר כזה, מישהו בטוח לא, אבל גם לא בטוח שמישהי (כאלה שעברו מפה לשם יש משני הצדדים והן אומרות, באופן לא מפתיע, דברים הפוכים). מה שמשותף לנשים בשתי הקבוצות זה הפנמת הדיכוי, נשים חרדיות רבות תומכות בפרקטיקות דכאניות כלפיהן וכך גם נשים חילוניות רבות – כמעט כל הנשים החילוניות הסטרייטיות שנתקלתי בהן גם רוצות להיות אובייקט מיני, עובדות בשביל זה בכללן נשים שמאלניות, וגם זה מורכב. הרבה נשים שמאלניות אשכנזיות ממעמד גבוה (וכו') אמרו לי שהן לפעמים אוהבות שמסתכלים עליהן כאל אובייקט מיני, אבל תלוי מי מתי ואיך, ואחד התנאים הוא שאלה "לא יהיו ערסים", כלומר, שיהיו אנשים מהמעמד הנכון או מהצבע הנכון, כאלה שהמבט שלהם, גם אם הוא אותו מבט בדיוק, לא מאיים. וברור גם למה הוא לא מאיים, אבל על זה שמישהי שאמרה לי תרחיב ותכתוב [2].

אבל "נשים מדוכאות לא פחות בחברה החילונית" זאת לא תשובה טובה, זאת לא תשובה טובה כיוון שמה אם נשים היו מדוכאות יותר בחברה החרדית ? ומה עם כך שלהט"בים אכן מדוכאים יותר בחברה החרדית מאשר בחילונית (ויתקנו אותי מי שחושבים\ות אחרת, אני מתייחס לזה כרגע כמובן מאליו) ? התשובה הראשונית לזה היא שחשוב להלחם בדיכוי של אוכלוסיות מוחלשות בכל קבוצה על כל רקע, מגדרי מיני אתני גזעי לאומי אזרחי וכל אלה ששכחתי. ואני ממש עומד בקלות מאחורי הטענה שבחברה החילונית קיים דיכוי שאינו "קטן יותר" מזה שקיים בחברה החרדית.

אבל גם זה פתרון חלקי, כיוון שגם הערך הבסיס הזה הוא, כמובן, תרבותי, מדובר בערך נאורותי-חילוני (שמכליל בתוכו הגיונות שונים: ליברליזם, פוליטיקת זהויות וכו', אבל כולם נשענים על ההנחה של שוויון זכויות על בסיס אנושיות משותפת). שאלת עמדתה של התרבות החרדית לערך בסיס הנאורותי-חילוני הזה היא שאלה של קונטקסט: תרבויות הן דבר דינמי שנמצא ביחסי גומלי מורכבים עם תרבויות אחרות. התרבות החרדית של היום מושפעת מאוד ומשפיעה מאוד על התרבות החילונית, בין אם בדברים שהתרבויות שואלות זו מזו (כמו מבנה השיח שתואר מעלה שהוא בבירור לא אוניברסלי, אבל כן משותף) ובין אם בהגדרת כנגדיות זו של זו (והאופן בו החרדיות מתנהלת היום הוא במידה רבה ריאקציה לחילוניות). לכן, השאלה שאני מציע היא אחרת, כיצד אנחנו כחילונים יכולים לאפשר לתרבות החרדית לאמץ את הערך הזה. יש לשים לב לכך שמדובר בקולוניאליזם תרבותי, בניסיון למסיינר ערך תרבותי שלי כך שיוכל בתרבות אחרת. ומזה אני לא מצליח לצאת, אבל אני מקווה שאפשר יהיה לעשות אותו בדמות משא ומתן, כלומר, שלצד שינוי זה חילונים יקבלו על עצמם מאפיינים תרבותיים שחשובים מאוד לתרבות החרדית, גם אם רק בפרקטיקות ולא באמונה (מה שיספק אותי לגמרי מצד התרבות החרדית). אני מאמין שסיבה חלקית ליחס כלפי נשים ולהט"בים בחברה החרדית היא תגובה לחברה החילונית, ובהתאם לזאת, מקווה שאם היחסים בין הקבוצות החברתיות ישתנו וחילונים לא יתנגדו לערכים מרכזיים של התרבות החרדית ואף יעשו מאמצים לאפשר אותם יכול להיות שיהיה קל יותר לתהליכים מקבילים לקרות וששינויים ביחס כלפי נשים ולהט"בים לא ייתפסו כאיום על ערכי יסוד בתרבות החרדית.

אין לי תשובה טובה ל-"ומה אם לא ?", כי בכל אופן אני רוצה להמשיך להילחם בדיכוי בשתי החברות, כלפי כל קבוצה מדוכאת, ולהרחיב את קבוצת האנשים שמחויבים למאבק כזה. אבל אם לא לנסוע באוטו בשבת בתוך שכונות מגורים זה תנאי בשביל לבחון את האמונה\תקווה הזאת, ממילא אני מתנייד בעיקר באופניים.

 


[1] הערה קטנה על זיכרון: לפני שיצאתי לכיוון הים לא ממש רציתי ללכת. זכרתי שזה אמור להיות יפה, אבל לא הבנתי בשביל מה לי ללכת לשם, אפילו שזה יפה. זכרתי שאמור לקרות במפגש עם יופי משהו כיפי, אבל לא היה לי זיכרון של החוויה הזאתי, ולכן הייתי קצת סקפטי בנוגע לכך שזה באמת כיף, חשדתי שמדובר בזיכרון מהונדס שמתבסס בעיקר על חוויות של אחרים ועל כך שזה מה שאמור לקרות מלהיות בים. אבל זה באמת באמת כיף, חוויה משמחת, ומזל שיש זיכרון שכלי ולא רק זיכרון חוויתי.

[2] חשוב להגיד שבמקרה החילוני היחסים המיניים האלה מדכאים מאוד גם גברים ודופקים אותנו לגמרי, מספיק לקרוא ספר אחד של מישל וולבק כדי להבין עד כמה (אבל באמת מספיק רק אחד ואין סיבה לקרוא יותר משניים), אני לא יודע עד כמה זה ליחסים מגדריים בתרבות החרדית, ובכלל עד כמה מיניות משחקת שם תפקיד.


 

 

לדעת לצחוק, לדעת גם לא

הלינק הראשון היה סרטון מרמאללה. בחצר של גלריית האמנות הבינלאומית בפלסטין ישב סלבוי ז'יז'ק ודיבר עם שלושה-ארבעה פלסטינים (אולי דמויות מוכרות במאבק הלא-אלים) על יוזמת העברת תמונה של פיקאסו למוזיאון בעיר. בשיחה עולים היבטים שונים של הפרויקט, חיוביים ושליליים, ורוב הזמן ז'יז'ק מדבר ושומעיו מהנהנים או מביעים הסכמה בקצרה.

השיחה והנושא מעניינים ושווים פוסט נפרד, אבל את תשומת לבי לכד רגע מסוים, צדדי (כדאי לראות את הסרטון כולו, שאני מצטער שלא הצלחתי לאמבד. הסצנה המדוברת אי שם ב-8:09). בנקודה כלשהי סוטה כהרגלו ז'יז'ק מהנושא ואומר (בעריכה קלה ובתרגום חופשי): "אתם הפלסטינים אינטליגנטיים…רופאים ועורכי הדין במדינת ערב…כמו שחבר שלי ניסח את זה באירוניה, אתם ה'יהודים' של הערבים." היושבים מימינו של ז'יז'ק צוחקים מעט ושוב מהנהנים, אבל מי שנמצא לשמאלו אומר (הוא מחוץ לפריים ושומעים רק קול): "לא כי היהודים חכמים, יעני? מה זאת אומרת היהודים של הערבים? אנחנו הערבים של הערבים."

ז'יז'ק קצת התנצל וקצת לעג במרומז – "כן, לפעמים חלק מהחברים היהודיים שליARE TOO BRIGHT FOR THEIR OWN GOOD" – והשיחה נמשכה. אבל לי זה מאוד צרם. המוחלטות הזו מעוררת במקרה הטוב רתיעה. חוסר היכולת להיפתח לאבחנה (המבריקה), או לקבל ולו לרגע מערכת מונחים שבה להיות יהודי זה 'טוב', לא יכולה שלא להטיל צל של גיחוך על הרב-שיח שברקע, נאור ומתקדם ככל שיהיה. תהיתי אם אותו אדם – שהזכיר לי את הטוקבקים הגזעניים נגד עדן אברג'יל, שבאו עלומי שם מהצנטרום של הפיילה האינטלקטואלית – יהיה מוכן להיהרג על זכותי להשמיע דעה גם אם אינו מסכים לה. אחרת, מה הטעם בכל המילים היפות והרפרנסים המתוחכמים ואולמות הכנסים והבורקסים?

 

אמרתי משהו מכל זה לחבר ששלח לי את הלינק, והוא מצידו שלח לי עוד לינק, שבלי להתכוון היה רלבנטי באופן מדהים. בקליפ מופיע בוראט במועדון אפלולי באריזונה, עם השלאגר הקזחי Throw the Jew Down the Well.

אני מעריץ ענק של תופעת בוראט וברון כהן (שיותר מאנתרופולוג עממי או פרובוקטור זול הוא פשוט קומיקאי ענק), אבל זו הפעם הראשונה שראיתי ולא צחקתי. הוא היה חריף כתמיד, באומץ מופלא ובביצוע מושלם, אבל הפעם לא הייתי פנוי להתפעל. בסרטון הקהל שר בחופשיות עם בוראט על הקרניים של יהודים, על הכסף שהם גונבים ועל הבעיה הלאומית שהם מהווים בקזחסטן. בניגוד לקטע הסנסציוני ברודיאו, זה לא תעלול רטורי שלקהל אין זמן לקלוט. החבר'ה עם כובעי הבוקרים שרים את הפזמון החוזר במו פיהם. בשלב מסוים זה נעשה מטריד.

אין לי ספק שבמישור אישי רוב האנשים שם חביבים למדי, ובוראט הוא מניפלטור מיומן, אבל את מי זה מעניין. העניין הוא גם אף פעם לא אם אנחנו מפלצות ומה הנסיבות המקלות שלנו, אלא עד כמה אנחנו מוכנים להעלים עין מפלצוּת כדי לא לקלקל את הרגע.

זו שאלה גדולה שאפשר לכוון לכל אדם בכל זמן. מה שבטוח, לא להיות מסוגל לצחוק מהבדיחה של ז'יז'ק ולצחוק חזק מדי מזו של בוראט הם שני צדדים שונים של אותה נבערות, שבשמה או בחסותה קורים הדברים הגרועים ביותר.

חלומות

המון נכתב ונאמר על ההשפעה של השיח הטיפולי, ובפרט של פסיכואנליזה ופסיכולוגיה על חיינו. אין ספק שפסיכואנליזה היא אחת ההמצאות החשובות של המאה ה-20. בעקבותה, בני אדם, במספרים עצומים, התחילו לחשוב על עצמם כסובייקטים שמחולקים לשניים – חלק מודע ושאינו מודע, שהחלק השני מסוגל להפעיל את הראשון בצורה שהראשון לא מבין (תוך שימוש יומיומי במושגים שמתאימים לכך – השלכות הדחקות וכו'), ושחלומות הם מסר מוצפן שהלא-מודע שולח למודע. מובן שלא כל בני האדם חושבים ככה, ושהאופן בו ההגיונות האלה מופעלים על ידם אם בכלל משתנה בהתאם למשתנים חברתיים רבים, כאשר מעמד והתכוונות תרבותית אירופו-אמריקאית נראים לי המשמעותיים ביותר. ובכל זאת, קשה להבין איך תיאוריה מורכבת וכל כך לא אינטואיטיבית הצליחה הצלחה כזאת מסחרחרת. וויליאם ג'ימס אמר בתחילת המאה שלמרות שלפסיכולוגיה אין שום בסיס תיאורטי, היא תצליח כיוון שהיא מאפשרת לאנשים to make sense of their lives (הציטוט הזה גנוב מנסים מזרחי). זה הסבר מבריק בעיני, ואופיו הנבואי בהחלט מוסיף לו. בהמשך לו או כפירוט שלו, אני רוצה לחשוב קצת על המקום המרכזי של חלומות בתיאוריה (כפי שהיא פועלת בעולם, כלומר מפורשת על ידי רבים מאלה שמשתמשים בה טו מייק סנס. אני לא נכנס כאן למי כתב מה ולמה).

לפני שאני מתחיל לכתוב על חלומות ופרשנות של חלומות, הנחות בסיס: תהליכי פרשנות והענקת משמעות הם חלק מרכזי מהאנושיות, בני אדם מפרשים את העולם, בין אם את ההתנהגות של אחרים, את עולם לא אנושי, או רגשות ותחושות שלהם, ותהליכי הפרשנות האלה הם תנאי הכרחי ליצירה של העצמי, לעולם בעל משמעות ושל שינויים בהם. כלומר, אנחנו חיים בהליך מתמיד של פרשנות שמייצר במידה רבה את האופן בו אנחנו חווים ופועלים. זה אמרו מספיק ובאופן מאוד משכנע רבים וטובים.

אז הסכמנו שאנחנו יצורים פרשניים שמייצרים ומשנים מציאות באמצעות פרשנות לחוויות ורשמים. חלומות הם חלק מחוויות ורשמים אך בעלי מאפיינים ייחודיים, עליהם ארחיב מיד.

בהיותי חלק מסביבה מאוד פסיכולוגיסטית, יצא לי פעמים רבות לשבת עם אנשים כאשר מישהו מספר חלום והשאר מפרשים אותו וביחד מנסים להבין מה המשמעות שלו (כלומר, מה המסר שנשלח מהלא מודע). לאחרונה שמתי לב שכמעט כל חלום יכול היה להיות מפורש באופן מבריק ומלא תובנות בנוגע לכל אחד. כלומר (כלומר שהוא קפיצה עצומה, אבל זה לא אקדמיה פה), נראה שאחת הסיבות לכך שמיתולוגית החלומות כקשר בין שני חצאים של העצמי מצליחה כל כך, היא אופיים האסתטי של חלומות המאפשר טווח פרשנויות עצום (לצד אופיינו הפרשני הקיצוני). לאלה מתווסף מאפיין חשוב, התיאוריה מעניקה ערך מוחלט לפרשנות שנעניק לחלום שלנו, לפיה, רק החולם מסוגל לפרשנות הנכונה כיוון ששני החלקים מהם הוא מורכב לא נפרדים לחלוטין– הלא מודע שהוא היוצר האסתטי (בורחס קורה לחלומות היצירה האסתטית הראשונה, זה יפה) והמודע שהוא הפרשן – והעדר ההפרדה הזו היא תנאי לפרשנות, היכולת של המודע לפרש תלויה בקרבה שלו ללא מודע.

בנוגע ליצירה אסתטית שניתנת לפרשנות בדרכים רבות ושונת, הקוראים בקפה, קלפים, כף היד וכדומה גם הם ביקשו לפרש מבנים אסתטים מופשטים שניתנים לטווח רחב מאוד של פרשניות, לקשר אותם לתכונות או לעתיד של בני אדם, ובעזרת המבנים המוחשיים להעניק לפרשנויות ממשות פיסית שמגבה אותם (לא מזמן, באמצע שיחה בנושא, לקחתי לאח שלי את המזלג והתחלתי לקרוא בכתמים שבו, אח שלי לא כ"כ זרם עם זה, בעיקר כי הוא היה רעב, אבל בראשי הצלחתי תוך שניה לייצר סיפור, שבאמת תואם לכתמים שעל המזלג, ובאמת יכול לספר עליו משהו). אך יש הבדל אחד בולט בפעולה, במקרים הראשונים הפרשנות היא של אדם חיצוני ולא של האדם עליו מדובר (הערת שוליים: עוד שני הבדלים ששווה להתייחס אליהם: ייתכן וקיים הבדל במה שהפעולה אמורה לעשות, בשביל לחשוב על מה קריאות בקפה\קלפים\כף יד אני צריך להכיר תרבויות בהן הם היו דומיננטיות ולראות מה קורה שם, ייתכן שגם במקרים אלה, הפעולה משנה את האופן בו המפורש חווה את העולם, אבל גם יכול מאוד להיות שלא, כרגע אין לי מושג, מעניין. הבדל בולט נוסף הוא המעמד האונטולוגי של חלום בהשוואה לזה של כוס קפה או קלפים. זה מאוד בולט אז אי אפשר להתעלם מזה, אבל אין לי מחשבות שמעניינות אותי בנושא. תתכבדו). לפרשנות העצמית יש שני מאפיינים שנראים לי חשובים. ראשית, העובדה שאנחנו מפרשים ומעניקים משמעות לחלום קריטית לאפשרות של הפעולה לשנות את המשמעות שאנחנו מעניקים לפעולות ולחוויות שלנו, על האופן בו אנחנו חווים את העולם. יש מרצה באונ' שנוהג לבקש מסטודנטים שיענו לשאלות של עצמם ומנחה אותם כך שהם יעלו טיעון שהוא כיוון אליו מראש, אני משוכנע שאת הטענות האלה הם לא שוכחים. שנית, כשאנחנו מובילים את הקו הפרשני, סביר הרבה פחות שהפרשנות תתנגש או תתנגד לאופנים מרכזיים בהם אנחנו מציגים בפני עצמנו ואחרים את העצמי שלנו, וכך ניתן לקחת סיכונים גדולים הרבה יותר בפרשניות האפשריות – בכל רגע וביחס לכל פרשנות, לחולם יש את האפשרות לומר – זה לא פוגש אותי בשום מקום וכך לבטל את הרלבנטיות של הפרשנות.

עד עכשיו היה: 1. אנחנו יצורים פרשניים שמעניקים משמעות ויוצרים מציאות בעזרת פרשנות 2. פרשנות של חלומות היא פרקטיקה שמאפשרת לנו לשחק עם המשמעות של העצמי שלנו ושל היחס בינו לבין העולם, ולעצב אותה בהתאם לתנאים המשתנים של חיינו 3. האסתטיקה של חלומות מאפשרת להציע להם טווח רחב מאוד של פרשנויות 4. הפרשנות היא פעולה שאנחנו מבצעים בעצמנו, זה חשוב לאפשרות שלה לשנות את האופן בו אנחנו תופשים את עצמנו ואת העולם וכן, מאפשר להגן על עצמנו מפני פרשנויות מסוכנות. בנוסף לאלה, נראה לי שגם מדובר בארגון טקסי שמצדיק הקדשת זמן לעניין (אני זוכר חלום, זה סימן שאני צריך לנתח אותו), ואם אני הולך לטיפול אז בכלל. לכן, למרות שהסיפור על מסר מחלק אחד של הסובייקט לאחר הוא מהמופרכים שבסיפורים אם לא ה, מדובר בהמצאה מבריקה ושימושית ביותר. והיא באמת עובדת, אני יכול לספר חלום, לנתח אותו, ולשנות את האופן בו אני מבין את היחס עצמי-עולם, ובמקרים הטובים ביותר, להיות גם יותר שמח בגלל זה.

בהתחשב בזה שמבחינתי ביססתי שהקסם במיתולוגיה של הפסיכואנליזה לגבי חלומות הוא באופן בו הוא מאפשר לנו להעניק משמעות ולשנות משמעות לעצמנו ולעולם, אולי שווה לשאול האם מדובר בפרקטיקה הפרשנית הטובה ביותר שהיינו יכולים להציע, ולנסות לחשוב על אופנים אחרים בהם אפשר יהיה לעשות את זה. שאלה קריטית לשם כך היא כמה קל\קשה לייצר אמונה. אבל אם לדבר הזה הצליחו ליצור אמונה רווחת, אז להכל אפשר :).

ואם כבר חלומות, אז גם משהו אחר לגמרי. כשאני חולם אני הרבה פעמים מרגיש משהו בין תחושת המשכיות לבין דה ז'ה וו. אני נמצא בסיטואציה שמתקשרת לסיטואציה קודמת בה הייתי אבל הזיכרון שלה מעורפל. מה שמדהים הוא שכשאני קם אין לי שום יכולת להכריע האם החלום הוא אכן המשך של חלום אחר שנחלם בעבר (ככה זה מרגיש בזמן החלום), או שחלמתי רק חלום אחד, ולא היה חלום קודם, אבל בחלום האחד הזה חלמתי גם זיכרון, כלומר חלמתי עבר והווה באותו זמן מציאות. יש בזה משהו מאוד מטריד, כיצד יכול להיות שאין לי יכולת להכריע בשאלה האם חוויה התקיימה או שלא ? אני הרבה פעמים לא זוכר דברים, ממש הרבה, אבל כשאני זוכר, אני תמיד יודע איזה אופן קיום היה לדבר (אם אני לא בטוח אם משהו היה חלום או לא לוקח שלוש שניות עד שאני משתכנע לכאן או לכאן), במקרה הזה, אין לי דרך להקריס את חוסר הודאות. קשה לי לחשוב על עוד מקרה בו אני לא מבין מה חוויתי לפני דקה, ולא יודע להבדיל האם זה היה המצאה שלי או באמת התרחש (נראה לי שאפילו על סמים יש את היכולת להבחנה הזאת). או יותר מדויק, לא מצליח להבין איזה סוג של המצאה הוא היה (כי הרי בכל מקרה, מדובר בחלום).

זה מעניין שהחלום הוא דבר שמתקיים בזמן אבל בעולם מקביל. בעוד שהמרחב הוא רק המרחב המדומיין (נכון, אני נמצא בעולם ישן, אבל זה בקושי רלבנטי), הזמן באמת חולף. קשה לי מאוד לנסות להשוות האם תחושת הזמן בחלום תואמת לזמן שעובר או שהזמן שם יכול לעבור מהר מאוד או לאט מאוד. מעניין נורא, אם יש לכם משהו להגיד על זה, תגידו.

ואם כבר זמן משמעות ובורחס, אחד הסיפורים היפים של בורחס מספר על סופר שמסיבה שאני לא זוכר מוצא להורג וממש לקראת ביצוע גזר הדין מתפלל ומבקש מאלוהים שיאפשר לו להשלים את הספר עליו הוא עובד לפני שימות. אלוהים נעתר ומשהה את הזמן כאשר תודעתו של הסופר ממשיכה להתקיים כך שהוא יוכל להשלים את הספר בשלמותו בראשו. הסופר עובד על הספר במשך שנה כאשר כל תודעתו מוקדשת אך ורק לזה, בסוף השנה הוא יודע מה נכתב בכל עמוד ועמוד ומצליח להגיע ליצירה השלמה אליה כיוון, ברגע זה הזמן ממשיך והוא נורה. אפרופו משמעות, זה מעמיד בסימן שאלה עמוק מאוד ובאופן מבריק שאלות שלרוב אנחנו לא יכולים לשמוע אלא כקלישאות. הנס התרחש, ההתערבות האלוהית התרחשה, היא גררה עבודה סיזיפית של שנה, השלמת היצירה (שמהווה את הגשמת כל הרצונות של הסופר), שניה של כאב ומוות. אולי זאת החיבה שלי למשאים ומתנים אבל לא נשמע כמו עסקה מי יודע מה.