תגית: תרבות

האופריצ'ניקים של עמונה

עמונה. התמונה מכאן

1.

הסוסים עשו את עמונה. ואפילו לא הסוסים. צילומי הסוסים. או, נכון יותר, צילומי הפרשים, פרשי המשטרה, עודי שחורים, חבושי קסדות. הצילומים, שהתפרסמו בכל העיתונים הגדולים, שרבים מהם הוזרמו לסוכנויות הידיעות, הציגו כמעט תמיד פרש גדול, שחור, רכוב, ומתחתיו המון אדם, גוש אדם, בתנוחת נסוג-אחור.

רבאק, זה המוות הרכוב. Death Rides a Pale Horse. אני מחליט לכתוב את הפוסט הזה, מגגל "מוות" ו"סוס", אבל הציורים – ציורים מדיאוולים של הקוצר הרכוב – לא באמת דומים. ציור אחד, של המילטון מורטימר, דווקא דומה. הפרספקטיבה דומה. פני הסוס שלוחים קדימה, והפרש מביט על גוש האדם, ראשים וגפיים, שמתחתיו. בציור אחר, The Vision of Death, של גוסטב דורה, מופיע המוות ומופיע הסוס, אבל אין קהל, רק צבא שדים ממעל.

אבל זה לא הציור שעלה לי בראש. אני חשבתי דווקא על "ניצחון המוות" של ברויחל. רק ששם הפרספקטיבה שונה לגמרי. המוות רכוב, אך למרחוק, בקטן, פרט אחד מתוך רבים. לא פינוי עמונה.

2.

מתוך כל האפשרויות, דווקא זו שפחות סבירה היא שהצלמים עשו זאת בכוונה; שהם חיפשו את הזווית המתאימה כדי לצלם פרש משטרה שיראה כמו הפרש ההוא, מימי המגיפה השחורה. אפשרות אחרת, שנשמעת סבירה קצת יותר, היא שהם פשוט צילמו. היו שם פרשים בשחור, והם פשוט חיפשו את הזווית המתאימה, בדיוק כפי שציירים קודמים חיפשו את הזווית הנכונה, זו שתפעל על הצופה באופן מקסימלי.

ואם כך הדבר, קיבלנו כאן אינטרטקסטואליות אוטומטית, מעצם הצילום/ציור של אותם אלמנטים, בערך. פרש, עדיף בשחור, הוא תמיד הקוצר ההוא. ככה זה. היצירה, מרגע ששוחררה לחלל האוויר, כבר נאבקת לתפוס מקום בין יצירה א' ליצירה ב', שדומות לה בצורה כזו או אחרת. ויצירה א' וב' דומות רק בגלל שככה זה. יותר אפקטיבי לצייר, לצלם, כך ולא אחרת.

אבל יש גם אפשרות שלישית. אני האשם. ראיתי פרש, ראיתי שחור, ראיתי סוס, וזיווגתי זיווג. בשבילי, פרש שחור הוא תמיד הקוצר. ככה זה.

וזה מורטימר. המילטון בשבילכם

3.

בסרט "The Ogre" משחק ג'ון מלקוביץ' חייל צרפתי, הסובל מפיגור קל, שנופל בשבי הגרמני. הוא מגיע איכשהו להיות האיש שאוסף ילדים לפנימייה צבאית. הוא רוכב על סוס שחור, שני כלבים שחורים, כבולים ברצועות, רצים משני צדדיו, והוא אוסף כך את הילדים שנמלטים מפניו.

אז אולי זה לא רק אני. איוואן האיום הקים צבא פרטי, האופריצ'ניקים. מלבד הטלת טרור וביזת ביזה, נהג כל אופריצ'ניק ללבוש שחור, לעלות על סוס שחור, ולשאת סמל של ראש כלב עקוד על מטאטא. קטע.

4.

על האופריצ'ניקים בכלל למדתי מאיזו תכנית טלוויזיה בערוץ ההיסטוריה. מזמן מזמן, אי שם אצל ההורים, כשעוד היתה לי טלוויזיה. סביר להניח שהייתי שוכח אותם לגמרי לולא הייתי רואה, מזמן מזמן, את "The Ogre", שהזכיר זיכרון, וזיווגתי זיווג.

דורה. מהאתר הנהדר הזה

5.

פרופ' זיוה בן פורת העלתה פעם השערה מעניינת. יתכן, לדבריה, שהידע של הדור הזה הוא הרבה יותר סינכרוני מאשר דיאכרוני. יש בזה משהו. קל יותר, היום, לדעת המון על המון משני העשורים האחרונים. נדיר יותר למצוא אנשים שמכירים יצירות תרבותיות מרכזיות לאורך ההיסטוריה.

אם זה נכון, סביר שלא הסוסים ולא הפרשים עשו את עמונה, אלא הילדים הפצועים, והתמונה ההיא של אפי איתם, שראשו מדמם, והוא נראה בדיוק כמו ישו של מל גיבסון, שבכלל נראה כמו אלפי ישויים אחרים.

ואם אלה בכל זאת הפרשים, זה רק בגלל שפרש, הפרש עצמו, לבוש השחורים, הוא אפקטיבי. אותה סיבה שבשלה, אולי, ציירו מלכתחילה את המוות החיוור כשהוא רכוב.

6.

ב"איש בלא תכונות" מוצג הגיבור, אולריך ("אינטלקטואל ווינאי מבריק", אומרים במאחורה), כמי שמנותק, איכשהו, משטף המאורעות. אבל למרות שהוא לא באמת שם, חלק מכל הרחש הזה, עדיין עולה מכל שורה ריח הגלים של הצייטגייסט.

אני מנותק גם כן. מאז שעזבתי את נענע אני כבר כמעט שלא שומע רדיו, ורק מדי פעם נכנס כדי לרפרף על הכותרת באתר "הארץ". אני שומע על סרטים חדשים מכרזות ברחוב. אני, ז'ניה, לא מעודכן בעליל. סינכרונית ודיאכרונית.

7.

יצא לי לקרוא לאחרונה המון כתבות על פרסום. הן כולן מודאגות. יש יותר מדי פרסומות, ביותר מדי מדיות, והצרכן כבר לא מקשיב. במרוץ החימוש הזה אף מדיה כבר לא מספיקה. אז המציאו לנו "תוכן שיווקי" והמציאו אמנות שיווקית. המאבק, כמובן, הוא על תשומת לב.

התמונות האלו מעמונה, אמרה לי מיטל (מצטטת מישהי, לא זוכר מי), לא נאבקות על מקום רק בין ציורי המוות של דורה והאופריצ'ניק של מלקוביץ', אלא גם בין כל הפרסומות האלו, שקמות ופגות באותה מהירות. יכול להיות שזה נכון. אני חושב שלא. רוב המידע הזה מנופה. אבל אולי אני טועה.

אני לא באמת יודע את מי ציטטו הצלמים בעמונה, אם היה שם בכלל ציטוט. הצייטגייסט, אני מרגיש, עובד לצדי. נדמה כאילו שנים לא חשתי שיש סרט שחייבים ללכת לראות; שנים לא רציתי נורא לקנות דיסק או ספר חדש; מריבות המשוררים העכשוויות מעניינות, כך נראה לי, רק את הנצים עצמם. פלאי אמר לי פעם שהוא חש כי שירה נעשתה תחביב הדומה לאוסף בולים. הקוראים הם הכותבים, והכותבים הם הקוראים. אולי. אולי יום אחד תצולם נינט רכובה על סוס. "כמו בעמונה", יגיד מישהו.

עדכנת

"דומני שיש לא מעט אנשים מעל גיל מסויים (נניח, 30) שכמוני מזדהים עם התאור הזה של קריאה שוקקת של כל שם בתודות, של ניסיון לנחש מי זה מי כשמופיעים רק רמזים או שמות פרטיים, חיטוט בכל קרדיט למי שהביא את המים וסחב את המצילות – פעם זו היתה הדרך ללמוד מה חשוב, מה נחשב, למי להקשיב ואחרי מי לעקוב."

(הארגו)

ת'אמת, אני לא ממש מזדהה. כלומר, עם הקריאה השוקקת והניסיון לנחש אני כן מזדהה. אבל לא מובן לי הצורך "ללמוד מה חשוב, מה נחשב, למי להקשיב ואחרי מי לעקוב". בשבילי כל העניין הוא הרבה יותר אישי. כשאני מוצאת מישהו שמהדהד לי בנפש, אני אבדוק (לפעמים באובססיביות) את מי הוא אוהב וממי הוא מושפע, כי יש סיכוי לא רע שמה שמעורר אותו יעורר גם אותי. מה שלא מובן לי הוא הרצון להתעדכן ללא הרף במה שחשוב, נחשב וכו'. כאילו יש איזה סמן של רלוונטיות תרבותית שמתקדם בקצב רצחני וצריך כל הזמן לרוץ בעקבותיו באפס נשימה כדי להישאר באותו מקום – המקום המעודכן. חשבתי שהתפתחות (אינטלקטואלית, אמנותית, אישית, רגשית) היא משהו שקורה לפי קצב אישי. חשבתי שלא כולם מושפעים בהכרח מאותם דברים באותו זמן. טעיתי?

(בלי קשר, אם כבר נכנסתם לאפונים בחלל, תורידו את פודקאסט #8. כדאי. ואני יודעת שההמלצה על הפודקאסט הכה-מעודכן הזה סותרת את מה שאמרתי בפוסט. כן, אני בחורה מורכבת.)

פאנל שני

לאן נעלמו המבקרים המרושעים?*

בני ציפר (איתמר שאלתיאל)

הספרות הישראלית היא בעיני סמל האגואיזם. היא אטומה, זולה, רעשנית. מהבחינה הזאת, רבותי, כל הדאווינים של הביקורת העכשווית, כאילו הטקסטים שמתפרסמים כאן במאה השנים האחרונות הם ספרות, ועוד ספרות ברמתה של הספרות העולמית, מצליחים להטעות רק את הישראלים. כי כל מי שעוקב אחר הספרות והתרבות בעולם יודע שכמו בפוליטיקה, כמו בזכויות אדם, כמו במצב הסביבה, גם הספרות הישראלית היא ערב רב וטפל ולהגני.

אני מוכרח לציין שכאשר הייתי השנה בליון, חנויות הספרים לא הכילו מישמש מגוחך של ספרי בישול וטיסה, ולא היית נכנס – כמו בישראל – לחנות שאין בה את כל כתבי אמיל זולא, ובמיוחד את 20 כרכי "Les Rougon-Macquart", שרוב הישראלים לא יודעים אפילו להגות את שמם. השתכנתי אז בקומה השניה בפנסיון משפחתי מקסים, מהסוג שצרפת התברכה בו, וגברת ווקר, בעלת הפנסיון, אישה צנועה ופשוטה, נהגה להגיש עם כוס הקפה של הבוקר גם עוגיות חמאה נימוחות. אבל גם היא, שלא קראה הרבה, ואולי לא קראה בכלל, טרחה להתעדכן במצב הספרות, כי צריך. איפה בארץ תימצא איזו מדאם ווקר כזו, בין הגבירות נוטפות הזיעה?

הספרות הישראלית, רבותי, במאה השנים האחרונות, אינה ספרות. היא להג ארוך ומיותר, שיכולנו להסתדר טוב מאוד בלעדיו, כפי שאני, אישית, עושה. לכן מעמד "העורך הספרותי הרשע", שהודבק לי, דווקא מחניף. אני אוהב לחשוב על עצמי כרשע, כי מי לא יהיה רשע עם ספרות שכזו? וזה גם לא העניין. העניין הוא שעורך רשע הוא דבר נחוץ, וזה תפקיד שאני גאה למלא. כך גם לגבי מבקר רשע. בישראל, מבקר שאינו רשע הוא בעצם רשע מרושע, כמו שהיינו אומרים פעם, כשהיינו ילדים. הוא מאפשר לנו לחשוב שהנה, גם אנחנו תרבותיים כמו צרפת ואירופה. גם לנו יש ביקורת, ואם יש ביקורת אז יש גם ספרות. ולא כך. המבקר הרשע - במיוחד בעידן האינטרנט, כשכל שלמה מחדרה יכול לשורר "מר לי סיגל" – הוא נחוץ. בלעדיו, עוד נחזיק באשליה שיש פה תרבות, וכל מיני נשים עם רכבות בגרביונים ילכו בתל אביב ויאמינו שהן במרכז השיח התרבותי העולמי כי הן קראו איזה עמוס עוז. המבקר הרשע נחוץ כי הספרות כאן התקלקלה מאוד, ולכן הגיע הזמן להרוג אותה.

 


דורי מנור (איתמר שאלתיאל)

אני נוגה, הירשפלד חיי אסון, ליבי קליפה פועמת דם טיפה טיפה

לאן אצו, הירשפלד אוצרי הדם? והלשון, דיבה! שמתהפכת סתם הזוהר המועם דקדוקכם המתלהם לאן הם נעלמו המבקרים ההם?

אני נוגה, הירשפלד דמכם - דמי לקרוא בלזק בסתיו לדון לכף חובה משורר על שרעפיו

*מבחינתנו, לפחות, זו פרודיה

לפאנל הראשון להכרזה על הפרוייקט