תגית: יהדות

אהבה אסורה

אני לא נוצרי.

אני מוכן לקבל את הטענה, למרות המחסור בראיות, שרב יהודי רדיקלי למד לקח מאישה נוכריה, ושהחיל את כלל הזהב של הלל גם על הגויים; שאמר את אותו משפט מופלא, "מי בכם שאין בו חטא, יטיל נא את האבן הראשונה", ושל"אשה החוטאת" אמר רק "לכי לדרכך ואל תחטאי"; שהקפיד לאכול עם אותם נידחים, אותם אנשים שהחברה המהוגנת הקיאה: החוטאים, המוכסים, הזונות; שהטיף כנגד ההנהגה היהודית המושחתת של זמנו; שנבגד ונצלב על ידי אחד המושלים הרומאיים הגרועים ביותר ביהודה; ואותה קריאה נוראה, אחרונה, "אלי, אלי – למה שבקתני". וזהו: לא שדים המתגלגלים בחזירים, לא לחם ודגים, לא הליכה על המים; ודאי לא שיבה מן המוות, על אחת כמה וכמה שלא היה "שה האלוהים, הנושא את חטאות העולם".

אני מכיר היטב את מקורותיה של הנצרות. אני יודע, כאתאיסט, ששום דבר שנשען על התנ"ך היהודי לא יכול להיות אמת, כי הוא שקרי מתחילתו ועד סופו – במיוחד אותם חזיונות נקמה בגויים של ספר האפוקליפסה, הנשען על אותו זיוף מאוחר, ספר דניאל. כאדם רציונלי, אני דוחה את הנצרות יחד עם היהדות.

אבל.

שולמית אלוני, אלילה צינית ומרירה, נשאלה פעם – באחד השאלונים האלה של מוספי החג – מה ההבדל בין יהדות ונצרות, וירתה מיד: "ההבדל הוא שבנצרות יש חמלה וביהדות אין". פגיעה ישרה במטרה.

היהדות מבוססת על תפיסה שיש אל נורא, נוקם ונוטר, פוקד עוון אבות על בנים, על בני בנים, על שילשים ועל ריבעים, ושהוא הציב לבניו – היהודים, כמובן – שורה של מצוות שאין האדם יכול לעמוד בהן (הקלאסית, כמובן, היא "לא תחמוד"; נראה אתכם סוגרים ציות מלא אפילו לעשרת הדיברות). ומאחר, כפי שידעו כבר הגנוסטים, שקשה להבדיל בין האל היהודי ובין השטן אפילו במסדר זיהוי, חלק גדול מהדת היהודית – כל ספר ויקרא, למשל – היה מוקדש לאמצעי פיוס של הפסיכי שבשמיים באמצעות שחיטת בהמות וחיות אחרות. בתמורה, נשארו מאמיניו של יהוה עם תחושת עליונות על העמים שבקרבם חיו, שלא בורכו במצוות בדיקת סימני חגבים. ההיסטוריוגרפיה היהודית המקובלת על מאמינים נסובה סביב התפיסה ש"עשינו הרע בעיני יהוה", ומכאן שיש להגביר את ההידור במצוות עד כדי הטירוף האורתודוקסי של ימינו, הסבור ברצינות גמורה שיש ישות אלוהית שתשליך אותו לאש לנצח נצחים משום שקרע פיסת נייר טואלט ביום האחרון בשבוע.

התפיסה הנוצרית הפוכה. היא אומרת שאלוהים איננו רוצה את הציות לחוקים, שממילא איננו אפשרי לאדם, אלא את הכניעה ואת האהבה. הבן שאלוהים אוהב אותך; אהוב אותו בחזרה; ותר על הגאווה, על התפיסה שהעולם הוא שלך למרמס; קבל את אחיך, ואת אויביך; הבן שגם הם חוטאים תועים, שהרוע הוא אימה וחולשה מוקרנים החוצה; סלח להם, כי אינם יודעים מה הם עושים – ואלוהים יסלח גם לך. כי אתה אנושי וטועה וכך נוצרת וכך טיבו של גיא הצלמוות שהוא העולם ובסופו של דבר תחזור הביתה.

ואם ישוע עדיין מייצג משפט ודין, החל מן המאה הרביעית לספירה, מתפתחת דואליות בתוך הנצרות, כשדמותה של מאריה מקבלת משנה חשיבות ועצמאות. מאריה, האם הסובלת, הופכת לדמות המגוננת על כל בני האדם, "אם גדולה" במלוא מובן המילה. היא הופכת לצינור תיווך של חסד: התפילה הפופולרית "אווה, מאריה" מסתיימת ב"ובשעת מותנו, אנא התפללי למעננו". דמותו של ישוע, דמות שהאמנות הביזנטית הקפידה לצייר אותה כשופט מזרה האימים של יום הדין, מוחלפת – במערב ובמזרח – בדמותו של תינוק שאמו מגוננת עליו. מאריה הופכת למגינתו של החוטא הפשוט. ישוע, מסיבות מובנות, לעולם אינו מתגשם בימי הביניים; אבל אמו נמצאת, כאן, שם ובכל מקום, שופעת חסד ורחמים בכל מקום בו היא מופיעה. לעיתים קרובות, היא פטרונית דווקא של נשים פושעות, למשל אם שהואשמה בחניקת בנה התינוק למוות – פשע נפוץ עד מאד בימי הביניים.

בתהליך איטי אך עקבי, מאריה הופכת מדמות משנית לדמות מרכזית; מתחילים להתייחס אליה כאל "מלכת השמיים" – תואר מדהים, אם זוכרים שבתנ"ך "מלכת השמיים" היא אלה זרה, כנראה עשתורת. בימי הביניים הגיעה הערצתה של מאריה לשיאה – ובקתדרלה של פירנצה היא מפוסלת כשהיא מחזיקה את ישוע בידה האחת ובידה השניה שרביט. עד כדי כך הגיעו הדברים, שבמאה ה-19 קיבלה הכנסיה את דוקטרינת הלידה חסרת-החטא של מאריה עצמה, לא רק של פרי בטנה; ושמועות עקשניות אמרו שיוחנן פאולוס השני – יליד פולין, שם המאריאניות היא כוח חזק מאד – שקל להכריז, כמעשה האחרון שלו, על מאריה כעל גואלת-שווה, כלומר לא רק כזו השוטחת את תחינת רחמיה בפני בנה השופט, אלא כזו המסוגלת למחול בעצמה. במידה רבה, האם החליפה את מקומו של האב בשילוש.

ואולי זה מה שאני מחפש.

* * * * *

הרומן שלי עם הקתוליות – לא עם הגרסה המימית הפרוטסטנטית – התחיל בשנה האחרונה שלי בישיבה. הייתי מבולבל. ידעתי שיהודי אני כבר לא – כלומר, עוד לא ידעתי שהטקסטים מזויפים, עוד לא הכרתי את מלוא הזוועות שאני מכיר היום, אבל…

מחדש. ב-1984 נבחר מרטין מאיר כהנא לכנסת. בעקבות בחירתו, גאה גל לאומני בקרב חובשי הכיפות הסרוגות, גל שהכה באופן קשה במיוחד בישיבה שבה למדתי, ישיבת נחלים. פחות או יותר באותו זמן, נחשפה המחתרת היהודית; ההרגשה היתה שנעשה לאנשים האלה עוול. כשנה לאחר מכן, כשדוד בן שימול ירה טיל על אוטובוס מלא ערבים, דחו את לימודי הערב כדי שיהיה זמן לרקוד. הסתכלתי במעגל מהצד.

כל מיני רבנים הגיעו אלינו, במיוחד לשבתות, והתחילו לדבר על דיני רודף ועל לא תחנם ושאר מצוות אוהבות אדם. אחרי אחת השיחות הללו, הרב של הכיתה שלי – חרדי ולא איש כיפה סרוגה – כינס אותנו במיוחד אחרי דרשה כזו, ונסער, קרע לגזרים את הדרשה. לא, הוא אמר, לא; דין רודף הוא לא אישור להרג חופשי. אם מישהו ירה לעברך ואחר כך החל להמלט, או הניח את נשקו, הוא כבר לא רודף. הוא רטט מזעם והוא הבין שמחנכים שם דור של רוצחים צעירים ואני הסתכלתי בו ובחברי לכיתה ובגיחוכים שהם ניסו להבליע. הם שרו בשבתות את "יתפוצץ המסגד", על משקל "ייבנה המקדש".

הסתובבו אצלנו ספרים של כהנא באופן מחתרתי למחצה – ראש הישיבה, העבריין יוסק'ה בא-גד, אסר על הפצת הספרים בטענה ש"כהנא צודק אבל הוא משוגע" – ולא היה קשה להשיג עותק. קראתי. שוכנעתי שכהנא נטוע עמוק בהלכה היהודית, והחלטתי שאני צריך כרטיס החוצה, כי לא רציתי להיות יודו-נאצי (וזה היה, כמדומני, לפני שליבוביץ' טבע את הביטוי). וזהו זה: הדחיה העקרונית של היהדות קדמה לאתאיזם.

הייתי צעיר ומבולבל. זה לא השתלב כל כך באווירה של צעירים ומקובעים. היו ויכוחים שהתגלגלו לקטטות. היה השכן שלי לחדר בפנימיה, שבדיוק חזר בתשובה לצד הדפוק ביותר האפשרי – הצד הקבלי. הוא לא היה נותן לנו לישון. כדי לסתום לו את הפה, נגררתי לטיעוני פרקליט-השטן אתאיסטיים: אבל איך אתה בכלל יודע שיש אלוהים, שלא לדבר על כף הקלע?

הרבנים והמשגיחים (קראו לזה אצלנו "מדריכים") שמו לב. חלקים נכבדים מאד מכיתות יא' ו-יב' עברו עלי במה שכונה "ישיבה גבוהה" – שולחים אותך לישיבה שבה לא עושים שום דבר חוץ מלימודי דת. אלא ששם די הניחו לי לנפשי – מה שאיפשר הרבה יותר קריאה. ויום אחד, כשהייתי זרוק במכון מאיר (מכון להחזרה בתשובה בירושלים), החלטתי שהגיע הזמן לנסות את הפרי האסור מכולם.

בירושלים יש שפע כנסיות. לאחר שהתפוגג החשש הראשוני של יושביהן מפני הישראלי המוזר שרוצה לשמוע מה יש להם לומר – חשש מוצדק ביותר, בהתחשב בהתנכלויות הבלתי פוסקות מהן סובלים הנוצרים בירושלים – הם שמחו לשוחח איתי. קניתי עותק של הברית החדשה. העברתי שני ערבים מקסימים במנזר דורמיציון. קבוצת נזירים גרמנים מזדקנים ויהודי לשעבר אחד, הם בגלימותיהם ואני בבגדי בחור הישיבה שלי, מתפללים בלטינית; זה ודאי היה מחזה משונה.

והשם "מאריה" חזר שוב ושוב. היא לא היתה חלק מההשכלה הפורמלית שלי, בלשון המעטה, ויש מעט, מעט מאד, עליה בברית החדשה. אני הקשבתי להם והם הקשיבו לי, וזה היה דבר כל כך נדיר. לא הבנתי, אבל הם הסבירו, את החלוקה בין דין לחמלה שביצע כבר פאולוס.

באחד משני הלילות, הצטרפה אלינו צעירה קתולית שבאה מגרמניה. היא לא ישבה איתנו; היא ישבה בחלק נפרד. אבל בזה הייתי מורגל ואז זה עוד לא עורר שאלות.

וכמובן: המוזיקה, הדרת הכבוד, הקטורת. האסתטיקה.

לא הייתי זהיר ואחרי מספר פגישות, המחנך שלי הודיע לי שנצפתי מסתובב בכנסיות, והורה לי לחזור לתלם. זה הבהיל אותי: לא ידעתי שעקבו אחרי. ברגע פזיז במיוחד חזרתי לכנסיה והם התפללו למעני. אבל בשלב הזה, כפי שאמרתי לחברי לחדר, כבר השתכנעתי שבנצרות יש יופי שביהדות אין, אבל לא האמנתי בה.

כחודש לאחר מכן הסתיימה שנת הלימודים. לא יכולתי לחזור עם הברית החדשה הביתה. השארתי אותה בארון שלי; כל מה שנשאר בארונות אחרי שהיינו עוזבים את החדרים היה נזרק. לא רציתי להשליך את הספר בעצמי.

חבר לכיתה החליט, מסיבות השמורות עמו, לחטט בארון שלי. הוא מצא את הספר. פרץ בלגאן חסר תקדים. מרכז המגמה שלי, מיכאל טוכפלד, אמר לי "אני לא מבין למה הם מתעסקים בשטות הזו. ברור, הרי, שהבעיה היא האתאיזם שלך".

ברור. אבל זה לא מנע מהם לשרוף את הספר.

* * * * *

וזה מה שנשאר: טעם של משהו יפהפה אבל שקרי, משהו שמזמין כניעה שלא תבוא, משהו שפעם הבטיח חסד, הבנה, במה שנראה כמו תקופה בלתי פוסקת של דין. זקן בווארי שמסביר לך איך להגות את הלטינית, אם גדולה שתמיד שם ואל מבין, שמכירים בטעויותיך וימחלו עליהן אם רק תכנע, תוותר על הרציונל ותבוא אל תוך היופי הגדול והכוזב.

אבל אני לא יכול לבוא. אני יכול רק להסתכל אחרים החווים אותו בכמיהה, בקנאה – מרחוק.

אבא עושה בושות, או דיוקנו של אמן הקומיקס כאמריקני בן דת היידישקייט

1. פרולוג

"את זכרונותיי מלימודיי בבית הספר היסודי אני יכול לסכם בשלוש מילים: אנטישמיות, ציונות, עצמאות. … דבר אחד ברור לי היום: שם נמחקו באכזריות עולמי, זהותי ותרבותי. … אני יודע שהייתי נתון לאלימות וגזענות יומיומית של המדינה כלפיי. למדתי מהר מאוד לסלוד מהערבית של אמי, סבתי, דודותיי ודודיי. שנאתי את הסיפורים של בני משפחתי על הימים הטובים במרוקו. כילד הייתי משוכנע שהם משקרים כדי לגונן על עליבותם מול האשכנזים אותם הם לא הפסיקו לקלל. … כך הצליחה המדינה לסכסך את זהותי ולנטוע בי עמוק את התחושה הנוראה שבאתי ממקום חלק וריק, משהו כמו פני הירח".

(סמי שלום שטרית, המהפכה האשכנזית מתה.)

 

2. מלחמה וזיכרון

 

 

מי שאף פעם לא התכווץ ככה מאיזו התנהגות של ההורים שלו, שיקום. מי שהצליח לתת להתכווצות הזו ביטוי תמציתי ומדויק כל כך, יבוא נא וישב על כיסא הכבוד לצדו של ויל אייזנר, יוצר קומיקס יהודי אמריקאי שמת לפני שנים ספורות. "כשהתחלתי לעבוד על הספר הזה התכוונתי להעביר חוויה בדיונית צרה וממוקדת של האקלים ההוא [אמריקה של שנות השלושים], אבל בסופו של דבר הוא הפך לאוטוביוגרפיה במסווה שקוף. בעבודה כזו האמת והבדיה מתערבבות בזיכרון סלקטיבי, והתוצאה היא מציאות מסוג מיוחד. בסופו של דבר הסתמכתי על האמיתוּת של זכרון-הקרביים". (Will Eisner, "To the Heart of the Storm")

אם רק היו לקומיקס ריח וצליל, לא היה מדיום מושלם ממנו לייצוג זכרונות. השילוב בין התיאור המילולי והייצוג החזותי מתקרב איכשהו למעמד המיוחד של חווית ההיזכרות, משהו ערטילאי שיושב איפשהו בין החוויה החושית המקורית ובין התיעוד המופשט של השפה. לא יודעת איך זה אצלכם, אבל הזכרונות שלי לא דומים לרשומות יומן וגם לא לסרטונים. יותר מכל הם מרגישים כמו שקופיות שמוקרנות בזו אחר זו, לא בהכרח לפי סדר הזמנים המקורי, לעתים בלווית כותרות מילוליות או תמליל מינימלי. נו, קומיקס. לדוגמה, הפער המוזר בין הדמות של אבא בבית והדמות שלו בחוץ. בבית אבא הוא גדול וחזק וקובע. בחוץ הוא פתאום מתנמך, נחלש, נכפף. אפשר להעביר את הפער הזה במילים, בטח. אבל אפשר גם להראות אותו בצורה בלתי אמצעית.

 

בכלל, מה שכיף בקומיקס זה שלא צריך לומר כל כך הרבה. אין צורך, למשל, לתאר את הדמיון המשפחתי – פשוט רואים אותו, ודרכו גם את הפחד להיות כמו ההורים. "אל לב הסערה" הוא הסיפור של ויל אייזנר ושל ההורים שלו. אמא שלו, שנולדה על האוניה מרומניה לאמריקה, התייתמה בגיל עשר, הפכה לשפחה נרצעת בבית אחותה הגדולה ונחלצה משם רק באמצעות חתונה לאדם שלא היתה לה שום שפה משותפת אתו. אבא שלו, צייר שהיגר מוינה לאמריקה כדי לא להתגייס למלחמת העולם הראשונה, וכשהתחילו לגייס גם באמריקה התחתן עם מי שהיתה זמינה באותו רגע כדי להשתמט מן הגיוס; אבא שויתר בסופו של דבר על חלומותיו האמנותיים כדי לפרנס אשה ושלושה ילדים. וויל עצמו, שגודל בניו יורק תחת לחץ הדעות הקדומות האנטישמיות ומטען הוויתורים והפשרות של ההורים, על ידי אמא עם מנטליות של שפחה ואבא עם פילוסופיה של תחמון והתחמקות לצורך הישרדות.

 

 

כבר בתחילת הספר נודעים לנו כמה דברים על ויל אייזנר. אנחנו יודעים שהוא אמן. מן ההקדשה האוהבת אנו למדים שהוא נשוי באושר. והעמודים הראשונים מספרים לנו שכשאמריקה הצטרפה למלחמת העולם השניה, הוא התגייס כדי לנסוע לאירופה ולהילחם בנאצים. רק בסוף הספר מתבררת לנו המשמעות של הפרטים האלה: יחד הם מסתכמים בניצחון שלו במאבק לא להיות כמו אבא ואמא, לא להתכופף, להתחמק ולהתפשר כמוהם.

אבל לניצחון הזה יש מחיר. לא אחת עולה בספר האופציה הקלה: אנשים שמסתירים או לפחות מצניעים את יהדותם כדי לסלול לעצמם מסלול חלק יותר באמריקה. ברור מאוד שאבא של ויל לא בחר באופציה הזו. ברור גם שוויל עצמו כן בחר בה, גם אם לא בצורה מוחצנת ומרתיעה כמו דמויות אחרות שמבליחות פה ושם במהלך העלילה. בסופו של דבר מתעוררת התחושה שאייזנר מקבל את הדימוי הפתאטי של היהודי המהגר ומשתדל מאוד להתנער ממנו, להציב חיץ ברור בינו ובין השטעטעל של השיכונים בניו יורק שאותם הוא מתאר. יש לו צידוקים מצוינים, כמובן. למשל, הוא לא סתם מתגייס כמו אמריקני טוב, הוא הולך להילחם בנאצים, כלומר להגן על היהודים. אבל ברור למדי שההתגייסות הזו היא התרסה כנגד מרכיב שהוא מזהה עם הזהות היהודית שלו. על ההתנערות שלו מזהותו היהודית הוא מפצה בכך שהוא מאמץ עמדה פטרונית כלפי היהודים שלא התקדמו כמוהו בסולם האבולוציה. למעשה אפשר לומר שכל מפעל הקומיקס היידישקייטי של אייזנר הוא צעד פטרוני כזה, מחווה סנטימנטלית כלפי הקהילה היהודית שהשאיר מאחוריו, מחווה שלמעשה כולאת אותה בתוך דימוי נוסטלגי של שטעטעל קסום אבל דביק ומפגר במקצת.

ובכל זאת, מה שיפה ב"אל לב הסערה" הוא שנראה שאייזנר כמעט איננו מטייח את הקונפליקט הזה. הספר כולו הוא התכווצות אחת גדולה של ילד, גם אם זה כבר ילד בן שבעים, אל מול הפשרות המביכות של אבא שלו – הפשרות שעליהן, בסופו של דבר, הוא טיפס בדרך אל ההצלחה. ובמידה מסוימת זוהי הודאה בכך שהבחירות שלו עצמו היו גם הן פשרות. במקום שבו אביו וויתר על הכבוד וההגשמה האישית ויל אייזנר וויתר, למעשה, על זהותו היהודית והגיע אל "מקום חלק וריק, משהו כמו פני הירח".

 

 

3. אפילוג

"ויאמר מרדכי להשיב אל אסתר אל תדמי בנפשך להימלט בית המלך מכל היהודים. כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות." (אסתר ד: י"ג-י"ד).

ויל אייזנר לפחות לא מחריש. גם זה משהו.

 

גלגוליה של עלילה: מהסנאט הרומאי ועד פרשת בייליס

"מה נתנו לנו הרומאים?", שואל בבוז ראש החזית העממית של יהודה, בסרט "חיי בריאן". הקושרים שסביבו, מהוססים, נותנים את כל התשובות: דרכים, יין, בטחון, דרכי מים, בידור… מאד לא מרוצה, הוא קוטע אותם: "וחוץ מכל אלה, מה נתנו לנו הרומאים?" את עלילת הדם, בין השאר. וזו אחת מתרומותיהם מאריכות הימים. מאינדה. כוהנת בכחוס

הקשר של הבככנאטים

אחת הפרשות המוזרות ביותר בהיסטוריה הרומאית עולה אלינו מערפילי המאה השניה לפנה"ס. השנה היתה 186, והכל נראה שפיר. קרתגו הפסיקה להיות איום, ובתוך 40 שנים תוחרב כליל; יוון תחת שליטה, ברובה; מקדון נשברה; סוריה הסלווקית רוסקה לפני שנים ספורות; סקיפיו מאיור וחניבעל ניהלו את שיחתם השקטה על חומות אפסוס, זוועות המלחמה הפונית השניה רק זכרונות בעיניהם של המנצח והמנוצח. אבל משהו עוכר את שנתה של הרפובליקה. קאטו רוטן על כניסת מנהגים זרים, מסרב לדבר יוונית ביוון, מתעקש לשוחח עם המקומיים באמצעות מתורגמן, אף שהוא דובר יוונית רהוטה. הוא יצליח להדביק לסקיפיו תדמית קוסמופוליטית, זרה, לא רומאית; מושיע מולדתו ימות כגולה מרצון באסיה הקטנה. השיחה הרגועה ההיא עם חניבעל תשחק את תפקידה. יותר מדי כסף עובר ברומא. המנהגים הישנים, הצנועים, נשחקים, ואיתם גם האלים הישנים. יותר מדי זרים עוברים בה, על טכסיהם המשונים, הרעשניים. עדיין אין אלה טקסי הטירוף של קיבלה, בהם מסרסים המאמינים את עצמם, אבל טקסיו של אל היין, בככוס – אלה כבר הגיעו לעיר. באותה שנה מכונס הסנאט בבהילות. שמועות הגיעו, מקורן לא ברור, על קשר של הבככנאטים. טיבן של השמועות אינו ברור לנו עד היום, אבל התוצאה ידועה: הסנאט הורה על פיזור הכת של בככוס, אסר עליה והפך אותה לדת אסורה, religio illicita. ההאשמות נגד הבככאנטים, כפי שהובאו אלינו באמצעות מסנני הדורות הבאים, הן אלו: הם עורכים טקסים מיסתוריים; הם עורכים אותם בלילה ובמסתור; הם נוהגים לערוך בהן אורגיות; להקריב קורבן אדם; לאכול את בשרו ("סעודת תיאסטס"); לשתות את דמו; הם רוצים להרוג קונסול, כדי להקדיש פגיון לאלי השאול. כאן יש לציין כי הקונסולים הם מקבילי המלכים ברומא, ושלדם מלכים תמיד היתה משמעות מאגית. הבככאנטים יורדים למחתרת לכמה עשרות שנים, ועולים ממנה ללא הפרעה. מה קרה ב-186 – לא ברור. ואפשר שהעלילה היתה נשארת רדומה, אילולא נמצא לה מליץ רהוט לשון. פוליטיקאי כושל, סופר מצליח. קיקרו

קשר קטילינה או קשר קיקרו?

בשנת 63, נבחר מרקוס טוליוס קיקרו לקונסול. היה זה שיא חייו של אדם; מבחינת קיקרו, היה זה שיא כפול: הוא היה הראשון במשפחתו להבחר לתפקיד זה, ובחירתו הפכה את משפחתו כולה לאצילית, לחלק מן ה-nobilitas. שנת הקונסולאט של קיקרו היתה עדה לאותו אירוע מוזר, קשר קטילינה. בקצרה, קיקרו טען כי חשף את מזימתו של אחד האצילים המושחתים, לוקיוס סרגיוס קטילינה, לבצע מהפכה, לרצוח את האצילים, לחלק את האדמות ולבטל את המיסים. הוא אילץ את קטילינה לצאת מרומא, ולהצטרף לקבוצת מורדים. בשנים האחרונות, החלו חוקרים לפקפק בסיפור העלילה המקובל; כמה מהם טענו שעד כמה שידיעתנו מגעת, אפשר שכל הקשר הומצא על ידי קיקרו עצמו, כדי להפטר מיריב פוליטי. הפרשה מרתקת ומסובכת, ולא אכנס אליה כאן. לענייננו, חשובות העובדות הבאות: קיקרו, בנאומו המפורסם – וההיסטרי, יש לציין – בסנאט, האשים את קטילינה בסעיפים הבאים: פגישות חשאיות בלילה; "מעשים כנגד הטבע" ו"השחתת הנוער", היינו אורגיות או הומוסקסואליות; קשירת קשר לרצח; תכנון להחרבת המקדשים; ותכנון רציחתו של קיקרו באמצעות פגיון – "ואינני יודע לאילו מיסטריות אפלות הוקדש, שאתה מוצא לנכון לתקוע אותו בגופו של קונסול". נשמע מוכר? שלושים שנים בערך לאחר הקשר עצמו, כתב ההיסטוריון סאלוסטיוס את ספרו על הפרשה, וציין שם פרטים שקיקרו עצמו לא העלה: קורבן אדם ושתיית דמו, ושבועת נאמנות בין הפושעים. קיקרו החיה את העלילה כנגד הבככאנטים, וסאלוסטיוס השלים את הפרטים שהחסיר קיקרו. קיקרו היה פוליטיקאי הססן וכושל: בחירותיו היו שגויות, ונעשו תמיד במאוחר מכדי להועיל. הפיכתו לקונסול לא הועילה למשפחתו במאום, שכן היא הושמדה – בעטיו – במלחמות האזרחים. מכתביו מציגים אותו כאדם קטנוני למדי. אבל כל אלה חסרי חשיבות – מכתביו נמצאו רק במאה ה-14, על ידי פטררקה (שהביע צער על שמצא אותם): הוא היה הסופר הרומאי המשפיע ביותר, ללא מתחרה, על הדורות הבאים. הוא החייה את העלילה, והיא הפכה לחלק מקאנון הרדיפה הרומאי. הסביר את נוהל הרדיפה. טרייאנוס

זה הסימן בו תנצח

בגלגולה הבא של העלילה, היא מופנית כנגד הכת הנוצרית. הרומאים תיעבו עמוקות את הנצרות – טקיטוס, בדברו על 5,000 הנוצרים שרצח נירון, העיר שאף שהם אנשים מתועבים, הם לא היו אשמים בפשעים שהדביק להם הקיסר – ולאחר שורה של פוגרומים לא מסודרים במאה הראשונה והשניה, עברו לרדיפה שיטתית במאה השלישית. הם נכשלו, מיותר לציין. לא ברור על סמך איזה סעיף נרדפו הנוצרים, בעצם. טרטוליאנוס, האפולוגיסט הנוצרי הייחודי – הוא בין היחידים מאבות הכנסיה שכתביהם נחלקים ל"נוצריים" ו"כתבי מינות" – טען שהרומאים רדפו אותם על פי "חוקי נירון", אך לא ידוע אם אכן היו כאלו. בהתכתבות המפורסמת בין הקיסר טראיינוס לפליניוס הצעיר, מורה טראיינוס על שחרורם של הנוצרים שיחזרו בהם מדרכם הרעה, אך על הוצאתם להורג של אלו שימשיכו בטעותם. חשוב לציין שהן פליניוס והן הקיסר מודעים לכך שפרט להאשמה בנצרות, אין כל סעיף אישום אחר כנגדם. כלומר, עצם היותו של אדם נוצרי שימשה סיבה מספקת לרדיפתו; ועצם ההכחשה של היותו נוצרי – מלווה בהקרבת קורבן לאלים ולקיסר – היתה סיבה לזיכוי. רדיפה דתית לא היתה מקובלת בעולם הרומאי. מדוע, אם כן, נרדפו הנוצרים? העלילה שבה והרימה את ראשה. הנוצרים, טענו אנשים, נפגשים בסתר, בלילה (טענה אמיתית; הם נרדפו, אחרי הכל); הם נפגשים במקומות המוקדשים לשאול (הם נפגשו בקטקומבות – אף אחד לא הלך לשם בלילה); הם עורכים אורגיות (טעות מחרידה בהבנת ה"אגאפה", סעודת-האהבה הנוצרית, שלוותה בנשיקה); הם שותים דם אדם (לא מדויק, אבל הם האמינו כי הם שותים את "דם האל" באמצעות היין). אפולוגטיקנים נוצרים ניסו, לשווא, להתמודד עם כל אחת ואחת מהטענות הללו. הם לא הצליחו; הרדיפות נמשכו, עד לרגע שבו החליט קונסטנטינוס שיש תועלת בקבלת הנצרות. וכאן אירע דבר מדהים: מהרגע שבו הפכה הנצרות לדת מוכרת, מראשית המאה הרביעית, היא רדפה את המינים הנוצרים תוך שימוש באותה עלילה עצמה שהופעלה נגדם. המינים הואשמו בכל הסעיפים הישנים המוכרים: אורגיות במפגשים חשאיים, אכילת בשר אדם, קורבן אדם, הכל. במזרח הביזנטי השימוש בעלילה רווח לאורך כל מלחמות הדת, שנמשכו שם – בהפסקות קצרות – עד המאה ה-12; במערב הלטיני, יצאה העלילה להפסקה בת 700 שנים. האימפריה המערבית התמוטטה – רשמית ב-476, אבל זו היתה רק תעודת הפטירה; 410, שנת כיבוש רומא על ידי הוונדאלים, היא שנה משמעותית הרבה יותר משנת הוצאתו לגמלאות של הקיסר האחרון – ולא נשאר מי שירדוף.

כשלונה של העלילה

במאה ה-12, נתקלה הכנסיה המערבית – שהתקרבה אז לשיא כוחה – במינות עממית. המינות הקתארית/אלביגנזית – קוראים ותיקים מתבקשים להפסיק לגחך, ידעתם שזה יגיע והנה זה בא – היתה מינות דואליסטית, שכפרה בעצם מותו של ישוע על הצלב. היא ראתה את העולם כולו כרע, כיציר כפיו של השטן, אותו זיהתה עם יהוה של הברית הישנה. היא טענה שהגוף הוא כלאה של הנשמה, ושניתן להשתחרר מהכלא על ידי דחיית כל הבלי העולם הזה. שיטת המוות המקובלת על מורי ההלכה הקתארים, ה-perfecti, היתה התאבדות ברעב, שכונתה endura; היא היתה אמורה לטהר את המאמין מחטאיו ומעצם קיומו הגשמי. בהתאם לתפיסותיהם, דחו הקתארים את עצם קיומה של הכנסיה הקתולית; כל גוף ששאף לעוצמה בעולם הזה היה לצנינים בעיניהם. הם דחו, בהתאם, גם את יכולתה של הכנסיה למחול על חטאים. גרוע מכל, מבחינתה של הכנסיה, הם היו פופולריים מאד מעצם חייהם: ההמון אולי היה נבער מכדי להבין את הוויכוחים התיאולוגיים, אבל הוא ראה את הקתארי מזה הרעב, שהתנזר ממין ומכל מאכל שבא מן החי, כשמולו ניצב כומר מדושן, שהשמועה על עלילותיו מהלכת בכל הכפר, והסיק את המסקנות. ההמון זכר גם מי, בעצם, האכיל את הכומר. הכנסיה ניסתה להטיף לקתארים. למרבה הפאדיחה, הם ניצחו בוויכוחים. הנזירים נשלחו אל מחסן הנשק האידיאולוגי, ושלפו משם את עלילת הדם הישנה. ההמון שרק בוז: הוא לא קנה את הטענה שהפרפקטי עוסקים באורגיות, או שהם שותים דם ואוכלים בשר אדם. מה שלא הלך בדיבורים, הלך בכוח: בסופו של דבר, יצאה הכנסיה למסע צלב נגד הקתארים. כשגם זה לא הספיק, הקימו את האינקוויזיציה. רדיפה שיטתית הצליחה לחסל את הקתארים עד אמצע המאה ה-14. חשוב לציין שהעלילה נכשלה מול הקתארים, משום שבעתיד היא תצליח מול המכשפות – ובאותו זמן עצמו היא הצליחה מאד מול היהודים.

העלילה הגדולה והעלילה הקטנה

סטיה קטנה, אך חשובה, ממהלך הדיון: העלילה שתיארנו עד עכשיו מכונה במחקר "עלילת הדם הגדולה". ישנה אחרת, המכונה "העלילה הקטנה". על פי עלילה זו – שהיא ייחודית ליהודים, מכשפות ועובדי שטן – הפושע מזהם את לחם הקודש הנוצרי, בדרך כלל על ידי החזקתו בבית השימוש או עשיית צרכים עליו. בניגוד לעלילה הגדולה, יש ראיות נסיבתיות שיגרמו לנו לחשוב שלעלילה הקטנה יש בסיס. רבנים אסרו מספר פעמים בימי הביניים על חילול ההוסטיה; יהודים הוצאו להורג לאחר שהשתינו בפומבי על צלבים וירקו על כנסיות – דברים שהובילו גם לפוגרומים. ההבדל בין השתנה על כנסיה להשתנה על לחם הקודש הוא שולי – אף שכדי לחלל את לחם הקודש, יש להסתכן ולפרוץ לכנסיה. מדוע זה חשוב? משום ששתי העלילות נשענו על ידיעתם של הנוצרים על שנאת היהודים כלפיהם.

זוועה על הריין

ב-1095, קרא אורבן השני למסע צלב לשחרור ארץ הקודש מעול המוסלמים, שמנעו את העליה לרגל לכנסיית הקבר. מסעות הצלב הונעו, מצד אחד, על ידי רגש דתי, ומן הצד השני – מהרצון להפטר מהמוני הגברים האלימים, חסרי המנוח, שייצר מעמד האבירים. האצולה אימצה לפני זמן לא רב את מוסד הפרימוגניטורה, שקבע שרק הבן הבכור יורש את נחלת אביו. הדבר היה הגיוני, מבחינה כלכלית, שכן הוא מנע את חלוקת הנחלות לנתחים קטנים והולכים, אבל הוא ייצר מספר גדול של צאצאי אצילים ללא אמצעי קיום או אפשרות קידום, שהיו מטרד משמעותי. עדיף היה לשלוח את הפסיכופטים עם החרבות לעשות רעש בסוריה ופלסטינה מאשר שיאנסו את הנזירות בצרפת עצמה. ככאלה – ככלי לשליחת האלמנטים הלא רצויים בחברה אל מות גיבורים בניכר – היו מסעות הצלב הצלחה מסחררת; מכל בחינה אחרת, הם היו כשלון מוחלט. למסע הצלב הראשון היו שתי זרועות. האחת, זו שהצליחה, הפליגה מאיטליה, נחתה בטורקיה של ימינו – הפתעה לא נעימה בעליל לקיסר הביזנטי – ומשם המשיכה לסוריה ולפלסטינה. היא תפסה את המוסלמים לא מוכנים, וכבשה את ירושלים. זרוע זו הונהגה על ידי האצולה הגבוהה; השתתף בה גם רוברט, בנו של וויליאם הכובש. זרוע אחרת שלה, שהורכבה מאבירים שלא היה להם כסף למסע ומהמוני איכרים, נעה מצרפת מזרחה, דרך גרמניה, כשהיא מנסה להגיע לטורקיה דרך מישורי הונגריה. הטורקים הרגו את כולם. אבל כשנע האספסוף הזה דרך גרמניה, הוא החליט להלחם באויבי ישוע המקומיים – היהודים – כהתחלה טובה למסע. מגיניהם הקבועים של היהודים היו הבישופים, שבגרמניה היו גם רוזנים. כשקמו הבישופים בוקר אחד וראו עדר ברברים חמוש מחוץ לחומותיהם, רובם העדיפו לצאת לציד. היהודים התגוננו נואשות בארמונותיהם של הבישופים – עד שהיה ברור שההגנה חסרת תוחלת. כאן אירע דבר נורא: היהודים רצחו את ילדיהם ולאחר מכן התאבדו בעצמם. הזוועות מתועדות היטב על ידי כרוניקלים נוצרים ויהודים כאחד. הרציחות היו פולחניות. האבות לא רק קראו את "שמע ישראל", הם גם אמרו את תפילת השוחט; במקרה אחד, שחט אב את ילדיו על במת בית הכנסת, הזה את דמם על הפרוכת, ואחר הצית את בית הכנסת עליו עצמו, והיה מתהלך בתוכו, "שר בקול נעים", ומתעלם מתחינת שכניו הנוצרים שיציל את עצמו. ראוי לצטט את אחת הכרוניקות היהודיות, המתארת אם הרוצחת את ילדיה: ""והנער אהרן, כשראה שנשחט אחיו, והיה צועק: אמי, אל תשחטיני! והלך ונחבא לו תחת תיבה אחת … (כאן בא תיאור הקרבתן הפולחנית של שתי אחיותיו דל אהרן, בילא ומדרונא – י.ג.)… וכשהשלימה הצדקת לזבוח שלשת בניה לפני יוצרם, אז הרימה קולה וקראה לבנה: אהרן, אהרן, איפה אתה? גם עליך לא אחוס ולא ארחם. ותמשכהו ברגלו מתחת התיבה אשר נחבא שם, ותזבחהו לפני אל רם ונישא…" הרציחות לא היו מקריות: היתה להן משמעות קוסמית. הן נועדו לזעזע את אלוהים, ולגרום לו לשלוח את המשיח. על פי האגדה שרווחה אז, ויש לה מהלכים גם היום, יש לאל בגד – "פורפיריון" – עליו הוא מזה מדם הקורבנות; וכשימלא הבגד דם, יבוא המשיח. הרוצחים היו לגיבורים; הרצח כונה "קידוש השם". רבי קלונימוס שר עליו: מי ישמע ולא ידמע/הבן נשחט, והאב קורא את שמע! הנוצרים שמעו הכל. אבל הם לא דמעו; הם דאגו. הם ידעו שהיהודים שונאים אותם; הם ידעו שהיהודים מוכנים לשחוט את ילדיהם ובלבד שלא יתנצרו; ומכאן הם עשו את ההיקש הלוגי: "אם היהודים מוכנים לשחוט את ילדיהם כדי שלא יהפכו לנוצרים, מה הם יעשו לילדינו?" יהודים שוחטים את הילד סימון

של מי הפסח(א)?

מאפיין ראוי לציון של העלילות כנגד היהודים הוא שהן עממיות. אם, במאבק נגד המינים, ניסתה הכנסיה להשתמש בעלילת הדם כנשק, ונכשלה – הרי שכנגד היהודים מנסה הכנסיה למנוע את השימוש בה על ידי ההמון, ונכשלת. היהודים היו מועילים, בראשית ימי הביניים: בימים נטולי מסחר כמעט לחלוטין, הם היו מקור אשראי חשוב. בישופים ושליטים תמיד נזקקו לאשראי, ולכן ניסו להגן על יהודיהם. יהודים, ציינו קודם לכן, התבצרו בארמונות הבישופים במהלך מסעות הצלב; עד אמצע המאה ה-13, היה הרובע היהודי ערוך סביב הקתדרלה. עלילת הדם כנגד היהודים החלה מיד לאחר מסע הצלב השני. הוא לא לווה במעשי טבח, הפעם, משום שברנרד מקלרוו הקפיד על משמעת ואסר על כך. אבל מסע הצלב השני העלה את זכרונות הראשון; וזמן קצר לאחר מכן, צצה העלילה כנגד היהודים. המעלילים הם תמיד אנשי הכמורה הנמוכה או נזירים; הבישופים ניצבים כמעט תמיד לצד הקורבנות. קיסרים ואפיפיורים גינו את עלילת הדם ואמרו שאין לה בסיס. לשווא. ההמון האמין לה. המדכא, כרגיל, פחד מהמדוכא. עלילת הדם התרחשה, כמעט תמיד, סביב הפסחא, שמקביל לעיתים קרובות לפסח היהודי. הפסחא, החג הנוצרי החשוב ביותר, מציין את שובו של ישוע מן המתים. ישוע מתואר כ"שה האלוהים", שהוקרב כדי לכפר על חטאי העולם. כלומר, במינוח גס יותר, ישוע הוא קורבן אדם שמקריבים היהודים; הוא קורבן הפסח האולטימטיבי. ישוע מצויר לעיתים קרובות מאד כילד, בנה של המדונה; והיהודים הואשמו כמעט תמיד ברצח ילד, לא ילדה. המנהג היהודי התנ"כי למרוח דם שה על מזוזת הבית, זכר לקורבן פסח – גם הוא לא הועיל. המקרה של סט. יו מלינקולן הוא הדוגמא ההדוקה ביותר לסיפור: על פי העלילה, היהודים שמעו את יו שר לאלוהים, והתקנאו בקולו; על כן רצחו אותו, הוציאו את דמו, השתמשו בדם למצות (תחליף קורבן הפסח של היהודים), והשליכו אותו לקבר. אלא שיו המשיך לשיר גם בתוך הקבר, גם כגוויה – עד שהוצא מן הקבר ביום השלישי, על ידי אדם שהבחין בשיר הבוקע מן האדמה. על שום נס זה הוכרז יו כקדוש (היו נסים מופרכים יותר; ראו נס המקרלים של תומס אקווינס). יו עבר, בעצם, את כל השלבים המיוחסים לישוע, כולל הקימה. עלילת הדם מתרחשת בפסחא משום שהוא החג שבו קם לתחיה קורבנם הישן של היהודים. וכנגד מערכת סימנים כזו, המגובה בזכרונות הטבח על הריין, לא היה לכנסיה הממוסדת סיכוי. הסיפור היה טוב מדי; הוא היה מושלם. כל הסימנים היו במקומם. וכפי שדחה ההמון את אנשי הכנסיה כשניסו לטפול עלילה על הקתארים, הוא דחה אותם כשניסו להגן על מי שהיו, על פי התמטיקה הפנימית, אשמים כשטן. העלילה חזרה על עצמה, כמה עשרות פעמים, לאורך ימי הביניים וראשית העת החדשה. ציד המכשפות הגדול, בו נרצחו מספר עצום של נשים, השתמש באותם מוטיבים עצמם – ועם שקיעתו, לאחר העלילה שהופרכה בסיילם, החלו במערב לפקפק בעלילה הישנה. היא חזרה פעם נוספת ברומניה, באמצע המאה ה-19, ובדמשק, באותה תקופה; אבל זמנה במערב חלף. אלמנט חשוב של עלילת הדם, שמופיע במאה ה-13 המאוחרת, הוא רעיון הקשר הבינלאומי: על פי אגדה זו, מתכנסים שליחי היהודים מדי שנה, אחד מכל ממלכה; הם מטילים גורל, ובו נלכדת קודם כל ממלכה ואחר כך עיר; ובעיר זו, בוחרים זקני היהודים את הקורבן, המכפר על חטאי העם היהודי. מכאן הדרך לפרוטוקולים של זקני ציון לא היתה ארוכה.

עלילת בייליס

ב-1911, שבה העלילה והרימה את ראשה. הפעם היה זה ברוסיה: השלטון הצארי השתדל כמיטב יכולתו להרשיע את מנחם מנדל בייליס, יהודי מאוקראינה, ברצח פולחני של נער רוסי. העלילה נכשלה: התביעה רוסקה לגזרים, והציבור בכללו דחה אותה. היה צורך בעלילה מתוחכמת יותר, מודרנית יותר – והפרוטוקולים של זקני ציון פורסמו ב-1912. אבל משהו נשאר. באותה שנה, ניסתה המשטרה החשאית הפרוסית לברר מה חושבים בחוגי הפועלים על עלילת הדם. סוכניה של המשטרה, שהושתלו בפאבים של פועלים כדי לספק דו"ח הלכי רוח קבוע, מסרו את הממצא המעניין הבא: לאחר שלושים שנים של מאבק סוציאליסטי באנטישמיות, רווחה בקרב הפועלים הדעה שלעלילה אין בסיס. אבל הפועלים דחו את העלילה משני טעמים: האחד, ש"היהודים לא דתיים כמו פעם", ולכן אינם שומרים על מנהגיהם הישנים; ומשום שהיום לא היו מעזים לעשות זאת. האמונה באמיתותה ההיסטורית של העלילה שדחף קיקרו וששימשה לרדיפת נוצרים השתמרה בקרב פועלים גרמנים, עשרים שנים לפני עליית היטלר; ומשעלה לשלטון, ומשהחלו שופרי התעמולה להשתמש בה שוב, תרמה גם הישנה שבעלילות את חלקה לפתרון הסופי.