תגית: דת

חופשה מעשייה

אחרי הביקורות המהללות, ואחרי הראיון ב"הארץ" עם דוד וולך התסריטאי והבמאי (שעושה רושם של מעין עילוי צעיר, היפר-אקטיבי ומבריק), החלטתי שאני חייב לראות את "חופשת קיץ", סיפור קצר על משפחה חרדית קטנה, אבא ואמא ובן קטן.

עם סיום ההקרנה הרגשתי שלמרות שהצפייה היתה עבורי מעניינת, את לבי הסרט לא שבה. אבל זה מסוג הסרטים שממשיכים לשבת לנו בראש ימים ואפילו שבועות אחרי. כמה סצנות נחרטו בזכרוני כתמונות דוממות שנושאות משמעות נעלמה, וכמה פעמים חזרתי והתעניינתי, ביני לבין עצמי, בסרט הקצר (75 דקות) והחכם הזה. והנה אני כותב עליו.

לעבודה ולמלאכה

שתי סצנות מביאות את רוח הדת שספג וולך כילד (אחד מתוך 19 אחים ואחיות!). בראשונה הילד מנחם (אילן גריף) שואל את אביו, הרב אידלמן (אסי דיין – גוש מטושטש של כריזמה, כרגיל) האם לכלבים יש נשמה. "מה פתאום!" עונה האב/הרב, "אין להם רצון, אין להם מצוות ועברות, אין להם כלום!"

בשנייה קורא אחד התלמידים בישיבה לרב אידלמן. הוא מצא על עדן החלון קן של יונה, והוא מכבד את הרב במצוות "שילוח הקן". זו מצווה מהתורה (דברים כ"ב, ו'-ז') הקובעת שיש "לשלח" את הציפור האם לפני שלוקחים את ביציה או גוזליה. משום מה הטקסט המקראי מבטיח אריכות ימים למקיים המצווה, וכך היום, למרות שכמובן כבר לא מלקטים ביצים בטבע, משתדלים מאוד כל מני שומרי הלכה פונדמנטליסטים (או שמא הלכתיים שומרי פונדמנטליזם) לקיים את המצווה, ובכך כמובן להחטיא לחלוטין את מטרתה המקורית (שהרי במקור זו אמורה להיות מעין מצווה מוסרית: לא לקחת ביצי ציפור כאשר האם נוכחת וכך לצער אותה, ולא לקחת את האם יחד עם הביצים וכך לגדוע שושלת בני-כנף שלמה). הרב אליעזר מלמד מטעים ש"כפי שלמדנו, לדעת הרבה פוסקים, אדם שאינו צריך גוזלים או ביצים, אין שום מצווה שישלח את האם ויקח את הביצים או הגוזלים בחינם. אבל לדעת חכמי הקבלה, ראוי לחפש קן ציפור כדי לקיים בו לכל הפחות פעם אחת בחיים מצוות שילוח הקן." אה: אם כך מדובר בעניין המסור ליודעי ח"ן. מעניין אם הציפור עצמה מודעת לזיווגי הספירות שתלויים בחיי גוזליה. בכל אופן, גיבורנו הרב אידלמן ממהר לקיים את המצווה, אם כי לא בלב שלם.

בשתי הסצנות הללו משתקפת לפנינו דמותה של דת כמערכת של מעשים. מדוע אין לכלבים נשמה? לא מפני שהם לא מסוגלים לאהוב, לא מפני שהם לא מסוגלים לחשוב, אפילו לא מפני שהם לא מסוגלים להאמין באלוהים. אלא משום שהם לא מסוגלים לרצות, ולא יכולים לבחור לעשות, וממילא אין להם ממה לבחור: לא מצוות ולא עבירות. נשמה היא היכולת לרצות לעשות, ולבחור לעשות, את רצון השם.

ומהו רצון השם? כל דבר שכתוב בתורה, או שנקבע בתושב"ע. למשל שילוח הקן. אותו מעשה יזכה את עושהו באריכות ימים. אותו מעשה ולא הכוונה מאחוריו. אותו מעשה ולא מעשה אחר (טוב יותר, חשוב יותר, אוהב יותר, גדול יותר).

ספוילר ספוילר ספוילר ספוילר ספוילר ספוילר ספוילר ספוילר ספוילר ספוילר

חופשת הקיץ של המשפחה היא לים המלח. האב לוקח את בנו, את יחידו, את אשר אהב אל החוף המוקצה לגברים דתיים ושם, תוך שהוא מתפלל מנחה ועל פי עדותו "עטוף בידיים של הקדוש ברוך הוא", הילד (כנראה – לא רואים) מחליק, דופק ראשו על אבן וטובע למוות. כעת צריך הזוג ירא השמיים להתמודד עם מות בנם. האם (שרון הכהן בר) בוכה. לא מסוגלת לקבל את הדין בהשלמה. האב מתמודד עם המוות כמו עם כל דבר אחר: דרך הפריזמה המצומצמת (אצלו) של מערכת המצוות: הוא למשל מצווה על האשה לא לבכות כי אסור לבכות בשבת. אבל המצוות לא יכולות לפתור הכל: מה כבוד הרב שילח את אם הגוזלים כדי ליטול גוזליה, כך הקב"ה שילח אותו ונטל את בנו. הרב אידלמן אמנם זכה לאריכות ימים בשל שקיים במדוקדק את המצווה, אבל בנו נקצר בדמי ימיו.

אמנות מאין תמצא

הסרט הוא סרט אומנותי. למעשה הוא כל כך אמנותי עד שהוא כמעט "אמנותי", וזה לעיתים קצת מציק. אבל הוא עשוי טוב, ואותי, אדם ששתיקות טעונות ותמונות נוף לא מפריעות לו, הוא לא שיעמם. אבל אני בטוח שיש אחרים שהוא ישעמם, ואני גם בטוח שהוא אמור לשעמם רבים. כי בסרט הזה כמעט לא קורה שום דבר. כמעט לא נעשים מעשים. רק דבר אחד בעצם מתרחש: בדמי ימיו, הילד מנחם מת. לפני זה ואחרי זה: הווי. הווי של חיי ישיבה, הווי של תקווה, הווי של משפחה חרדית, הווי של אבל.

אורי קליין כתב: "יש לוולך יכולת מופלאה, בוודאי יחסית לסרט ביכורים, ליצור את האיזון המדויק בין סצינות שבהן לכאורה "לא קורה כלום" לבין סצינות בעלות עוצמה דרמטית; בין רגעים של יום-יום פרוזאי לרגעים של פיוט; בין מבט ממרחק להתקרבות אל פרטי ההוויה. האיזון הזה נוצר על ידי השילוב המיומן בין תנועות מצלמה ארוכות (לדוגמה, זו שמכניסה את הצופים לבית הכנסת סמוך לתחילת הסרט) לבין עריכה מוקפדת; שילוב שמעיד לא רק על יכולת – גם השימוש הנפלא במוסיקה מעיד עליה – אלא גם על משמעת כבירה, שבלעדיה כישרונו של וולך לא היה מקבל ביטוי כה נועז."

"עוצמה דרמטית", "רגעים של פיוט", "מבט מרוחק", "פרטי ההוויה". בדיוק כך: סרט אחד, הרבה שתיקה. ונראה לי שבזה בא לידי ביטוי המרד האמיתי של וולך בחברה ממנו יצא. חברה של פעולות, בה חשיבות עצומה ניתנת למה שעושים (לא בעולם – מול האלוהים), חברה של גוזמאות ודרמות אדירות (נסו פעם לקרוא פשקוויל מצוי ותופתעו מרמת ההיסטריה בכותרות). והנה הוא יוצר סרט של שתיקות, סרט של סאב-טקסט, סרט של רמיזות ושל כאב עדין. וכך, מחברה שאמנות אמיתית בה כמעט לא קיימת (ואולי כדאי לכתוב פעם משהו על אותה סקאלה הנמתחת בין אין-אמנות, לאמנות, ועד ל"אמנות"), יצא אמן. והאין באמנות מרכיב מהותי של אי-עשייה?

ההומואים באים! ההומואים באים!

פרולוג ובו אפולוגטיקה קצרה:

שוקי גלילי ומיטל התכתשו קצת בבלוג של שוקי בעניין מצעד הגאווה. בקצרה, שוקי טען שלקיים את מצעד הגאווה בירושלים הוא "רעיון פחות טוב". מיטל טענה ההיפך.

בהתחלה חשבתי לכתוב תגובה בבלוג של שוקי, אולם נראה לי שזה נושא ראוי לפוסט נפרד. חשבתי לפרסם אותו ב"חברים של ג'ורג'", אבל אלה, במילא יש להם יותר מדי כניסות, אז החלטתי לפרסם את זה כאן. מאחר שזה בכל זאת די פוליטי, כל הסיפור הזה, ניצלתי את ההשתלטות העוינת של השיח הסוציולוגי/פוליטי על שדות הציד המבאישים של מדעי הרוח, ורכבתי על הגל. נקווה שיהיה בסדר.

פרק ראשון ובו מופיע הטיעון כולו, אך על רגל אחת:

דותן דימט, מהנבונים שבבני האדם, כתב פעם באיזו תגובה באיזה בלוג משהו בנושא. צריך לקיים את מצעד הגאווה, הוא טען, כדי שהם, החרדים וההומופובים באשר הם, ילחמו עליו. ילחמו נגד המצעד במקום נגד זכותם של הומוסקסואלים ולסביות להצביע, לשכב עם בני מינם, להינשא, לחיות.

פרק שני ובו הרגל ממשיכה לקפץ:

אמת בסלע. ולמה? כי המאבק הזה, בניגוד לאיך שהוא נתפס, אינו על הזכות לקיים מצעד בירושלים, הוא על הזכות לחיות. המצעד, בעיניהם של כמה מתושבי ירושלים, אינו הפרובוקציה, הוא רק התגלמותה של הפרובוקציה באמצעים מסוימים. הפרובוקציה, בעיניהם, היא עצם קיומם של הומואים ולסביות.

אמנם, קיומם של הומואים ולסביות אינו עומד כאן על הפרק, אולם הסיבה לכך אינה רצונם הטוב של החרדים. למעשה, גם רצונם הטוב של הטרוסקסואלים מן השורה לא סייע כאן הרבה.

עד 1988, מספרת ויקיפדיה, היתה הומוסקסואליות – יחסי מין "שלא כדרך הטבע" – לא חוקית. פרקטית, זה לא אמר הרבה, מכיוון שהיועץ המשפטי הראשון לממשלה, חיים כהן, הורה למשטרה שלא לאכוף את החוק. "אנחנו דרשנו מן השופטים הגרמנים שלא יבצעו את החוקים של הנאצים כשהיו אנטי מוסריים בעיניהם, ואני חושב שזו חובה המוטלת על שופט ועל יועץ משפטי שלא ייתנו את ידם לביצוע חוקים שהם לפי מיטב מצפונם בלתי מוסריים", אמר. ואמר יפה.

אבל עד 1988 החוק היה שם. וכאשר בוטל, הוא בוטל בעזרתה האדיבה של שולמית אלוני, ובעזרתם האדיבה לא פחות של ח"כים, שלא שמו לב, לטענתם, שבתיקון לחוק העונשין, עליו הצביעו, לא הופיע סעיף שאוסר על משכב זכר.

אבל זה, כמובן, לא הסוף. והסוף לא יגיע גם כאשר המדינה תהין להכיר בזכותם של זוגות חד מיניים להינשא; והסוף לא יגיע גם כאשר במצעד הגאווה בירושלים ימנעו החרדים מלהשתין על הקהל, ולזרוק עליו שקיות צואה; וגם כאשר הם יימנעו מניסיונות רצח, כבשנה שעברה. ואולי, הסוף לא יגיע בכלל.

אולם עד בכלל, שיילחמו ההומופובים. בתחילה נלחמו על קיום המצעד, ועתה יילחמו על קיומו בירושלים. גם זו התקדמות. שיילחמו בזה, ולא בדברים אחרים.

פרק שלישי ובו מופיעה הרגל השניה:

מצעד הגאווה הוא פרובוקציה, אמרה לי איה אתמול. "It is meant to provoke". היא צודקת. המצעד הזה לא אמור להיות נעים לעין, הוא לעולם לא יהיה נעים לעין. במיוחד לא לעיניהם של אנשים מסוימים.

ומה, בעצם, לא נעים בו כל כך? שהומואים ולסביות הולכים ביחד? שהם מתנשקים ברחובות? כן. התשובה היא כן. וכל עוד יהיה מצעד הגאווה פרובוקציה, הוא יהיה הכרחי.

כי, בסך הכל, אין כאן דבר פרובוקטיבי. לא באמת. במקרה הזה, הפרובוקציה נמצאת בעיני המתבונן. ירצה המתבונן, יסיט את עיניו. שיסתגרו נא החרדים בבתיהם למשך שעתיים בשנה, שיכסו את עיני ילדיהם הרכים. הומואים בשער. לסביות עולות על העיר.

מצעד הגאווה צריך להתקיים, גם בירושלים, גם בבני ברק. עליו להתקיים כהפגנת כוח, כ"אף על פי כן". המצעד הוא הכרזת "ככה זה", וכך גם עליו להישאר. שהרי, לולא היה בו צורך, לא היו נאבקים על הזכות לקיימו בירושלים, מאבק שהגיע בשנה שעברה לבית המשפט, ומשנסתיים בניצחון הגיע גם לכדי ניסיון רצח.

הרבה מאוד אנשים טובים מסתייגים מניקור העיניים הזה, וזה מובן. אולם ממה מנוקרות עיניהם? מזכותם של הומואים ולסביות לצעוד ביחד, כקבוצה? מזכותם לצעוד בירושלים? ואולי מהכרזת הגאווה?

פרק רביעי ובו מופיע השיח

מאבקם של ההומואים והלסביות אינו על מצעד כזה או אחר, הוא על לגיטימיות. ובמאבק הזה, בינתיים, נראה כי הם נכשלים. השיח הציבורי, הרבה בגלל כוונות טובות, הפך את המצעד לבלתי לגיטימי, משום רגשותיהם של החרדים.

ובכן, רגשותיהם של החרדים ייפגעו בין כך ובין כך. לא קל לחיות כאדם דתי בארץ שמתירה להומואים ולסביות לחיות, לחילונים לאכול בשר חזיר ולאפיקורסים לכתוב בעיתון. אבל ככה זה. שכן הברירה היא בין זה לבין ערים אסורות למדרך הומו, ערים שבהן מותר לזרוק צואה על לסביות מתנשקות, שבהן מותר לרצוח.

המאבק על לגיטימיות הוא מאבק. הוא חייב להיות כזה. והוא מתבצע לא רק באמצעות חקיקה, אלא גם בבלוגים ועיתונים ובשיחות רחוב. ובמאבק הזה, יש מי שמשתדל לכנות זוגות חד-מיניים כ"פגיעה ברגשות", ומצעד כ"חוסר התחשבות".

המאבק הזה – הנה, אני אומר זאת – הוא מאבק סמיוטי, מאבק על הערכים שמוצמדים למושג ולמעשה. כיום, הגענו לכך שאנו נאבקים על "מצעד בירושלים", עד לא מזמן, המאבק היה על דברים בסיסיים בהרבה. עד שלא יהיה צורך במאבקים הללו, שיכסו החרדים את עיני ילדיהם הרכים, שלא יראו, במקרה שאיתרע מזלם והם נמשכים לבני מינם, שיש גם אפשרות אחרת. שיכסו את עיניהם. הומואים בשער. לסביות עולות על העיר.

עדכון: "המצב" ניצח. אח, כמה פיקח. [מ.ש.]

התפילה החילונית

יוקדשו נא, אם כן, מילים ספורות לתפילה החילונית ולו על מנת להזכיר לקורא הכבוּד שמצויה אף היא במניין התפילות.

לכאורה, קל לזלזל בה. לכאורה, נטולת אמונה היא ואמון, חפה מתוכן. טמאה, יש יאמרו, זלזלנית וריקה. וכי איזו מן תפילה היא זו, שמקורותיה בעגלה הריקה מבין השתיים? הרי אינה מכוונת כלפי מעלה, אינה מופנה כלפיו, כלפי הברוך ההוא.

אבל התפילה החילונית נושאת בקרבה יותר ייאוש מאשר יכול היה אדם מאמין להעלות על דעתו שקיים בעולם. התפילה החילונית נקרעת מנשמות הנושאים אותה בספונטניות מבהילה ממש, והיא האותנטית מכולן. אין לה ניגון קבוע, היא אינה מעוגנת באלפי שנות מסורת ואפילו שם או כתובת אין לה. אבל הייאוש שבה, די בו כדי להרטיט את תשע הספירות ואת לב ההוא שפוזל עליהן בשעמום מלמעלה.

התפילה הבסיסית היא זו המפרפרת בלב נואש ומבוהל, ברגעי השיא של החרדה, "בבקשה-בבקשה-בבקשה…." אנחנו מתחננים, ולעתים נדירות זוכרים לתהות למי בדיוק כיוונו את תחינתנו.

התפילות המורכבות יותר, הליריות יותר, הנאוות והמעודנות – הן אלו שחוברו ביד בעלי הכשרון:
אורי, לרחל המשוררת, היא המוכרת, אם לא הענוגה שבהן. בן, לו היה לה. ואמנם רחל אינה שמה מבטחה בתבונת הקורא ודואגת לנוכחותן של שתיים מן המתפללות הפחות חילוניות בשירהּ – "עוד אתמרמר כרחל, עוד אתפלל כחנה בשילֹה".

אמיר גלבוע הוא אלוף האלופים בתפילות חילוניות:

אני מתפלל מתוך הלב סִדּוּר
קְרוּעַ שׁוּלַיִם וכל המלים החסרות אני
רוֹאָן מתעופפות כבר זמן רב מתעופפות
ומבקשות מָנוֹחַ לְכַף הרגל איך
אביא להן מָזוֹר וְלֵב
סִדּוּרִי אָכוּל שׁוּלַיִם
אָזֵל וְעָרֹם

וכל מילה מיותרת.
אם כי, יצויין שרב המתפללים החילוניים המקצועים אינם שלמים עם היותם כאלה. טינתם ננטרת קבע ועיניהם, ספק נשואות ספק מושפלות בזלזול אל המתפללים אחוזי האמונה. נקל למצוא אזכורי דת, אלוהות קונקרטית וגעגועים לחיק שלא בהכרח מכירים הם, המתפללים החילוניים. אל הפולחן ואל המסורת יצמידו שפתותיהם בשקיקה ובשנאה עצמית, כמו מלקים את עצמם על רגעי החסד הפעוטים הללו, שהם מרשים לעצמם, בחיק האמונה שנגזלה מהם באכזריות. ואין צורך לדעת לאיית "ביאליק" כדי לזהות חרסים שבורים כנ"ל תחת כל צִיץ נוֹבֵל, בחזקת כל צל עובר.

אבל ישנם גם המתפללים החילוניים הבטוחים בעצמם, יודעי הח"ן. הם אינם מכוונים תפילתם ובעיניהם, יש להניח, ניתן למצוא יותר השלמה מאשר כל דבר אחר. הייאוש שם מזוקק יותר, חושבתני, מעט עצוב יותר, מעט יותר עקבי.
ויסלבה שימבורסקה, את שירהּ שָׁמַיִם, פותחת בקביעה הנחרצת:

"מזה היה צריך להתחיל: שָׁמַיִם.
חלון ללא אדן, ללא מסגרת, ללא שמשות.
פֶּתַח ומאֹם מלבד זאת,
אך פתוח לרוחה."

וגומרת, שלושה בתים מאחור יותר, בשֹׁטחה את תובנתה לא פחות בנחרצות:

"החלוקה לאֶרֶץ ושמים
איננה הדרך הנכונה לחשוב
על הַשְּׁלֵמוּת הזאת.
היא רק מאפשרת לעבר את החיים בכתובת מדויקת,
שֶׁקַּל יותר לְאַתְּרָהּ,
אם יחפשו אותי.
פרטי המזהים הם התלהבות ויאוש."

היא עצובה, התפילה החילונית, ואינה מספקת וקשה ומתישה ומייאשת.
אפשר רק לתהות מה באלטרנטיבה גורם לחילונים כה רבים לדבוק במרה הזו בכל זאת.