"לפני הרבה שנים בקש ממני עורך ידוע לכתוב משהו באחד המגזינים על רפואה בשנות ה – 2000. הלכתי ופגשתי כל מיני מדענים ופרופסורים מנופחים ומופרזים ורשמתי כל מילה. התוצאה הייתה כתבה מנופחת כמו שצריך שהכילה כל מיני חידושים ותגליות וכל מיני מחלות אקזוטיות – והעיקר, הרבה שמות לועזים שנועדו להראות על בקיאותו של העיתונאי.

לאחר שהגשתי אותה פנה אלי העורך המיתולוגי, העיף מבט בדפים ואמר: תגיד עמי: האם יהיה נזלת לאנשים במאה ה-21 ?

המשפט הזה סידר לי את הראש. פתאום הבנתי שצריך לכתוב לקורא הקטן בפשטות ולא לנסות ולטפס עם המילים כדי להרשים את הפרופסורים ההם…התופעה של הניסיון לרצות את בעלי המקצוע, כמו רופאים, מדעני מוח, כלכלנים, טכנולוגים וכד' היא תופעה מוכרת. זה קורה בעיקר בתחומים מקצועים שבהם העיתונאי מרגיש קצת נחות ומנסה להידמות ללדמות אותה הוא מראיין.

האינטרנט הוא קרקע פורייה למילים גבוהות. בשנים האחרונות, וכמיטב המסורת של היוזר ג'נרייטד קונטנט – הרשת היא אכסניה חסרת גבולות לבעלי אתרים וטורים, כותבים ומהגגים ובלוגרים שחלקם מעמיסים על הרשת תמלילים ריקניים מלאים בכלום ו-בשום דבר.

יכול להיות שהנייר – כמו שאומרים – סובל הכל, אבל תאמינו לי: הרשת סובלת הרבה יותר.

האינטרנט נתן למשתמש הקטן הרבה דברים נהדרים, ביניהם מידע חופשי וזכות ביטוי חופשית אבל בדיוק כמו שקרה במהפיכות הגדולות של ההסטוריה האנושית, גם כאן היו אינדיבידואליים שלקחו את החירות הזאת למקומות אחרים, למשל לקדום האני העגלגל והתפוח של עצמם.

מאחר וצריך להתמקד, אני בוחר לדוגמא את הבלוגוספירה הישראלית. לא צריך להתאמץ יותר מידי כדי להבחין ולראות את הבלוגוספירה הבלונית שלנו שעמוסה אוויר להתפקע.

לא רוצה להזכיר כאן שמות אבל כל מה שצריך זה רק להתבונן, נגיד, בבלוגר-הפומפוזר ההוא – מהפלטפורמה המכובדת ההיא, שנופח מילים וביטויים מקצועים וכל אות אות – נשבע לכם – נוטפת חשיבות. וואו!

וישנו גם חבר וותיק שלי – איש הספרות שאני אוהב אותו אהבה גדולה, הוא שמניח את המילים שלו בזהירות ובעמימות, שורה שורה וממתין לרגע כדי לראות האם העולם עמד מלכת.

בעיני רוחי אני רואה רשת אינטרנט עצומה בכחול ולבן שבתחתיתה אפשר להבחין באלפי שקערוריות זערוריות – ביטוי למשקל האגויים הקטנים שלכל אחד מהם בליטה קטנטנה ומזדקרת משלו.

אז הנה לטובת אלה ולטובת העולם הקטן והפשוט שבחוץ שמסרב לעצור את נשימתו כאשר הבלוגרים הישראלים רועמים, אני נועץ את הסיכה הזאת בשק האויר של הבלוגר הקרוב…(הדובר שולף מחט סריגה ארוכה ונועץ אותה בחזהו ומתמוטט על הפודיום)".

הקטע הנ"ל פורסם גם בבלוג של עמי בן בסט