תגית: אינטרנט

טוב ביי

בלייק בוסטון היה בן 15 או 16 – הוא לא זוכר – כאשר אמא שלו צילמה אותו. היא עשתה קורס צילום והוא בדיוק עמד בדלת. היה לו כובע מטופש ופנים קצת אדומות מדי, אולי בגלל איכות התמונה. עכשיו הוא בן 21. או, לפחות, היה בגיל הזה כשהוא פתח את הטאמבלר שלו.

ב-Know Your Meme הסיפור קצת אחר. התמונה המקורית מגיעה מעטיפת האלבום "Ma Gangsta" ומחיטוט באלבומי התמונות של Beantown Mafia, הלהקה, קל לזהות את בלייק בוסטון כ-BZB. אמא שלו אולי צילמה את התמונה, אבל הוא היה זה שהשתמש בה כעטיפה לאלבום. הוא נראה שם ילד. גם בתמונות במייספייס. והיתה לו להקה והוא רצה להיות מפורסם.

סקאמבג סטיב, האינטרנט מפחיד אותי.

[]

סקאמבג סטיב הוא חלק מגלריית ארכיטיפים אינטרנטית. אם אתם לא מכירים אותו, אתם מכירים את Successful Black Man או את Dating Site Murderer או חלק אחר מעץ הממים הזה. סביר גם להניח שראיתם לפחות טיפוס Rage Comics אחד. הממים הללו לא תלויים בהתבטאות או אירוע, בניגוד לממים פוליטיים. הם נצחיים כמו בדיחה עדתית והם שם כי אפשר. כלומר, כי זה מצחיק.

[]

אני מספיק זמן באינטרנט כדי לזכור גם את Star Wars Kid. זכרתי שהוריו הגישו תביעה נגד הנערים שפרסמו את הסרטון המקורי, זכרתי גם שהתביעה הסתיימה בפשרה. לא ידעתי שהוא סיים את התיכון שלו ממכון פסיכיאטרי, אבל זה לא מפתיע. כן זכרתי דבר אחד – אנדי ביו, בלוגר אמריקני, גייס תרומות מ-400 גולשים וביחד הם רכשו לסטאר וורז קיד אייפוד.

[]

בסמינר באוניברסיטה קראנו מעט על ריינהולד ניבור, תיאולוג נוצרי והדבר הכי קרוב לזן שמצאתי בפילוסופיה פוליטית. אין אוטופיה בעולם, הוא טען (מדויק יותר: טוענים סיכומי). הכל משתנה וכל הנצחונות זמניים, רגע לפני תגובת הנגד. היבריס הוא החטא הפוליטי המפתה מכולם, המחשבה שניתן להביא לניצחון סופי. הניצחון מגיע, אם הוא מגיע, ועמו תגובת הנגד, ואתה נאבק ונאבק שהוא לא ינזל לך מהידיים.

אני לא יודע למה זה רלוונטי, אבל אני חושב על היבריס המון לאחרונה, בעיקר בהקשר של זן. איכשהו אני מתרגם זן לפרקטיקה של "דע את מקומך". דע את העולם, ודע מה ניתן ולא ניתן להיות בו.

זה לא תרגום טוב או שלם, אבל הוא כל הזמן שם, אצלי, והוא נראה לי חשוב גם בהקשר של הרשת. סקאמבג סטיב ניסה להיות ראפר, סטאר וורז קיד רצה להיות לוחם לרגע. את שניהם הרשת הענישה. בפני אחד מהם היא התנצלה. אלים שרירותיים עם הומור נמוך וללא חמלה, אם הם לא התעלמו ממך, הכי טוב שאתה יכול לקוות לו הוא שישכחו.

ואני חושב על הפרקים של "בלאק מירור" ועל התפקיד שהמבט ממלא בכל אחד מהם, ונעשה לי רע.

[]

אני אומר לעצמי שזה לא אותו הדבר לגבי דמויות ציבוריות, ושזה המעט שאנשים כמו נתניהו או יאיר לפיד יצטרכו ללמוד לספוג. אבל האמת היא שזה מפחיד אותי. הרשת טשטשה מאוד את הקו שמפריד בין "דמויות ציבוריות" לאחד האדם. לא רק בגלל שגם התמונות שלכם חשופות לעין כל, אלא מכיוון שהרשת היא עוד שדה חברתי, עם היררכיה פנימית ומנגנוני התקדמות משלו ויצירת ממים היא אחד ממנגנוני ההתקדמות הללו. יצרת מם מוצלח מדי וגם אתה יכול להיות "דמות ציבורית", כלומר מותר לכל אדם; וגם אתה עלול ללמוד עד כמה פריך השקר המוסכם של מדורי הרכילות וטורים מתחכמים על סלבים – המלמול הקבוע על מחיר הפרסום. אז אתה מנסה לעצור בזמן, כדי לא לנצח מדי, לפני שהרשת תקום עליך, ותוהה למה התחלת עם כל זה, בעצם.

רלוונטי גם: הפוסט של שחר.

שתים עשרה דקות 4#: מי גנב את הזהות שלך

בסוף דצמבר  נערך ערב ההרצאות שתים עשרה דקות מספר ארבע, בלבונטין 7 בתל-אביב. היה ערב מוצלח במיוחד!!

הדובר השני והרציני בערב היה עו"ד יהונתן קלינגר. קלינגר הוא מגיסטר במשפטים, סטודנט לדוקטורט בתכנית למדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר-אילן ובלוגר. קלינגר דיבר על האופנים השונים בהם ניתן לגנוב מאיתנו מידע ברשת האינטרנט ועל מה אנחנו יכולים לעשות בעניין.

את ההרצאה של יהונתן אפשר לראות באתר של 12 דקות: מי גנב את הזהות שלך?

ברוטשילד, הרגליים הן הדפדפן

[1]

לפני שכל זה גדל כל כך, היה רוטשילד. ולמרות כל המאהלים ברחבי הארץ, רוטשילד עודנו הלב הפועם של הדבר הזה. מרכז גיוס. רוטשילד הוא המקום שאליו הולכים בפעם הראשונה כדי להתפעם, ובפעם השניה כדי להמיס חברים.

אחרי זמן מה כולם החלו לדבר על מרחבים אוטונומיים, ורוטשילד הוא אכן כזה. מדינת אכזיב, שטח אקס-טריטוריאלי בלב העיר. קשה לזכור את הזמן שבו אנשים פחדו לצאת עם בירה אחרי 11 בלילה לרחוב, כאשר ברוטשילד מגלגלים חופשי וטובלים בעראק. קשה לצאת מרוטשילד מבלי לעבור בכל האורות האדומים, כי העיר שלך עכשיו. רוטשילד הוא לא פסטיבל, הוא כיבוש מחדש, ובמובן זה הוא סינקדוכי למסר של המחאה כולה – המדינה הזו היא שלנו, ואנחנו נקבע איך נחיה בה.

לכן רוטשילד ממכר כל כך ולכן קשה לשמור בו על ציניות. כי רוטשילד הוא ההצלחה הראשונה של המאבק, יצירת מדינה בתוך מדינה, מדינה שפועלת על פי הכללים שאנו קבענו. לכן גם רוטשילד מסמן את המקום שבו המחאה תכשל.

[2]

המדינה לא תהיה רוטשילד. קל לשכוח, בין האוהלים, את תל-אביב. מאחר שבאוהלים ישנים אנשים עובדים, הם יוצאים מרוטשילד לתל-אביב. חלקם קוראים לזה "לצאת לבבילון". הגדרה מדויקת.

המדינה לא תהיה רוטשילד כי המדינה תתרגם את רוטשילד להישגים פרלמנטריים, ורוטשילד אינו רק מחאה או מחאה-משחק, הוא צורת קיום. הוא החיים כפי שאנו רוצים לחיות אותם, כפי שניתן לחיות אותם. וכשננצח, מרוטשילד ישארו רק שדרות. והיסטוריה.

[3]

אחת הסיבות לרוטשילד המרחב. אני מנסה לדמיין את המאבק הזה מתחיל מכיכר הבימה, ולא מצליח. היכולת לראות את המאהל גדל, רחוב אחר רחוב, יום אחר יום; האופן שבו המאהל בכל רחוב מתעבה, מייצר לעצמו מרכזים משלו, היגיון פנימי משלו, שנובע מאורך הרחוב ורוחב המדרכות. השדרות הפכו את רוטשילד לסוג של אינטרנט. לפני יומיים מצאנו שם משרד שידוכים למהפכנים. חדש לחלוטין. לידו אנשים ציירו פורטרטים, וקצת אחר כך, ליד שינקין, אקטיביסטים סביבתיים מלמדים איך ליצור גינה קהילתית. ללכת ברוטשילד זו הגלישה המושלמת, והרגליים הן הדפדפן.

צילום: ActiveStills

[4]

ובניגוד לאינטרנט, ובניגוד לגיאוגרפיה, רוטשילד משתנה במהירות. לפני שבועיים המקום הסואן ביותר היה בין הבימה לחשמונאים, אחוזת ראשונים. היום יותר שקט שם. הרעש עבר הלאה, מבר-אילן לשינקין. השדרות עוברות תהליכי עיור בהילוך מהיר, עם מרכזים שהופכים לפריפריה ופריפריה שהופכת למרכז.

[5]

אבל לא רק המרחב משתנה. פתאום קשה לי עם רוטשילד. לפני שבועיים יכולתי לשבת שם ולדבר. היום אני מרגיש שאני פולש למישהו לסלון. רוטשילד היה מרחב עירוני שהופקע לטובת מחאה ציבורית. ככזה, הוא היה של הציבור, רכושו, כמו המחאה. ככל שאנשים ישנים במקום יותר זמן, כך נראה (לי, כמובן) שהם חשים עליו בעלות. לכן לא כולם קיבלו בברכה את ברי סחרוף שבא לנגן ב-1 בלילה. אתה לא פולש עם 100 איש לדירה של מישהו. לכן גם, אולי, ככל שמתרחקים מהבימה כך ניתן לראות יותר מהרוח המקורית של המאבק הזה.

[6]

ואולי לא. קשה לדעת. אולי אני רק עייף, אולי הגעתי בימים רעים. רוטשילד גדול מספיק בשביל שאפשר יהיה לזהות בו דברים שונים בכל רגע נתון, וקשה לדעת אם מה שאתה מזהה זו אמת או רק השתקפות של מצב הרוח שלך באותו הרגע.

צילום: ActiveStills

[7]

קרן כתבה על יוצאי הודו, שנוכחים כל כך במאבק הזה. היא צודקת, כרגיל. אנשים חזרו מהודו ושמרו אותה חזק בבטן. הם למדו איך לחיות עם הודו בתוך תל-אביב, הולכים לפסטיבלים מגודרים היטב בצפון, וחוזרים הביתה לעבודת משמרות בפאב. דורות שלמים של ישראלים שראו אפשרות קיום אחרת, ולא יכלו לממש אותה גם כאן, בישראל.

ופתאום רוטשילד. פתאום אתה רואה את כל הישראלים האלה, כל מה שהם יודעים לעשות, ותוהה איפה הם היו כל הזמן הזה. רוטשילד ממיס לא רק משום שהוא מדגים כמה אנשים יכולים להיות מדהימים, כמה יצירתיות יש בבני האדם האלה. הוא ממיס משום שהוא מדגיש עד כמה בבילון לא נתנה ליצירתיות הזו מקום. אתה לא צריך אישור מהעירייה כדי לנגן ברוטשילד, כדי לג'נגל באש, כדי לצייר ברחוב. מטר משם הכל טעון בירוקרטיה, הכל אורות אדומים.

[8]

יהיה חבל כשזה יגמר. יהיה עצוב כשננצח.