קטגוריה: מיטל שרון

הספרות וחיי

captain

יש ימים כאלה, שבהם הלב שלך מסונכרן עם העולם. אין לדעת מה מוביל לימים כאלו, או מה גורם להם לעבור הלאה, אבל יש ימים שבהם הכל בסדר והחיים שלך הם בדיוק אלו שמתאימים לך. מה שיש לך הוא מה שהשגת ביושר, ומה שאין לך עוד יגיע אליך ביושר, ויש עוד מלא חיים לפנייך כדי להתמודד עם קשיים ולנצח אותם, ויש לך מלא חיים מאחורייך, כדי להתענג על זכרונות עבר. ועדיין מאתיים תשעים אחוזי לחות בחוץ, ומלא זבובים בכל פינה בעיר מוכת החרא על המדרכות, ועדיין לא עשית אקזיט ולא זכית בפרס נובל לספרות, אבל את יודעת שעוד תגורי במקומות אחרים, ושבסוף הרחוב שלך יש ים, בו הילד שלך אוהב לרוץ ערום ועוד לפני הים יש בר שתמיד יהיה שם בשבילך.
ובחורה רוצה להודות למישהו על המזל הטוב שנפל בחלקה בכך שחייה מתאימים לה בול, אבל אין לה למי להודות. אז קודם כל היא קמה בבוקר וחופרת לבעלה על כמה אסירי תודה לעולם הם צריכים להיות ומפרטת לו למה כל דבר שיש להם הוא מה שצריך להיות להם ואיך הם בדרך לעוד אלף חוויות ומיליון רגעי נחת. הבעל מהנהן בסלחנות ואהבה, כי הוא יודע שיש ימים כאלו, שבהם הלב שלה מסונכרן עם העולם.

אחר כך הבחורה הולכת ברחוב, מאריכה את דרכה ככל האפשר למקום עבודתה, כי בימים שהלב שלך מסונכרן עם העולם, הוא לעולם לא מסונכרן עם העבודה, ורואה הרבה אנשים נחמדים והרבה חפצים נחמדים והרבה הדים של זיכרונות נחמדים. והיא חושבת: אבל מה אעשה עם כל הטוב הזה? לאן אוליך את הכרת התודה? והיא מרגישה קוצים קטנים של פנים שדוקרים אותה מבבפנים של העור, מרוב שהיא רוצה לאחד בין התוך שלה לבין העולם.

ואז, תמיד תמיד היא מוצאת את עצמה בספרייה ציבורית או בחנות ספרים. איכשהו, הדמויות הבדיוניות, המקומות הזרים או הבדיוניים, העובדה כי הכל ידוע מראש, והביטחון בכך שיש סופר שיודע מה קורה ומוליך את העלילה קדימה, תמיד מצליח להכניס קצת שקט ללב הסוער מהתרגשות.

ופתאום חשבתי: יכול להיות שזה קורה רק לי?

תקשיב לברוקולי שלך, לעזאזל

לפני כך וכך שנים, כשאיתמר ואני פתחנו את המקום הזה, דיברנו הרבה על מה אנחנו רוצים שהוא לא יהיה. הכלל הראשון היה: "אנחנו לא רוצים שאנשים ישלחו לנו סיפורים או שירים שהם כתבו, אנחנו לא 'במה חדשה'". לא חשבנו שיש משהו רע ב"במה חדשה", אבל פחדנו מאד מאד משני טיפוסים:

  1. פרח הספרות (סליחה מיטל שרון, את לא כזאת!) – אדם שכוונותיו טובות מאד, אבל הוא כורע תחת נטל למידת האמנות החדשה שלו, והוא high maintenance כמו הגיהנום! אם לא תפרסם את מה ששלח, ישלח לך מיילים ארוכים שבהם הוא מסביר למה זו יצירה חד פעמית בדורה או להיפך: מכתבים קצרים שבהם רק יקלל אותך. אם תפרסם את מה ששלח, יכתוב לך מכתבים ארוכים שבהם יתעקש לשנות שם פסיק ושם ריווח בין שורות, כי כל פרט קטן פוגם ביכולת של היצירה שלו לזהור למרחקים, וכל תגובה משבחת שנמנעת ממנו נזקפת לחובתך לעולמים. לא רצינו להיות כאלה ולא רצינו להתחבר עם כאלה.
  2. אנשי מוסד הספרות (סליחה עם כל חבריי הרלוונטיים, אתם לא כאלה) – אנשים קשוחים שבידיהם מד איכות והם מכירים רק את האנשים הנכונים. הם חורצים גורלות בפסקנות שאינה משתמעת לשתי פנים, ולשיפוט שלהם אין שום קשר לעובדה שהם שתו אתמול בירה עם אלמוני או לא שתו בירה עם פלוני. הם בעצם לא אנשים, אלא נושאי כליה של הספרות עצמה, והיא לוחשת על אוזנם את רצונה. הדבר הממש אחרון שרצינו היה להיות כאלה.

לפעמים נדמה שעולם הספרות מורכב רק משני הטיפוסים האלו וביניהם שממה מוחלטת. מדריכים לכתיבה לוקחים את ההנחה הזאת כמובנת מאליה ונוטים לנסות להיות הגשר ביניהם. הם מקבצים את האנשים המפוחדים, ומרביצים בהם תורה. הם מדברים על אפיון דמויות, על קשת עלילה, על ז'אנרים, על טיפים לכתיבה נכונה ועל מה מותר ומה אסור בספרות. הטענה שנמצאת בבסיס הספרים האלו היא: אתם לא צריכים לפחד, אם תמלאו אחר החוקים האלו תוכלו להיות אורחים רצויים בעולם של אנשי מוסד הספרות, ובא לציון גואל ולעולם ספר חדש.

The Writer, Giancarlo Neri. לא קל להיות כל כך מורם מעם

"ציפור ציפור" מאת אן למוט, בתרגום יפה של יואב כ"ץ

"יש מערכון ישן של מל ברוקס, ב'אדם בן אלפיים שנה', שבו אומר הפסיכיאטר לפציינט שלו, 'תקשיב לברוקולי שלך, והברוקולי שלך יגיד לך איך לאכול אותו.' וכשאני אומרת את זה לתלמידים שלי, הם מביטים בי כאילו עכשיו ירדתי סופית מהפסים. אבל זו קונספציה חשובה לכתיבה לא פחות משהיא חשובה לחיים עצמם" (עמ' 122).

בספר שלה "ציפור ציפור" אן למוט עושה משהו מהפכני: היא מוותרת על מוסד הספרות. היא מתייחסת רק לאנשים המפוחדים ומסבירה להם איך לחיות. היא אומרת: הכתיבה היא חלק ממך. היא חלק מהדרך שלך לתקשר עם עצמך. כך תתקשר עם עצמך טוב יותר. בסוף יהיה לך ספר. או שלא. אבל תדע לתקשר עם עצמך. אחרי שתדע לתקשר עם עצמך, תוכל לתקשר טוב יותר עם סביבתך. ושוב יהיה לך ספר. אחרי שתתקשר טוב יותר עם סביבתך, תוכל לתקשר טוב יותר עם עצמך. ושוב יהיה לך ספר. וכך הלאה.

וזה מדהים, ומשמח ומשחרר כל כך. כי הכתיבה היא חלק מכל האנשים הכותבים, ואם הם יקשיבו לברוקולי שלהם ולקול הפנימי שלהם, הם באמת יחיו יותר טוב. וזה חשוב פי אלף מאשר השאלה האם הם כותבים סיפורים קצרים או רומן והאם סיפורים קצרים הם בדיוק הדבר שנמצא עכשיו באופנה או שמא הרומן הרב קולי הוא זה שנושא קולו (סליחה, מיטל שרון, שאני משאילה ככה בגסות מהחיים הפרטיים שלך).

וזו מחשבה קשה לעיכול, כי הספרות היא חלק מהחיים ובחיים כל הזמן מדברים איתנו על הישגים. מוכנים לוותר לנו על שעות יקרות ועל שפיות זמנית ועל חיבור לחיים כל עוד בסוף יש לנו את הדבר הקטן והמלבני הזה שמעיד שכל העבודה הקשה והלא יצרנית שלנו משתלמת, ואנחנו מביאים הביתה הון סימבולי. אבל הון סימבולי הוא קצר טווח כל כך, וכל כך מעט סופרים זוכים להון סימבולי מועט כל כך, שחייבים להשתחרר מזה כדי לשחרר את כל האנשים הכותבים לעשות את מה שהם עושים בשמחה רבה כל כך.

אז אן למוט עושה את הדבר הנכון והמקסים כל כך: חוזרת על המחשבה הזאת בדרכים שונות במשך כל הספר. היא מסבירה שצריך לכתוב, היא מסבירה שצריך להתעלם מכל האנשים הרעים, היא מסבירה איך צריך להתעלם מהם, היא מסבירה מה חשוב בקשר שלך עם עצמך. והיא עושה את זה מתוך הקרביים של האיש הכותב: עם חיוכי הניצחון על הכנעת הסיטואציה, עם הלמות הלב של הציפיה לתגובה, עם הקללות והשתייה של הרגעים הלא מוצלחים ועם שברון הלב של הספר שנגנז. ואז, אפילו אם אתה לא מסכים עם כל הדרכים שהיא מתארת, משהו בך נפתח מחדש להקשיב לך.

"הדבר הטוב ביותר בלהיות אמן, ולא משוגע או מישהו שכותב מכתבים למערכת, הוא שאתה זוכה לעבוד בעבודה מספקת. אפילו אם לא תוציאו לאור מילה מכל זה, יש לכם משהו חשוב שאליו תוכלו לצקת את עצמכם. ההורים שלם והסבים שלכם יצעקו, 'אל תעשה את זה, אל תתיישב, אל תתיישב!' ואתם תצטרכו לעשות מה שעשיתם כילדים – להשתיק אותם ולהמשיך בגילויים על אודות החיים" (עמוד 230).

אין בעיה, תעמוד מהצד. תראה לאן זה יוביל אותך

"ימות החמה" מאז ג'. מ. קוטזי (בתרגום אברהם יבין, בהוצאת עם עובד, 2009) הוא ספר על הימנעות. ההימנעות מתחילה במבנה. אחת הקונבציות החזקות באוטוביוגרפיה היא השילוש הקדוש: המחבר, המספר והגיבור אמורים להיות אותו אדם. כך אפשר היה לצפות שקוטזי המחבר יכתוב ספר בקולו של קוטזי המספר אודות חייו יוצאי הדופן של קוטזי האדם. ב"ימות החמה", המחבר אינו קוטזי משום שהוא כבר מת. המחבר הוא גם המספר והוא וינסנט, חוקר ספרות אנגלי בלתי חשוב ובלתי ידוע, שחוקר את חיי הסופר. גם הגיבורים אינם קוטזי עצמו אלא חמישה אנשים שהיו לכאורה חשובים בחייו, אך הראיונות שנערכים עימם חורגים בהרבה מיחסיהם עם קוטזי. וכך מדיר עצמו קוטזי מכל שלושת התפקידים הרלוונטיים לאוטוביוגרפיה.

ההימנעות ממשיכה בתוכן. וינסנט חוקר את חייו של קוטזי לאחר שזה נפטר לאחרונה באוסטרליה. הוא מחזיק בכמה מחברות מעזבונו של קוטזי, שבעזרתן הוא מגיע לשתי מאהבות, בת דודה, אימא של תלמידה ועמית אחד לעבודה באוניברסיטה בתקופה שבין 1972 ל-1975, התקופה שבה, לפי מה שכתוב בספר, חזר קוטזי לקייפ טאון מארצות-הברית וגר עם אביו המזדקן בעודו מנסה להחיות את הקריירה שלו כמורה וכסופר.

קוטזי. מישיר מבט אל המצלמה ולא מנסה להיות יפה או חייכן (מתוך אתר פרס נובל)
קוטזי. מישיר מבט אל המצלמה ולא מנסה להיות יפה או חייכן (מתוך אתר פרס נובל)

 

ראשית, ההיסטוריה הזאת אינה ההיסטוריה הנכונה של קוטזי. ב-1972 היה קוטזי רחוק שנות אור מהירקבות הדרגתית עם אבו החולה בבית מטה לנפול בקייפ טאון, שאותו יש לשמר בעבודת כפיים שאינה מתאימה ללבנים. קוטזי האמיתי היה כבר נשוי עם שני ילדים צעירים, ואמו שהעצב על מותה שרוי על הספר, חיה בשלום עד 1985. ההתרחקות מן האמת האוטוביוגרפית היא כל כך גדולה, שנדמה שקוטזי מנסה לפטור את עצמו מהשאלה הצפויה: עד כמה הסיפור הוא אמיתי ואותנטי. עזבו אותי מהאותנטיות, נדמה שהוא מנסה לומר, אני סופר. והחיים האמיתיים שלי הם לא מעניינכם. מה שמעניין אתכם הוא מה שכתוב בספרים שלי אודות החיים שלי. כי אני לא חשוב, אלא מה שחשוב הוא האני כסמל, כמטאפורה, כתוצר בידיון ספרותי.

שנית, ההימנעות ממשיכה במה שמספרים עליו האנשים המרואיינים. ראשונה היא ג'וליה, אישה נשואה שחיפשה את הבגידה הראשונה שלה. היא מצאה את הזין של קוטזי ולא הקדישה הרבה מחשבות לקוטזי האדם. השנייה היא מרגוט, בת הדודה של קוטזי, שבילתה איתו את ילדותה בערבות הרחוקות של דרום אפריקה, שבהן התוודה בפניה על אהבתו אליה, אהבה שכמובן לא יצא ממנה דבר בשל קרבת הדם. מאז גדלו לא פגשה את קוטזי, וכל מה שהיא יודעת עליו הן השמועות שמספרים עליו במשפחה. השלישית היא אדריאנה, גולה מברזיל שהיא אלמנה המגדלת את שתי ילדותיה באגרוף של ברזל ויחסיה עם קוטזי מסתכמים באמירת לא: לא, אני לא ארשה לך להתעסק עם הבת שלי. לא, אני לא ארשה שלך להתעסק אתי. לא, גם לא אם תתעקש ממש. הרביעי הוא מרטין, מרצה עמית לספרות באוניברסיטה, שמעיד כי קוטזי אולי חשב שהם חברים אך האמת היא שיחסיהם התמצו בשיחות מסדרון חביבות ותו לא. והחמישית היא סופי, מרצה לצרפתית שהיא היחידה שמפגינה איזושהי חיבה לקוטזי, אבל גם היא מסכמת: "באופן כללי אני יכולה לומר שרק מי שיש לו נוכחות חזקה יכול להטביע חותם עמוק, ולג'ון לא היתה נוכחות חזקה…"

 

אז למה?

למה שמישהו יכתוב ספר שמציג עצמו כאוטוביוגרפי אך ידיר עצמו מכל התפקידים המרכזיים בספר ויותיר במרכזו דמות שמצויירת רק בעזרת אנשים שלא אהבו אותו מעולם ושהמאפיין הכי חזק שלה הוא חוסר הנוכחות שלה? אני חושבת שהסיבה לכך היא דיון פוליטי עמוק בהימנעות: קוטזי מנצל את האוטוביוגרפיה שלו כדי לשאול מה קורה כאשר אדם נמצא במדינה שעושה מעשים שהוא אינו מסכים להם, והתגובה שלו אינה ניפוץ שמשות והיקשרות לטנקים, אלא הימנעות מן החיים הפוליטיים, הרומנטיים והאישיים? האם הימנעות היא תגובה פוליטית חזקה דיה, כך שהאדם יוכל לחיות בשלום עם עצמו לאור העוולות שנעשות סביבו? האם הימנעות, התגובה הבורגנית הנוחה שבמרכזה האמירה "אני לא חלק מזה, זה לא מייצג אותי", מספיקה?

זו אינה הפעם הראשונה שקוטזי מתעסק בהימנעות. במרכז הספר "חרפה", הספר אשר הביא אותו אל המודעות העולמית, עומד פרופסור לורי, מרצה שהזדיין עם תלמידה אבל מסרב להתוודות על חטאיו, ונמנע מן הנרטיב המצופה ממנו של בקשה וקבלת מחילה, בדרום אפריקה של ימי "ועדות האמת והפיוס". לורי מגיע לחווה בה גרה ביתו לוסי, ושם היא נאנסת על ידי שלושה כושים, שהיו בעבר עבדים שלה. גם היא נמנעת מן הנרטיב המצופה הממנה של האשמה. היא מסבירה לאביה שברצונה "להתחיל מאפס. בלי כלום. לא 'בלי כלום חוץ מ'. בלי כלום. בלי קלפים, בלי נשק, בלי רכוש, בלי זכויות, בלי כבוד". שניהם משלמים מחיר כבר על הימנעות שלהם, טוען קוטזי, וזה מספיק. הם עשו את שלהם.

אבל קוטזי המבוגר יותר, שכותב את "ימות החמה" מהרהר שוב בהימנעות, ומגיע למסקנה אחרת. חייו של קוטזי הנמנע, הגיבור המרומז של הספר, הם רצופי כשלונות ולא מובילים לדבר מלבד אכזבה: אכזבה שלו מעצמו, אכזבה של אביו ממנו, ואכזבה של הנשים מחייו ממנו ומנוכחותו המינית הנעדרת. הפוליטי הוא כמובן גם האישי, והימנעות במובן הפוליטי, ההסתכלות מן הצד ואי נקיטת העמדה, מחלחלת עד למערכת היחסים האינטימית ביותר בספר, מערכת היחסים עם האב, שמסתיימת בריקנות על סף חוסר האנושיות.
"ימות החמה" הוא ספר שכתוב נפלא. הוא מצליח לתאר כל אחת מהדמויות בו בצורה מעוררת אמפתיה, ובין הדמויות האנושיות מצטייר גם הפיל הלבן הגדול: המצב הפוליטי שכל כולו חוסר תקווה, שלא מותיר לאנשים שחיים בו שום אופציה לפעולה אמיתית.

והקוראת? היא נמצאת בישראל של שנת 2015, שבה לוקחים ילדים ערבים למרתפי חקירות ומפליאים בהם מכות. היא קוראת, ולה אין כבר תרוץ: ההימנעות שלה היא אסון.