כל הפוסטים מאת פלאי גרייצר

לייף האקינג: גרסת הבוהמה

אני מנוע מלחשוף את המקרים האחרים במדגם, אבל אני הולך ומפתח חשד שצ'יקי זיקק אלגוריתם מושלם להפקת אלוזיות :"זה מזכיר לי את ה[Random Fruit] של וולאס סטיבנס".

היופי   הוא  שזה  תמיד עובד.

שובו של המזרק התת-עורי, בערך

על יסוד ההמלצה הבלוגית של מיטל שרון, פניתי לדגום את Weeds. מקומה של 'מגניבה' בדין ההולך ונחרץ כבר מוצק למדי; 'להבחיל' ו'להדהים' מתחרות בלהט על תפקיד המילה הבאה. אבל לא בזה העניין, אלא בסוגיה מעניינת שעולה מסתירה המתבקשת בין שלוש ההצהרות האמיתיות הבאות: 1) בני חמש-עשרה שותים ומזדיינים (גם אם לא מעשנים או מתמסטלים, בינתיים) בחופשיות שם, ב-Weeds. 2) בחתך רוחב של חמש השנים האחרונות, אחוז נכבד מחוג חברי היוו אנשים שבעברם הקרוב דאז או בהווה של היכרותינו היו בני חמש-עשרה ששותים, מזדיינים, מעשנים ומתמסטלים בחופשיות. 3) כשאני צופה באורח חייהם של בני החמש-עשרה ב-Weeds אני מוצא אותו (לאו דווקא בסדר הזה) מערער, מופרך, מבהיל, מחליא, מלהיב ומקומם. 4) מעולם לא מצאתי את אורח החיים של מי מהחברים האמורים מערער, מבהיל, מופרך, מחליא או מקומם. באשר למלהיבות, גם היא דעכה ברובה עם חלוף השנים. הפלא הוא שלא מדובר, אפילו, בכניעה לנורמות המובלעות של הסדרה, שמקרינה קרירות ותושיה אין קץ. ההיפותזה שלי היא שמדובר בסט של נורמות מובלעות שנקשר באופן פבלובי לעצם האקט של צפייה בוידאו בן עשרים עד ארבעים דקות על מסך קטן. [טוב, ההיפותזה האמיתית שלי היא שהסדרה הונדסה בכישרון כדי לנתב את הצופה להזדעזע קלות בעצמו תוך הכרה בכך שהסדרה אינה מזדעזעת כלל. אבל אני נוטה להאמין שתגובה אינסטנקטיבית למדיום, שהוא כמובן לא על טהרת הנתונים הפיזיים אלא נסמך על הידיעה ההקשרית שזוהי סדרת טלווזיה, משחקת תפקיד חשוב ביעילות של המהלך הזה]

פאנל חמישי ואחרון

May I offer you a fifth discourse?

Jacques Lacan (Anat Richter)

Men and Women differ in their relation to the word. Man's specific relation to language is characterized by separation. Mediated, as it were, by his penis, man's word is external to him. Language is for man, returning to Jacobson, a set of signifiers set in constant reference to one master signifier—the phallus.

The woman's relation to the word is that of continuity, of lack of separation. Woman experiences the word in the flesh. An extension of her own body. I have noted before that woman is never whole, there is always something in her that escapes discourse (Seminar XX, Lesson III, 33). Why, women may ask, are we never whole? The reason, my beloved hysterics to whom I owe my career, is that you lack signifier (phallus).

Within the boundaries of the four psychoanalytic discourses I have developed following the events of 1968—the discourse of the Master, the discourse of the University, the discourse of the Hysteric and the discourse of the Analyst—man clearly embodies the discourse of the Master, while woman, we shall expect, should embody the discourse of the Hysteric. But perhaps I have missed a discourse, perhaps, rather than hysteric, women exemplify a fifth discourse—the discourse of the body.



לודוויג ויטגנשטיין (פלאי גרייצר)

1. "הביקורת מתה". אך האם נאמר, למשל כשאנו מנענעים את ראשינו אנה ואנה,"הביקורת חיה"? השווה זאת לנפנוף בידינו על מנת לגרש זבוב, או העוויה של הפנים.

2. "הביקורת לא יכולה למות!" – זו הערה דקדוקית? אמפירית? מתי אנו אומרים בשפתינו הרגילה על דבר שהוא מת, ומתי אנו אומרים שהוא ביקורת. יש חפיפה בין הדברים.

3. אבל אסור להסיק מכך, למשל, שהמוות הוא מצב שהביקורת נמצאת בו, או שהביקורת "נמצאת" במוות במובן כלשהו מלבד מובנו הרגיל של "נמצאת" – וכי איזה מובן עשוי זה להיות?

4. "אבל הרי הדבר החשוב הוא לא מה שאומרת הביקורת, אלא האם הספר טוב או רע! אני יודע זאת בלב ליבי!"

5. וויליאם ג'יימס היה אומר- "ראו כמה נפלא ומסתורי הדבר! המבקר מציע פרשנות, ואילו הקורא מסכים עמו, אף שלא חש בפירוש זה בעת הקריאה. הפירוש, אם כך, כבר נוכח בכוח אם לא בפועל בקריאה המקורית, כאפשרות שטרם מומשה או טרם נוסחה במילים".

6. מה ההבדל בין "מבקר" ובין "בעל דיעה"? ובכן, הם שייכים למשחקי לשון שונים. ויש חשיבות לכך שרק על אחד מהם נאמר שהוא כותב בעיתון.

לפאנל הרביעי. לפאנל השלישי. לפאנל השני. לפאנל הראשון. להכרזה על הפרוייקט.