תגית: אינטרנט

הדים

ב-13/08/06, סטוארט פאדלי החליט לעדכן את הבלוג שלו. סטוארט עובד במיקרוסופט כמהנדס וראש צוות פיתוח. הוא עדכן את העולם דרך הבלוג שלו שהוא נבחר ע"י ריי אוזי, מחליפו של ביל גייטס, להצטרף לצוות עבודה מיוחד לבניית שירות אינטרנט חדש שעוד לא הוכרז. הוא סיפר על שם הקוד של המוצר החדש ותוכניות לעתיד. תוך זמן קצר, מישהו בעמדה בכירה החליט להוריד את הפרסום, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. מנוע החיפוש באתר שמר תקציר די מלא של ההודעה. למרות שההודעה הקודמת של פאדלי נכתבה שנה קודם לכן, היו מספיק אנשים רשומים ל-RSS שלו. אתרים המרכזים RSSים שמרו העתק של ההודעה בזכרון האתר. לכשזו תתפנה, כבר מספיק מתעניינים שמרו תמונת מסך של ההודעה כולה.

*** גוגל נהיה חלק מהתשתית של החיים שלנו עד שאנחנו בכלל לא חושבים עליו כאתר – הוא רק ספר הכתובות שדרכו אנחנו ממשיכים את שיטוטינו באינטרנט. אנחנו לא חושבים על כך שבשביל שגוגל ידע למצוא לנו אתר, הוא צריך להכיר את התוכן של האתר. אנחנו לא חושבים על כך שבשביל שגוגל יוכל למצוא לנו את האתר כל כך מהר, הוא צריך שאותו תוכן ישב אצלו בצורה זמינה. ליד כל תוצאת חיפוש נמצא קישור ל-Google Cache, העותק המקומי של גוגל. העותק קיים גם אם האתר כבר לא. גם אם מחקנו את הידיעה או העברנו את האתר לכתובת חדשה.

*** ב-20/02/06 העלה אתר החדשות של "נענע" ידיעה על פיה נפטר ראש הממשלה אריאל שרון. הידיעה – כתבת רטרוספקטיבה שהוכנה למקרה שהוא אכן ימות, אושרה בטעות לתצוגה ע"י עורך עם אצבע קלילה על העכבר. תוך דקות בודדות הידיעה הורדה מהאתר, אבל זה כבר לא משנה. גולשים ראו, גולשים צילמו והכתבה הגיעה אפילו עד המתחרים. טעות קטנה שתוקנה מיד, אבל ההדים שלה המשיכו להתפשט.

*** ב-1996 התחיל לפעול ה-Internet Archive, שמטרתו למנוע ממיליארדי פריטי המידע שמתרוצצים להם באינטרנט לשקוע ולהעלם. הם רוצים להוות ספרייה וירטואלית להיסטוריונים, חוקרים וסתם מתעניינים. בעזרת ה-Wayback Machine שלהם אנחנו יכולים לראות איך כמעט כל אתר נראה בעבר, לפי תאריכי הדגימות שלהם – זה מדהים, לפעמים, לראות את השינויים ההגדרתיים באתרים בהם אנחנו מבקרים בקביעות. מעניין גם לראות מה לא השתנה.

*** בשנות ה-90, GeoCities היה אחד הספקים הגדולים בעולם של דפי-בית אישיים בחינם. מאות אלפי אנשים בנו עמודי בית מזויעים עם כל הרעות החולות האפשריות. כן, גם אני בניתי לי עמוד בו חלקתי עם העוברים ושבים את טעמי במוזיקה, הספר אותו קראתי באותו זמן ואת כישורי ה-Javascript המתפתחים שלי. הייתי שמח למחוק כל זכר של התועבה מן העולם, אבל אני לא יכול. GeoCities אולי נבלעו ע"י Yahoo לפני שנים, אבל הם לא מוחקים כלום. האתר שלי עדיין קיים, וביותר מכתובת אחת.

*** בלוגרים כבר פוטרו מעבודתם כי ההודעות שלהם מצאו את דרכן למעבידים. חבר לעבודה קישר פתאום ביני לבין רשומת בלוג שהוא קרא שנה קודם לכן. את השם שלי אני מוצא בגוגל מדבר על טולקין בגיל 16, על דיוויד בואי בגיל 18, על XML בגיל 25. כל מילה שאנחנו אומרים מהדהדת. שכבות ארכיאולוגיות של כרזות פרסום ומודעות אישיות דבוקות לעמודים. כל דבר שאנחנו אומרים נשאב לו לתוך ביצת האינפורמציה הענקית שמקיפה אותנו ועלול לצוץ אחר כך במקום אחר או בזמן אחר. לפעמים בועת סרחון עולה מהמעמקים, לפעמים סתם חיוך נוסטלגי. אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שאנחנו חיים בתוך ארכיון ענקי שבונה את עצמו סביבנו, אפילו אם אנחנו לא תורמים לו אקטיבית.

אני ממש שונאת לעשות את זה

באמת, ממש ממש שונאת. למעשה, החדירה הגסה שלי לתיבות המייל שלכם כואבת לי באופן אישי. אבל כשמשווים את הכאב שלי לכאב האומה, ברור לי כי אני צריכה לשלוח לכל מי שנמצא ברשימת התפוצה שלי את המייל הזה. אין לי שום כוונה לומר לכם למי להצביע. אלו עניינים שנמצאים בין אדם לבין פנקס הבוחרים שלו. רק הצביעו. לכו אל הקלפי והצביעו. הדמוקרטיה הישראלית זקוקה לכם. קיבלתי לפחות חמישה כאלו בשבוע האחרון. גם בלוגרים מתייחסים לעניין. למה הדבר דומה? לאנשים ששמים מדבקה שכתוב עליה "שלום" על האוטו שלהם. אני חשה חובה לומר, ולא שאני רוצה לומר, אבל משהו בי כה בוער, שאני חייבת לומר: זה טיעון כל כך טריוואלי, שהוא מביא לי את האמאמא של הקריזה. אנשים שלא רוצים להצביע כי הם חשים שאין מועמד ראוי או מפלגה ראויה לא יילכו להצביע בגלל שאתם תפנו אליהם ממעמקי הרגש שלכם. כ-ו-ל-ם יודעים שזה חשוב להצביע. אין אחד שלא. אנשים שלא מצביעים לא עושים זאת כי הם חושבים שזה שטויות, הם אינם מצביעים משום שבדמוקרטיה הזכות שלהם היא גם לא להצביע. אחוזי בחירה נמוכים מעידים על משהו, ואני לא מתכוונת לאדישות הבוחרים או ל"מערכת בחירות מנומנמת". ממעמקי הלב הישראלי שלי, אני קוראת אליכם, אחים כפויים שלי – די עם זה.

באינטרנט

נכתב למען פרויקט בנימין, ולמען יראו ויראו.

נטווייבס מסדר לך את האינטרנט. מלכתחילה, הרשת נתפסה כמקום או כסדרת מקומות, מחוברים זה לזה בסבך קשרים ערטילאי. התפיסה הזו מקודדת בשפה – אנו "גולשים" "באינטרנט", "בבלוגוספירה" – אבל היא גם חלק מהותי מהאופן שבו אנו חושבים על הרשת. נטווייבס מערטל את הרשת מן המרחב המדומיין, המטאפורי, שהאדם הדביק לה, והופך אותה לאתר הבית שלך.

כדי להשתמש בנטווייבס, על הגולש להזין את הרססים (RSS) שבהם הוא מעוניין, לבחור עוד כמה פיצ'רים (מזג אוויר, חיפוש, תג לתמונות בפליקר), ולסדר את הכל בקדירה אחת, לפי טעמו. לבסוף, מתקבל אתר, ובו כל האינטרנט שתרצה. נטווייבס, כמו כל תכנת רסס רק יותר טוב, הורג את הגלישה. אין צורך לבדוק מה התחדש באתר "הארץ", כמו שאין צורך לרפרש את "הפנקס". הם כולם מרוססים אצלך, באתר אחד, מתרפרשים עצמאית. כל שנותר הוא לשבת ולהביט כיצד הרסס שיעמם לך את הגלישה לנצח.

כי כאשר אין עוד צורך לגלוש ואין עוד צורך לרפרש, מרחבי זמן עצומים מתפנים לקריאה. ואין, בעצם, על מה לנצל אותם. נותר רק לחכות, להביט באינטרנט, מרוח על אתר אחד, ולחכות לריפרוש מוצלח.

פעם יצא לי לטעון שהגלישה היא דפדוף. אנחנו לא נעים, כמו שאנו מביטים הלאה. אבל נטווייבס, מעצם המחסור שבו, מגלה מחדש את הצד הצורני שבדפדוף. הפסיעה מאתר לאתר אינה פשוט הטיית אוזן, לשמיעת תוכן חדש, היא מעבר לסט צבעים שונה, ממשק אחר, ולפעמים סדרת נורמות חדשות ותת-שפה חדשה.

האינטרנט אינו אלא ממשק תקשורתי ענק ויפה. אנשים מדברים עם אנשים, אבל הם עושים זאת בסדרות סימנים שונות, ומתוך מארג יחסים שונה. האינטרנט, במובנים רבים, הוא גם סדרת מקומות. ניתן לדפדף מדף לדף, אבל כל דף כזה שונה מכדי שזה יהיה רק דפדוף, בצורה, תוכן וברקמה החברתית. נטווייבס, במלים אחרות, יעיל מדי. הוא מפקיע את כל זה לתוך סדר אחד, מפשיט מהרשת את כל אלו, והופך אותה לספקית תוכן.

ככזו, אין ברשת הרבה. אני משתעמם מאוד, ותוהה עכשיו למה חשבתי שזה קשור לבנימין. אולי זה לא. אולי בנימין, בשל איזו מסה שהפכה לקלישאה, נצמד אצלי למושג "מרחב" בקשר גורדי. ואולי זה דווקא כן קשור. בתחילה טעיתי. נטווייבס לא מערטל את הרשת מן המרחב, אלא רק מתחושת המרחב. כך, הוא גם חושף את החומרים שמהם עשויה אותה תחושה: מלים, צבעים, נורמות. הוא מדגיש באמצעות החסרה, ומחזיר בכך את הקסם האבוד של המקור.