קצר על עיתונות

א.
רוני שני, האישה שאני מוכנה לשלם כסף כדי לקרוא את הלינקבלוג שלה, הפנתה ב"סיכום השבוע" לכתבה מעניינת ב"ניו יורק טיימס". הכתבה עסקה במיזמים עיתונאיים שמנסים למצוא מודל הכנסות אחר מהמקובל בעיתונות המיינסטרים, כדי שזה יאפשר להם לעשות עיתונות כפי שהם רוצים לעשות אותה. בכתבה מוזכרים כמה מיזמים ובהם: the Awl (אני איתך, טל, אין לי מושג מי הם הקוראים של זה), true/slant (שבינתיים נקנו בשלמותם על ידי פורבס, מעדכנת אותי רוני ), ו-The faster times, שנראה שהכתב הכי בעדם. טוב, הם הכי מברוקלין.
המשותף לכל המיזמים האלו הוא שהם מנסים לשים תג מחיר על מלים. מלים של עיתונאים איבדו את ערך השוק שלהן, ביחד עם הטלטלה שעוברת על כל העיתונות, והמיזמים האלו מנסים למצוא אותו. כדי לעשות זאת הם יוצרים קשר ישיר בין המלים שכותב העיתונאי ובין ההכנסות מפרסומות. מודלים שונים שמגיעים לאותה נקודה: כתבה עם ציצים מכניסה 1.3 דולר בשעה. כתבה על התקדמות החפירות הארכיאולוגיות בעין גדי מכניסה 0.1 דולר ביום. לכאורה, אין סיבה שבימינו, ימי הסטטיסטיקה והקליקים, העיתון ישלם לכותביו אותו דבר על שני הדברים.

ב.
השבוע הלכתי לי להנאתי בתל אביב האהובה. היה זה בוקר של רחובות קטנים ואני צעדתי בחובבי ציון ובישראליס והסתכלתי מסביבי, וחשבתי לעצמי על הציר הזה שבין רחובות מסחריים לרחובות של מגורים. הציר הזה שבקצהו האחד נמצאים דיזינגוף וקינג ג'ורג', אלו שהם בעצם קניונים פתוחים, במרכזו נמצאים רחובות כמו אחד העם ובן גוריון, שיש בהם אפשרויות לקנות אבל גם אזורים שקטים יותר, ובקצהו השני נמצאים ישראליס וחובבי ציון, שהם רחובות למגורים ולשיחות בטלות. חשבתי עד כמה הציר הזה נכון בשבילי, וכמה אני צריכה גם כאלו, גם כאלו, וגם כאלו, כדי שאוכל ליהנות מהמולת העיר, כדי שאוכל לקנות בגדים, כדי שאוכל ללכת ולהאזין לשכנים שמדברים על המתרחש במכולת, כדי שאוכל לא לקנות, שאוכל להפסיק להיות אדם צרכן לרגע ולהתבונן במרפסות. חשבתי על האדם האורבני ועל כמה הוא זקוק גם לזה וגם לזה ועל כמה נחמד מהצד של העיר שלו לספק לו את כל האפשרויות.

ג.
האינטרנט, כבר אמרו את זה לפני, לא שונה בהרבה מהעיר. ליתר דיוק, אפשר לקחת את מטאפורת העיר ולהלביש אותה על האינטרנט וזה יבוא עליו בול. ואם מתייחסים ספציפית לאותו ציר של מסחריות, הרי שווינט הוא לגמרי דיזינגוף והסיפור האמיתי הוא לגמרי ישראליס.
מה שהמיזמים העיתונאיים האלו מנסים לעשות הוא להרוס את דיזינגוף סנטר ולהפוך כל חנות בו לקניון בפני עצמה. לכאורה, כל עיתונאי יכול לכתוב על מה שהוא רוצה, ולקבל על כך כסף, וכך לפתור את עצמו מהניסיון למצוא חן בעיני עורכי ווינט שבראש מעיניהם עומדת המחלקה המסחרית. אבל למעשה, כל עיתונאי הופך להיות עורך ווינט בריבוע, כי לא מדובר באיזה גרף הכנסות מעורפל בחדר המנהל אלא בחשבון הבנק האישי שלו, והוא יודע, כמו שיודע כל עיתונאי ששינה פעם כותרת או תמונה של כתבה באתר אינטרנט כלשהו, שציצים מכניסים יותר קליקים מדיון מעמיק ושפוליטיקה מלהימה יותר מדיון בתרבות האוכל.
המצב הזה, וכך מעידים גם אנשי המיזמים שמרואיינים בכתבה, הופך את העיתונאי למשווק. וזה נורא. ההפרדה בין מי שעושה עיתונות לבין מי שעושה פרסומות חשובה לעיתונאי בדיוק כדי שהוא יוכל לעשות אי פעם משהו שאינו קשור בציצים. ברגע שהוא הופך להיות מנהל הקניון של עצמו, לעולם לא יהיה לו זמן ללכת בישראליס להנאתו ולחשוב על מטאפורות על עיתונות.

 


עיתונאים. כאלה קטנים (צילום: נטלי ברינג)

ד.
אבל למרות זאת, אני דווקא בעד מיזמים עיתונאיים. הרי חייבת להיות דרך לנצל לטובת הטובים את מה שמאפשרת הטכנולוגיה. אולי הפתרון נעוץ דווקא ברחובות כמו אחד העם, כאלו שאפשר לגור בהם בשלווה וגם לשתות בהם קפה ובירה בכל שעות היום. אולי מהרחובות האלו נוכל ללמוד איך לשבור את הבינאריות שבין מסחרי ומגורים, או בין תוכן שיווקי לתוכן עיתונאי איכותי.
אולי צריך לעשות אתר שמרוויח ממשהו, נגיד הימורים, ומשקיע את הרווחים מהימורים בתשלום לעיתונאים שיעשו תוכן איכותי, שאינו תלוי פרסומת. או נגיד לעשות תורנות: כל עיתונאי עושה יום אחד עבודות שירות ומעלה חמישים אייטמים על ציצים ובשאר השבוע עושה את מה שהוא אוהב, בזמן שחבריו נאנקים תחת עול הסיליקון. או לעשות אתר נישה, נגיד ספורט, שמדבר על הליגה וזה, אבל גם על הסטוריה ואמנות וככה.
אני לא יודעת. אם הייתי יודעת, הייתי עושה את זה. אני כן יודעת שאם העיר הצליחה לעשות הפרדת רשויות כזו שמאפשרת גם למתגוררים במטרופולין עמוס הפרסומות ביותר בישראל להלך בשלווה ללא הארנק שלו, הרי שגם העיתונות חייבת לאפשר את אותה פריוולגיה לעיתונאים שלה. אחרת היא לא עיתונות, היא סתם הכריכה של מגזין בננה.

11 תגובות “קצר על עיתונות”

  1. היר היר.

    נראה לי, במלוא הרצינות, שאין כסף בעיתונות, שלא יהיה עוד כסף בעיתונות, שהעיתונות היחידה שתשרוד היא עיתונות גדולה, גלובלית ועם קהל רחב מספיק. ולכן, נראה לי, שאפשר להתחיל לדבר על עיתונות באותו מובן שבו מדברים על נווה צדק, כעל שמורת טבע. וזה יכול להצליח, בדיוק כפי שספרות התקיימה זמן רב כל כך על גבירים ומטרוניטות. עיתונות אולי עולה יותר, אבל היא בהחלט שמורת טבע שראוי לקיים, והיא באה עם מוניטין.

    ואולי לא. בכל זאת, מישהו אשכרה קנה את מעריב.

  2. אבל הבעיה היא לא עם העיסוק עצמו בציצי. הבעיה עם מה שעושים מהציצי. זה בכלל לא הציצי שם. אלה הם אייטמים על גודל הזין.
    כמו שגם ההתלהמות הפוליטית היא בסופו של דבר נהמות על גודל הזין.

    הלוואי והיו מדברים על ציצי. ועל פוליטיקה. ועל הקשר בינהם.

  3. אולי אני לא דוגמה לכלום, אבל ההנחה המובלעת שעולה מהתמליל כאילו שהאנשים שמתעניינים בציצי והאנשים שמתעניינים ב… (במה בעצם? חפירות ארכיאולוגיות? דיון מעמיק? אם אלה כל האופציות למה גם להן יש צליל מלוכלך משהו?) – חד המה, אותי אישית קצת מתמיהה, לכל הפחות.
    הקביעה של "מה מוכר" בעצמה נגועה בהתנשאות לא פעם (ע"ע "מסעודה אוהבת תקומה" כשהתגלה, כמה מפתיע, שהרייטינג של סדרת התעודה של ערוץ 1 עוקף את האחים שילון בסיבוב), שלא לדבר על זה שהבכייה על פיחות בתפוצה ואובדן הכנסות מלווה באספקת מוצר שאיכותו הולכת ויורדת בהתמדה (פעם המקומונים של שוקן גם הכילו קצת תוכן, מאז השתלטו המודעות על כל המקום).

  4. בהמשך למה שאיתמר כתב ולהקבלה של האינטרנט (ואת העיתונות שמתקיימת בה) לעיר, נראה לי שהעיתונות היא אפילו לא נווה צדק; היא סנדלר/מכולת/חנות סדקית מאחד העם, שבמקומם נפתח בית קפה או בית קולנוע בסנטר שיהפוך עוד מעט לניו פארם. העיתונות הפסיקה להיות חיונית והפכה למן שירות נישתי, שמוכר משהו שלא מספיק אנשים רוצים לקנות. ואין לי כוח להתעכב על הסיבות :-) אבל אם כבר לינקבלוג, הנה כתבה ארוכה ורלוונטית שיא: http://www.cjr.org/cover_story/look_at_me.php?page=all

  5. אחלה פוסט.
    הקבלה מעניינת לעיר, אבל צריך לזכור שגם בערים זה לא בדיוק הולך, למעט מרכז ת"א, אני לא מצליח לחשוב על אף עיר אחרת בישראל שהצליחה עם השילוב הזה.
    בהקשר הזה יש כתבה מעניינת ב"העיר" השבוע על ההמשך של מרכז ת"א שאולי ייבנה מצפון לירקון, צמוד לים.

  6. הקביעה של מה מוכר אולי נגועה בהתנשאות אבל היא מוכיחה את עצמה שוב ושוב. הן מניסיון אישי בעבודה בעיתונאות באינטרנט והן ממה שעולה מהכתבה בניו-יורק-טיימס. ללמדנו שבניו-יורק לא חכמים יותר.
    הכתבה הזאת, שכתבתי, הכניסה יותר מהבלוג הזה בחודש. ואין ספק בכלל מהו תוכן איכותי יותר:
    http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=177580&ssv=0
    ואני מרשה לעצמי לתת אותה כדוגמה לא כי דיבור הציצים שאני מייצרת שונה מכל דיבור ציצים אחר, אלא בגלל שאני יודעת שהכותב לא ייעלב.

  7. תודה :)
    אני לא מכירה עוד הרבה ערים מקרוב, אבל ברמת גן (אולי זה גבעתיים) יש את קריניצי למשל, שיש בו חנויות ומגורים ובתי קפה וחנות פרחים. בגבעתיים יש את שינקין. זה קורה דווקא.

    לא קראתי. הולכת לקרוא.

  8. ועם זאת, לא העיתונים ולא אתרי החדשות לא הפכו לאתרי פורנו ולא המירו את כל ידיעות הארכיאולוגיה בידיעות ציצים (גם אם היחס בין השניים השתנה). מהו אותו משהו ששומר על כך שעדיין יהיו ידיעות משני הסוגים? האם העורכים הם "מתכננים עירוניים" אחראים מספיק כדי לנצל את כספי הציצים לטובת ידיעות הנישה?

    שרפר – אותי בכלל לא מתמיהה ההנחה שאותם אנשים קוראים גם את ידיעות העומק וגם את ידיעות הציצים (אולי מפני שאני אחת מאותם אנשים…)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>