אמנות רחוב

המאמץ שלנו להגן עליה עליה מדבר על אי־אפשרותה לה‏פגע. כמו ההעדרות שלה כשהכאן והעכשיו עשוי לכבודה. אמנות־רחוב. זה שמח לקרות. היה אירוע – כמו ששלמה גרוניך זוכר את בן־גוריון – לא להגיד לו תודה, לא תודה. לא להריע לו, רק לברך אותו.

תראו את האמנות־רחוב שלי. זה עירוּב טעמים. אין לה אף־פעם השֵם־האחד.

'אמנות־רחוב' זה הרכב: שני שמות־עצם, צמד, השני מיד לאחר הראשון, הם נסכמים לשם־עצם אחד כמו, דוגמא אחרת, שם־עצם. למה אנחנו נדרשים לכזה? יש לי בת־דודה. היא בת־אחות לאמי, אלא שאנחנו לא מגיעים לזה, יש לזה שם, אחיָנית. דוברי אנגלית לא הולכים ל-tooth doctor במקרה של כאב בפה, אלא ל-dentist. יש איזו מנוחה בלהבין את העולם כסכום השמות: העולם מכיל שיניים, רופאים, אחים, דודים, בנים, אחיָנים; אבל לא בני־דודים ורופאי־שיניים – את אלה אנחנו מרכיבים בנוּ, בתיאור שאנו נותנים; וכן, גם לא בני־אחים – אלה כבר נספרו תחת אחיָנים. אבל.

אולי אחרת. ואם מקפידים, אז כבר למעלה טענו: נכתב 'יש לי בת־דודה', מי שמסוגל להאמין ששפה מחזיקה איזו אפשרות לפגיעה בעצמה עלול לתקן ל־'יש לדודתי בת'. אבל אחנו יודעים שזו לא בת הדודה בה מדובר אלא הבַּת־דּוֹדָה (הַבַּדּוֹדָה). כשאני כותב שני שמות בלי רווח ומוסיף מקף בינהם (מה שלא נדרש בשפות אחרות כמו אנגלית – boathouse, או העברית של אבידן – בֹקרקיץ), אני טוען שיש הדבר הזה בעולם, אני מביע את הלאשם שלו. בן־דוד לא זהה לבן של הדוד.

אני אומר אמנות־רחוב.

כאשר מבצעים הרכב מעין זה? מי נקבע? מי נחשף? מי הלשין על מי? כביכול איננו יודעים דבר על הרחוב, אלא על האמנות – זוהי אמנות של הרחוב. (עושים אמנות ברחוב. מציגים אמנות ברחוב. עושים אמנות על אודות הרחוב. עושים אמנות על גבי הרחוב. הרחוב עושה אמנות. חושבים ומספרים על האמנותי שברחוב.) אך מה הכוונה באמנות של הרחוב? כדי שנזהה אותה ככזו עלינו לדעת מהו הרחוב הזה, שהאמנות היא שלו, עלינו להגדיר, לארגן ולסמן. השיח המטא־אמנותי, בדומה להרבה מהשיחים מסוג זה, הוא משחק שפה של הגדרות וחלוקות, וכאן מושא השיח הוא הקובע את אוצר המילים. כלומר, למעשה לא ניתן להבדיל בינו, הדבר, לבין הדיבור עליו. אך מהי האמנות שהיא שיח?

השאלה הזאת מבקשת גם את הבאה: מהי האמנות כשהיא שיח? ושתהין, תמיד: האם אנחנו עדין מדברים? על מה אתה מדבר?

בסרט תיעודי על פרנסיס בייקון, ישנה סצינה בה הבמאי שואל את בייקון לגבי ציור שלו הנמצא על הכן בסטודיו. בציור מופיעה דמות מעוותת במרכז חדר אבסטרקטי ומקדימה מוצב כד על שולחן. בייקון, הניצב מול ההכרח לדבר, תוהה האם הכד הוא מהסגנון הנכון, אולי היה צריך להיות כד יווני למשל? השיח איננו יכול להוות את כל היצירה, הוא חייב להשאר מצומצם כדי לאפשר את העודפות האינהרנטית של היצירה. כדי לשמור על היצירה שלו בחיים בייקון הקריב את הכד. אך מה אם הטקסט הזה? האין גם הוא מעלה שאלות של מקור וייצוג? נאלץ להאמין שרעיון העדפות מוחזק כאן באופק האיטרציה כגבול של סדרה מתכנסת. עודפות זו נשמרת פנימית ליצירה, בכל יצירה היא תופיע אחרת ולעולם לא בנפרד מאף חלק שלה. טכניקות של הזרה רק יצרו עוד שכבות חיצוניות למה שהוא המובן מאליו (המובן-מאליו הוא אינו הצפוי. שכן הצפוי הוא מסורס), מה שאיתו אנו רוצים להשאר. כיצד ניתן להימנע מריבוי חיצוני שכזה?

אני מקנא לה. אני מקנא לה מפני שהיא לא שלי, לא של אני. ופעם נוספת כי אני לא שלה, לא בתור אני. אני מקנא לה פעמיים: אחת, כשאנחנו לבד והיא אינה, ואחת, כשאנחנו בציבור ואני איני. אני, חשוב לראות את זה, מקנא לה אותי. היא מוליכה אותי אל תוך ציבור. אני רואה שאתם יודעים כמה קשה לשאת את זה, אבל נורא רצינו פה לומר כי כך ראוי.

אז התנועה היא החוצה והתנועה היא פנימה. נוכח אמנות־רחוב, זה אף־פעם לא הבית שלי. אליה, אני יוצא פנימה אל הרחוב. אבל עוד מוקדם לסובב את המבט.

אמנות־רחוב לא זהה לאמנות ברחוב. אמנות־רחוב לא זהה לאמנות ברחוב, היא פנימית לו. אם אפשר לדבר שטויות כמו לומר 'היד שלי היא אורגנית לגוף שלי', אז אפשר גם – אמנות־רחוב היא אורגנית לרחוב. לא נוכל למסגר את היצירה מחוץ לרחוב, וזאת לא מכיוון שהיא איננה, כשהיא לא נמצאת ברחוב, אלא מכיוון שהיא איננה כשהיא לא רחוב. היד נמצאת בגוף והיא לא של הגוף, ובעוד שהיא לא יכולה להיות הגוף בעצמו, שרק הגוף הוא הגוף, היא עדיין ואין אחרת, גוף.

"קליטתם של בניינים מתרחשת בשני אופנים: דרך שימושם ודרך תפיסתם. או מוטב לומר: מישושית וחזותית. לא נשכיל להבין קליטה מעין זו כל עוד נדמה אותה לעצמנו במתכונתה של הקליטה המתרכזת, כדרכם של תיירים לנוכח בניינים מפורסמים. וזאת, באשר מן הצד המימושי אין מקבילה למה שמהווה את ההתבוננות בצד החזותי. הקליטה המישושית אינה מתרחשת דרך תשומת־הלב אלא על דרך ההרגל. […] אף [הקליטה החזותית] מתרחשת במקורה לא תוך תשומת לב מאומצת אלא כלאחר יד." (וולטר בנימין, יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני, 55-56)

בכך שהאומנות ניצבת בשימוש היא נמנעת מצמצום למצב דנוטטיבי אשר נוצר ע"י זהותה לשיח. המצב הדנוטטיבי, אשר מטבעו יהיה צפוי (כתוצר של השיח) יקבל על עצמו את ההכרעות הקיימות לגבי הרחוב ויושביו. מצב שימושי, אשר מטבעו יהיה מוכר מן ההרגל, ייתכן ויצליח להכיל בתוכו עודפות אשר לא תשמט בעקבות הרדוקציה להצבעה. לכן אין פה הזרה, אלא להיפך – ישנה מוכרות שלמה, אשר בה אף אחד מן הצדדים אינו עומד מבחוץ.

אז מי אנחנו נוכח אמנות רחוב? איזה קהל היא עושה?

לא ניתן לחגוג את אומנות הרחוב כי היא תמצית האי-חגיג, כלומר, לא ניתן לחגוג אותה אבל זה לא מבטל את האפשרות שהיא עצמה תהיה חגיגית. בשום דיבור פשוט היא אינה ניצבת כאובייקט (כניצב-ממול) וגם לא כסובייקט (הניצב-מתחת) בתוך היחסים, אלא, היא היחס. בצורה כזו אולי האדם הצופה בה, והניצפה על־ידה, אינו נקבע על־ידה, אלא מקבל את האפשרות להשאר במקום, חסר פעולה אך לא פסיבי ('עושה את שלו', סידורים, קניות, בדרך למקום אחר וכו'), ולחוות את מקומו ברחוב במלוא המובן.

כלומר אמנות־רחוב משאירה את הצופה במקום, כמו הרחוב, היא עושה את זה עם הרחוב – בניגוד לעל הרחוב או על־גבי הרחוב (כמו על־גבי קנבס). נרצה להגיד שהאיש לוקח חלק ביצירה, אבל לא באופן נבדל מזה שבו הוא לוקח חלק ב'רחוב'. באמת אפשר לומר על אמנות־רחוב שהיא מאוד בדיוק census.

http://boazarad.net/video.html (סרטון בשם census)

אין דרישה לחדול להיות ברחוב בצורה הפשוטה ביותר. ואין מקום לרפלקסיה על הרחוב. אנחנו מדברים על אמנות.

21 תגובות “אמנות רחוב”

  1. שלום יואב,
    אני אחד המחברים ואשמח להסביר,
    אם יש לך שאלות.

    כל טוב

  2. אני דווקא הבנתי את המילים, אבל הקשר ביניהם היה בלתי ברור לגמרי.

  3. שלום,
    אני עדיין אחד המחברים
    ואשמח לדבר על הטקסט,
    אם תרצה לחבר שאלה או
    דבר בִּקרת.

    אני מבין שהחיבור הזה
    נראה די סתום, אבל ככה
    אני נראה כשאני חושב או
    מדבר או כותב. אולי טעות
    הייתה להביא דיבור כזה
    למקום כזה.

    באמת אשמח אם תעלה שאלה.

    כל טוב.

  4. שלום,
    אני עדיין אחד המחברים
    ואשמח לדבר על הטקסט,
    אם תרצה לחבר שאלה או
    דבר בִּקרת.

    אני מבין שהחיבור הזה
    נראה די סתום, אבל ככה
    אני נראה כשאני חושב או
    מדבר או כותב. אולי טעות
    הייתה להביא דיבור כזה
    למקום כזה.

    באמת אשמח אם תעלה שאלה.

    כל טוב.

  5. זה יפה, מה שאמרת על כך שאמנות רחוב מתקיימת במקביל לרחוב ולא ברחוב או על הרחוב. זה באמת יוצר יחס מעניין בין האמנות רחוב לאנשים שעוברים ברחוב.
    אבל אתה חושב שהסרטון הוא דוגמה לכך?

    וברוך הבא.

  6. זאת כנראה שאלה מאוד טובה. אנחנו קצת לא הצלחנו וקצת בחרנו שלא לתת את הדיון עד לשם.
    יש תנועה שאני לא מצליח לפרש. היא נמצאת דוקא ביצירות אמנות־רחוב שאני מבין כמוצלחות. Census של בעז ארד היא לא דוגמא מאוד טובה לאמנות־רחוב, אבל אנחנו משתמשים בה בטקסט כי אנחנו אוהבים את אופן פעולתה. זו נקודה שהחלטנו להשמיט מהטקסט – יש משהו ביצירות שהן אמנות־רחוב שהוא תמיד מוזר נורא / רועש מדי / מגוחך / זר אבל איכשהו, ואני חושש שאני לא יודע לדבר על זה מאוד טוב, רק ככה הן נותנות לרחוב איזו מנוחה שהיא הכרחית לאמנו־רחוב. דוגמא טובה לזה היא המזרקה של יעקב אגם, שאנחנו שנינו (המחברים) מאוד אוהבים: מצד אחד היא נראית כמו שארית מאיזה קרקס שעבר בעיר, ומצד שני היא חתיכת עיר בעצמה (תל-אביב). היא עובדה מוזרה בנוף של תל-אביב באותה מידה שמוזר שבקצה העליון של הגוף שלי ושל הגוף שלך יש גוש שיער. זה ככה. זה הגוף, זה הרחוב. כלומר, היה יכול להיות אחרת רק אם היה אחרת (זה כבר גוף אחר, עיר אחרת). הדבר שמעורר אצלי את הענין, הוא שההפרדה שאני עושה עכשיו כשאני מדבר איתך – היא לא אמיתית: המזרקה היא מאוד אורגנית כשהיא מוזרה; זו תנועה אחת, לא שתים.
    בקשר לסרט המוצלח של בעז ארד. אנחנו רוצים להגיד שזאת לא אמנות־רחוב. אבל מוצג שם אירוע ממש מדליק שהוא סיכום טוב למחשבה שלנו על אמנות־רחוב. אנשים מופרעים, נעקרים מה'כרגיל' שלהם – ואז אפשר להגיד 'זה לא אורגני, יש פה איזה טעם מזויף, תיאטרלי במובן שלילי'; אבל כל מה שהאנשים האלה מתבקשים לזייף זה את עצמם אומרים את השם של עצמם. איכשהו, ופה צריך לברך את בעז ארד, הם לא מצליחים לזייף את זה (ככה אני מפרש את, ונהנה מ־census). הם חייבים להגיד את השם שלהם כאילו הם שמעו 'סליחה, איך קוראימ'כה?' כמרכיב של ה'כרגיל' שממנו הם חשבו שהם נתלשו לרגע. Nothing special. 'אין דרישה לחדול להיות ברחוב בצורה הפשוטה ביותר', כתבנו.

  7. הי, אני הכותב השני. אני מסכים עם מה שאורן כתב, אני רק אוסיף שבעיני הייתה בסרט הנ"ל תחושה מאוד מדוייקת של unheimlich במובן הפרוידיאני, וזו בעיני דוגמא טובה מאוד לדיון על הצגת הרחוב לא כחיצוני, מכיוון שה-unheimlich (אני מקווה שאני מאיית את זה נכון, אין לי כוח לבדוק) הוא מה שכל כך מוכר עד שאיננו יודעים עליו, או אולי כמו שביון אומר, ה Unthinkable known רק פחות כל הקונוטציות הטראומטיות. בנוסף, אחד מהדברים שהיו מעניינים בעיני בכך שהסרט הוא לא אמנות רחוב קלאסית (מה שזה לא יהיה) הוא שהוא נותן את האפשרות לזקק את הכוונה ולהפטר מהאחזות בכל מיני תפיסות מוקדמות שאולי יש לנו לגבי אומנות־רחוב.

  8. זו רשימה נהדרת. ככה זה, take care of the sence and the sounds will take care of themselves.
    אולי עוד אצליח להגשים ולנסח איזה מן הרעיונות והתחושות שעלו לי בעקבות הטקסט לאיזו שאלה או דבר ביקורת.
    אולי לא. בעיקר עשה הרבה רצון וחשק ליצירת-חוץ שכזו.

  9. סליחה על קודם. דיברתי באחד, כמו מפגרת.
    אני מתה על המזרקה של אגם. אבל לאחרונה צצו ברחבי העיר פינות שמדגימות באופן הכי מהמם את מה שאתם אומרים, כמו שאני מבינה אותו. אלו מדבקות גרפיטי (בטח יש להן שם מקצועי, אבל אני לא יודעת אותו) שמכילות רישומים של פריטים ביתיים; תמונה, ראי, ספה, שידה, ארונית, וכו'. והן מודבקות במרחבים שיוצרים חדר בבית. כלומר, בפינות של שני קירות או בסמטה צרה או משהו כזה. כל מי שעובר שם בעצם נכנס ויוצא מהבית בלי שהוא שם לב כלל. וביטול הכניסה והיציאה משפיע בעצם על כל הרחוב כי הוא מפסיק להיות רק חוץ שמנוגד לפנים. (יש אחת בשינקין, ליד אורנה ואלה. וראיתי עוד אחת, אבל אני לא זוכרת איפה).
    בעניין המגוחכות/זרות/רעש, אורן, אני לא מסכימה איתך. הדבר הראשון שעולה לי לראש הוא הפסל של האיש המשתרע בעירום על דיזינגוף, נדמה לי פינת גורדון. תראה איך הוא משתלב שם יפה. עם העירום והכל. והחרא של היונים במבושיו. כל כך עניו ואינטגרלי.
    בעניין הסרט, בכלל לא הבנתי אותו כמוך, אמיר. בעיניי הוא עושה בדיוק הפוך מהפינות גרפיטי האלו. הוא ממסגר את הרגע הזה ובכך הופך אותו לזר גם לרחוב וגם לאדם שאינו רגיל במצלמה.

  10. יש עוד אחת ברוטשילד, קצת לפני אלנבי מצד שמאל כשבאים מצפון. קיר של מרפסת, עם חלון ודלת, שמצויירים עליו צללים של רהיטים, ותמונה, כאילו המרפסת היא החדר והחוץ שהחלון והדלת מובילים אליו הוא מעבר לקיר, בתוך הבניין.

  11. ראשית, אגיד שאני חושב שהחיבור הוא מרגש ומעניין.

    באשר לתגובות אודות הקוהרנטיות או הקוהזיות של הטקסט – אני חושב שבמחוזותנו (ובפרט אלה המצויים מחוץ לכותלי האקדמיה), בחינה סמיוטית כטכניקה דורשת מהמחבר להשתמש במילים יומיומיות יותר (לא כמו הזרה, לדומגא). יתרה מזאת, אפילו השימוש ב"שיח" הוא כל כך טעון שראוי לבאר אותו.

    אני חושב שבדרך כזו הטקסט יכול להגיע ליותר אנשים.

    שוב מאד נהניתי לקרוא!

    נמרוד

  12. שלום עדי,
    אני מאוד שמח שנהנת מהטקסט. תודה על שאת אומרת את זה.
    אני חושב שבתגובה לשובניסט כתבתי מתוך עצבים שמתןך אכזבה על שכל מה שיש לאיזה מי לומר אחרי הקריאה זה שהוא לא הבין כלום. 'שאלה או דבר בקורת' – לא חובה. אפשר פשוט לדבר. כמו שכבר עשית.

    כל טוב.

  13. שלום נמרוד,
    תודה על התגובה, היא מאוד משמחת אותי.

    עם ההערה על הצורך בביאור המושג 'שיח' אין לי אלא לסכים.
    באמת יפתיע אותי לגלות שהוא אומר לך מה שהוא אומר לי או
    לכל אחד אחר. 

    כל טוב.

  14. היי, תודה על התגובה.
    אני אשמח להסבר על המשפטים הבאים:
    נאלץ להאמין שרעיון העדפות מוחזק כאן באופק האיטרציה כגבול של סדרה מתכנסת.

    ו
    הוא חייב להשאר מצומצם כדי לאפשר את העודפות האינהרנטית של היצירה (למה העודפות היא אינהרנטית?)

    לגבי הטקסט עצמו – האם זה דיאלוג או שהוא מורכב מציטוטים (האותיות הנטויות)?

  15. הי,
    בקשר למשפט הראשון, היה ברור לי כשהוא נכתב שהוא עמום, ולא מצאתי דרך להסביר יותר בלי שזה יהיה עמום באותה מידה. החלטנו להשאיר אותו בכל מקרה כשהמחשבה, שלי לפחות, הייתה על ההקדמה של ויטגנשטיין לטרקטטוס בה הוא כותב שמי שלא חשב את המחשבות האלו בעבר אז אין לו למה לקרוא את זה (איזה דבר מוזר להגיד על חיבור פילוסופי, ועוד כזה שמורכב כמעט לגמרי מטיעונים לוגיים (שלא תחשוב שאני מעז להשוות בין החיבור הנוכחי לשלו, פשוט אהבתי את רוח הדברים)), ואולי מישהו שחשב דברים דומים יהנה מהמשפט. עכשיו כשסיימתי עם ההתחמקות המפוקפקת הזו אני אנסה להסביר. אני חושב שיש פה נסיון להתמודד עם הבעיתיות שנוצרת כשמפרשים (פרשנות סבירה בעיני) את הטקסט שכתבנו כחלק מהשיח עליו אנחנו מעבירים ביקורת, כלומר הוא עצמו מגדיר ומסמן ולכן מצמצם. הרעיון (המיסטי משהו) הוא שע"י תהליך מסויים של שימוש חוזר במסמנים הללו אבל בנסיון לצאת מעט מהשימוש המקורי יווצר איזשהו רעיון שאינו שייך רק לעולם הסימון (אולי קצת דומה לרעיון של מעגל הרמנויטי אצל היידיגר, אבל לא בטוח). יש שתי דוגמאות שאני יכול לחשוב עליהן – אחת, כאשר יוצרים צלילים מסויימים בהרמוניה (למשל בתדירות 800, 1200, 1600) אז השומע שומע גם את טון הבסיס (במקרה הזה 400) למרות שאין ייצוג פיזיקלי שלו. הדוגמא השנייה היא ה Jesus Prayer מפראני וזואי, שם פראני חוזרת על תפילה שעליה קראה בספר שמביאה להארה דתית, פשוט ע"י החזרה הבלתי פוסקת עליה.

    בקשר למשפט השני. העדפות היא אינהרנטית כי החלק של היצירה שלא ניתן לדבר עליו, אבל תמיד יהיה שייך לה, הוא לא ניתן על פרשנויות חיצוניות. אני יכול לחשוב פה על דימוי מפיזיקה, מעקרון אי-הוודאות (http://en.wikipedia.org/wiki/Uncertainty_principle הפשרנות של בלנטיין) נובע שלא משנה כמה חדים יהיו כלי המדידה שלך, תמיד תהיה אי-וודאות מסויימת לגבי אחד מהמאפיינים הפיזיקליים שלו (מיקום, תנע וכו'). באנלוגיה כאן עודפות חיצונית תהיה רעש של כלי המדידה לעומת העודפות הפנימית של עקרון אי-הוודאות. האמונה שקיימת כזו עודפות ביצירת אומנות (כלומר משהו הנשאר תמיד מחוץ לפירוש אבל בכל זאת חלק מהיצירה) היא, בשבילי בכל מקרה, אינטואיטיבית.

    לגבי הטקסט. הוא לא ציטוט (חוץ מהחלק של וולטר בנימין). אם זה דיאלוג? אני לא חושב, נדמה שפשוט יש פה נסיון ליצור יותר מקול אחד מבלי לשייך אותו ספציפית לי או לאורן, אבל אני חושב שלאורן יהיה מה להוסיף על זה.

    אני מקווה שזה עוזר לך במשהו, בכל מקרה אתה עזרת לי להבין קצת יותר.

  16. לא כל כתיבה שמחקה את דרידה הופכת את העמימות לבעלת משמעות.
    ואת המשמעות לאינהרנטית לעמימות.

  17. שלום,
    אני אנסה להיות בהיר.
    התגובה שלך ממש מבאסת אותנו. מה את רוצה להגיד?
    שזה טקסט קקה – יופי, אין לי איך לענות לך על זה.

    קשר לדרידה אני לא רואה.
    אם יש לך שאלה בקשר לטקסט אני אשמח לענות,
    למרות שאת לא מנומסת וזה מעצבן.
    הייתי נורא שמח לשמוע בקורת על החיבור הזה
    חוץ מכל מיני סוגים של 'לא הבנתי'.

    לא כל עמימות לעיניך היא באשמת הטקסט.
    אני מכיר לפחות שני אנשים שמבינים את הטקסט,
    ושניהם, בזמן שהם חיברו אותו הבינו שהצורה הסופית שלו
    עדיפה על צורות אחרות שהיו לו במהלך הכתיבה.

    עכשיו תכתבי שאלה, או בקורת,
    או איך החיבור הזה מחקה את דרידה
    ואולי נעשה מזה שיחה מענינת.

  18. היי,

    ראשית, ברוכים הבאים והתנצלות גם: קראתי את הטקסט כבר כאשר פורסם, ואז עוד פעם, אבל לא הצלחתי לקרוא אותו בקשב הראוי, אז נמנעתי מלהגיב. עכשיו הצלחתי לגייס קצת יותר תשומת לב, אז להלן התגובה, בנקודות:

    1. אני לא חושב שלא ניתן להבדיל בין השיח על האמנות לבין האמנות עצמה, רק בגלל שניתן לתאר את שניהם כשיח. דומה אינו זהה.
    2. מאוד אהבתי את היחס בין האמנות לבין הרחוב, כלומר את האמנות כאורגנית לרחוב, ומכאן גם את היחס בין הצופה לבין האמנות-רחוב הנ"ל. בה בעת, זה נכון רק במובן מסוים. כי במובן אחר, אמנות רחוב נחווית כאמנות, וראו התגובות להלן, וראו את עצם הפוסט שלכם. כלומר, היא נחווית כמשהו נבדל מהרחוב. החוויה הבו-זמנית הזו, נדמה לי, היא חלק מהכוח של האמנות הנ"ל. ואולי לזה התכוונתם, ואני פשוט לא הבנתי.
    3. לגבי העודפות, אני מאוד מסכים, והרחבתם יפה על כך באחת התגובות. ולמעשה, זה כנראה שווה פוסט בפני עצמו.

    ושוב, ברוכים הבאים עד מאוד.

  19. היי איתמר, תודה שהתעמקת בטקסט.
    1. אני חושב שאנחנו לא מנסים להגיד שהאמנות מלכתחילה היא שיח (למרות שאני מניח שאפשר), העניין הוא שהיא מקבלת אופי כזה (ואף פעם לא לגמרי ובטח לא כל יצירות האמנות ברחוב) כאשר היא נעשית חלק מן השיח שמדבר עליה. למשל אמנות-פוליטית היא אמנות שקשורה לפוליטיקה בצורה כלשהי באופן שהוא חלק מהיצירה – כמובן שאת הכוונות הפוליטיות הספציפיות של היצירה היא שואבת משיח פוליטי מסויים, אבל כאשר היא עושה זאת היא נעשית גם כלי של השיח הזה (בתעמולה או ויכוחים פוליטים למשל). נדמה לי שמשהו מוזר יותר קורה עם אמנות-רחוב, הרי לא נראה שיש שיח מסויים שממנו יש לשאוב את המחשבות על הרחוב (זה לא בהכרח נעשה באופן מודע), ולהרגשתי, ביצירות הבעייתיות יותר בעיני, המחשבות האלה נלקחות מהדיון האמנותי על האמנות-רחוב, שכמובן נקבע על ידי אמנות-הרחוב עצמה, וכך מגבירות את הצמצום של היצירה לשיח. אז היא נחווית לי כסתם עוד אמירה בתוך השיח הזה. אני לא חושב שיש דרך לבטל לגמרי את השילוב הזה של היצירה והשיח ואני גם לא חושב שצריך. כדאי פשוט לזכור שזה לא הכל. נראה לי שאתה צודק בעניין האי-הבדלה, לא נראה לי שיכולה להיות זהות מלאה, זה באמת יותר עניין של מידה של דומות.
    2. אני מאוד מסכים. אולי התקבל רושם לא מדוייק בעקבות השימוש במילים מובן-מאליו והרגל. אני חושב שזה מובן-מאליו כמו שהמוות למשל מובן-מאליו, שיש שם משהו כל כך ידוע ומוכר ובכל זאת קצת לא נתפס (לדעתי כמובן). אני לא חושב שיש כאן עניין בכך שיצירה תטמע ברחוב, ניסינו קצת לומר את זה ב "בשום דיבור פשוט היא אינה ניצבת כאובייקט (כניצב-ממול) וגם לא כסובייקט (הניצב-מתחת) בתוך היחסים, אלא, היא היחס", כלומר, לא מתבטל היחס, היא לא מוטמעת בצופה (הסובייקט), אלא היא באמת מקיימת את המתח בין שני הדברים שתיארת. אבל אין ספק שהניסוח שלך ברור יותר.
    3.תודה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>