אבל הנפש אמרה: מה אתך? כבר שכחת, שכל הנאתי היא תנועה בזמן?

(סיפור חניכה אישי כפול. לחלק הראשון)

אמצע העשרה: צ'אטים

הכללת פתיחה: מה שמוזר בגיל ההתבגרות במובן הקלאסי, התיכוניסטי שלו, זה שמצד אחד איטס אול אבאוט בניית זהות, ומצד שני ברור לך שהחיים האמיתיים עדיין לא התחילו, ולפיכך, שהזהות שאת בונה עכשיו איננה (ולא צריכה או יכולה להיות) הזהות האמיתית והקבועה והנמשכת-בזמן שלך, מי שתהיי כשתהיי גדולה.

זה מאפשר ליצור בגיל הזה כל מיני יחסים מעניינים בין הזהות האישית והזהות החברתית, וכלפיהן.

אני, למשל, כמו כמה מידידי הבדויים והבשרדמיים הטובים ביותר, עברתי את גיל ההתבגרות מתוך תחושת פער מוחלט ומובן-מאליו בין זהות אישית (“מה אני”) לזהות חברתית (“מה אני עושה"). הזהות האישית שלי פעלה, ראשה ורובה, בצ'אטים באינטרנט, והיא היתה אמיתית ונצחית, והזהות החברתית שלי פעלה, קירבה וכרעיה, בתיכון, והיא היתה שקרית ונסיבתית.

הפער הזה היה רע וקשה בכל מיני אופנים, שמתוכם אופן צפוי אחד בלט בהעדרו המפתיע: הוא לא היה מפחיד. היה ברור לי שהוא ייסגר כשאני אגדל. כשאהיה גדולה אוכל (ועד אז אלמד ואחשוב ואנתח ואבין איך) לחיות ולפעול בעולם האמיתי מתוך הזהות האמיתית שלי, זו שבינתיים אני יכולה לחיות ולפעול מתוכה רק בעולם-שמחוץ-לעולם של הצ'אט, וזה בסדר, כי "בינתיים" אלו שנים אמורות להיות עולם-שמחוץ-לעולם.

למתבגרים אחרים יש חוויות אחרות. אבל נדמה לי שאפשר לטעון טענה דומה למדי גם עבור מתבגרים שבניית הזהות שלהם היא חווייה חברתית ביסודה. הזהות החברתית של גיל ההתבגרות היא אישית מאוד. איזו מוזיקה את שומעת, מה את לובשת, מה את אוהבת. אלו בדיוק השאלות ששואלים גם בצ'אטים. אין הצטברות של מעשים. הכל זו הפעם הראשונה. מי שאת זו מי שאת עכשיו.

סביב עשרים: בלוגים

הכללת אמצע: מוזר להיזכר בזה מחוץ לעולם המלאכותי והמופרך הזה, אבל מתבגרים יהודים-ישראלים, ובמידה פתוחה גם מתבגרות יהודיות-ישראליות, תופסים את הצבא, עוד מהגיל שבו הוא רק גוש אפל אי שם באופק אחרי הבגרויות המיתיות בפני עצמן, אבל גם במהלכו, בתור כניסה חדה אל החיים האמיתיים, מה שהופך אותך לישראלי אמיתי, לגבר אמיתי, עם כוח בידיים לעשות דברים אמיתיים בעולם. זה לא ככה באותה מידה לכולם כמובן, ובטח שלא לכולן, אבל לרוב משהו מזה שם, נדמה לי. אני, בכל אופן, הלכתי כמובן מאליו לצבא, וחוויתי אותו ככה באופן חלקי, ככניסה (אבל רכה) אל העולם האמיתי, ראשיתו של רצף שהמשיך אל הזמן שאחרי השחרור, אל להיות 'בחורה צעירה' בכל מיני הקשרים, ואחר כך 'סטודנטית צעירה'. גרעין הרצף היה בדיוק מה שחיכיתי לו מראש בתיכון: התחושה שהזהות האישית הולכת ומתאחדת עם הזהות החברתית, ש"מה שאני עושה" מתאים ל"מה שאני". פתאום אהבתי מישהו שהכרתי בעולם ולא באינטרנט (הבועה האישית-חברתית המוזרה הזאת של זוגיות סטנדרטית), "דיברתי באמת" עם חברים מהצבא, הייתי מוקפת ב"אנשים כמוני", עשיתי "דברים מעניינים”. כל זה התחיל בצבא, התעצם בשנתיים שאחר כך והגיע לשיא בתקופה הראשונה באוניברסיטה.

אבל זו לא היתה הזהות הסופית של להיות מה שאת עושה, עוד לא: כן בתוך עולם המבוגרים אבל עוד קרוב לסף, הבטחה לעתיד אבל עדיין בלי חסכונות של מעשים צבורים: הרי כשתהיי גדולה לא תהיי חיילת ולא סטודנטית, אבל להיות חיילת וסטודנטית זה כבר הגרעין מה שכן תהיי, ולפיכך שאלת הזהות היא לא "מה את" ולא "מה את עושה" אלא שאלת הביניים "מה את עומדת (מסוגלת, עתידה, מתכוונת) לעשות", באיזו שמלת זהות אישית את נכנסת לראשונה אל החברה, מה בסיס הקבע שאת מגבשת ומציגה לזהות המצטברת העתידית שלך. לכן מרכז הכובד של מה שעשיתי, של מה שעשינו כולנו, היו מערכות יחסים אישיות מכל מיני סוגים, ולדבר בלי סוף על עצמנו ועל העולם, כמו תיכוניסטים, אבל הפעם בתחושה שזה לא מהיציע אלא סופסוף מעל הבמה.

באותו זמן הפסקתי להיכנס לצ'אטים הגוועים והתחלתי לקרוא בלוגים.

חלק ממי שקראתי כתבו בשמות בדויים כמו בצ'אטים (למשל miss_cast, זו ש, אקס אקסטרימיסטית), ואילו אחרות, רבות יותר ויותר עם הזמן, כתבו בשמות אמיתיים כמו בעולם (למשל מיטל שרון, איתמר שאלתיאל, איה מרקביץ'). אבל לא היה הבדל גדול כל כך בין אלו לאלו. את כולן היכרת דרך זהות וירטואלית ארוכת טווח ומובחנת שהיתה בבירור קשורה אל זהותן היומיומית ובבירור שונה ממנה. האינטרנט של הבלוגים היה עדיין נפרד מהעולם היומיומי אך לא עוד מנותק ממנו: לא עולם פנטזיה ולא העולם האמיתי אלא עולם אמיתי אחר, מערך אחר של עמדות אפשריות.

ובגלל שמה שבלוגריות עשו בעמדות האלו היה לדבר בלי סוף, על עצמן ועל העולם, בגלל שהקשרים שהתנהלו ביניהן היו מערכות יחסים אישיות מכל מיני סוגים, לפיכך היה ברור שביחס לעמדות החברתיות הקיימות בעולם האמיתי, עמדת הבלוגרית הרבה יותר מאפשרת ודורשת "לדבר באמת", “להיות מי שאת", לאחד בין הזהות האישית לזהות החברתית. וכיוון שהיו הרבה קשרים בין העולמות, היה אפשר להעביר (כמו זן-בודהיסט מת לסטימצקי) פיסות מהזהות המאוחדת הזאת, שחושלו (ושיכלו להתחשל רק) באינטרנט, אל חיי היומיום. כשהכרתי את איתמר האדם כשנתיים אחרי שהכרתי את איתמר הבלוגר, המעבר היה קל ורציף (ומצד שני, הקשר בין קרן של הבלוג לאיתמר של הבלוג מתקיים עד היום בצורה אוטונומית חלקית מהקשר בין קרן לאיתמר).

אמצע העשרים: פייסבוק

ביומולדת עשרים וחמש קפץ עלי משבר גיל התבגרות משונה. הייתי בסיני, היה לי זמן לחפור בזה, אז הרצתי זכרונות אחורה והגעתי לסיפור לפיו מה שהשתנה בדינמיקה של הקבוצה החברתית שסביבי בתקופה האחרונה, ובעצם בשנה-שנתיים האחרונות, הוא שהפכנו לאיטנו לאנשים מבוגרים, במובן הבורגני של הזהות החברתית המצטברת: לאט לאט מצטבר אצלך הון ראשוני של דברים שכבר עשית בעולם – נסיון תעסוקתי, אקדמי, פוליטי, אמנותי, טיולי, מיני, רשתות קבועות למדי של אנשים, של מסמכים, של זכרונות – ופתאום, בוקר לוהט אחד, את מגלה שכולן מסביב מסכימות, כהנחת מוצא מובנת מאליה, שמי שאת זה מה שאת עושה. (והגיע הפאקינג זמן ובאותו זמן היי, חכו רגע.)

בחודשים האחרונים למדתי לומר דברים כמו "תואר שני בספרות" במקום דברים כמו "התכנית הבינתחומית".

בחודשים האחרונים למדתי לחשוב דברים כמו "אם עד כה ניהלתי רק מערכות יחסים כאלו, כנראה שאני אדם של מערכות יחסים כאלו".

בחודשים האחרונים פתחתי פייסבוק.

האינטרנט לפי פייסבוק, להבדיל מהאינטרנט לפי הבלוגים, הוא חלק אינטגרלי מהעולם האמיתי, והזהות שלך בו היא הזהות החברתית המצטברת שלך. מי שאת זה לאן את שייכת, כלומר אוסף העמדות שאת ממלאת בעולם, כלומר מגוון הדברים שאת עושה ומצבור הדברים שעשית. נכון שגם בפייסבוק יש טקסטים, אבל העניין הוא לא דיבור, לא באותו אופן כמו בבלוגים, אלא הפרפורמטיביות (אביטל אמרה בסיני ש“פתאום שמתי לב שכל הקשרים המשמעותיים שפיתחתי בתקופה האחרונה היו סביב לעשות משהו ביחד”): לא לדבר את האישיות הפנימית שלך, אלא להציג את אישיותך החברתית, להצהיר על מה שיש לך ללא הרף, או לפחות לעתים קרובות מספיק, בפני איש המכס מרובה העיניים שאיננו ישן לעולם. כל האינטרנט הזה הוא מזוודת זהות פרושה פתוחה על השולחן, מלאה בבלגן מחושב של קשרים חברתיים, חוויות מצולמות, תחומי מומחיות, תחומי עניין, קבוצות מטופשות, רטוויטים.

(פעם היה פה קרקס אבל הוא בדיוק מקפל את האוהלים והטרמפולינות שלו וצועד בטור איטי במורד הרחוב אל מחוץ לעיירה, אל החוץ הגדול והלבן. של מי הנביחות האלו? את באה איתי או לא?)

13 תגובות “אבל הנפש אמרה: מה אתך? כבר שכחת, שכל הנאתי היא תנועה בזמן?”

  1. בפייסבוק את גם נחשפת יותר לפרפורמטיביות של אחרים. לפעמים אף שלא ברצונך. נניח, מישהי כיתבה אותי לאיזו הודעה שלה, ועכשיו אני גם מקבלת למייל גם את מה שיש לכל מאות חבריה (הבלתי מוכרים לי) להגיד על זה. ההנכחה הכפויה שבעניין חזקה כמעט כמו בעולם האמיתי. שם, למשל, אני שומעת שלא ברצוני שיחות פרטיות של אנשים שבוחרים לנהל אותן במרחב הציבורי, באדיבות הטכנולוגיה הסלולרית, בעיקר. מה שאני (עדיין) אוהבת בבלוגים זו היכולת לבחור למי ומתי להקשיב. (וחוצמזה, הפתעה נעימה למצוא את עצמי ברשימה של מי שקראת פעם. לא משנה כמה שנות בלוגינג, תגובות לבלוגינג, ושיחות על בלוגינג תעבורנה, אני לעולם לא אפנים עד הסוף את העניין הזה, שהשיחה בשם אמת חומקת אל מחוץ לתחום הפרטי שלי ואל תחומם הפרטי של אנשים שלא הכרתי ושאת רובם גם לא אכיר לעולם)

  2. יופי של פוסטפלצת, על שני חלקיו.

    דיונים בזהות תמיד גורמים לי ערפל בראש, אני מודה, על אף שאני אוהבת אותם. ובכל זאת, כמה מחשבות:

    1. זה לא לגמרי מדוייק שבאינטרנט מי שאת זה מה שאת עושה. כי יש את אלו שלא עושים. lurkers. זה נכון שהם קוראים. אבל אם מסתכלים עליהם מצג המחשב החוצה, ולא מחדר העבודה החשוך אל צג המחשב, הם חסרי זהות ייחודית להם. הם לא-אנשים (פעם כתבתי על זה פוסט, בהקשר של הליכה בקינג ג'ורג', שזה לא כמו ללכת ברחוב).

    2. אבחנה מגניבה לגמרי, בעניין הבורגנות והמשקל המצטבר של מה שאת עושה על מי שאת, וההבדל בין זה לבין הזהות העל-זמנית של בני האצולה.

    3. במחשבה שנייה, אני חושבת על gossip girl, אחת מן הסדרות שאני הכי אוהבת באינטרנט. זה על מתבגרים במשפחות "לכאורה אצולה" של האפר איסט סייד בניו יורק. ושם, ההורים שלהם עשו מה שעשו, ובנו זהות של עשירים על פי הדגם של בורגנים שהצגת, ולילדים שלהם, המתבגרים, נותר רק לחיות כבני אצולה, כמי שהזהות שלהם נתונה ביום היוולדם, על אף שהיא מבוססת על מעשים ולא על דם.

    4. זה שחושבים שאני בלוגרית תמיד מערער אותי. על אף שאני כן. בול כמו שאמרה זוש.

    5. אני לא יודעת להגיד כלום על גיבוש זהות מאוחדת, מצטברת, נמשכת. זה תמיד תמיד תמיד נראה לי כמו אוסף של רסיסים.

  3. אלעד – קופץ במעגלים קטנים?

    זוש – כן! אבל להבדיל מציתותים לא רצוניים בבתי קפה בפייסבוק את שומעת אנשים בלתי מוכרים שבמרחק חוליה אחת מהעולם החברתי שלך, שזה אחרת מאנשים בלתי מוכרים סתם. אם לא הייתי כל כך עייפה הייתי מנסה לנסח משהו יותר קוהרנטי על איך זה בדיוק כמו רכילות – מה בעצם הדבר המושך נורא והמטריד נורא שיש באפשרות הגישה לידע חצי רלוונטי לחיים שלך, שאת חצי לא אמורה לדעת (להבדיל מידע שהוא לגמרי כן או לגמרי לא) – או לחילופין במחשבה שלאחרים יש גישה לידע כזה עלייך. אולי משהו על איך ידע רלוונטי ולגיטימי על אנשים שיש להם מקום קבוע בחייך מקבל את מקומו הנאות במסגרת תפקידם כדמויות משנה בסיפור שלך, וידע לא-רלוונטי ולא-לגיטימי על זרים גם מקבל את מקומו הנאות במסגרת תפקידם כמטאפורות בסיפור שלך, ודווקא ידע שעל הגבול יכול לתת לך פתאום תחושה של איך שולי החיים שלך הם מרכז החיים של מישהי אחרת או (מה שמפחיד יותר כנראה) איך מרכז החיים שלך הוא שולי החיים של מישהי אחרת.

    ז'ניה – לאן זה ממשיך?

  4. מיטל:

    1. לא אמרתי באינטרנט, אמרתי בפייסבוק :-). שגם שם יש לארקריות, אבל שם גם לארקריות היא סוג של עשייה, תפיסת עמדה אקטיבית, שנרשמת בדף הבית הריק שלך או על תוי הפנים שאין לך.

    2. תודה!

    3. מגניב!

    5. מצטברת זה לא מאוחדת, ברור שזה גיבוב של רסיסים. אולי אפשר אפילו לומר משהו במסגרת הסוג הזה של הכללות פרועות על איך ברגע שעוברים לזהות מצטברת כמעט לכולם יהיו בעיות זהות מול אידיאל של זהות אחדותית כמעט אף פעם לא ממומש (תמיד יהיו את הסיפורים על זוכת הנובל שידעה מגיל שלוש שהיא רוצה לחקור מולקולות או מצחצח הנעליים שעבד קשה כל הזמן מגיל 12 והפך להיות מנהל חברת ענק, ורומני חניכה על הרגע שבו יצאת למסלול אחת ולתמיד, אבל בפועל, רק מעטים מאיתנו הם כה טהורי הביטוס)

  5. איתמר, אני איתך…
    אני שמה לב שלוקח לי בממוצע חודש להבין איזו תגובה אני בעצם רוצה לכתוב על כל הפוסטים שאשכרה דיברו אליי. ואז כבר מאוחר לי מידי באמת להגיב, בדרך כלל.
    אז אני לא אחכה עד שתבשיל לי ממש תגובה, ואומר פשוט שהטקסט הזה נגע בי, ועשה לי חשק דווקא לפתוח בקבוקי יין ישנים, ולהתמיד בהימנעות שלי מפייסבוק.
    מעניין אותי לראות עד כמה חווית ההתבגרות שלי עם האינטרנט היא שונה: שנים של יחסי תועלתנות קרירים, ואז פתאום רומן צמוד ואובססיבי, שפרץ בשנה וחצי האחרונות פחות או יותר. נראה לי גם שאני נמצאת במקום אחר ממך ביחס לשאלת הזהות האינטרנטית שלי, אולי מפני שאני בכל זאת (שואפת? מכחישה? מבקשת?) להפריד באיזשהו אופן בין זהותי האמיתית וזו הבלוגרית או המקוונת, ולכן מקפידה לחתום תמיד רק בשם פרטי, כאילו זה בכל זאת מנתק את השתיים באיזשהו אופן.
    טוב, יש לי עוד כמה מחשבות מבולבלות על זהות ועל אינטרנט, אבל זה אולי בכל אופן לפוסט נפרד.

  6. עלמה (ואיתמר) – אז יאללה.
    נראה לי שזה יכול להיות הרבה יותר מעניין מהטיעון הספציפי שלי – סיפורי התבגרות שונים, ולראות איך כל מיני הסטוריות פרטיות וההסטוריה ה(סמיוטית? חברתית?) של האינטרנט הסתנכרנו בדרכים שונות.

    אולי בגלל שאני בדיוק קבורה באיזה קורס קיץ שמנסה לעשות שילוב של הסטוריה ואנתרופולוגיה ושל החברתי והפרטי ולא מצליח במידה שהייתי רוצה, אבל זה נראה לי מעניין במיוחד בדיוק בגלל שבדרך כלל כשמדברים על איך אנשים חווים תופעות חברתיות גדולות עושים את זה או דרך הסטוריה (ואז העולם משתנה אבל האנשים נותרים קבועים וכלליים: פעם איכרים שילמו מיסים למלך, אחר כך איכרים שילמו מיסים לרפובליקה), או דרך אנתרופולוגיה/סוציולוגיה (ואז אפשר להבין איך אנשים משתנים אבל בתוך עולם חברתי קבוע: מה תהליך החיברות שהופך את בן האיכרים לאיכר) או שמדברים על 'חוויה של דור' ואז זה במובן מסוים הכי גרוע כי מקבעים אותם זה לזה (האימהות שלנו היו ככה בתור נערות וככה בתור נשים ולעומת זאת אנחנו אחרת).

  7. מה לדעתך ניתן ללמוד מהעובדה שאני מופיעה הן ברשימת המבלגגות בעלות הזהות הבדויה והן ברשימת האמיתיות? :) – – אני לקחתי מזה, ומהפוסט (המוצלחח) בכללותו, את נקודת השבר שלי מתרשים ההתפתחות האינטרנטי-לינארי ששרטטת כאן להתפאר. וגם זה מעניין, כי מתברר שכאשר האישיות החברתית שלך מתפרקת, ואת מוצאת את הזהות ה"אותנטית" שלך (אי אפשר לכתוב את זה בלי מרכאות, תסלחי לי) רק בשתיקה, את מתחילה לסגת לנקודת ההתחלה. לפחות, זה מה שקרה לי; אחרי שהייתי דמות נוצצת מבעד לבלוג, ששיקף בצורה מועצמת את דמות אשת המעללים שחייתי, הגיע הרגע שהכל התפרק – – זה לא חייב לקרות לך, תלוי על מה הכל נבנה – – ובמהלך תקופה ארוכה שבה לא כתבתי ולא חשבתי על עצמי בתור דמות שיש לגביה תשובה לא צינית לשאלות כמו "מה היא", "מה היא עושה" ו"מה היא עומדת להיות" – חזרתי לקרוא ולכתוב בפורומים, וחזרתי להתכתב באינטנסיביות במייל. אני לא באמת יכולה להיות בלי לכתוב על זה. באינטרנט.

  8. (שאין כזה הבדל בין בלוג בזהות בדויה ובלוג בזהות אמיתית, לכן שמתי אותך שם) (רוצה לומר: היי, זה לא שלא ידעתי שאני קוראת אותך פעמיים!)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>