מעשה בשני לימונים

הרבה לפני שמדעי הרוח השתלטו על משנתו של בודריאר, התמקד ההיפריאליזם בעיקר בסוגיות של צרכנות (או נגיד: כלכלה). תהה סבר פלוצקר, לפני יומיים ב"ממון" (ואני מרשה לעצמי לחזור על דבריו באי-דיוקים כאלה ואחרים): האם מישהו מכם ראה פעם אגרת חוב? מניה? נקודה במדד ת"א? מישהו החזיק בידיו את הנאסד"ק או שומו שמיים, הדולר?

פלוצקר השווה את התופעה הזו לחיים במטריקס. בודריאר, הרבה לפניו, קרא לה סימולקרה. ואפשט: אנחנו משלמים בנייר (כן, פיסות של עץ מעובד) שמייצג מטבע עלום, שמייצג מטילי זהב ששוכבים או לא שוכבים אי שם בבנק העולמי בארה"ב (אם להאמין ל"מת לחיות III") תמורת סחורות אמיתיות לגמרי.

במצב כזה, באמת אין אף אחד שמונע מממשלת ארה"ב להדפיס עוד ועוד דולרים על מנת להציל את הכלכלה המתפוררת שלה. מישהו מכם ראה פעם את הדולר? לא. אז לאף אחד לא באמת יפריע אם נשכפל אותו עוד ועוד ועוד ונציף את שוקי העולם בדולרים.

המסומן והסימן שהוא מצביע עליו הם כבר – מזמן! – שני דברים נפרדים לגמרי. אחד פירושו (נגיד), 2 לימונים = X מטבעות נחושת = X שקלים חדשים = X דולרים והשני פירושו, פשוט: הדולר.

כלכלה כזו, מה הפלא שאיננה יכולה להחזיק מעמד? אנחנו, הרי, חדלנו מזמן לשלם בשווי-הערך של לימונים עבור לימונים. מבחינה ריאלית (בתרגום של עלות ייצור + שעות עבודה של כל המעורבים בדבר + ייבוא/יצוא) אנחנו משלמים תמורת 2 הלימונים העלובים שקנינו בסופר את שווה הערך של: 3 לימונים + 5 גמלים + 2 עגבניות + בתך הבכורה. זאת לא כלכלה שיכולה להחזיק לאורך זמן, אלא אם כן היא מתנהלת על גבם של עבדים. ולעבדים האלה נמאס לשלם משכנתא.

אז הם הפסיקו.

המצב הזה (כפי שמדעי הרוח הבינו, כאמור, די מזמן), קיים לא רק בכלכלה. הוא קיים גם בספרות. אם המסומן לא שווה לסימן – אם כשאני אומרת X, יורם במילא שומע XY, כי הסימן שלו מורכב משכבה של רפרנטים שמתווספים על הX ומוסיפים לו עומק ומשמעות – למה לעזאזל להתעסק בXים?

שנינו במילא דוברים את אותה שפה. שנינו במילא חיים בתרבות שמייתרת, לאט לאט, את הצורך במקור האותנטי. שנינו בלאו-הכי נדרשים להתמקצע בניב הגלובאלי התובע שנכיר לא רק את הסימנים והמסומנים של העולם החדש והשטוח הזה, אלא גם את הרפרנטים שלו, הסימנים החדשים שלו.

זו שפת הסימולקרה. או שפת הXY, או איך שלא תרצו לקרוא לה. היא חופרת באיטיות מתחת למה שאנחנו חושבים על תרבות, ומתקנת – תרצו או לא – את מקומם של המסומנים והרפרנטים בחיינו. והיא עובדת בשילוב ידיים עם התרסקות הקפיטליזם, שגונב את הלימונים מתחת אפו של הפרדסן.

למה אני אומרת את זה?

כי תרבות מקומה בין הילידים. אמנות שייכת למי שרוצים ליצור אותה, לא לאקדמיה, שרוצה להתווכח בינה לבין עצמה האם צלמים הנעזרים בפוטושופ ראויים או לא ראויים להכרה כאמנים. ספרים מקומם על המדף ובין האצבעות והישר מולנו, על מסך המחשב הביתי- באימיול, בביטורנט, בכל מקום שמישהו רוצה וליבו משתוקק לקרוא בהם.

זה המקום שבו היצירה שייכת ליוצר;ליוצרים; ליצירה (ליצר), ולא לשיקול הפינאנסי הקר.

פאנפיקשן הוא קוד פתוח. של תרבות. של ספרות. של קולנוע וטלוויזיה. הוא לימון בעד לימון. ומקורו בתרבות שהרגילה אותנו לחשוב שלימון שווה עץ הדרים, גמל ותרנגולת.

23 תגובות “מעשה בשני לימונים”

  1. גם הגשר שאת נוסעת עליו והמטוס שאת טסה בו מוחזקים באוויר בחבלים בלתי נראים של אינטגרלים, חישובים, חוקים פיזיקליים ומוסכמות הנדסיות. היות הכלכלה המודרנית נשענת על נוושגים בלתי נראים ("אידאות", אם תרצו), לא הופך אותה חלשה יותר או פחות. זה הניהול הנבון של המושגים האלה שיקים או יפיל אותנו.

  2. הערה טכנית: ההבטחה שכל דולר מייצג כמות מסוימת של זהב, מה שנקרא ה-gold standard בוטלה בתחילת שנות השבעים. כך לפי ויקיפדיה.

  3. של –

    כל זה נכון, אבל בעוד הגשר נמתח ביציבות מחוף לחוף (או צוק לצוק או whatever) ואני יכולה להלך עליו בבטחה, הכלכלה מתנהלת- המממ. איפשהו? משהו? מי-יודע-איך-ולמה? וכל זה טוב ויפה ונהדר, עד שזה מפסיק להיות טוב ויפה ונהדר, כי ערך הלימונים שהפרדסן מייצר בגנו, וערך ההקלדות שהקלדנית מקלידה בבית המשפט, וערך העבודה שהאנשים הפשוטים עובדים כל יום, כל היום (בכמויות פסיכיות) לא מספיקה להם על מנת לרכוש קורת גג, השכלה נאותה לילדיהם וגם קצת זמן להשען לאחור, להניח את הראש ולקרוא ספר. כל זאת בזמן שאם הפרדסן היה מוכר את הלימונים שלו תמורת שירותיה של הקלדנית, והקלדנית מספקת את שירותיה בעד, נאמר, כמה כיכרות לחם, אף אחד מהם לא צריך היה לעבוד יותר מכמה שעות ביום. זה מצב שבו המערכת הפינאנסית מתפקדת, אולי, אבל מהווה עול כבד מנשוא על גבם של כל אנשי הצווארון הכחול וחלק לא מבוטל מאנשי הצווארון הלבן (שלא רוצים לעבוד 12 שעות ביום) המאיימים לכרוע תחתיה.

    בנימין –

    עוד יותר טוב. אז הדולר מרחף באוויר. מישהו יכול לומר למה הוא כ-ן שווה?

    חנן –

    בדיוק! רק שאני מסופקת אם הפתרון של להב הוא הפתרון המתאים במקרה הזה. איך אנשים שאין להם כסף יוכלו לרכוש תשתיות מתקדמות, שיבנו אנשים שאין להם כסף לרכוש את החינוך ליצור אותן?

  4. הערה נוספת: בוודאי שהמניע לרעיונות שאת מציגה הוא הרצון להיטיב ולעשות טוב לזולת. כן הם כוונותיי. יש מחלוקת על הדרך היעילה לעשות זאת.

  5. אריאל

    שקר היופי, הבל חן ותרמית הקפיטליזם. הקפיטליזם לא עובד. ראינו את זה בימי השפל הכלכלי בארה"ב, אנחנו רואים את זה כאן ועכשיו לנגד עינינו. אפשר ליילל, להלאים באופן זמני את המערכת ואז לשלח אותה שוב לדרכה, כדי לרוקן לכולנו את הכיס ולהעביר 90% מרכושנו לכיסו של הקראקן הגדול (אם להשתמש במימרתו של יוסי גורביץ'). אפשר גם לנסות ולחשוב בצורה קצת יותר פרקטית ולנסות להבין היכן בדיוק חל השבר במערכת הפינאנסית, שמאפשר לה להונות אותנו ולגנוב את רכושנו. אני מצטערת אם זה נשמע כמו קומוניזם למתקדמים, כי זה לא.

    אין כאן שום סוגיה של ביקוש והיצע: יש כאן מערכת כלכלית מסועפת שמתווכת בין הספקים לצרכנים, ובכך מעלה את המחיר הריאלי של המוצר בעשרות, מאות ואלפי אחוזים. הוצא מהמשוואה את הגורמים המתווכים, העמד שווקים אוטרקיים (במידת האפשר) ותתחיל לקצור את פירות החסכון.

    המערכת הכלכלית הזו אפשרית בגלל שיש ערפול של ערכי מוצר אמיתיים, וסוגיית הביקוש וההיצע היא סוג של תכסיס מתוחכם שמאפשר את הערפול הזה: נכון, לימון יעלה יותר אם יותר אנשים ירצו לימונים, אבל אנשים לא יסכימו לשלם כ"כ הרבה עבור לימון אם לא יהיו גרמלינים במנוע שיחבלו בו ויצרו עולם תעתועים שבו אין שום קשר בין העבודה בשטח לבין התמחור של העבודה הזו.

    אגב- מישהו בכלל שם לב שזה טקסט על ספרות?

  6. מיכל – הערה מהירה, כי כולנו צריכים להיות מודעים למגבלותינו, ולצערי בכלכלה אני מבין מעט מאוד.
    עם זאת:
    מפריעה לי האמרה כאילו "הקפיטליזם לא עובד", בהתבסס על שני מקרים [השפל הגדול והמשבר הנוכחי]. נכון, שני ארועים עצומים, אבל את מתעלמת מכמעט מאה וחצי שבהם הוא כן עבד. מקרטע, מזיק הרבה פעמים, לפעמים אפילו המון, הורג אנשים, נכון; אבל עבד. בטח שיותר מכל שיטה חלופית, והיו [מעטים] שניסו. כפי שהוזכר, אנשים בברה"מ גוועו ברעב. זה, למרבה המזל, לא קורה בינתיים בארה"ב.
    לדעתי לומר ש"הקפיטליזם לא עובד" לאור המשבר הנוכחי מקביל, במידה מוגבלת, לטענה ש"גשרים לא עובדים" בעקבות התמוטטות גשר טקומה ז"ל. נכון, אפשר לראות עכשיו שבשיטה הקפיטליסטית האמריקאית היו ויש *הרבה* בעיות רציניות, כאלו שאפשר לנסות להצביע עליהן [לדוגמה, העדר רגולציה מרכזית, מדיניות שגויה של הבנק הפדרלי בשנים האחרונות, וכיוצא באלה], אבל השיטה עצמה עדיין עובדת. כמו שלאחר השפל הגדול [שנכון לעכשיו, היה הרבה יותר חמור מהמצב הנוכחי] נחשפו בעיות אחרות ותוקנו ע"י FDR ואחרים במידה לא קטנה של הצלחה, כך גם תתוקנה עוד בעיות הפעם. כך, עד הפעם הבאה.
    bottom line – עדיין לא המצאנו משהו טוב יותר, למיטב ידיעתי. אני מקווה שברור לך שהרעיון שהפרדסן ישלם בלימונים לקלדנית הוא לא ישים בעולם שבו כלכלות של ~250 מדינות שמייצגות ייצור ושירותים של כ-6 מיליארד איש (פחות אלו שלא עובדים כמובן) שזורות אחת ברעותה באופן שלא ניתן להפרדה.

  7. ברור שזה טקסט על ספרות. רק על ספרות. זהו טקסט שעוסק בטקסט שמתבונן בטקסט, ללא שום קשר לקלדניות שמקלידות, ללימונים שנקטפים, לכסף שמודפס, לאנשים שחיים ונושמים ועובדים.
    טקסט מאפשר לומר כל דבר בגבולות התחביר. הוא מאפשר לייצר משפטים כמו "הקפיטליזם לא עובד", "אם הפרדסן היה…והקלדנית…אף אחד מהם לא צריך היה לעבוד יותר מכמה שעות ביום.", ללא צורך בנימוקים, או כל סוג של לוגיקה פורמלית או אפורמלית. ללא צורך באמת להאכיל מישהו, או לספק לו ביטוח רפואי, או חינוך. סתם טקסט. פיקציה. ספרות.
    וזו אגב הסיבה שבודריאר נמצא רק במדעי הרוח (ולטעמי האישי בחלקם הפחות מוצלח).

    ואם אני כבר שלילי, אז התחלתי ולכן אסיים:
    חנן – אשר עידן הוא שרלטן וקשקשן. עוד דוגמא לאדם שכותב מהרהורי ליבו, תוך שהוא מנתק בין סימן ומסומן. הסיפור די מוכר ולא ארחיב, ורק אפנה ללינקים נבחרים:
    http://shimshon.net/?p=39
    http://www.metooweb2.info/the-asher-idanizer.html
    אריאל – כדאי לקרוא את הסקירה הזו בהארץ : http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/800293.html כדי להבין למה הספר של תומס סואל מייצג קפיטליזם קיצוני ולא את העמדות הכלכליות המקובלות היום, ולכן גם לא מומלץ. הסקירה נכתבה על ידי אביה ספיבק, שהוא כלכלן ישראלי די נחשב (היה המשנה לנגיד בנק ישראל) ונחשב סוציאל דמוקרט. הסקירה היא גם דוגמא לביקורת על הקפיטליזם הקיצוני שהיא קצת יותר רצינית מאוסף מילים.

  8. אסימון פילוסופיית השוק שלי:
    מיכל, מה שאת בעצם אומרת זה שהאנושות לא עובדת ולא שהקפיטליזם לא עובד. המשבר נוצר בדלל אנשים חמדנים. בין אם אלו הבנקאים, חברות הביטוח וגוזרי הנגזרות ובין אם אלו רוכשי הבתים שהתאוו לבתים גדולים על מידותיהם. חמדנות היא תכונה אנושית שקיימת בכל מערכת לאו דווקא קפיטליזם. כשמכרו לימון תמורת לימון אז אנשים היו מרמים במשקולות. ומרמים גם במיסים (שהיו תמיד בשביל לסלול דרכים ולממן תענוגות [ממשיים מאוד] לשליט).
    אם נידרש למשל הגשרים שלך אז אפשר לומר שגשרים קורסים בתכיפות גדולה יותר ממערכות כלכליות. הקפיטליזם, אם יורשה לי, למרות חסרונות ברורים דווקא מאפשר יצירה והתפתחות ומסחר והחלפת רעיונות ומסחר בדברים אבסטרקטיים וכך חברה יפנית יכולה לקנות פטנט שפותח במעבדה ישראלית, לייצר אותו בסין ולמכור אותו בכל מקום אחר. הקפיטליזם, כלומר ההכרה בערכם של מוצרים אבסטרקטיים ולא ניתנים למימוש כמו, למשל, קניין רוחני גם מאפשר את קיומם של ספרות אמנות והומאניות. והכסף – נו – הכסף הוא רק הסכם כדי לפשט תהליכים. מה הבעיה בזה?!
    אה, הבעיה היא חמדנות. אבל זו כבר תכונה אנושית ולא תכונה של "הקפיטליזם".

  9. אריאל/בנימין

    כן, מתווכים ישנם ולא נכפים לכאורה, אבל נסו לדמיין את השוק בלעדיהם? איך מנהלים שוק של 250 מדינות שמייצגות ייצור ושירותים של כ-6 מיליארד איש? ברור שבעזרת מתווכים. הבעיה מתרחשת כאשר המתווכים האלה, יהיו אשר יהיו, מאבדים קשר למציאות. כאשר אדם יושב ושואל את עצמו איך יתכן ששתי משכורות מספיקות בקושי ע"מ לפרנס משפחה גרעינית בת ארבע וחצי נפשות, אבל התמ"ג – התמ"ג מספיק גם מספיק.

    אז לאן הולך התמ"ג? מה קורה לו? איזו מן פיקציה ספרותית התרחשה לתמ"ג או אולי מוטב לפשט אפילו יותר ולהפריד בין שעות קלדנות לשעות לימונים וכולי, שמוססה אותו לאפס מאופס?

    התרחשו כלמיני פיקציות מעניינות. אחת מהן היא שאנשים גוועו ברעב ולכן מצאו את עצמם עובדים תמורת כוס אורז. אבל הפיקציה הזו פחות מהותית. הפיקציה היותר חשובה היא שערך הכסף ירד, כי הוא לא מייצג שום דבר קונקרטי בעולם של בני אדם שצריכים לקנות בו דברים כמו לחם ומילקי. הוא מייצג דברים מאוד מהותיים עבור מי שצריך לרכוש בו מטוס סילון, אבל אפס מאופס עבור מי שבסה"כ רוצה להאכיל בו את המשפחה.

    זה נורא נוח לדבר על כסף מעמדה שבה -יש- לנו כסף. לכן, אולי, החלק הראשון של הפוסט איכשהו מתעתע באנשים. צאו לפרדס. הרימו את אחד מעשרות התפוזים שמתגוללים על הקרקע. זה בסדר. מותר לכם. ואז לכו לשוק ורכשו תפוז זהה. אם בדרך תעברו על פני אישה שמלקטת בקבוקי פלסטיק מפחי האשפה, עצרו לרגע. התבוננו בה. היא לא יכולה להרשות לעצמה לקנות פירות.

  10. אורן
    אני מסכימה ולא מסכימה איתך. האנושות חמדנית, obviously. אבל לבחור דווקא במנגנון (קפיטליזם) שמנציח את החמדנות שלה? ללא בקרה וללא סייגים?

    כן. אני מתעקשת. הקפיטליזם לא עובד. הוא לא עובד עבורנו. הוא לא עובד עבור ההומלסים ברחובות ארה"ב. הוא לא עובד עבור המיליונים הגוועים ברעב בעולם השלישי, או רוצחים זה את זה, כי אין להם נפט שיעניין את המערב. הוא לא עובד עבור העבדים שמוכרים את נשמתם עבור כוס אורז ביום – בטאייואן ובסין. הוא לא עובד עבור המפגינים באיסלנד, שהתעוררו בוקר אחד רק כדי לגלות שהמטבע שלהם לא יכול לקנות להם אוכל.

    הוא עובד עבור מי שלהוריו יש כסף- לקנות בו חינוך עבורו, כדי שביום מן הימים יוכל להתעשר ולקנות חינוך ורווחה גם לילדיו. זהו טיעון טאוטולוגי – הקפיטליזם טוב למי שהקפיטליזם טוב בעבורו. או למתי המעט שנולדו ברי מזל מספיק וחכמים מספיק כדי להבקיע את דרכם למעגל הנהנים מהקפיטליזם.
    כל השאר… יצטרכו לחכות עד שהאנושות תתפכח מאשליית הקפיטליזם ותשים לעצמה רסן.

  11. אבל ברור שצריך גם סייגים לקפיטליזם אבל אלו סייגים נגד תכונות אנושיות (שאולי מובלטות בקפיטליזם) ולא נגד ה"קפיטליזם". זה אולי נשמע קר ומנוכר אבל המליונים גוועו בעולם השלישי גם לפני הקפיטליזם והם גם רצחו (ואכלו) אחד את השני עוד הרבה לפני שהמציאו את הקפיטליזם או טת הקולוניאליזם ודווקא בזמנים שבהם החליפו לימון בלימון. זה אולי פופולרי לצת נגד הקפיטליזם אבל עוולות אנושיות, רצח עם ורעב קיימים אלפי שנים. אם כבר, הקפיטליזם רק צמצם אותם. "חטאו" של הקפיטליזם (כתורה כללית שכוללת מודרנה, סחר בידע וכו') הוא בהגדלת הפער בין המדינות הקפיטליסטיות בהן כמה מאות הומלסים גוועים מרעב מקור לבין המדינות האחרות בהן מאות אלפים מתים מרעב, מקור וממחלות.

    עכשיו, לא שאני משוכנע שהקפיטליזם הוא השיטה שאין בלתה. אני פשוט חושב שהספדי הקפיטליזם או הצגה שלו כאבי אבות הטומאה זה קצת מוגזם.

  12. כיליד, אני לא רוצה להיות אמן. עבודת הפוטושופ שלי (שקר, אני עובד בפיינט) היא לא אומנות, היא טיעון, משפט בתוך שיחה. את הבלוגים שאני קורא צריכים לנתח סוציולוגים והסטוריונים ולא מבקרי ספרות. נראה לי שפאנפיקשן נמצא גם כן באזור ולכן אל לו להפוך לספרות ולו כדי שהיא תוכל להישאר מיוצרת בידי הילידים.

  13. קודם כלכלה: ראשית, המסומן והמסמן בכלכלה תמיד היו שני דברים נפרדים. זה לא כל כך שונה גם בשפה, בסך הכל. משמעות של מסמן נקבעת, בין היתר, גם על ידי ההבדל בינו לבין מסמנים/מסומנים אחרים. זה לא פוסט מודרניזם, זה סטרוקטורליזם עתיק. בכלכלה זה קצת יותר משונה, כי המסמן הוא הכסף, והמסומן נקבע על פי היחס בין הון, היצע, ביקוש וכו'. זה תמיד יהיה כך בכל כלכלה שאינה סחר חליפין.

    ולכן, איני בטוח שפאנפיקים הם שפת הסימולקרה. כלומר, הם ללא ספק מתבססים על טקסטים קודמים, אך איני מסוגל לחשוב על טקסט (או על קריאה) שאינו מתבסס על טקסטים קודמים. אם תרצי, ההבדל הוא שהם עושים זאת *בגלוי*. ואת צודקת, על היצירה להיות שייכת ליוצר, לקהל, ליוצרים-מחדש, אך איני בטוח שאני מבין כיצד זה נוגע לעצי הדרים ולימונים.

  14. מיכל, את כותבת שאת "יכולה ללכת על הגשר הנמתח ביציבות מחוף לחוף (או צוק לצוק או whatever)" אבל ש"הכלכלה מתנהלת- המממ. איפשהו? משהו? מי-יודע-איך-ולמה?"
    הייתי מציע שאולי את זו שלא יודעת איך ולמה (את ועוד רבים). ולכן יש איזו יומרה בביקורת הנוקבת והטהרנית שלך על הקפיטליזם והכלכלה החופשית. הייתי יכול לפתח את הדיון כאן ולטעון, לדוגמא, שלמעשה המדינות העניות שפתחו את משקיהן בפני הסחר הבינלאומי צמחו בקצב מהיר פי שישה בהשוואה למדינות המתפתחות שעליהן פסחה הגלובליזציה. הסטטיסטיקה היבשה מלמדת שכלכלות פתוחות מכפילות את גודלן מדי שש-עשרה שנה בקירוב, ואלו כלכלות סגורות- כל מאה שנים. הייתי יכול לומר שלא צריך לראות הכל בשחור-לבן: ברור שניאו-ליברליזם קיצוני של כלכלה חופשית ללא רגולציה תביא לקריסה ואי-שוויון משווע אבל לא צריך לברור בין האופציה הזו לקיצון הסוציאליסטי השני. הייתי יכול להרחיב ולומר שקריסות כלכליות אינן נובעות מכישלונה של השיטה הקפיטליסטית אלא מיישום מוטעה של עקרונותיה ולטעון שאת מתעלמת מאלף ואחת עובדות התומכות בכך. אבל זו תהיה טעות כי את לא מתעלמת. מעולם לא ידעת. הבעיה הגדולה ביותר בכל הפוסט שלך היא בכל הדברים שאת לא יודעת שאת לא יודעת. כשם שאת עוצרת רגע ומרחמת על אישה זקנה האוספת בקבוקים כי אין לה כסף לקנות לימונים (מצקצקת לעצמך וממשיכה הלאה), תעצרי רגע גם קצת ללמוד, גם אם זה נורא מגניב לצעוק "קפיטליסטים חזיריים".

  15. אורן: הבעיתיות בצורת ההצגה שלך זו ההצגה החד צדדית של הקפיטל, ובלבול בינו לבין שיטת מסחר. ישנו מסחור שיטת מסחר, וישנה "איין ראנדיות" מסחר היה לפני איין ראנד ודה מרקר. אבל "איין ראנד" ורחה בעצם מנסות (לדעתי) לנתץ הרבה מוסדות אחרים. כלומר הבעיה היא לא עם מי שקונה ואיך שקונה, אלא עם קידוש פעולת הקנייה והמכירה. במלים אחרות אנחנו חוזרים לוובר. (כן כן לעוס אבל גם נכון), הבעיה היא מערכת דתית חונקת של דת השוק החופשי ולא עם מערכות המסחר.

  16. אייל:
    אני מבינה את הנקודה שלך, ואין ספק שהיא נכונה באופן עקרוני, אבל המציאות יותר מורכבת מהעקרונות שאתה ואני היינו רוצים להחיל עליה. לכן הרשימה שלי באיזשהו מקום פרדוקסלית. כי הייתי רוצה לראות רווח מכתיבת פאנפיקים (מעצם העובדה שאני חיה בתוך מערכת שמאלצת אותי לגרד רווח בכל מקום שאני יכולה למצוא כזה), אבל לשם כך, עלי לבחון מחדש את האופן שבו אני תופסת את גבולות הקניין הרוחני. אני רוצה לציין שבעיני בהחלט ניתן למצוא פתרון לסוגיה הזו, אבל כמו פתרונות רבים אחרים שאינם קפיטליסטיים נטו, הוא מקשה על צבירת רווח בשיטת הביקוש וההיצע או (כלומר: אם אצמצם את ההיצע, יהיה יותר ביקוש) או בשיטה של מתן זיכיונות. בקיצור- הוא מאלץ אותנו להכיר בכך שהקפיטליזם טוב למי שהקפיטליזם טוב לו ולנסות לחשוב על דרכים אחרות, לא קפיטליסטיות, לתפוס בהן את קונספציית הקניין הרוחני (למשל: קניין רוחני הוא חד-פעמי, על טקסט ספציפי. לאדם אין זכות על הגלגולים השונים/רפרנטים של היצירה שלו בתוך התרבות שבה היא מתקיימת, וכולי וכולי).
    יותר מזה: אני חושבת שמטובתו של היליד להשתלב במיינסטרים (או אולי מוטב: למשוך את המיינסטרים אליו) כיוון שגם המיינסטרים וגם האמנות ה"ילידית" ימצאו את עצמם מופרים מהשילוב. היליד מההכרה והחשיפה, והמיינסטרים מהשוליים והעשייה החתרנית שמחוץ למרכז.

    אורן:
    כן, המיליונים גוועו בעולם השלישי גם לפני הקפיטליזם, אבל עכשיו העולם המערבי יכול להתהדר במערביות שלו ולא לעשות דבר בשם הקפיטליזם. כי "ככה השיטה עובדת". מה שאני מנסה לומר הוא שמצד אחד אנחנו מחזיקים בתפיסות עולם "מערביות", "נאורות" ו"מתקדמות" ומצד אחד אנחנו מחזיקים בתפיסת עולם כלכלית שמאפשרת לנו לבטל במחי יד את כל תפיסות העולם האלה. לפני שלוש מאות וארבע-מאות שנה לא התקיימו רעיונות בדבר עזרה לחלש מחוץ למסגרת הנצרות. ואז, לצורך העניין, נשלחו מיסיונרים כדי לנצר את הילידים. היום אנחנו מרשים לעצמנו לנפנף שלוש מאות שנות קדמה מוסרית בשם תאוריה כלכלית שגורסת שמותר לנו. ולא רק שמותר לנו, מן הראוי ש. כי רק החזק שורד.
    העולם לא השתנה, אבל כנגד מוסר חברתי הגורס כי עליו להשתנות, העולם אימץ לו מוסר כלכלי הגורס כי עליו להישאר כמות שהוא. זו חרפת הקפיטליזם.

    איתמר:
    כלכלה. אני מסכימה ולא מסכימה איתך. כן, הקשר בין מסמן למסומן בכלכלה תמיד היה רופף, אבל בימים אלה, הוא פשוט לא קיים. לכן יכול כל בר בי רב שהאצעים עומדים לרשותו, לתמרן את הקונטקסט לכל מקום שירצה. וזו הבעיה: האנשים שלהם עומדים האמצעים רוצים דבר אחד, שונה מאוד ממרבית האוכלוסיה, שרוצה דברים שונים לגמרי. כמו אוכל, בגדים, קורת גג ואם אפשר גם חינוך לדור הבא.
    זו תופעה שמשתקפת גם בספרות. כשהמקור מייתר את עצמו, מה שנשארת היא סימולקרה. השאלה היא באיזו מידה ייתר המקור את עצמו (בספרות או בכלכלה).

    ברוך:
    קפיטליסטים חזירים.
    נו, באמת. מי אמר שאני בוחרת בקיצון הסוציאליסטי השני? מישהו שאל לדעתי בכלל? כבר אמרתי שזה טקסט על ספרות. אני רחוקה מלהיות כלכלנית. אין לי ספק שניאו ליברליזם קיצוני הוא רע, וגם קומוניזם הוא רע, ואני נוטה להניח שכדאי לבחור משהו באמצע (עם דגשים לשמאל). אבל כן, קפיטליזם כתפיסת עולם (אובייקטיביזם) הוא רע ועל זה אני מתווכחת. כמדיניות שוק אני מבינה בו הרבה פחות.

  17. 1) אם ארה"ב תחליט להדפיס דדולרים חדשים אנשים דוקא כן ישימו לב. זה יגרום לאינפלציה. אם הם ידפיסו המון דולרים תהיה המון אינפלציה וזה יגרום למצב כלכלי גרוע ביותר שכל אחד מאיתנו ירגיש. עיין ערך ישראל בשנות השמונים או המקרה החמור יותר של גרמניה בשנות העשרים.

    2) הקפיטליזם לא עובד? הקפיטליזם עובד יותר טוב מכל שיטה אחרת שקיימת כרגע. האם הקומוניזם הסובייטי נתן לאנשים חיים טובים יותר? האם בקובה יש שויון או תקוה? האם בונצואלה הצעירים חושבים שיש להם עתיד? בפעם הבאה שתחשבי על הפגמים בקפיטליזם (ויש בשפע) תחשבי מדוע מדינות קומוניסטיות לא מתמודדות עם גלי הגירה של פליטים אמריקאים מיואשים שבורחים מהקפיטליזם ורוצים לחסות בצילו של הקומוניזם הנעים. אפילו מדינות אירופה בעלות הגישה הסוציאל דמוקרטית המתונה לא מושכות מהגרים אמריקאים אלא להיפך – מאות אלפי אירופאים גרים כרגע בארה"ב (לפחות מדענים באקדמיה, זה מה שאני מכיר).

    3) מצבנו היום טוב הרבה יותר מכפי שהיה לפני עשר שנים, לפני שלושים שנה, לפני חמישים שנה ולפני מאה שנה. הדבר הזה נכון לגבי ישראל וגם לגבי כל מדינה קפיטליסטית אחרת בעולם. זה לא נכון לגבי מדינות קומוניסטיות רבות. וזה אולי מקור הפופולריות הגדול ביותר של השיטה הקפיטליסטית: היא משפרת ותשפר באמת את חייהם של בני אדם. ותקוה היא כח מאוד חזק בעולמנו.

  18. תגובה לסיוון פ.
    חנן הפנה לינק למאמר שלי בכלכליסט
    כמו בולשביקית אמיתית, את לא התייחסת לגופו של מאמרי אלא לגופי שלי
    את תוקפת את גופו של אדם ולא גופו של עניין
    ממה את חרדה?
    איפה נימוקייך לשרלטנות ולקשקשנות?
    כנראה ששלושת האוניברסיטאות הגדולות בישראל שאני מרצה בהן והפירמות הגדולות בישראל שקונות ממני שירותי יעוץ ב1000 דולר לשעה, הן אוניברסיטאות ופירמות מטומטמות או/ו נאיביות
    [email protected]

  19. ובאמת לא כתבתי לך את זה: הסרטון שעומר קישר אליו גרם לי להרגיש קצת מטומטם. המציאות, מסתבר, דומה הרבה יותר לתיאור שלך מאשר למה שהעזתי לדמיין. שאפו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>