27 תגובות “ציפור, מה את מזמרת? סלאש בספרות מעריצים”

1. אני מרגישה כמו בפרק הראשון של העונה הראשון של the wire.
   במובן, לעזאזל, אישה, אין לי מושג על מה את מדברת, אבל זה נשמע מרתק.
   ברוכה הבאה.

2. נעצרתי בפסקה השניה.

   הבת הקטנה שלי קוראת פאנפיקים של הארי פוטר. הנה הדוגמה הראשונה שעלתה לי בגוגל.

   http://members.pundak.co.il/whitetower/fanfics.html

   הם מסווגים כמו סרטים. היא יודעת לא להיכנס לפאנפיקים שלא מתאימים לגיל שלה.

   אז אולי הפוסט הזה הוא על סוג מסויים של פאנפיקים, אבל לא על *כל* הפאנפיקים.

3. חנן –

   בפאנדום העברי נעשה מאמץ כביר לתת לנערות צעירות כמה שיותר כלים וכמה שיותר ידע שיאפשר להן שלא למעוד (לפחות לא בטעות) לפאנפיקים שאינם מותאמים לגילן. אני יודעת את זה מפני שאני מהווה חלק אינטגרלי מהמאמץ הזה.

   עם זאת מרבית הפאנפיקים ( כ90% להערכתי הגסה, שנכתבים באנגלית) "כתובים במתכונת של רומן רומנטי או משלבים אלמנטים מתוך הרומן הרומנטי ומכילים כמויות גדולות של אירוטיקה." וכן: עוסקים במערכות יחסים חד-מיניות. אם בתך תמשיך לקרוא פאנפיקים, אם, ביום מן הימים, בתך תתחיל לקרוא פאנפיקשן באנגלית, זה מה שהיא תקרא. זה מה שהנערות סביבה קוראות ואל התכנים האלה הן יפנו אותה.

   אם אתה באמת מעוניין לדעת מה בתך קוראת (כדוגמה מייצגת לתכנים בפאנדום), העף מבט כאן: http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?FolderName=bloktiva

4. (התחלתי כאן דיון צדדי שלא קשור לנושא אבל רק כדי להשלים ולסגור. אני יודע מה הבת שלי [ילדה – כמעט עוד לא נערה] קוראת כי המחשב היחיד שלנו נמצא במקום מרכזי בבית. ע"ע 892. ואני מאד מעריך את המאמצים שלכם להסדרה עצמית של התכנים. רציתי לכתוב על זה משהו רציני פעם ועכשיו אני יודע עם מי לדבר.)

5. בלי לגרוע ממילה שנכתבה כאן, יש להעיר כי חלק לא קטן מהסלאשים הם פורנו חסר בושה, שאפילו הומצא עבורו שם משלו (PWP – Plot? What Plot? or Porn Without Plot), ושאנחנו אוהבות הומואים בפורנו שלנו מאותה הסיבה שגברים אוהבים לסביות בפורנו שלהם.

6. אני לא קורא גדול של פאנפיקים, אבל אני מכיר מספיק פאנפיקים שנכתבו על ידי בנים. ממתי פאנפיק זה ז'אנר נשי?

7. דולי-

   הטיעון הזה נעשה כ"כ שחוק שאני מתפתה שלא לומר עליו משהו יותר חריף. קראתי פורנו. כתבתי פורנו. משך כמעט שלוש שנים. פורנו נשי ופורנו גברי (גם כאשר נשים נוטלות חלק בכתיבתו) נראים אחרת ונשמעים אחרת. וכשנשים (ביניהן נשים לסביות, for fuck's sake) בוחרות לכתוב אפילו את הפורנו (!) שלהן באמצעות גברים, זה לא PWP, זו תופעה עם השלכות תרבותיות, סוציולוגיות ופסיכולוגיות.

   דובי-

   אני כן קוראת גדולה של פאנפיקים. וגם אני מכירה פאנפיקים שנכתבו על ידי בנים. ובכ"ז אני טוענת שפאנפיקים הם ז'אנר נשי. עדיין רוצה לחלוק עלי?

8. מיכל, אני אישית נמנע מלהתווכח עם אנשים שנשמעים כועסים, אבל חוקי הלוגיקה ביקשו לדבר איתך בפרטיות.

9. דובי-

   ראשית כל, אני מצטערת אם נשמעתי כעוסה. עם זאת, הרשה לי להפנות את תשומת לבך לאבסורד שבסיטואציה (ואולי תבין מניין הרוגז שלי).

   אני קוראת פאנפיקים מזה כ5-6 שנים. אני קוראת המון פאנפיקים, אודות מבחר גדול מאוד של יצירות מקור. לו היית בא ושואל: על סמך מה את קובעת שפאנפיקשן הוא ז'אנר נשי – הייתי מבינה את התהיה שלך ומשיבה בהתאם.

   עם זאת, במקום לתהות על הקביעה שלי, שמן הסתם מבוססת על איזשהו ידע קודם, אתה מקדים ואומר: "אני לא קורא גדול של פאנפיקים, אבל כן מכיר פאנפיקים שנכתבו על ידי בנים. לפיכך קביעתך לא נראית לי."

   זה בערך כמו לבוא ולומר: "שמע נא אדון מהנדס, אני לא מבין יותר מדי בהנדסה אבל המכונה הזאת שתכננת- היא לא נראית לי."

   אז לשאלתך (המובלעת): יש כותבים בנים. הם קיימים. הם מיעוט. מה היחס בין נשים לגברים בפאנפיקשן? תלוי בפאנדום. באופן כללי הייתי אומרת ש-95% ל-5%. יש פאנדומים (ומגזרים מסוימים של פאנדומים ספציפיים – למשל, כותבי הט וג'ן פוטריסטיים) שבהם היחס הזה מתאזן כדי, אפילו, 40% ל-60% (ואני מרשה לעצמי להפריז). אבל זה פחות או יותר היחס.

10. מיכל, את כתבת שפאנפיק הוא "מדיום נשי שנכתב על ידי נשים, על אודות תכנים שמעניינים נשים, למען נשים". המילה "ברובו", או ביטויים כמו "כמעט בלעדית" או "כמעט תמיד" אינם מופיעים בהגדרה המאוד קטגורית הזו. כלומר, הטענה שלך בבירור אינה נכונה. הייתי יכול לחיות עם ההגדרה "מדיום נשי" אם הייתה מופיעה בפני עצמה, כי אז אפשר לטעון שרוב נשי מספיק כדי להגדיר את הז'אנר ככזה, אבל את הרחבת והוספת הכללות אוניברסליות.

    זה כל מה שהפריע לי. לצורך העניין, אם מהנדס היה כותב "כל המכוניות פועלות על בנזין", הייתי בא וברחל ביתך הקטנה אומר שאפילו שאני סתם מדען מדינה עלוב שלא יודע איך פותחים את המכסה מנוע, דומני שיש כמה מכוניות שעובדות על חשמל, למשל.

11. נכון. פאנפיקשן הוא לא ב100% מדיום נשי. גם הרומן הרומנטי הוא לא ב100% ספרות נשים, או בניית-ציפורניים ב100% עיסוק נשי ששמור לנשים. יש גם גברים שנוטלים חלק בעיסוק הזה. כפי שיש מכוניות שנוסעות על חשמל. יש גם, לצורך העניין, מבוגרים שצופים בסרטי דיסני. אחוז גבוה בהרבה מאחוז הגברים שכותבים פאנפיקשן. ובכ"ז, כמעט אם לא כל כל הסרטים המצוירים של דיסני מוגדרים כ"סרטים לכל המשפחה" (כלומר: לילדים ולנוער), ומעטים הם המבוגרים שיצאו מדעתם אם מישהו, בטעות, יפלוט לידם ש"אלאדין" הוא סרט לילדים.

    לא כתבתי מאמר לאוניברסיטה. יותר מזה: לא ניסחתי טיעון עבור קורס לוגיקה. דיברתי על מדיום מסוים שנוצר על ידי קהילה מסוימת ובו האינטרקציה בין התכנים לקהילה (הנשית) מעצבת את התכנים. זו טיבה של שפה: היא מפשטת תופעות על מנת להתייחס אליהן. בעולם שאנחנו חיים בו יש הרבה סוגים של כחול. יש כחול של שמיים וכחול של ים וכחול של פלסטיק וכחול של ג'ינס. כולם שונים זה מזה אבל כולם מתארים את אותה תופעה: העין קולטת צבע מסוים והמוח מתייג אותו במילה "כחול".

    אני מקטלגת את התופעה "פאנפיקשן" כמדיום נשי, שנכתב על ידי נשים למען נשים. לא כניסיון לשטח את יוצאי הדופן ולהטמיע אותם: כניסיון לזהות פנומנה ולדון בה.

    כן, יש יוצאי דופן וכן- בתרבות של רצוי ומצוי, יתכן שאני חוטאת להם. אבל אני גם משאירה להם מרחב להגדרה עצמית. אני משאירה להם את הזכות שלא לזהות את עצמם עם התופעה שאני מסמנת.

12. מיכל –

    ראשית, אני לא טוענת שמשהו ממה שכתבת לא נכון. אני לא קוראת פאנפיקשן כבר הרבה מאוד זמן, וגם כשקראתי אלו אף פעם לא היו היקפי הקריאה שלך (את יודעת שהייתי קוראת רק בפאנדום אחד…). אין ספק שאת מומחית הרבה יותר גדולה ממני בתחום.

    שנית, לא טענתי ש-PWP מהווה את כל ספרות הסלאש או אפילו את רובה. רק ציינתי, כהערה, שלפעמים פורנו הוא רק פורנו. שחוק ככל שיהיה, לפעמים זה נכון.

13. דולי-

    לא טענתי שטענת וכו'. מה שאני מנסה לומר הוא שגם הפורנו הוא לא רק פורנו. לכי לpornish pixies, פתחי סנארי רנדומלי, ובחני את האינטרקציה בין הארי לסנייפ. מי הטופ? מי הבוטום? מי הצד הפגיע, הרגיש, הנשלט? מי הצד האגרסיבי, התקיף, המגונן? ואם יש היפוך תפקידים – אילו תכונות מיוחסות לאיזה תפקיד (חודר ונחדר)? בכמה PWPs שקראת הגיבורים נוטפים דליי precome לפני שהם מועילים בטובם לגמור (והאם התופעה הזו אשכרה חוזרת על עצמה בפורנו שנכתב על ידי הומואים או גברים הטרוסקסואלים? התשובה, אגב, היא "לא")? כי בפעם האחרונה שבדקתי, הצד שמייצר נוזלי סיכה כהכנה לחדירה איננו הגבר. כמה שנרצה להתעלם מזה, אפילו ה-PWP הוא לא רק PWP. גם הוא סימפטום בתופעה רחבה יותר.

14. שנתיים קראתי פאנפיקשן (אמנם, רק בFF.נט וגם אז רק בביצה הקטנה של סדרות אנימה שאני רואה) ואף פעם לא הבחנתי בזה. איכשהו, הייתי תמים מספיק כדי להאמין שאנשים (גם בנים, גם בנות) כותבים את זה כי הם נהנים לכתוב, הם נהנים לתאר לאחרים איך ה"מקור" היה מתנהג אם הסופר לא היה אידיוט והורס הכל.
    כנראה שטעיתי. אולי, אני לא חסין לזה.

    אבל באמת, להגיד שכל פאנפיק פורנו-ארוטי מתאר כתיבה קורבנית נשית…
    http://www.cracked.com/article_16554_5-most-baffling-sex-scenes-in-history-fanfiction.html

15. בני –

    אני יושבת כאן כבר עשר דקות ולא בטוחה מאיפה להתחיל. חשבתי להביא נתונים מff.net, אבל מאז משבר הNC-17 הגדול (ב-02 נדמה לי), נתח עצום של כותבות עזב את האתר ועבר ל-LJ. אע"פ כן אני בטוחה שאם תנסה להצליב שיפים תווכח בעצמך שכמויות הנארוטו/סאסוקה זהות לכמויות הנארוטו/סאקורה. יותר מזה: ff.net הוא, מתוקף העיצוב שלו וההגבלות שחלות עליו, אתר של מתחילים – בכל פאנדום שהוא. פוטריסטים שזה עתה התחילו את דרכם בפאנדום קוראים שם. חובבי מנגה ואנימה שלא יודעים לאן לפנות קוראים שם. כל מי שלא יודע היכן למצוא פאנפיקים להוציא ff.net פונה לff.net ואם מתמזל מזלו והפאנדום שאודותיו הוא קורא גדול מספיק, מוצא את מבוקשו. ff.net מהווה נקודת פתיחה נהדרת לעולם הפאנפיקשן – לשמחתי, הסצנה הזו משתרעת הרבה (הרבה) מעבר לו.

    עם זאת, היכרות עם ff.net והתכנים בff.net לא מהווה אינדיקציה להיכרות עם הפאנדום או עם עולם הפאנפיקשן. מדובר בחלק אחד, ששיחק (בזמנו) תפקיד מהותי יחסית בכמה פאנדומים גדולים, אבל:

    א) עבר זמנו בטל קורבנו.

    ב) ישנם פאנדומים שff.net ואפילו הרשת מעולם לא היוו במה עבורם.

    ג) גם לפני המפץ הגדול של 02 ff.net היווה קרש קפיצה לכותבות מצליחות, לקבץ סביבן קהל קוראים במתכונת צמודה יותר (LJ, פלטפורמות אחרות של בלוגים)

    ד) ff.net תמיד היה סוג של נקודת מוצא בחלק מהפאנדומים הגדולים יותר (לאנימה ומנגה נחשפתי רק בשנים האחרונות). פאנדומים חשובים אחרים כמו באפי, סטארגייט, הסנטינל ה"פ ועוד התקיימו במקביל בLJ ובארכיבים פרטיים שתוחזקו על ידי כותבות. למעשה, עיקר העשייה של כמה מהפאנדומים הגדולים ביותר ברשת (לדוג': סנטינל, סטארגייט, סמולוויל) בכלל לא נעשתה בין דפיו של ff.net. מה שהגיע לאתר היה רק השוליים והכתיבה הפחות איכותית.

    אבל ההתרעמות שלך לא נובעת מסילוף או התעלמות (לכאורה) מעובדות בשטח. אתה מתרעם מפני שאני מעזה, בחוצפתי, לקטלג תחום שעסקת בו משך שנתיים כתחום נשי.

    וכן, אני עושה את זה, וכן, אני עושה פה הכללה מאוד גורפת על מספר לא קטן של גברים שבסה"כ רצו לשבת ולקרוא מה היה קורה אם המחבר הדביל לא היה מקלקל את הסיפור.

    ישבתי ביני לבין עצמי ותהיתי שמא אני באמת צריכה למתן את דברי. אולי אני באמת עושה לך ולדובי ולרבים כמוכם עוול. כמעט כולכם לא מסלישים, מעטים הגברים שקראתי שאשכרה כתבו רומאנס (2) ורק אחד מהם כתב סלאש ופורנו. הוא היה גיי. אז למה לעזאזל אני מתעקשת. אני שונאת שעושים לי את זה. אני שונאת שמכלילים אותי ועוד יותר שונאת כשתוחמים בועה ומאלצים אותי להישאר מחוצה לה בגלל שאני לא עונה על כמה פרמטרים.

    התשובה היא כזו, והיא לא פשוטה:

    יש כמות אדירה של נשים שכותבות פאנפיקשן וכמות אדירה של נשים שכותבות סלאש. בשולי התופעה הזו משוטטים כמה גברים שעושים משהו אחר. זה לגיטימי, זה נהדר – אין לי בעיה שיעשו את זה. אבל הצורך להרים ולהוריד את הסוגריים בכל פעם שאני מדברת על מה שקורה בשטח כדי להתייחס אליהם מונע ממני להתייחס למה שקורה בשטח. הוא לא מאפשר לי לפשט כדי להעמיד דברים על השולחן.

    כי בואו נקרא לילד בשמו: כדורגל זה ספורט של גברים. נכון, יש גם קבוצות של נשים ואני בטוחה שהממשלה מסבסדת ותומכת (או שלא), אבל אם מחר תתגלה שחקנית מצטיינת ותרצה להצטרף לסגל של בית"ר י"ם, אף אחד לא יתן לה.

    אני מצטערת אם מטריד אותך איכשהו לשמוע שעשית משהו של אישה. אני מתחרפנת בכל פעם שאומרים לי שפאנפיקשן הוא סוגה נחותה. אבל אם מי שאומר את זה היה שומר את דעותיו לעצמו, אף פעם לא הייתי יכולה להגיד לו: "תשמע ברנשצ'יק, אין לך מושג על מה אתה מדבר" ולהביא לו 1,2,3,4,5 הוכחות לכך שהוא טועה.

    אני אף פעם לא אוכל לדבר על עיסוקים נשיים אם יתעקשו איתי שבגלל אחוז מינורי של גברים, אזי העיסוקים האלה אוניברסאליים. הם לא. הלוואי שהיו. הלוואי שהתיוג רומן רומנטי וספרות נשים לא היה מכתים את העשייה שלי. אבל כל זמן שסצנת הפאנפיקשן נגועה בהם, כל זמן שהעולם נגוע בהם, הייתי מעדיפה לחיות כאן, במציאות, ולא בפנטזילנד, ולדבר על מה שקורה במציאות.

    שבה, אגב, פאנפיקשן אירוטי כולל, פעמים רבות מדי, כתיבה קורבנית נשית.

16. עשר דקות? וואו, אני לא חושב שעד היום הצלחתי לגרום אי פעם למישהו לחשוב עשר דקות אחרי שהוא (היא) קרא\ה טקסט שלי.

    – משבר הNC-17 (אם זה מה שאני חושב שזה) היה באיזור 2004, אולי אפילו לקראת 2005.
    – דווקא בהקשר של נארוטו אני יכול להגיד בוודאות גמורה שהשיפ נטה לאיזור 95/5 % של זוגות חד מיניים מול זוגות הט'. הייתי שם, קשה לי להאמין שהמצב השתנה מאז (במיוחד לאור ההתפתחויות בעלילה).
    – אמרתי מהמשפט הראשון – אני נחשפתי לצל צילו של העניין הקרוי פאן-פיקשן. וגם שם לא התעמקתי יותר מדי. אני מתאר את מה שאני ראיתי. יכול להיות שבאתרים רציניים יותר מתנהגים אחרת, את אומרת שכן, אז אני מאמין.

    תחילת הפוסט, את אומרת שרומני 'כריכה דקה' (ז'אנר הרומן הרומנטי, הזר המסתורי והשרמנטי…) הוא ז'אנר נשי, אבל הוא עדיין לא מייצג את הקול שלך, לעומת ז'אנר הסלאש שהוא… (ואז אנחנו ממשיכים לחכות להמשך הפוסט, PART2 הידוע לשמצה). כלומר, את מעלה טענה, שX הוא Y, וZ הוא לא. אבל ברגע שהתקרבנו ל'הוכחה' (הסבר, פירוש) הפוסט מסתיים. X הוא Y, וZ הוא לא. ככה זה, את אמרת, את צודקת, מי שטועה הוא הומופוב, מפחד מהנשיות שלו, יש לו בולבול קטן ובכלל לא יודע מהחיים שלו. יכול להיות. אולי המשך הפוסט יוכיח את זה.

    ובחזרה לתגובה שלך.
    "כמעט כולכם לא מסלישים, מעטים הגברים שקראתי שאשכרה כתבו רומאנס (2) ורק אחד מהם כתב סלאש ופורנו. הוא היה גיי. אז למה לעזאזל אני מתעקשת. אני שונאת שעושים לי את זה. אני שונאת שמכלילים אותי ועוד יותר שונאת כשתוחמים בועה ומאלצים אותי להישאר מחוצה לה בגלל שאני לא עונה על כמה פרמטרים."
    רגע אחד, אז גברים שכותבים פאן-פיקשן כותבים את זה בצורה מסויימת, בשעה שנשים כותבות בצורה שונה לגמרי, למטרות שונות לגמרי. אבל בשבילך כתיבת מעריצים היא סוגה נשית (באופי, ולא רק בכמות). כלומר, אני כתבתי פיקים, אבל הפיקים שאני כתבתי הם לא פיקים אמיתיים, כי אני גבר ולא שייך לבועה של הפאן-פיקשן ששייכת לנשים.

    וכן, ברור שכל הפוסט שלך מוביל לכתיבה של סלאש, ומה שקראנו בינתיים הוא הקדמה שמדברת על פאן-פיקשן באופן כללי. אנחנו עדיין מחכים לחלק השני, ועד אז נמשיך להתווכח על סמנטיקה.

17. משבר ה-NC-17. יכול להיות שאתה צודק (נדמה לי שאפילו זה המקרה). הלו"ז שלי קצת מעורפל בקונטקסט הזה.

    ואתה צודק. הויכוח שלנו הוא על סמנטיקה. אני טוענת שאם פרי הוא 95% אדום, אזי – בבואנו לתאר אותו – נאמר: הפרי האדום ההוא.

    אתה טוען שאם אותו הפרי מכיל 5% ירוקים, נגדיל לעשות ונתייחס גם אליהם. כלומר, בבואנו לדבר עליו עם אדם אחר נאמר: הפרי האדום ההוא שיש בו גם טיפ-טיפה ירוק.

    אומר לך את דעתי: העובדה שפאנפיקשן הוא ז'אנר נשי לא סותרת את העובדה שעוסקים בו גם גברים שעושים משהו שנבדל מהמיינסטרים. אבל זה לא המיינסטרים, זה בקושי השוליים. וכאשר אני באה לנסח אמירה כוללנית על פאנפיקשן, אני מסתכלת על המיינסטרים, על רוב-רובו של הפרי.

18. אני פשוט לא מסכים על הקביעה שיש רק פרי אחד.
    יש את הפרי שאת כותבת עליו (האדום, שהוא הפרי הנפוץ, ברמה של 99%), ויש עוד פרי, זה הירוק, ואם נחפש מספיק, נמצא פרי כחול, פרי ורוד ופרי שהופך למפתח ברגים.
    כן, זאת עדיין סמנטיקה. ואני עדיין מחכה להמשך הפוסט.

    אני ודובי (ונראה שהיה גם עוד מישהו) סה"כ אומרים שיש גם סוג אחר של כתיבה, ושאנחנו היינו רוצים לראות הערת שוליים (וסוגריים) לגביו. ושאמנם הפרי המרכזי הוא אדום, אבל הפרי הוא לא המרכיב היחידי של העץ.

19. לא בטוחה איך להגיד את זה, כי אני כמובן משוחדת, והפוסט הזה היה בעיני מראש מרתק, הדבר הכי מעניין שפורסם פה מזה זמן מה. אבל קראתי עכשיו את הפוסט פעם נוספת ואת התגובות לראשונה וחשבתי איך זה שנקודת המוצא שלך לגמרי מתפספסת – כלומר, מה שנדמה לי בתור נקודת המוצא שלך – ודווקא היא במובן מסוים העיקר – הנסיון להסתכל על ז'אנר שמוגדר צורנית לגמרי, ספרותית לגמרי, שמבחינה אנליטית בודאי מאפשר גם נשים וגם גברים, גם סלאש וגם הט, גם "סתם פורנו" אם יש בכלל דבר כזה וגם רומנים רומנטיים בני מאות עמודים והתפתחות איטית ואובססיבית וגם עקרונית רומן ריאליסטי מאה-תשע-עשרה-י או גם מה שלא יהיה – להסתכל על המרחב התיאורטי הזה ואז לגלות שבפועל, בבדיקה אמפירית, מתברר שקורים בו דווקא דברים מסויימים, עם מאפיינים סוציולוגיים מובהקים. ואז לשאול למה. ולנסות לענות.

    איך השוויון-בפני-הז'אנר הפורמלי מסתיר מאחוריו הבדל עקרוני במה שקורה בפועל.
    אבל גם מה המנגנון שפועל מאחורי המסווה, איך נוצר ההבדל, למה הצורה הזאת מתבררת בפועל כמתאימה כל כך דווקא לאנשים ולתכנים האלה.

    הנסיון להתעסק בזה ספרותיאורטית-סוציולוגית, שהלהיב אותי כל-כך בהתחלה ברדיקליות הגלומה בו עבור הצד הספרותיאורטי של העניין (איך להבין את הז'אנר, את האפשרויות וההסתברויות הגלומות בו, דרך מחקר של מה שנעשה איתו בפועל; איך הספרות משמשת את החיים, כל זה) – פתאום עכשיו נדמה שעיקר הרדיקליות שלו היא בכלל בצד הסוציולוגי, פשוט בלהגיד "לא, זה נשי", ואולי אפילו קודם, פשוט בלהתייחס לז'אנר הזה תיאורטית באמת ברצינות, ברצינות שאין מאחוריה דאחקות מחוייכות עם הקוראים.

    ===

    That said, לגבי התיזה שלך עצמה, היא נראית לי יותר ויותר חלקית, או אולי סתם יותר ויותר אופטימית, ככל שאני חושבת על זה יותר. כי העובדה שאת מצביעה עליה, נדמה לי, היא שהרבה כותבות משחזרות באמצעות דמויות-גברים את החוויות הנשיות-הסטריאוטיפיות ביותר, את הייצוגים התרבותיים היותר גרועים של מה זה להיות אישה (האהובה הנאנסת לאורגזמה וכולי). אז התשובה שאת נותנת לשאלה למה הדמויות הן גברים היא רק חלקית, כי עדיין נותרת השאלה למה העלילות הן כאלו, במקום באמת להצליח לייצר נשים (מוסוות כגברים) כבני אדם.

20. קרן-

    הפוסט הוגדר מראש כניסיון לענות על שאלה מאוד ספציפית. תמיד הדגשתי שלדעתי, פאנפיקשן בכלל וסלאש בפרט צריכים להיות מושאיו של מחקר מקיף ומעמיק בהרבה, הן ברמת המיקרו והן ברמת המאקרו. הטיעונים שאת מעלה בהחלט רלוונטיים. אבל הפוסט לא יכול להתייחס אליהם בגלל שהוא תוחם שאלה ספציפית ועונה עליה. ניסיון להתייחס לתחום בצורה מקיפה יותר צריך להעשות כחלק מעבודה הרבה יותר גדולה. יש הרבה נושאים רלוונטיים שרק נגעתי בהם בעקיפין (פאנפיקשן כתת-תרבות, פאנפיקשן כספרות נשים, פאנפיקשן כזירה שוויונית של כותבות-קוראות, פאנפיקשן בכלל ועוד ועוד ועוד). צריך לפחות תזה כדי להתחיל לכסות את כל אלה.

    that said – נכון, אין ספק שסלאש מגלם בתוכו סוג של פרדוקס. אני אופטימית בגלל שלצד הנקודות הללא-ספק פרובלמטיות שבאות לידיי ביטוי בסלאש, הוא גם שובר את הסטאטוס-קוו המגדרי (ליטרלית ופיגורטיבית). יותר מזה: הוא מתרחש בתוך תת-תרבות נשית בקורתית (נקודה שלא אוזכרה במאמר) שמפעילה יחס שיפוטי (עקיף בלבד, לצערי, אבל נוכח) כלפי פורנוגרפיה טקסטואלית. הוא קורה ביחס ישיר (ותוך אזכורים) לרומן הרומנטי שהורסיות שלו לאותן תמות הן הרבה פעמים עוד יותר קשות ועוד יותר בעייתיות. אז כן, אני אופטימית. כי זו עדיין שאלה של הרצוי לעומת המצוי, ובמצב כזה, לדעתי יש מקום לאופטימיות.

21. טוב, לא קראתי פנפיקשן מעולם, ואני די מזדהה עם מה שכתבה קרן (תיאורטית וכו').
    אבל:
    בהנחה שאת צודקת, והעולם גברי והתרבות גברית (הנחה שאני לא יודע מה דעתי לגביה, אבל אין לי כוח להתווכח על זה), הפאנפיקשן יוצא מזה די רע. אמרת שנשים לא רוצות לפנטז על פנטזיה של נשים מוצלחות. אך, ראשית, נשים מוצלחות אינן פנטזיה. שנית, כתיבת סלאש היא קבלה של והסתגרות בחוקים של אותה תרבות גברית.

    זה בערך מה שכתבת, אני חושב. אבל, איכשהו, זה נשמע לי עצוב יותר מכפי שאת מתארת את זה.

    נ.ב.
    עוד לא קראתי את הפוסט השני, הארוך ארוך. יכול להיות שהתגובה הזו אינה רלוונטית כלל.

22. איתמר-

    כפי שאמרתי לקרן, הרשימה שלי חלקית כיוון שהיא עונה על שאלה מאוד ספציפית (קרן, אגב, קראה את הפוסט בכללותו). אתה מעלה בעקיפין שאלה שנוגעת לפאנפיקשן בכלל, וכדי לתת לה מענה מספק נחוצות הרבה יותר מ5,000-6,000 מילה.

    לדבריך-

    יש נשים חזקות. יש נשים מוצלחות. אין – בתרבות הפופולארית, סט מוסכם של ארכיטיפים שמשמש כדי להתייחס לנשים כאלה. זו גדולתה של "באפי". ווידון המציא שפה חדשה לדבר באמצעותה על נשים חזקות וכל מה שאתה רואה מאז בטלוויזיה, בספרות הפופולארית ובפאנפיקשן יונק ממנו ישירות או בעקיפין.

    וזה אולי מה שנכשלתי להסביר על פאנפיקשן: פאנפיקשן הוא תת-תרבות. יותר מכפי שהוא מתייחס לקאנון מסוים (יצירת המקור שעליה מתבססים הפאנפיקים), הוא מתייחס לפאנון שנוצר כתוצאה מכתיבה אובססיבית אודות הקאנון הזה (פאנון – שילוב של fan ו-קאנון). כלומר: אסופת האגדות האורבאניות שמעריצים חולקים אחד עם השני ומשחזרים מפיק לפיק. כמה דוגמאות נפוצות מהפאנדום הפוטריסטי:

    סיריוס הוא פלייבוי.

    נערים ונערות הולכים להתמזמז במגדל האסטרונומיה.

    סנייפ הוא גאון והבית שלו מלא בספרים.

    היותו של רמוס אדם-זאב מקנה לו עמידות גבוהה לאלכוהול, סמים ושאר חומרים משני-תודעה.

    אנשי-זאב מתאהבים רק פעם אחת, ולנצח.

    פאנפיקשן קורה בתוך תת-התרבות הזו ויותר חשוב: השיפים (קיצור של relationships) קורים בתוך תת-התרבות הזו. כמעט כל השיפים (פרמיס, קונספציה שעליה נשען המתח המיני, אינטרקציה בין הגיבורים) משכפלים את עצמם מפאנדום לפאנדום.

    הגיבור האפל והמיוסר/האישה החזקה, המוארת והדומיננטית שמצילה אותו (המקור: אנג'ל/באפי)

    החנון ומלכת הכיתה (המקור: זאנדר/קורדליה)

    החנונית הביישנית ואיש הזאב המגניב שמנגן בלהקה ועוזר לה להפתח (המקור: ווילו/אוז)

    הערפד הרשע אך הרגיש שיעשה הכל עבור אהובתו הערפדה הגותית (המקור: ספייק/דרוזילה)

    הערפד הרשע והקוטלת, טוב מול רע, אש מול קרח (המקור: ספייק/באפי)

    ועוד ועוד.

    אלו שיפים הטרוסקסואליים. אלו אינטרקציות הטרוסקסואליות. שמככבת בהן אישה חזקה, מרתקת, דומיננטית. יותר מזה: אלו אינטרקציות הטרוסקסואליות שמדברות בארכיטיפים. and this is litrature for you. או מוטב לומר: ספרות/תרבות פופולארית. אותו רעב סמיוטי קטן שממציא לך חיוכים בלי חתול בכל פינה.

    הבעיה היא שהרבה יותר קל לרעוב למה שמגיע עם התווית הנכונה, עם חותמת אישור מרבנות האינטלקט: רעב כזה שיעמוד זקוף ומצוחצח לצד כל הערגות הנכונות, ולא יגרגר מתחתית הבטן ויביך אותך ברגעים הלא-נכונים. איפה אפשר לקנות כזה איתמר?

23. קצת עבר זמן מאז שbכתבו פה דברים. אחרתי, סליחה (:
    לדעתי, הבאת טיעונים טובים (נכונים או לא זה כבר נתון לויכוח) לגבי ההיבט הנשי והחזק בפאנפיקשן. אני קוראת פאנפיקיים, אבל בתור אאוט-סיידר בתוך הקהילה (או בכל דבר אליו אני מגיעה בחיי שלי…) גם פה אני לא לגמרי בקיאה בכל המושגים.
    בכל אופן, הבאת ניתוח מאוד מעניין של החוויה הנשית כאשר הן כותבות פאנפיק ואני חייבת להודות שיש המון אמת בבעיה שהעלית על הכתיבה בסליישים על עצם והיותן של דמויות נשים בהרבה יצירות, דמויות שטוחות מדי ולא מעניינות, כך שישנו קושי להזדהות עימן ולכתוב עליהן.
    הייתי רוצה מאוד גם להרחיב לגבי האובסיביות הנוצרת בכתיבה (גם של נשים וגם של הגברים) והצורך שלהם לקבל חיזוקים עבור הכתיבה שלהם. לדעתי כל הכתיבה מול הפנפיקים עשוייה להיות דבר מאוד מסוכן משעבד וממכר של אנשים החיים בבועה שלהם שלרוב (מלבד מיקריים נדירים מאוד) במקרה הטוב רק מאות אנשים טורחים לקרוא ואולי רק עשרות, ולרוב רק מספרים בודדים טורחים להגיב להם. וכל זאת לאחר השקעה של שעות על גבי שעות לעיתים גם ימים (יש כותבים שמספרים לפעמים שזה נמשך אצלם חודשים) רק בשביל להוציא את היצירה שלך.
    השאלה העיקרית שלי מכל העיניין הזה, היא למה?
    מדוע אנשים משקיעים כל כך הרבה זמן יקר בכתיבות עבור יצירות ודמויות של אנשים אחרים, ומבזבזים על זה כל כך הרבה זמן יקר. במקום לנסות ולתת ביטוי ליצירות שלהן עצמם?

24. העלית סוגייה מעניינת, אבל אני לא רואה איך היא ייחודית לפאנפיקשן. מאות אלפי אנשים כותבים למגירה, לבלוג או לבמה חדשה. הם מקדישים ימים כלילות לכתיבת הספרות שלהם. בכמה מקרים נדירים, הם זוכים לכמה מאות קוראים וכמה מאות תגובות. כפי שקורה בדרך כלל, הם נקראים על ידי אדם או שניים וזוכים למספר חד-ספרתי של תגובות.

    המצב בפאנפיקשן, אם בכלל, הפוך. מחברת פאנפיקשן כותבת את התכנים שלה לתוך קהילה. אם היא יודעת לבחור במקום הנכון לפרסם בו את התכנים (ואני מודה שזה לא תמיד קורה) כמעט תמיד תהיינה תגובות (בפאנדום העברי המצב בעייתי כרגע, אבל באנגלית, לא קיים מצב שבו תוכן סביר איננו זוכה תגובות). את היצירה שלה יקראו מאות ואף אלפי אנשים אם לא עשרות אלפי אנשים. היא תקבל אינספור פידבקים והומאז'ים והתכנים שלה ייזכרו ויוערכו לאורך זמן. למעשה, מכל בחינה שהיא, הרבה יותר משתלם לכותבים חובבים לכתוב פאנפיקשן.

    מתי זה נעשה בעייתי? במקרה של כותבות שאין שמץ של ספק שהן טובות מספיק על מנת להוציא תכנים לאור. במקרה כזה, אני באמת נמצאת שואלת את עצמי: למה הן ממשיכות לכתוב פאנפיקים. למה לא לזכות בפרסום, בתהילה, בכסף, שכשרונן יכול להקנות להן.

    אבל אלה כותבות מעטות, וגם אז, הכתיבה בתוך קהילה, במקום שבו הפידבק אוטומטי ונרחב, שבו תכנים נחלקים ופעילויות נעשות במשותף, מתגמלת בפני עצמה. שלא לומר: היחס הבעייתי של העולם הלא-וירטואלי לסוגה שממנה נובע עיקר הז'אנר: הרומן הרומנטי.

25. תיארת תמונה מעודדת הרבה יותר ממה שחשבתי שבמציאות קורה. אבל עדיין כל העיניין בלהשקיע כל כך הרבה מחשבה וכתיבה על דבר שלא אתה המצאת, במקום שתפתח את יכולת ההמצאה שלך בעצמך. אני באמת חושבת שכותבי פאפיקים צריכים לדעת לקחת פסק זמן לפעמים מקהילת הפאנפיקים ולהתחיל לעבוד על יצירות orginal משלהם, זה באמת יכול לעשות להם טוב.

26. מסכימה איתך.

    אבל מה שאני בעצם אומרת, הבה נהנה מהפאנפיקים המדהימים (:

27. פינגבאק: תודעה כוזבת » ארכיון הבלוג » עולמות מעוקרים, או לקראת פייסבוקיזציה של הפאנפיקשן