אזהרה: מי שלא קרא את הספרים הרלוונטיים עלול ללכת לאיבוד בפוסט הזה. ליתר ביטחון קחו חבל, או פנס, או לפחות קצת פירורי לחם לפני הכניסה.
"יש עוד דבר אחד שצריך להיאמר. נניח שבאמת רק חלמנו, או המצאנו, את כל הדברים האלה – עצים ועשב ושמש וירח וכוכבים, ואת אסלן עצמו. במקרה זה, הדבר היחיד שאוכל לומר הוא שהדברים המומצאים נראים לי חשובים לאין ערוך מן הדברים האמיתיים. נניח שהמכרה האפל הזה שאת קוראת לו ממלכתך הוא באמת העולם היחיד. אם כך, הוא נראה לי עולם עלוב מאוד. אם חושבים היטב, זה דבר מגוחך. אם את צודקת בדברייך, איננו אלא תינוקות הממציאים משחקים. אבל ארבעה תינוקות המשחקים יחד במשחק יכולים להעמיד עולם משחק המרוקן את עולמך האמיתי מכל תוכן. זו הסיבה שאוסיף לדבוק בעולם המשחק. אני לצדו של אסלן, אפילו אין כל אסלן שיעמוד בראשו. בכוונתי לנהל חיים נרניניים ככל שאוכל, גם אם אין כל נרניה בנמצא. לפיכך אני מודה לך מאוד על ארוחת הערב, ואם שני האדונים והגברת הצעירה מוכנים, נעזוב את חצרך מיד ונצא אל תוך האפלה, לבלות את חיינו בחיפושים אחר העולם שמעל. חיינו בודאי לא יהיו ארוכים במיוחד, אבל האבדה תהיה קטנה מאוד אם באמת העולם הוא מקום עלוב ומשעמם כפי שאת טוענת".
הציטוט הזה, מכס הכסף של ק.ס. לואיס, יופיע על המצבה שלא תהיה לי. במפתיע, רק השבוע קראתי לראשונה את הספר הזה, החמישי בסדרת נרניה. ובעצם עד לפני שנה בערך, כלומר עד הפוסט הזה של דורה, הצלחתי לא לדעת איך בדיוק הסדרה נגמרת. אפילו שהיו בילדותי שנים שלא משנה באיזו שעה היו מעירים אותי, התשובה לשאלה איפה אני הכי רוצה להיות עכשיו ולנצח הייתה תמיד נרניה. חיכיתי וחיכיתי לשלושת הספרים שאחרי המסע בדורך השחר, אבל כשהם תורגמו סוף סוף לעברית, אני כבר עברתי הלאה.
המסלול המקובל הוא להעריץ את נרניה בילדות, ואז להתבגר ולזהות את המיתולוגיה הנוצרית שלואיס שכפל בספרים ולכעוס עליו נורא. את המסלול המקובל הזה לא עברתי. מה אכפת לי שבנרניה מהדהדים אותם מיתוסים ארכיטיפיים שמהדהדים בנצרות? הרבה קוראי פנטזיה מבינים בבוא היום שהעולמות הדמיוניים שבספרים הם ייצוגים של עולמות בנפש. שהמפות של נרניה ווסטרוס וארץ ים מייצגות את הגאוגרפיה של הנשמה. למי אכפת אם גם מתי ופאולוס ולוקאס שרטטו את המפות האלה?
אבל המפה של לואיס מסולפת, צורח הקורא המפוכח. זאת מפה דתית, ואיך את, ששום דבר בחיים שלך לא מתקרב לדת ממטר, יכולה לסבול את ההטפות הנוצריות שלו? התשובה שלי לזה היא התשובה של ויטגנשטיין: שברמת הפרט לא משנה איזו חוברת הדרכה לחיים מונחת מתחת לכרית שלך, משנה רק איך את פועלת על פיה. ההיסטוריה הכללית והאישית שלי מלאה דוגמאות של רודנים חילונים ושל אנשי חן-וחסד דתיים. אני לא מסתכלת בקנקן, הוא לא מעניין. בתוך ספרי נרניה מצאתי משהו חשוב יותר, משהו שהיה בלון החמצן הסודי שלי במשך קרוב לעשר שנים: התקווה שיש מקום אחר, שהעולם אינו תחום בגבולות המציאות הפרוורית הקטנה והמחניקה שבתוכה גדלתי. גם היום, כשאני כבר "גדולה" ויכולה לזהות בציטוט שלמעלה לא רק את הדי משל המערה אלא גם את הנימה הניאו-אפלטונית הנוצרית שנשמעת בו, אני חותמת עליו בשתי ידיים. אם אין מקום אחר, אם העולם הוא באמת מקום עלוב ומשעמם כפי שטוענת מלכת ארץ תחתיות ועמה כל אבירי החולין והרציונליות, אז באמת לא תהיה זו אבדה גדולה אם התקווה הזאת תקצר את חיי.
ועדיין. בנרניה יש לא רק הרפתקאות מופלאות וחיות מדברות ואסלן. יש בה גם כוחות רעים ואפלים, או לפחות כוחות שלואיס מתאר כרעים ואפלים, ולמרבה אי הנוחות הכוחות האלה מזוהים באופן די גורף עם כל סימן של יצריות, שאפתנות אישית וקריאת תיגר על הסמכות העליונה, המיטיבה והכל-יודעת שמייצג אסלן. ומה שמדאיג במיוחד מבחינתי, הכוחות האלה מזוהים כמעט בלעדית עם ההתגלמות של התכונות האלה בדמויות נשיות. יותר מפעם אחת מופיעה בנרניה אשה דמונית שמנסה להדיח את הגיבורים התמים, לערער את אמונתם בנרניה ולצמצם את עולמם לתחומי המציאות הקודרת שיצרה סביבם. בכס הכסף לואיס מגדיל לעשות ונותן לאשה הזאת דמות של נחש ענק.
המסר ברור: אי אפשר לחיות גם במציאות החושית, או יותר נכון החושנית, וגם במקום האחר שנרניה נותנת. מי שרוצה להיות בנרניה צריך לוותר על מדוחי האשה הפתיינית, המינית, ובטח ובטח שאסור לו להיות בעצמו אשה כזאת. צריך לבחור, ובסופו של דבר מדובר בבחירה בין נרניה לבין החיים בעולם הזה. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים.
את המסר הזה לא ראיתי כילדה ואפילו לא כנערה. מה שלא אומר שהוא לא השפיע עליי. ובניגוד למסר הדתי, זה אינו מסר שאני יכולה לפטור כמטפורה שיש לה גם פירושים אחרים. כי גם אם נניח שהמרחב של נרניה הוא מרחב הנפש, ושאסלן במרחב הזה אינו קולה של סמכות פטריארכלית דכאנית אלא קול המצפון והכמיהה לפשר נעלה יותר לקיום שלי, אני לא מצליחה לחשוב על שום פירוש שלפיו הדמוניזציה של האשה היצרית, החזקה והשאפתנית אינה דמוניזציה של הנשיות בפרט ושל היצר, המין והתשוקה בכלל. ואם זה כך, אז המקום שאליו ברחתי בילדותי כדי לנשום גבה ממני מס כניסה גבוה מאוד: הוא דרש ממני להתכחש ליסודות היצריים והנשיים בנפש שלי, ובמובן חזק להתכחש לחיים עצמם.
את הפסקאות שיבואו בהמשך אני כותבת בהיסוס. אני מהססת כי אני לא בטוחה שאפשר לחזור לבית המקדש של הילדות, לפרק ולהשמיד את היסודות המרעילים ולהשאיר רק את היסודות המחיים והבריאים. אני לא בטוחה שאפשר בכלל להפריד בין היסודות האלה. יכול להיות שהיסוד המרעיל הוא בעת ובעונה אחת גם היסוד המחייה, או זה שנתן חיים בעבר. ייתכן שהעוצמה של המיתוס, היכולת שלו להחזיק לנו את הראש מעל המים, נובעת בדיוק מכך שהוא משווה הוד להיבטים האפלים והדכאניים של העולם שנקלענו אליו. ייתכן שנרניה נתנה לי כוח לחיות מפני שהיא הבטיחה לי שתמיד ישנה האפשרות למות.
ובכל זאת אני רוצה לחפש דרך לשמור על הנאמנות לנרניה בלי לחתום על החוזה שמכריח אותי לרמוס את כל מה שיצרי ונשי אצלי. אז אני חוזרת אחורה בזמן, והולכת אל המורה הקדמון של לואיס, אל אפלטון.
בדיאלוג המשתה, אולי היצירה הכי יפה של אפלטון בפרט ושל הפילוסופיה היוונית בכלל, סוקרטס מתאר חוויה כמעט מיסטית של מפגש עם כוהנת בשם דיוטימה (שים לב לואיס, אשה!), שמלמדת אותו כיצד האהבה הארוטית לגוף היפה הקונקרטי היא נקודת הפתיחה של תהליך עידון והתעלות שסופו האהבה הטהורה ליופי המופשט, ליפה כשלעצמו. לכאורה התהליך שדיוטימה מתארת הוא חד כיווני, שכן אחרי שהאוהב מכיר את היפה עצמו, שהוא מקור היופי של כל הדברים היפים שלמד להכירם תוך כדי התהליך, אין לו שום סיבה לחזור אחורה אל הגופים הקונקרטיים שהציתו בו את התשוקה ליופי. למה לחזור לחיקויים אחרי שראית את האורגינל? למה לחזור לאנגליה של הבליץ ובתי הספר הפרטיים האכזריים אחרי שהיית בנרניה? למה להישאר בארץ תחתיות אם אתה יודע שלמעלה יש שמש ואדמה ועצים ופאונים ודריאדות?
ובכל זאת במשל המערה אפלטון מחזיר את הפילוסוף למטה, לעולם המוחשי, עולם הצללים והחיקויים, כדי שימצא בו אנשים כמוהו, ינתק את השלשלאות שלהם ויפנה את מבטם אל האור ויעזור להם לטפס למעלה אל השמש. אחת השאלות הלא פתורות של שנה א' בפילוסופיה היא למה הפילוסוף של אפלטון חוזר למערה, למה הוא לא נשאר להתבונן ביופי העליון שדיוטימה מתארת. למה לחיות אם המוות יפה כל כך.
לא נראה לי שהפילוסוף חוזר למערה כדי להושיע אחרים. אני, בכל אופן, לא הייתי חוזרת בשבילם. לדעתי הפילוסוף חוזר למערה בשביל עצמו. הוא חוזר למערה כי בסופו של דבר ההתבוננות האינסופית ביופי המופשט היא עקרה ומשעממת. כמה אפשר לרקוד עם פאונים ודריאדות? הארוס האמיתי אינו שוכן בסוף המסע אל ההפשטה אלא בתהליך עצמו, במאבק, בליקוט ניצוצות היופי מתוך קליפת החומר. הפילוסוף לא באמת עוזב את הגופים היפים כדי לראות את היופי עצמו: הוא לומד לראות את היופי עצמו בגופים היפים, כל פעם מחדש, והלימוד המתחדש הזה משמר את הארוס, את התשוקה ליופי, כנוכחות חיה בקיום שלו. לא חייבים לוותר על היצר והתשוקה המינית כדי לזכות בנרניה. למעשה התשוקה המינית, היצרית, היא עצמה התשוקה לנרניה, והיצר הוא זה שמביא אותנו לנרניה כל פעם מחדש. אם תרצו יש כאן גרסה אופטימית של המיתוס הסיזיפי: במקום שסיזיפוס יסיים אחת ולתמיד את משימתו ואז ישקע בקיום מנוון של התרפקות על נעוריו הסוערים והמיוסרים, הוא מחדש שוב ושוב את העבודה שנוסכת בקיומו משמעות ועניין.
ומה בקשר לתשוקה למוות? כי בכל זאת, התהליך שדיוטימה מתארת, גם אם אינו חד כיווני וחד פעמי, הוא תהליך של הפשטה, כלומר פרידה מהעולם החומרי, המוחשי, החי, או לפחות פרידה מההיבטים החומריים והמוחשיים של העולם הזה. פרידה מהחיים. ואם כך הרי שגם אם הצלחתי ללכד את היצר עם התשוקה לנרניה, יוצא שבסופו של דבר לא הוכחתי אלא שהתשוקה היצרית היא עצמה התשוקה למוות.
טוב, עם המסקנה הזאת אני יכולה לחיות. לא צריך להיות נערת אימו גותית כדי להאמין שאם אתה לא מת כמה פעמים במהלך חייך, כנראה אתה לא באמת חי אותם.
תודה. רשומה נפלאה.
פוסט מצוין, תודה גם ממני.
בכל פעם שאני קוראת מעשה פירוק והרכבה מדויק כזה, במיוחד כשנעשה על אחד מאותם אבות מזון של ילדותי, התחושה הפנימית שלי היא שלהק בנאים פשט על בית אבן גדול, סימן והעביר אותו לבנה אחר לבנה כמה מטרים הצדה.
וואו. הפוסט הזה מדהים ממש. גם אני שותפה להתלבטות העזה לגבי ספרי נרניה, שעיצבו במידה מרובה את ילדותי וממשיכים להשפיע עלי גם היום. תודה.
ראשית, אכן פוסט מדהים.
שנית, הרשימה הזו על לואיס אמנם לא זכורה לי במלואה, אבל נדמה לי שהיא מצליחה להאיר בצורה מעט מורכבת מהמקובל את היחס הבעייתי בעליל של לואיס למיניות ולנשים
http://www.newyorker.com/archive/2005/11/21/051121crat_atlarge
למרות שאת בדרך כלל מאבדת אותי מייד אחרי התשוקה לעולם אחר, הפעם אני מסירה בפנייך את הכובע: פוסט מעולה.
קראתי ח"י פעמים את כל ספרי נרניה, אי אז, באנגלית, ועוד פעם אחת בעברית, את כל השביעיה, לבן הגדול שלי. יש לו, ללואיס, גם ביקורת מרגיזה על שיטות חינוך מודרניות (נדמה לי שבהתחלת המסע בדורך השחר), והקונפליקט שאת מתארת כל כך יפה, קיים גם ברובד הדמויות: סוזאן, האחות הגדולה, הולכת לאיבוד בעולם הדייטים והבחורים ושוכחת את נרניה, אבל לעומתה, לוסי היא הגיבורה הגדולה של כל הסדרה, זאת שלא מפסיקה להאמין לרגע, שכל הזמן רואה מעבר למציאות המיידית. (ואפשר אפילו לומר שהמשיכה הכמעט חושנית שלה לטומנוס ולאסלן רומזת על סוג של מיניות אחרת…)
ובתור ילד הייתי המום מכך שכולם מתים בסוף, ובכל זאת זה ממש ממש בסדר.
תודה על הפוסט הזה.
וגם, תמיד הפריע לי אצלו, אפילו כילד, סוג של גזענות כלפי "הדרום", במיוחד ב"הסוס ונערו". אבל הגזענות הזאת היתה כל כך מוטבעת אצל בני דורו, שאני מסכים לוותר לו. אם הספרים היו פחות טובים, הייתי הרבה פחות סלחני
מה שכולם אמרו: פוסט מעולה.
אבל.
אבל לא קראתי את נרניה (עדיין, עדיין), ומהפוסט שלך נראה לי שהייתי מתעב אותה. לא בגלל דמויות הנשים, אלא בגלל ההפרדה האפלטונית המעצבנת הזו בין היפה האידיאי לבין חיקוייו החיוורים; הדואליזם הנורא שבו יש גן עדן שם וכאן יש רק הקירבה לגיהינום, הדואליזם הזה גורם לנו לחיות בהיסח הדעת, לחיות בציפייה למוות. אני לא יכול לחיות עם המסקנה הזו.
איזה כיף לי! הייתי בטוחה שאחרי הפוסט הזה תשתרר שתיקת מבוכה, כמו אחרי הרצאה גרועה במיוחד בסמינר מחלקתי.
זוש, תודה על הדימוי היפהפה והמחמיא.
שחר, אלף תודות על הלינק. מאמר משובח ומאיר עיניים. אגב, הוא לא מתמקד כל כך במיניות של לואיס אלא יותר ביחס המורכב שלו לדת. ולדעתי הוא מתיישב יפה עם הקו שניסיתי לפתח כאן.
מיטל, אין מילים בפי להביע את הפתעתי. הייתי משוכנעת שאאבד אותך כבר בציטוט הפותח. הוחמאתי קשות.
איתמר, יכול להיות שנרניה משדרת על תדר שרק ילדים שומעים. או יותר נכון – יש שם הרבה רעש שאולי רק ילדים יכולים להתעלם ממנו. בכל אופן, תמשיך להקשיב כי הדברים שאומר עכשיו למתחזק נאמרים במידה מסוימת גם אליך.
למתחזק – תחזיק חזק כי זה עלול להיות ארוך. את הסוס ונערו לא קראתי ואולי בגלל זה נחסכו ממני הדוגמאות הבוטות לגזענות של לואיס. והביקורת על שיטות החינוך המתקדמות היא בתחילת כס הכסף, הספר שציטטתי ממנו. אגב, בית הספר שמושמץ שם מנוהל כמובן בידי אשה.
מכל מקום, לפי תוכנית האם של הפוסט, שסטיתי ממנה בסופו של דבר, היה אמור להיות כאן אגף נוסף שיוקדש לג'יי קיי רולינג. נכון שהארי פוטר לא מגיע לפסגות הפיוט והשגב שלואיס נוגע בהן לפעמים, אבל אני חושבת שרולינג הצליחה לעשות דבר גדול בסדרה הזאת. היא הצליחה לשמר את הקסם של הפנטזיה ואת היכולת שלה לתת ייצוג למחוזות קשים ועמוקים בנפש (כולל אותם מחוזות שהנצרות נוגעת בהם), והיא הצליחה לעשות את זה בלי המורבידיות, הגזענות, המיזוגניה והשנאה ליצר ולחיים שאופפים את הספרים של לואיס. אני יודעת שהבון טון הוא לקונן על דור של ילדים שלא קוראים את לואיס ובמקום זה מתמכרים להארי פוטר – אני לא שותפה לבון טון הזה. יש משהו מאוד מאוד בריא ומעודד, בעיני, בכך שגדל דור של ילדים שמקבלים מודל שבו הקסם והפנטזיה יכולים לחיות בכפיפה אחת עם התעסקות בשאלה עם מי הרמיוני תלך לנשף הסיום ומי ינצח בקווידיץ'. וזה עוד בלי להזכיר את שלל הדמויות הנשיות והקוויריות המקסימות שהיא יצרה, ואת העובדה שגם בין הדמויות השליליות אין כמעט דמות אחת בספרים האלה, וזה כולל את וולדמורט, שלא מקבלת את רגעי החסד של ההצצה למניעים האנושיים או להיסטוריה האישית שעיוותה אותה.
יש לי ילדה, והיא קוראת הרבה, והיא סוגדת בהתמכרות להארי פוטר ומגלה עניין מסויג בלבד בנרניה. וזה הכי משמח אותי בעולם.
פוסט מקסים. אני מאלה שהתמרמרו על הגילוי הזה שממשיל את נרניה למרחב הדתי-נוצרי, לא מפני שמסיונריות או צדקנות מרגיזים אותי אלא מפני שבאופן כללי אני שונאת שזורים אור מפוכח, מנומק ובוגר על פנטזיות ילדות קסומות ומופשטות. אחד המשפטים שאני הכי שונאת שאומרים לי על שירים לא מובנים זה "את יודעת שזה בעצם על סמים, נכון?" יופי, תודה רבה שהרסתם לי! הנה אני מפליגה במחוזות פנטסטיים ואתם מקרקעים אותי לדימוי פרוזאי של נרקומן צרוד שמתגלגל עם מזרקים. למה לכל משל חייב להיות נמשל, לעזאזל?
אגב, "הקרב האחרון" הוא מהספרים האהובים עליי בסדרה. עם כל ההתכווננות הבלתי פוסקת לנשגב, למשהו שיהיה נעלה מכדי לתאר במילים, שממתין לנו מעבר לפרגוד. ושיזדיין ישו, לא רוצה שידחפו לי עכשיו תיאולוגיה לתוך הטריפ הזה.
רק שלא יעשו גם מ"הקרב האחרון" סרט מטופש.
ואגב, בלי כל קשר לחינוך הדתי שקיבלתי (שתקו!), היצריות כובלת. נשית, גברית, לא משנה, היא חוצצת ביננו לבין הנשגב. לי אישית אין שוב בעיה לשבת לנצח ולטבול באור האלוהי בלי להצטרך לחזור למערה המטונפת והצפופה שמתחת לרגליי. באור הנצחי של האמת מתקלפים כל המחסומים, ביניהם גם אלה שמבדלים "שיעמום" מ"עניין", "מנוחה" מ"מאבק" או "טוב" מ"רע". באור האלוהי כולנו נהיה מגניבים לנצח!
כן כן, שמענו עלייך. כולם יודעים שבסתר ליבך את רק עורגת לאורגיה אינסופית עם כנסת ישראל וזיו השכינה.
ובכל זאת, יד על הלב, את לא חושבת שבלי המלכה הלבנה ומלכת ארץ תחתיות וכו' היה נורא משעמם בנרניה?
מושג ה"שיעמום" שייך לחיים, לא למוות. קשה לבני תמותה להתנער מהתפיסה הארצית של משך זמן, ברירת עיסוקים וכו'. אני מתכוונת שבנקודתהשיא האחרונה של הווייתינו, של השגב המוחלט, אי אפשר כבר להשתעמם, כי שיעמום בהכרח קשור במושגים של זמן וחלל וגחמות פסיכולוגיות או גופניות שבשגב המוחלט פשוט אינם מתקיימים עוד. ולכן אינם רלוונטיים. אין "סדר יום" או "אורח חיים" בעולם הבא, פשוט מכיוון שאין שם "יום" ובטח שלא "חיים".
אז בחיים על פני האדמה אני עורגת לאורגיות, אז מה, זה לא סותר.
לא קראתי את נרניה, ובכל זאת, פוסט מרתק.
יכול להיות שפעם, בימי היידפארק הרחוקים, היית דיוטימה?
הרמס ב., תודה. לשאלתך, אני מנחשת שאתה מתכוון לניק של מישהי מאיזושהי פלטפורמת אינטרנט פרהיסטורית. לא, זו לא אני. ולמען האמת זה גם לא ניק שהייתי בוחרת לעצמי.
לררלי, אני מניחה שאת צודקת, אבל הבעיה שכדי להגיע לנקודה שאת מתארת צריך להזדכות על כל הסממנים הפיזיים האישיים, ובתנאים האלה אני מתקשה לדמיין את עצמי – לא בגלל מגבלה של הדמיון אלא בגלל מגבלה של המחשבה. פשוט אני לא מסוגלת לחשוב על עצמי במנותק מהתחושות הפיזיות שלי. כשאני חושבת על הסיטואציה שתיארת, מי שחווה אותה הוא יצור מופשט שאין שום קשר בינו וביני, וגם אם אהפוך לו ביום מן הימים, נראה לי שהיצור שאהפוך לו אפילו לא יזכור איך זה להיות אני כמו שאני היום. אני מוכנה לפרגן ליצור הזה ולשמוח בשמחתו, אבל השמחה הזו אינה שמחתי.
אמצי את היצור, ז'ניה! הוא חי בתוכך!
כמו מופסה!
אז תודה שהרווחנו גם את המיני פוסט הזה.
מבחינת נרניה, הספר האהוב עלי הוא בכל זאת הנסיך כספיאן, בזכות אותה פיסקה שריגשה אותי מאוד בילדות, בה הנסיך מגלה, דרך המורה שלו, המעט נמוך, שייתכן שהאומנת שלו, שפוטרה, לא המציאה את כל הסיפורים על חיות מדברות וגמדים. (והסוס והנערו הוא גם מהיותר אהובים עלי, למרות הגזענות כאמור)
ואני מסכים לגמרי לגבי הארי פוטר, מאוד מאוד מסכים, למרות שזה כאילו לא חוכמה: ג'יי קיי היא אשה, היא סקוטית, היא לא מגיעה מגישה דתית שמרנית, ואני גם משוכנע שהיא קראה את נרניה והיתה מודעת לכל הבעיותיות של הסדרה – כמו גם ליתרונות שלה. למעשה היה לה עוד יותר קל, מכיוון שהמודל שלה לא היה נרניה, אלא סדרות בתי הספר של אניד בלייטון (ההיא מהחמישיה והשביעיה). בלייטון כתבה כמה סדרות שעוקבות אחרי התבגרות בפנימיות, ובעיקרון, גם היתה שמרנית למדי, מה שמאד הקל על רולינג לבחור כיוון אחר. ויפה אמרת: רולינג לא מגיעה לשיאי הפיוט של נרניה, מבחינתי אפילו יש לפעמים תחושה קלה של גומי לעיסה שנגמר לו הטעם. ובכל זאת אני שמח מאוד שיצא לבן 16 שלי לגדול עם האנרגיה המשחררת של הסדרה הזאת.
אני חושבת שטיעון ה"לא חוכמה" כבר לא תקף לגבי רולינג. בספרים הראשונים היה נורא פופולרי מצד חובבי פנטסיה ותיקים, בעיקר כאלה שקראו כל מיני סדרות על בתי ספר של קוסמים שלא תורגמו לעברית, לעקם את האף ולומר שהיא העתיקה הכל. אבל אני חושבת שאחרי הספר האחרון ברור לגמרי שגם אם היא שאלה בנדיבות מאחרים (והיא שאלה בנדיבות מאחרים, ללא ספק) היא התיכה את החומרים האלה למשהו חדש וייחודי ולאמירה אישית משלה. שוב, אני לא חושבת שזאת פסגת ספרות הילדים והנוער, אבל בעיני זאת חד משמעית התפתחות חיובית בעולם הספרות. (אני יודעת שאתה שותף לדעתי, זה לא ויכוח, סתם רציתי לחדד את הנקודה)
אגב, בעניין הפי.סי. שלה, בסופו של דבר ההסתייגות העיקרית שלי היא בנושא הקווירי. מאוד יפה מצידה שהיא הכניסה סיפור אהבת גברים בנעוריו של דמבלדור (אם כי הסיפור הרבה פחות ברור מאשר נגיד האהבה של הארי וג'יני, או היחס של סנייפ ללילי, לצורך העניין), אבל יש בעיה רצינית בכך שמדובר באפיזודה שדמבלדור התחרט עליה והתייסר בגללה עד יומו האחרון וגם אחר כך. לא נראה לי שזה מודל שמעודד נערים ונערות הומוסקסואלים לחשוב שהם יכולים ללכת על זה. בעניין הזה יש כאן מסר שמרני במסווה ליברלי, וזה די דפוק בעיני.
מכיוון שאנחנו כל כך מסכימים אפשר להמשיך להתווכח. קודם כל, לא ידעתי שכבר היו סדרות על בתי ספר לקוסמים, ובכל מקרה, לא אמרתי לרגע שהיא העתיקה, אלא שהיא התבססה על מודל. כמעט בלתי אפשרי לחלוטין לכתוב בלי להתבסס על מודל קיים.
והחרטה של דמבלדור לא היתה בגלל המימד ההומוסקסואלי, אם אני זוכר נכון, אלא בגלל התוצאות של הקשר הזה שלו. וג'יי קיי דווקא קיבלה נקודות כשהיא הצהירה בפומבי שהוא גיי.
כן, קיבלה נקודות, אבל אני בספק כמה מזה אפשר להבין מהספר עצמו. והעובדה שהחרטה אינה על ההומוסקסואליות (שלעולם לא מוזכרת במפורש) אלא על התוצאות היא שולית בעיני. בין כל הזוגות שמככבים בסדרה הזאת – מבוגרים, צעירים, בני נוער – יש זוג אחד בלבד שלגביו נרמזת האפשרות של קשר הומוסקסואלי, והקשר הזה הוא הרה אסון לכל הנוגעים בדבר. הוא מוציא מדמבלדור את הצדדים הכי אפלים שלו, גורם למותה של אחותו החפה מפשע וגורם לו להתרחק מאז ועד עולם מכל עמדת כוח. זה אפילו לא בסאבטקסט, זה ממש צועק: קשר הומוסקסואלי הוא מסוכן, אין לדעת אילו דחפים אפלים הוא ישחרר ולאן הוא יוביל.
אם היו בסדרה עוד זוגות הומוסקסואליים עם סיפורים אחרים זה לא היה בעייתי כל כך. מכיוון שזה הזוג היחיד (בניגוד לכל היגיון סטטיסטי), יש כאן מסר שרחוק מלהעניק תמיכה ועידוד לנפשות הרלוונטיות.
ואני אוסיף עוד משהו: המסר המרכזי של הסדרה (המסר שדמבלדור עצמו מטיף לו) הוא שהאהבה היא הכוח המגן והמיטיב הגדול ביותר. וכל קשרי הידידות והאהבה בסדרה אכן מיטיבים עם האנשים שמעורבים בהם ומוציאים מהם את המיטב. בכל סדרת הספרים יש רק קשר אהבה אחד שמוביל לתוצאות הרסניות, ואיזה קשר הוא זה? הפתעה: קשר הומוסקסואלי.
הפוסט שלך מרתק. היססתי אם להגיב עליו כי קראתי רק ספר אחד, את הספר הראשון בסידרה, וגם אותו הקראתי לבת שלי, לא חוויתי אותו כילדה.
לא אהבתי. הבת שלי כן. אולי הקסם הזה שמור לילדים וסגור בפני מבוגרים. הפריעו לי הסמכותיות של אסלן, ההקרבה הנוצרית-ישואית שלו, ההערצה אליו, השרירותיות שבה הוא הופיע, הידע המושלם שלו יחד עם הכוחות הפיזיים העדיפים. לא יודעת איך הוא הופיע בספרים הבאים, אבל לא מיהרתי לספרייה להשיג את הספרים הבאים.
ראיתי שהגרגרנות של אדמונד שהובילה אותו לחטוא היא אחד משבעת החטאים הנוצריים והפילטר שלי חיפש עוד מאפיינים ומצא אותם מאוד מהר.
בספר הראשון המוות הוא הפיך. לא ידעתי שבהמשך הוא הופך לקבוע, ואני מניחה שיש בו אלמנטים של חסד או חרטה, רק ניחוש שלי. לא יודעת אם לסוג כזה של מוות כיוונת בסוף, כי לא לשם אפלטון כיוון, אם הבנתי אותו נכון
בדיוק נתנו לי לקרוא ספרון באנגלית של לואיס שמדבר על ההתמודדות שלו עם האבל על מות אישתו.
מעורבים שם גם הרבה עניינים דתיים – רגשות אשם על נישואים עם אשה שהייתה יהודיה לפני שהתנצרה (וגם הנישואים שלה איתו היו נישואים שניים שלה) ובכך בעצם שניהם "כופרים", יחד עם הרבה רגישות ועצב.
זה אגב דמות האשה.
ותודה על הפוסט, באמת מרתק.
די עם התודות האלה נו, מה אנחנו בפולניה?
הספר שקראת והרומן עם הגברת היהודיה מוזכרים במאמר המצוין ששחר הפנה אליו כאן בתגובות. כדאי לך לקרוא את המאמר הזה.
אוי, סליחה. התגובה הקודמת היתה שלי מהמחשב של דנג'ה.
לכן התודות הכפולות…
אישית לי לא איכפת מכל הפרשנויות הנוצריות שעומדות מאחורי הסיפור, אני נהנית מקריאתו הוא מבריח אותי לעולם אחר וטוב שמשאיר בי רושם עמוק ביותר. קראתי את כל התגובות והזדהיתי עם כולן. בתור מישהי שקראה אלפי פעמים את סידרת הארי פוטר אני מוכנה להצהיר על כך שנרניה הוא ספר יותר בוגר ואף יותר אמין ומרשים מקהילת הקוסמים בהארי פוטר…
מה שהעציב אותי זהו סופו המר של הספר האחרון והקרב האחרון; מה שגרם לרגשותי להוביל אותי לאתרך.
הנרניינים שבמשך כל ששת הספרים הפגינו נאמנות כלפי אסלן ולארצם כעת 'בוגדים' באמונתם, ואילו אסלן כאילו מתייאש.
קודם כל, פולניה או לא, פוסט מעולה. הויכוח הזה, על המשמעות של נרניה היום, בקריאה מאוחרת, עדיין רלוונטי בעיני – וכך, למרות שלמעשה אני לא מסכים עם שכתבת, היה ממש כיף לקרוא.
אז לָמה אני לא מסכים: אני, אולי לא מפתיע, עברתי את המסלול המקובל – את הקרב האחרון קראתי שנה וחצי אחרי שהתחלתי את הסדרה, וכבר אז התחלתי לחוש לא נעים, כאילו חבר שגדלתי איתו, מסתבר כמישהו אחר משחשבתי עד כה. בעיני, זהו הספר הגרוע ביותר בסדרה, ולו רק בגלל שעוד אז, בגיל 12, לא אהבתי אותו. שנתיים מאוחר יותר, כשהבנתי את האלגוריה הנוצרית, כבר חשתי תיעוב עמוק. על ההטפה, על המוסרנות הויקטוריאנית הצדקנית, על כך שבכלל הוא העז לנסות להעביר מסר, שהמציאו מבוגרים, בספרים שאותם רק אנחנו אמורים להבין. וגם, אולי בעיקר, על התחושה שרימו אותי. ככה שכאמור, לא מפתיע שאיני מסכים איתך. גם אם היום אני מסוגל להנות מהספרים, ולו רק בגלל שיש בהם עלילה מרתקת, זה לא קרוב אפילו לחוויה של קריאה מחדש בשר הטבעות, למשל.
עניינית, אני לא חושב שהמסקנה שלך, שהתשוקה היצרית היא שאיפה לגן עדן, נכונה. התשוקה לגן העדן, שיש אולי לפילוסוף שחוזר למערה, היא משהו שונה, לדעתי, מהתשוקה היצרית, שהיא בעיקרה התשוקה לאנשים אחרים: לחברה שלהם, להערצה שלהם, למגע שלהם. התשוקה לגן העדן, כמו שאת מנסחת יפה בפסקה האחרונה, היא התשוקה למוות; בעוד שהיצר הוא משיכה לתאוות החיים. הרי היצר החזק ביותר הוא יצר ההישרדות – רק בגללו, בגלל הקול הזה בתוכנו שאומר שאין דבר שחשוב יותר מאיתנו, מהחיים האלו שאנחנו נמצאים בהם, אנחנו מסרבים למות ולהכיר בעולם הבא של לואיס. זה, במובן מסוים, הוא החטא של הגמדים – יצר ההישרדות שלהם היה חזק מדי. ולכן, לואיס, לדעתי, בכל זאת מתנגד לתשוקה, ובייחוד לתאווה ולחמדנות (פחות, לדעתי, לתשוקה המינית; החטא של אדמונד היה,כך נדמה, יותר גרגרנות ופחות תאווה מינית, והחטא של דיגורי היה יותר סקרנות. ובכלל, צריך לזכור שלואיס פונה לילדים, שלהם עוד אין כל כך את היצר הזה).
אגב, בנושא של סוזן, אני דווקא כן מסכים שהחטא שלה הוא השטחיות, ופחות ההתבגרות המינית. בתור ילד, זה היה הרושם שקיבלתי – וכאמור, אני נוטה לחשוב שהקריאה "הנכונה" בספרי נרניה היא בתור ילד.
מצטער על האורך – ושוב, פוסט מצוין.
אני לגמרי בעד הארי פוטר (הרבה יותר מנרניה), אבל אם מדברים על נשים הוא מאד בעייתי בעיני. כי הנשים הן תמיד מספר שתיים. הן רק כמעט. הרמיוני היא השנייה להארי, מקגונגל השנייה לדמבלדור, בלטריקס השנייה לרוע, ואפילו הגמדון שואף החופש הוא בן. כך שיש יותר מדרך אחת לדכא בנות. אפילו אם את אישה וכל היתרונות האחרים.
מרוב חיפזון שכחתי להגיד שהחריגה היחידה היא לילי. כלומר הדרך היחידה להצטיין היא להיות אמא שמקריבה את עצמה. ובכל זאת אין להחרים ספרים בגלל הריאקציוניות של כותביהם. מצבן של הנשים בהארי פוטר פשוט נפלא לעומת מצבן באמן ומרגריטה (השטן במוסקבה) ששם הן רק מארחות ושומרות על הדפים של הגברים. ובכל זאת ספר נפלא.
משום מה תמיד כשמדברים על סדרת הספרים של נרניה, נשמט "אחיינו של הקוסם". רוב האנשים, גם כאלה שקראו את הספרים בסדרה (או רובם, בכל זאת, שבעה) חושבים שהספר הראשון של נרניה הוא "האריה, המכשפה וארון הבגדים".
"אחיינו" אמנם לא נכתב ראשון, אבל כרנולוגית הוא הראשון (שכן הוא מתאר את לידתה של נרניה). ומלבד העבודה שהוא הטוב ביותר בעיני מבין 7 הספרים (ואחריו "כס הכסף" האפל-משהו ו"הסוס ונערו"), הדמות ה"פתיינית" היא דווקא הבן ולא הבת – דיגורי שמצלצל בפעמון ומוציא שדים לחופשי. אבל גם כאן אפשר להגיד שהאפיון שלואיס נתן לדמויות הוא שוביניסטי, רק מכיוון אחר – דיגורי הוא האמיץ, הלא-שקול, ששועט קדימה לעבר ההרפתקאה ואילו פולי היא שמנסה לעצור בעדו, לא מעזה, לא הרפתקנית, שקולה. ובקיצור אישה.
והערה אחרונה לסיום – שתי הסיבות שבגללן אהבתי את "הסוס ונערו" הן:
1. הנערה שרוכבת ביחד עם הגיבור לעבר נרניה כדי להימלט מגורלה המר
2. קצת חופש מנרניה על יצוריה, ומבט לפוליטיקה שמסביב
בתור ילדה קראתי רק את "האריה…" וגם היום אני לא מצליחה לפרוט את הקסם לדת ושוביניזם.
עם ילדיי ניסיתי להמשיך את הסדרה ולא הצלחתי להרגיש שאני ממש אוהבת את הספרים. אולי הארכאיות כי הפנטזיה עדיין מדברת אלי בתור מבוגרת וקראתי את כל ספרי הארי פוטר מהם נהניתי מאוד.
אני תוהה אם הניתוחים המאוחרים האלה תורמים להבנה שלנו איך הקסם פועל. אבל אין ספר שהפוסט שלך מעניין והתגובות גרמו לי לרצות לקרוא את הקרב האחרון ואחיינו של הקוסם שלא הגעתי אליהם.
אלוהים, אני החמצתי את זה לגמרי!
ובכן, זה מאד יפה באמת, ומעניין. אבל זה לא מתקלקל לי. אני יודעת את כל מה שצריך לדעת, ובכל זאת.
אולי ביחס שלי לנרניה, שהוא באמת יחס לגמרי דתי, נשארה הילדה שהייתי – ואל תביני אותי לא נכון, הספרים האלה מלווים אותי גם היום, ואני קוראת בהם לפעמים באקראי, כמו בלוליטה. אף פעם לא הייתי דתייה וגידלו אותי עם משטמה עמוקה לממסד הדתי, אבל אולי דווקא בגלל זה, האמנתי בנרניה ובאסלן (משיחו) בדבקות מוחלטת.
משהו בזה נשאר גם היום. זה כמו שאני תמיד תוהה איך אנשים ונשים דתיים מצליחים להישאר דתיים. המקרה של נשים הוא יותר קל להדגמה. כאילו, אפשר לפרש את הטקסט איך שרוצים, ולהגיד שברוך שלא עשני אישה זה בעצם כי האישה נאדרה משהו משהו. אבל צריך ממש להתאמץ ולהתעקש כדי לחשוב שזה ככה. תמיד אני מסתכלת על זה ומתפלאת. על נשים דתיות שמצליחות ליישב את הדיסוננס הזה.
ואיכשהו כשמגיעים לנרניה, זה מתיישב לי בקלות. כאילו: זה לא אכפת לי. לא אכפת לי מהמשמעויות העמוקות והמביכות של ג'דיס היפה (יעודנו הוא יעוד של רוממות ובדידות) וגלגוליה השונים.
לא אכפת לי כי בתמורה לויתור הזה קיבלתי את החיות המדברות ואת עץ הטופי ואת ההליכה הלא מודעת בתוך האותיות החפורות שאומרות "שם למטה" (אתגר תרגום באמת מדהים, שגדעון טורי גם לימד מתישהו בגילמן ואיך לא יצא לי להיות בזה).
אז כן, זה מאד יפה מה שכתבת. ממש. אני אומרת את זה באמת. אבל טוב לי בנרניה. מה אני יעשה.
(וסליחה שאני כזו עילגת. טמטמת הנקה גאלור).