הפוסט נכתב בתגובה ל"במדינת העבדים".
באחד הקורסים שאני לוקחת העירה המרצה הערת אגב, שהיא ליבה של התגובה הזו. "בשנים האחרונות", אמרה המרצה, "יש נטייה, הנובעת מייאוש מהמוסר האינדיבידואליסטי, לחזרה אל המוסר של היוונים". היא אמרה את זה בהקשר של אריסטו, כך שאני מתייחסת בעיקר אליו.
המוסר האינדיבידואליסטי, או הרעיונות האינדיבידואליסטים, הם שמובילים לאנשים בתגובה של אורן צור לפוסט שלך. אותם אנשים מלכלכים כי זה לא מזיז להם וכי הם חושבים שהם רק טיפה בים. זה לא מזיז להם, כי ההוליסטי, הקולקטיבי, החלק של הים, הוא לא חשוב. רק הטיפות חשובות. במובן מסוים, התפיסה המעמידה במרכז את היחיד משחררת אותו מאחריות ומאפשרת לו להיות בעמדה של "לא אכפת לי".
המוסר האינדיבידואליסטי המעמיד במרכז את טובת היחיד הוא גם שאחראי, במידה רבה, למה שאנחנו מכנים "שיח הזכויות". המרנו את ה"מידות טובות" בזכויות (בראשן חופש הביטוי והזכות להגשמה עצמית), ואת הערכים ההומניסטיים של החובה האזרחית, בערכים אינדיבדואליסטיים של תביעת זכויות מהחברה. אותן זכויות מחייבות מאוד את החברה כלפי הפרט, אבל הפרט יוצא פטור מחובותיו המוסריות, במשמעותן היוונית. הפרט הופך מאזרח המחוייב למען החברה, לצרכן התובע את זכויותיו.
כתבתי על חובות מוסריות במשמעות היוונית, אז אולי מוטב שארחיב בנושא. כשאריסטו כותב על חיים מוסריים, הוא קודם כל מדבר על מימוש עצמי ועל חיים טובים. אנחנו רגילים לפצל בין מושג "החיים הטובים" לבין "חיים טובים מבחינה מוסרית", או "חיים מוסריים". היוונים קשרו בין הטוב הספונטני, היום יומי, לבין טוב במובן המוסרי. ולכן, כשאני כותבת שלפי אריסטו המימוש המימוש העצמי מזוהה עם חיי אושר אני בהחלט מתכוונת גם לסוג הזה של אושר, גם לטוב יום יומי ולחיים של נוחות פיזית, כבוד מהסביבה וכד'. עם זאת חיי אושר הם חיים לפי הסגולה הטובה.
אז מה מאפיין את הסגולה הטובה? ראשית, סגולות טובות מתבטאות בבחירות ובהתנהגויות שלנו – הן בשום פנים ואופן לא מושג תיאורטי. לפי אריסטו אי אפשר להיות טוב מבלי להגשים את הטוב הזה. שנית, הסגולה טובה היא סוג של אתוס, דרך חיים. אין אפשרות להיות ערכי רק לרגע אחד. זה עניין של חיים שלמים, הדורש אימון והכשרה שיש להם מרכיבים פרקטיים ורגשיים.
הסגולה הטובה, לפי אריסטו, מורכבת משלושה חלקים: רצון, עשייה ומטרה.
רצון, כי לא מספיק שתפעל בצורה מסוימת, אתה גם צריך לרצות לפעול כך. אריסטו מדבר על אימון של הרצונות והתשוקות, אל מול האינסטינקטים ואל מול הנטיות הטבעיות (לאהוב בשר, למשל). גיבוש התשוקות הוא פרויקט, מפעל חיים שבמהלכו האדם הופך למושלם יותר, מוסרי יותר ומאושר יותר. תומר פרסיקו כותב בתגובה לפוסט שלך (בהקשר של אכילת בשר) שצריך להיות לא רק בעל מודעות מוגברת, אלא כוח רצון מיוחד (לאו דווקא חזק, יותר במקום הנכון) כדי לבצע בעצמך את אותה תנועה נפשית שחורגת מהמובן מאליו. זה בדיוק מה שאריסטו אומר.
אתה עונה שאדם צריך להשתנות בצורה ניכרת בכדי שיוכל לעמוד בפני עצמו בכבוד, ושקשה לבצע את התנועה הנפשית הזו. "בסוף אקרוס", אתה כותב, "כמו מי שמחליט להתעמל ושורד שבוע". כאן נכנס החלק השני: העשייה (הפרקטיקה של המידות הטובות). אריסטו מדבר על חיים שלמים של שכלול, של לימוד. משמעות העשייה אצלו הנו שכלול היכולת. אמנם ההבנה הבסיסית לגבי מבנה הנפש אותו צריך לחפש והידע על מבנה העולם באים מבחוץ, אבל עם הלמידה, ועם הביצוע, משתכללת היכולת. מרמיט כותב בתגובה שלו שהחתירה הזאת היא מפעל לחיים, לא קמפיין חד-פעמי: "מנסים, וקורסים, ומנסים שוב רק חלק מהדברים, ומתקדמים בצעדי צב, ומתרגלים את המודעות כמו שריר, ולאט ובהדרגה נוצר בסיס מוצק של מודעות שהופך לטבע, לחלק מה“אופי“. ואז ממשיכים ”להיטהר“ ולהשתפר עד אין סוף". זה מה שאריסטו אומר. מבחינתו, הפרקטיקה נמצאת ביחסי גומלין עם ההבנה, והן משתכללות יחד. זהו מאפיין של האתוס, של החיים שהם חיים הדרגתיים של לימוד: הפעולה גורמת לתכונה והתכונה גורמת לפעולה.
החלק השלישי היא המטרה. לפי אריסטו, על מנת לפעול בצורה מוסרית יש להבין את היעדים, ולדעת באילו מצבים נדרשת ההתערבות שלנו בעולם. בחלק הזה יש לתבונה ולהבנת העולם (לידע על העולם) תפקיד קריטי. מרמיט כותב: "אני חושב שהצעד הקשה ביותר, שבו אנחנו נוטים להישבר ולסגת, הוא הצעד הראשון: ההכרה איזה בן-אדם מחורבן אני בעצם. קשה להשתחרר מהשיפוטיות ולהבין שזה שאני רוצה להשתפר לא פוסל את כל מה שהביא אותי עד הלום". ההכרה הזו היא שליש מלהיות אדם מוסרי, לפי אריסטו. ההבנה מה הן הסגולות הטובות, מה הם היעדים אליהם אני חותר.
צריך להבין גם שהכלי של אריסטו הוא כלי שאדם מפעיל על עצמו. זה לא כלי של שיפוט מוסרי למעשים של אחרים, אלא כלי לבדיקה עצמית ושכלול עצמי מוסרי. כאן נכנסת התפיסה היוונית המנוגדת לאינדיבידואליזם: אריסטו מאמין שהאדם הוא חברתי ממהותו ולכן חלק בלתי נפרד מגיבוש התשוקות, מההבנה מה הן הסגולות הטובות, היא הבנה של אנשים אחרים. מדובר פה בשכלול עצמי בתוך מרחב חברתי. אריסטו בהחלט מאפשר ביצוע דברים שלא נהוגים בחברה בה אתה חי, אבל מתוך הבנה שמעשים אלו ישפרו את החברה. לפיו, כשאתה מסגל סגולות טובות, אתה חושב על החברה שבה אתה חי.
המחשבה היוונית לא מפרידה בין אינדיבידואל לחברה. בתפיסה הזו המחשבה על עצמנו גורמת לנו לצאת לחברה. השאלות על עצמנו מפעילות אותנו כיצור חברתי. אין לנו קיום מחוץ למסגרת של חברה, אבל חשוב להבין שההאחדה בין האינדיבידואל לחברה, לא מונעת ביקורת על החברה. אריסטו מדגיש כי חידוד התבונה האנושית, בין השאר לצרכי ביקורת, הוא גם חלק חשוב מהחיים המאושרים, המושלמים, המוסריים. התבונה דרושה על מנת שהביקורת שלנו תתעלה מעבר למה שמקובל בחברה שלנו, על מנת שנוכל לחשוב מעבר לסטנדרטים המוקנים לנו על ידי החברה.
ועוד משהו על התהליך ההדרגתי. לפי אריסטו, מעשה לא נשפט כרע כשלעצמו. אפשר להגיד: "זה מעשה רע שפגע באחרים". אבל כשאנחנו מנסה לקבוע אם המעשה הזה, שפגע באחרים, הוא רע – אנחנו צריכים קונטקסט. צריך להסתכל על כל המהלך שקובע את אתוס העיצוב העצמי. כשאני מעצבת את חיי אני צריכה לקבוע ביחס למעשה: האם הנזק שגרמתי היה מעשה של רוע, או טעות (מעשה טוב שכשל), או שזה הכי טוב שאני יכולה כרגע ובהמשך אהיה יותר טובה? רק אדם יכול לקבוע לעצמו האם מעשה הוא רע, בהתאם למהלך שקבע את המעשה. חשוב להבין שזו לא יחסיות במובן שאנחנו משתמשים במילה. הסגולה הטובה היא אבסולוטית, והטוב הוא אבסולוטי, אבל ייתכן שבתהליך הלימוד אני מבצעת טעויות, וייתכן שיקח זמן עד שאוכל לעשות מעשים שהם טוב מוחלט, כי אני עדיין בתהליך של סיגול ערכים. במובן הזה זו תיאוריה מוסרית שאפשר לאמץ, כי היא לא דורשת ממך לעשות את הבלתי אפשרי. אם להמשיך את דוגמת הקארניבור, אתה לא צריך היום להפוך לטבעוני. אפשר להתחיל מלקנות ביצי חופש, מלאכול פחות בשר. תהליך הפיכתך לאדם מוסרי לא יקרה ביום, הוא תהליך הדרגתי שבו מיום ליום אתה משפר את המוסריות שלך (בשלושת המובנים: הרצון, הפרקטיקה והמטרות).
ואם נחזור לעניין המשרתים, הדגש במקרה הזה לא צריך להיות על "זכויות המשרת" אלא על "מה היא הסגולה הטובה אותה אקיים במהלך יחסי הגומלין שלי עם המשרת". זו הסתכלות אחרת. יש כאן המון בחינה עצמית, אבל כזו שתופסת אותי כחלק מחברה, שרואה גם אנשים אחרים חוץ ממני. והי, אריסטו טוען שזה גם מוביל לחיים מאושרים יותר – לך תדע, אולי אני בדרך הנכונה.
hear hear
תודה על האזכור והלינקוק.
אני ואריסטו אכלנו מאותו מסטינג (-:
למען האמת, ההשראה שלי באה במידה רבה מהצד השני של הaxial age, מנדר הבודהיסאטווה:
http://www.katinkahesselink.net/tibet/bodhisatva.htm
אבל אלה שמות שונים לאותו דבר.
ברוכה הבאה.
פוסט מעניין והצעה מעניינת.
רק לא הבנתי למה המרצה חושבת ש"יש נטייה, הנובעת מייאוש מהמוסר האינדיבידואליסטי, לחזרה אל המוסר של היוונים". למה היא התכוונה בזה?
אני חושבת (ואני מדברת בשמי, כמובן, לא ניהלתי אתה על זה דיון מעמיק) שהכוונה היא לתאר מגמה של פילוסופים שמתעסקים עם תורת המוסר כרגע. לדעתם המוסר האינדיבידואליסטי, המתמקד בתועלות שהיחיד מפיק מהיותו מוסרי, כשל כתיאוריה מוסרית (או כפרקטיקה מוסרית, תלוי איך את מסתכלת על זה). עקב כך, כשאותם פילוסופים מחפשים תיאוריה מוסרית לנהוג על פיה הם נוטים לחזור ולהתבסס על התיאוריות של היוונים (אני מניחה שמדובר בעיקר באריסטו, כי אפלטון קצת בעייתי מבחינה מעשית).
כמה שטחי אפשר להיות? אני חושב שלהשיב בניק הורנבי לפוסט על אריסטו יכול להיות קנה מידה לא רע.
בכל מקרה, ב-How to Be Good הורנבי מתאר עיתונאי מריר בעל טור נשכני (סוג של רענן שקד נניח, אבל יותר מבוגר) שמבין יום אחד כמה רוע הוא מייצר ומחליט לשנות את דרכיו. הוא עושה את זה בהצלחה ניכרת (ואם אני לא טועה יש שם גם הפסקה של אכילת בשר, אבל אל תתפסו אותי במילה). רק שהתהליך הזה מצליח גם להרוס את המשפחה שלו בדרך. אצל הורנבי, כמו תמיד, הסוף הוא מפוייס, והכל איכשהו מסתדר לטובת כל המעורבים. אבל קשה לי, כשאני קורא את מרמיט ואותך להתעלם מההשלכות האלה.
זה לא רק הורנבי, אגב, אני מכיר דוגמה אמיתית של זוג שהתגרש עם ילד בן פחות משנה, ולמרות שאני לא מודע לכל הנסיבות, אני מכיר מספיק כדי להעריך שחלק משמעותי מזה היה בגלל שהאב לא שיתף פעולה במסע ההיטהרות שהאם החליטה לפתוח בו.
טוב נו, כבר הרבה זמן אני מבטיח למרמיט תשובה מקיפה, אולי זה גם יגיע מתישהו.
תודה תודה.
זה כמובן מזכיר את הנאום של קנדי – don't ask what your country ca do for you, ask what you can do for your country.
אני אתעלם מאריסטו (כי אני מכיר רק את הפואטיקה וגם זה בשיטחיות) ואומר שמה שאת מתארת כאן נשמע ממש דתי "כל ישראל ערבים זה לזה" וכו'.
זה כמובן רעיון מאוד יפה, אבל כמו שאמר שחר – זה דורש תיאום והסכמה נדירים בין כל החלקים הערבים. ברוח האוסקר – נדמה לי שבזה התעסק סידר בשני הסרטים הראשונים שלו – במתח הזה בין הדתיות הקהילתית וה"ערבה" לבין אינדיבידואליזם.
משום מה אני לא מצליח להגיב לתגובות.
אז קודם כל פינג ידני:
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=346488&blogcode=8700849
ולשחר: אני עדיין מחכה בשקיקה לתשובה המקיפה. אני מקווה שההתנגדות שלך מתבססת על משהו מעבר למשפחות שמתפרקות. כי לזה כל מה שיש לי להגיד הוא שחבל שהאנשים האלה לא מצאו את עצמם לפני שהם מצאו לעצמם משפחה (תן לי לנחש, הם התחתנו בגיל 20 ואסימון).
אם בנאדם מרגיש שהמשפחה שלו היא חלק מחיים שקריים שחונקים אותו, לפעמים באמת עדיף לפרק. אם ה"היטהרות" נשארת בסוגריים ומתבססת על סממנים חיצוניים, היא בסך הכל תרוץ לפירוק המשפחה, כמו הרבה תרוצים אחרים והרבה משפחות שמתפרקות מכל מיני סיבות.
אבל היטהרות כזאת, למרות שהיא מזוהה בעיקר עם נזירים, לא סותרת לדעתי חיי משפחה – להפך. ועל זה בדיוק כתבתי בפוסט המלונקק לעיל.
תיקון טעות לתגובתי הקודמת : צ"ל
אם ה“היטהרות“ נשארת *במרכאות* ומתבססת על סממנים חיצוניים…
(ואני עדיין לא מצליח להגיב ישירות לתגובות.)
שלום מרמיט! שנים!
אנסה לחדד את דברי קודמיי – עם כל ההערכה והקנאה בקונספט שאתה מציע, כל אחד מאיתנו מכיר כמה וכמה אנשים שמיישמים איזה מודל סגפני של אמות מידה מוסריות קפדניות, ודרך כלל – אם כי זה לא בהכרח אמור להיות ככה – המודל ההתנהגותי הזה סובל מכל מיני תופעות לוואי הכוללות התנשאות, קרירות כלפי אחיך האנשים וגם צביעות מסוימת. אה, ודוגמטיות. חייבים להיות קצת דוגמטיים כדי אשכרה להגיע לנחת מוסרית בחיים האלה. אני שואל – וזו שאלה מאוד מופשטת ולא הכי ברורה אפילו לי – למה אתה חושב שזה ככה ואיך אפשר לנצח את המוקש הזה.
(אני עדיין לא מצליח לשרשר תגובות, אז אני נאלץ לנאום לאומה. סליחה על הבלגן.)
אהלן גונקל. אכן שנים. לפחות עכשיו לא צריך להעמיד פנים שאנחנו מתדיינים על סרטים (-;
השאלה שלך אירונית, כי "התנשאות, קרירות כלפי אחיך האנשים וגם צביעות מסוימת" הם בין הדברים שהקונספט ש"אני מציע" אמור לפתור. למה יש אנשים שזה דווקא מוציא מהם את התכונות האלה? כי טבע האדם חרא. או ליתר דיוק: טבע האדם גמיש כמו חרא על הכביש.
הבעיה מתחילה במילה שהשתמשת בה: "מודל". המציאות הרי בזרימה מתמדת, והמודל של לפני שנייה כבר לא תקף עכשיו. מי שמקדש את המודל ושוכח את הזרימה מגיע לתוצאות העגומות שתיארת. מי שזוכר שכל מודל הוא בסיס לשינויים, מפה חלקית של המציאות ולא המציאות עצמה, יכול לזרום על פני המוקשים האלה בלי להתפוצץ עליהם.
קראולי יקירי התייחס הרבה למוקש הזה. הוא קרא להם "האחווה השחורה" (black brothers) – אנשים שפיתחו attachment לאמיתות שנגלו להם והפכו את המודל שהביא להם את האמיתות האלה (הדוֹגמה) לתורה מסיני, וברגע שהם עשו את זה הם איבדו את הזרימה ואת היכולת להשתנות.
ראה פסקה ראשונה כאן:
http://www.sacred-texts.com/oto/aleph_5.htm
ובמילים קצת יותר ברורות, ראה פסקה שלישית:
http://timestation-z.com/valentinusQliphoticAngel.asp
או במילים של בני אדם (אני מקווה): במהלך התרגול המאגי מגיעים לרגעים של "מות האגו", אבל אלה רק רגעים חולפים. מה שנקרא "אגו" חוזר תמיד במוקדם או במאוחר. מי שמתעלם מהפרט המצער הזה ובטוח שהוא "מואר" עם קביעוּת, מוּעד לנפילה במלכודת ההתנשאות שתיארת.
גם אני לא מצליחה לשרשר לתגובות, אז אענה כאן, לכמה אנשים ביחד…
שחר: מאפיין בולט של תורת המוסר של אריסטו הוא החתירה שלו לתורה ישימה. אחת התוצאות של זה היא ההדרגתיות. קשה לי לקרוא לתהליך כל כך איטי "מסע היטהרות". מדובר בתהליך שינוי איטי ומושכל, שזוגיות בריאה אמורה לשרוד. ובהערת שוליים, אני בהחלט מסכימה עם מרמיט ש"אם בנאדם מרגיש שהמשפחה שלו היא חלק מחיים שקריים שחונקים אותו, לפעמים באמת עדיף לפרק".
אורן: גם מי שחי במרחב החברתי של ימינו יכול לעשות בחירות מוסריות. הדילמות המוסריות נובעות, לרוב, בדיוק מהפער בין היותך אדם מוסרי לבין הסביבה הלא בהכרח מוסרית. אם כולם היו נוהגים בתיאום והסכמה, תוך קהילתיות מושלמת, לא היה צורך בתורות מוסר. השאלה היא לא איך החברה צריכה לנהוג, אלא איך אני צריכה (או צריך, במקרה שלך) לנהוג, בסיטואציות משתנות, כולל כאלו המערבות אנשים שלא נוהגים לפי הקוד שלי. אף אחד לא אמר שאין פה דילמות מורכבות.
גונקל: ראשית, אריסטו מאמין שהאדם הוא חברתי ממהותו, ולכן אימוץ תורת המוסר שלו מחייבת ראייה של אחרים והתחשבות באחרים. התנשאות וצביעות הן לא חלק מהסגולות הטובות לפי התורה הזו (יתר על כך, אצל אריסטו אתה צריך לא רק להתנהג בצורה שאינה מתנשאת או צבועה, אתה צריך לנסות ולתרגל התנערות מהרגשות האלו). שנית, אני לא בטוחה למה אתה מתכוון בדוגמטיות. גם אם אתה מאמין שערכים הם מוחלטים, ברור שהיישום שלהם בסיטואציות שונות הוא שונה. אין ספק שאדם מאוד ערכי עושה ויתורים מסוימים, או שהוא יכול להיתפס כנוקשה לפעמים, אבל דוגמטיות זו מילה גדולה.
אני שמח שקלעתי לדעת גדולים.
ואני מאוד מקווה שאת צודקת, ויש איזושהי חזרה אל האתיקה היוונית, שמשלבת לדעתי בצורה חכמה דגשים אינדיבידואלים וחברתיים.
האמת, עוד כל מני דברים קוסמים לי באתיקה הזאת (למשל: אפשר לתפוס את המסע אל השלמות כמסע רוחני, וזה בולט בעיקר אם נתבונן באסכולות כמו האפיקוראים או הסטואיקנים), ואולי יותר מכל מפתה אותי המסקנה שאפשר לגזור מכל זה, מסקנה שאת מבטאת במשפט האחרון של הפוסט, ושכמו שהיא קוסמת היא גם מסוכנת: שאם אני הולך בדרך המוסרית אני הולך ונהיה יותר מאושר.
לדעתי זה די נכון בסך הכל, אם כי דרושה כאן הגדרה עדינה ומעמיקה של אושר. הצד המסוכן בזה הוא שנתחיל למדוד את מוסריותו של אדם שאנחנו לא מכירים על פי מידת אושרו. והרי זה ודאי לא נכון, שכן, גם אריסטו מודה כפי שכתבת, שמדובר בתהליך הדרגתי, ויכול להיות אדם שמאוד משתדל לנהוג במוסריות, אלא שהוא בתחילת הדרך, ולכן מוסריותו עדיין אינה הגבוהה ביותר, וכך גם אושרו.
אבל זה ההבדל בין מוסר לאושר: להשתדל להיות מאושר לא עושה אותך כבר עכשיו מאושר. להשתדל להיות מוסרי עושה אותך כבר עכשיו מוסרי.
בעיקרון, כבר עניתי במייל, ואין לי כוח לסכם את התגובה שלי. אומר רק זאת: ברוכה הבאה, ויופי של פוסט.
תגובה של מאחרים: הבעיה שנראה לי שאת מתעלמת מנה, שבסופו היא זו שגרמה לנטישת המוסר האריסטוטלי, היא שהשלב הראשון בתהליך המוסרי הוא ההבנה מהי המידה הטובה. כל ההמשך, אותו תהליך הדרגתי של חינוך עצמי, הוא רק חיצוני: כרגע אולי אינני מסוגל לנהוג בצורה מוסרית מלאה, אז רק אקנה ביצי חופש ועדיין לא אהיה צמחוני. זה מזכיר חזרה בתשובה: קודם עושים קידוש, לא מעשנים שבת, לא מקבלים עול מצוות מלא מיד. אבל שלב א' בתהליך הוא קבלה (מלאה!) של העובדה כי אלו המצוות הנכונות. וזה נראה לי גם מזכיר את תהליך הבודהיסטווה – קודם מקבלים את זה שהתשובות של הבודהה הן נכונות, ואז מתקדמים צעד אחר צעד להבנה מלאה שלהם. במלים אחרות, כדי להתחיל את ההתפתחות המוסרית, כל התורות הללו דורשות ממך קודם כל להכיר בראשית הצירים, שהיא הכיוון אליו מתקדמים. כמו שציינת, ראשית זו היא אבסולוטית.
בנוסף, יש לנו מחוייבות לשנות את החברה ולהשפיע עליה, כדי ליצור קיום מוסרי יותר לכולם. עכשיו, מה קורה אם אני ואת לא מסכימים על הראשית הזו, על הכיוון? אני חושש שהכפייה מקופלת בפנים.
ומה האלטרנטיבה, סיון? להניח לכל אחד לנהוג כראות עיניו בשם ריבוי הדיעות וריבוי האמיתות (או ריבוי הראשיות, אם להמשיך בטרמינולוגיה שלך)? קשה להעביר בטקסט גווני קול, כך שחשוב לי להבהיר שזו לא שאלה קנטרנית. זו שאלה שאני באמת מתלבטת לגביה. ברור שמוסר הוא תלוי סיטואציה ותלוי חברה במידה מסויימת, אבל אני כן מאמינה שיש דברים שהם אבסולוטיים. אני לא רצה לכפות על כל הסובבים לי צמחונות, אבל אני בהחלט מתנגדת לרצח על כבוד המשפחה, בכל תרבות שהיא (וסליחה על השימוש בדוגמא הכי דמגוגית והכי קיצונית). כשעוסקים במוסר, קשה מאוד להמנע מהתנגשות של מערכות ערכים, אבל האם זה אומר שאני צריכה, בגלל זה, להמנע מלהתערב? אולי. לפעמים. ואולי לפעמים לא. קרא לזה כפייה, אני אקרא לזה צדק. יש לך דרך אחרת לפתור את זה?