1. ובו משל לא רלוונטי
בסרט mindwalk נפגשים פוליטיקאי, משורר ופיזיקאית בטירה צרפתית ישנה. הם רואים נער משליך פחית. "למה הם עושים את זה?" שואלת הפיזיקאית. "בגללכם," משיב המשורר. אני לא זוכר את הציטוט המדויק, ולכן אסכם. הפניה בגוף שני רבים אינה מכוונת לפיזיקאית והפוליטיקאי, היא מכוונת לפיזיקאית בלבד, ולעמיתיה למקצוע. הראתם להם שסוף העולם אפשרי, טוען המשורר. אנחנו מלכלכים כמו אדם חולה שמסרב להתקלח, כי מה זה כבר משנה. הסוף מעבר לפינה.
מרק הפלסטיק הענק, שמתפרש על שטח הכפול משטחה של ארה"ב, גורם להיפותזה הזו להישמע יציבה יותר ויותר. ובכל זאת, נדמה לי שזו טעות. אני לא חושב שאנשים רבים מאמינים בסוף העולם, יהיה זה אקולוגי או אטומי. ההנחה שבגלל זה אנשים מלכלכים נשמעת לי סבירה עוד פחות. אנשים מלכלכים מסיבה אחרת. הם יודעים שמישהו ינקה.
2. ובו פרספקטיבה
לפני כמה שנים הלכתי עם יאיר בתל אביב. הלכנו והלכנו עד שישבנו בבית קפה אחד. לאחר שהמלצרית לקחה את ההזמנה, יאיר העניק לי פרספקטיבה. אנחנו חברה של נותני-שירות, הוא אמר. המלצרית הזו, כאשר היא תסיים לעבוד, תלך לבית קפה, ומלצרית אחרת תיקח ממנה הזמנה. רבים מאתנו מועסקים כמשרתים במשך 8 שעות ביום, רק בכדי שנוכל לצאת אחר כך, ושישרתו אותנו.
3. ובו רשרוש של פוסט אחר
עבדתי פעם בבית מלון. ככה זה בטבריה. מלונות הם לא מקום לשהות בו בעיר זרה. הם גם. אבל הם גם אשליית אדונים מורכבת, בנויה בקפידה, שבתחתיתה מסתעפים מסדרונות מבאישים, שכר מינימום וטבח ערבי אילם; באמצע ישבנו, פקידי הקבלה, עם אנשי הלובי, הכוסיות של צוות הווי ובידור ואנשי הביטחון, עם שכר המינימום שלנו, נראים מאוד, לבושים במכנס שחור, חולצה לבנה ועניבה מגוחכת; למעלה – אלוהים, אולי.
שנאתי את זה. מרגע לרגע נעשיתי יותר ויותר מיזנטרופ, בגיל שבו ממילא אתה מאמין שמיזנטרופיה היא סוג של סגולה. אנשים ביקשו הכל, דרשו הכל, מפתיחת הלובי בשתיים בלילה, דרך אזעקת איש ביטחון שאינו ערבי (והוא בכלל היה דרוזי), ועד לקונדומים וזונות. שנאתי אותם, והם, ברובם, התעלמו מקיומי. עד שפישלתי. פעם נתתי למישהו בטעות חדר שלא נוקה. על המיטה היו קונדומים משומשים. האשליה הפריכה שתפרנו התפוררה באחת, והוא תבע פיצוי. החדרים צריכים להיות נקיים. לא רק למען ההיגיינה – מלונות אינם היגייניים; הם רחוקים מכך – כי אם גם בכדי להעלים את טיבם. אנשים הולכים למלון כדי להיות אדונים לזמן מה. הם רואים את האנשים האחרים, את המסדרונות הארוכים, שמחברים אחד לשני חדרים זהים לגמרי. אבל הם מצליחים להתעלם. רק קונדומים משומשים יכולים באמת להזכיר לך שמישהו היה שם, על המיטה הזו; שאחריך יבוא אדם אחר. המלון הוא תעשייה של אדנות מזויפת, ולכן הוא ממוקם בקצה ההגיוני של העבודה, בנופש. נופש הוא חופש פלוס אדנות, הוא המקום אליו הולכים המשרתים כדי שישרתו אותם.
4. ובו רשרוש של פוסט נוסף
ומה שמתמיה בכל זה הוא ההיעדר המוחלט של הזדהות. מרגע שיצאנו מהעבודה, אנו לוקים באמנזיה מכוונת. אישה אחת צועקת על הקופאית בסופר, כי זו ביקשה ממנה להניח מוצר שוויתרה עליו בצד, במקום שאינו הקופה. וזו אישה קשת יום, הצועקת. איש מוותר על הטיפ למלצר, בגלל שערמת המזון שלו לא הגיעה בזמן. והמלצר תלוי בטבח, ושניהם תלויים בעומס. הם יודעים את זה. הם פשוט שוכחים.
ואולי זה אחרת. אולי הכעס הזה דווקא נובע מהזדהות. אם אני מסוגלת לעשות זאת, אומרת לעצמה אישה קשת יום, גם הם מסוגלים. לו הייתי אני משרת כך, אומר לעצמו איש, היו מפטרים אותי. הפרולים לא יתקוממו. המציאות סביבם דביקה מדי, ברורה מדי מאליה. במקום לכעוס על האדון, הם מעדיפים להפוך לאדון לרגע, ולכעוס על המשרת. כך מוצדק כעס האדון כלפיהם, כך מוצדקת העבודה המיותרת הזו, שחגה סביב אדונים לרגע; כי כולנו רוצים בתי קפה. וכולנו חייבים עבודות סטודנטים.
5. ובו חופש וחתירה לאושר
קראתי פעם מאמר שכותבו זעם על ג'פרסון. "אנו מאמינים שאין האמיתות האלה טעונות הוכחה: כל בני האדם נבראו שווים, הבורא מעניק להם זכויות מסוימות שאי אפשר לשלול מהם, ובזכויות אלה כלולים חיים חופש והחתירה לאושר," טען פעם האיש, ובכל זאת החזיק עבדים, ובכל זאת.
אבל יש מרחק רב בין ידיעה לפעולה, בין אמונות לבין שחרור עבדים. המציאות דביקה וברורה מדי מאליה. אולי ג'פרסון החזיק עבדים כמו שאנחנו אוכלים בשר, בידיעה שזה כך וכך, ובלי להצליח להשתחרר. אולי הוא החזיק עבדים כמו שאנחנו משליכים סיגריות. לא רק כי יש מי שינקה, אלא כי קשה לנו לעשות את המאמץ, ולהפסיק. כי זהו העולם.
6. ובו פוסט קצרצר ולא קשור על האולימפיאדה בסין
בבלוג של רונן דורפמן נתקלתי בקטע מתוך "אולימפיה" של לני ריפנשטאל. שווה צפיה.
הביטו איך כמעט כולם מצדיעים במועל יד. הצרפתים גם. ההצדעה הזו פרנסה ויכוחים רבים אז, לפני ואחרי. אפשר להבין את הוויכוח, אפילו את המצדדים בהצדעה. האולימפיאדה נערכה בברלין, ויש לכבד את מנהגי המקום. אולימפיאדה אחרת תיערך בקרוב, וכולנו נביט באיזה פרט קטן, לא לגמרי משמעותי, שנים אחר כך, ונתמלא אין אונים.
ולסיום, רוג'ר ווטרס:
כתבת מאוד מאוד יפה.
וההשוואה של החזקת העבדים לאכילת בשר במקומה לדעתי. כפי שמראה ג'פרסון, צריך להיות לא רק בעל מודעות מוגברת, אלא כוח רצון מיוחד (לאו דווקא חזק, יותר במקום הנכון) כדי לבצע בעצמך את אותה תנועה נפשית שחורגת מהמובן מאליו.
משובח ביותר.
שתי הערות:
א. אי אפשר להגיד את זה בלי להישמע קצת מתנשא, אז יסמוך הקורא על הכרות אישית שלי אם קיימת – מהרגע שאתה נעשה מודע לעובדה שפעם אתה משרת ופעם אתה מקבל שרות, אין מניעה לפחות לניסיון לנהוג בהתאם – נדיר שאני מתעצבן על שירות שאני מקבל, בדיוק מהסיבה שנתתי שירות בעצמי.
ב. ג'פרסון, מבחינתו, נהג לפי תפיסתו – עד כמה שזה נשמע מוזר, הוא האמין שכל בני האדם נוצרו שווים. עבדים לא היוו עבורו בני אדם.
אכן. העניין הוא, אולי, שאדם צריך להשתנות בצורה ניכרת בכדי שיוכל לעמוד בפני עצמו בכבוד. התנועה הנפשית הזו, קשה לבצע אותה פעם אחת, ודאי שמספר רב של פעמים. אפסיק לאכול בשר, ואפסיק לעשן, ואפסיק להשתשמ בשקיות, ואמחזר, ואתייחס לכולם בזהירות. ובסוף אקרוס. כמו מי שמחליט להתעמל, ושורד שבוע.
תודה
א. אני חושב שאתה טועה. נראה לי שכולם מודעים לעובדה הזו, ונראה לי שבעבור רבים מדובר בהצדקה לעצביהם. כמו המתעשרים החדשים, האלה שעשו את זה, שעכשיו מביטים בבוז על כל מי שלא הצליח לעבור את הדרך שהם עברו.
ב. אני לא בטוח בכלל שאתה צודק בעניין הזה. נחכה ליוסי?
א. כאן נכנסת ההתנשאות
– וברצינות – אני מניח שיש כאלה שזה גורם להם להיות יותר נחמדים, ויש כאלה שדווקא ההפך.
ב. אני די בטוח, אבל מעניין לשמוע מה יגיד יוסי.
אחלה פוסט. אבל אני חושבת ששכחת להכליל במשוואה את עניין הכסף, שמשחק בה תפקיד חשוב; מן המפורסמות הוא (חח) שכאשר מלצריות הולכות לבית קפה, הן משאירות טיפ גדול. הטיפ הזה הוא התשלום שלהן לסולידריות. אחרי שהן שילמו, הן יכולות להתעמר במלצריות אחרות ככל שירצו. כי מי שמשלם, זכאי לקבל שירות טוב.
אני חושבת שאותו דבר קורה במלונות. אנשים שעובדים קשה משלמים כסף טוב שעבורו טרחו רבות, והם רוצים לקבל תמורה. כי ככה סיפרו להם: מי שמשלם, מקבל.
לגמרי שכחתי מהכסף, זה נכון. אבל אני לא כל כך בטוח איך להתייחס אליו. תיאורטית, הכוונה. אני עוד צריך לחשוב על זה.
אני קצת מרגישה שגנבו לי את פוסט מרק הפלסטיק, באזכור חטוף (חצוף!); ולצימרים של קרן מגיע לינק בחלק שהקדשת לאשליית המלונות. חוץ מזה, יפה כתבת.
ומזל טוב לקים ג'ונג איל
לא כתבת את פוסט מרק הפלסטיק שלך, ולכן חשתי שאולי אזכור חצוף (חטוף!) יהווה תמריץ; ולצימרים של קרן אכן מגיע לינק, ולינק אכן ישנו.
ותודה
ג'פרסון בהחלט ראה עבדים כבני אדם. במכתב ידוע הוא כתב ש"אנחנו מתלוננים על כך שהם גונבים ומשקרים. באיזו זכות? האם לא גנבנו מהם את כל מה שניתן לגנוב?". בספרו היחיד הוא כתב על העבדות: "אני רועד למען ארצי, בזכרי כי האל אל צדק הוא, וכי צדקו לא ינום לעד". במותו שחרר את עבדיו.
פוסט מצויין.
ניתוח מעולה של התופעה הזאת. זה מזכיר לי שב"באור התכלת העזה" עמוס עוז מספר על הסוגים השונים של הסוציאליזם, ואז הוא מספר על א.ד. גורדון ו"דת העבודה". כי הרי מדוע הגיע גורדון לדת העבודה? מכיוון שהוא ראה שבכל סדר חברתי, גם אם נהפוך אותו ונעלה לשלטון את המדוכאים, הם ידכאו את מי שדיכא אותם קודם וחוזר חלילה. צריך לשבור אחת ולתמיד את הפרדיגמה של מנצלים-מנוצלים וליצור חברה שוויונית, וכיצד נעשה את זה? על ידי שנגרום לאנשים לאהוב את העבודה.
ברמה האישית יותר, אני כל הזמן חושב על מה שכתבת כאן. האם זה שאני מתרגז על נציגת שירות הלקוחות של סלקום בגלל תקלות בשירות אני בעצם ממשיך את הדיכוי על ידי היחס שאני נותן לה או שאני דורש את זכויותי כצרכן?
זאת שאלה טובה וראוי להמשיך להגות בה.
תודה.
ולגבי נציגת השירות – אני לא יודע. בד"כ אין סיבה להתרגז עליה. אפשרויות התמרון שלה מעטות, ויש כללים שהיא חייבת לעמוד בהם. אפשר לדרוש את זכויותיך כצרכן מבלי לכעוס, אני מניח; ואפשר לדרוש את זכויותיך כצרכן מבלי לכעוס עליה. ובלי קשר, זכויות הצרכן תמיד נראו לי עניין מפוקפק מעט.
פוסט מעולה.
תהייה לא קשורה:
זו רק אני או שהיטלר נראה ממש מטורף בקליפ של ריפנשטאל? ניסיתי בכל הכוח להבין אם זו פרשנות אנכרוניסטית או לא ולא עלה בידי. (כלומר, נשארתי ממש משוכנעת שלא)
אולי התבלבלת עם וושינגטון, ששחרר את עבדיו לפני מותו.
ג'פרסון מת כשהוא שקוע בחובות. עבדיו ושפחותיו נמכרו כדי לשלם לנושיו.
הוא אכן התנגד עקרונית לעבדות, אך ראה בה בעיה שהמדינה צריכה להתמודד איתה ולהביא לפתרונה באופן שלא יגרום לבעלי העבדים לפשוט רגל.
אגב, לגבי כותרת הפוסט, דווקא לא, כל העניין הוא דווקא בכך שזו מדינת השכירים.
מרקס מדבר איפשהו על כך שהעבד, כיוון שהוא נחשב לכלי או לחפץ כמו המחרשה או הסוס בעוד שהאדון הוא ורק הוא אדם וסובייקט (אולי לא אצל ג'פרסון) – כיוון שכך העבד מבטא את האנושיות שלו, את הסובייקטיביות שלו, את יכולתו להביע את עצמו בפעולה רצונית, על ידי כך שהוא מתעלל בחפצים האחרים, בסוס שלו ובמחרשה שלו, והורס אותם כמיטב יכולתו; ומרקס מצטט כל מיני כותבים בריטיים שמתפלאים באריכות על כך שהעבדים מקבלים רק כלי עבודה קהים וכבדים, ופרדות במקום סוסים, כי אחרת הם יחסלו אותם תוך שבוע (מה שלמרבה האירוניה מוכיח בחזרה את הנחיתות שלהם עבור אדוניהם).
אצלנו, לעומת זאת, כיוון שהעניין מורכב יותר ויחסי אובייקט-סובייקט מתבססים דווקא על הקונספט של שליטה זמנית של אדם בבני אדם אחרים, הנשלטים מבטאים את הסובייקטיביות שלהם לא על ידי התעללות במכונות הקפה, אלא על ידי שהם הופכים לשליטים זמניים בתורם ומתעללים בנשלטים אחרים, מה שאמרת.
חזק. נוקב. קולע.
הדוגמא הכי קלאסית לדעתי היא תעשיית החתונות, שמגלגלת מיליונים רק בשביל הצורך של אנשים להרגיש כמו הנסיך וסינדרלה ליום אחד. בסופו של דבר כל המתנות שהם מקבלים זורמות לכיסוי עלות הערב האחד הזה, ובמקרה הטוב מכסות את העלויות, אבל העיקר שנשאר להם הסרט שבו הם נראים כאדון וגבירה פאודליים.
ולגבי מה שכתבת על "התנועה הנפשית" להפיכה לאדם "טוב" יותר:
אפסיק לאכול בשר, ואפסיק לעשן, ואפסיק להשתשמ בשקיות, ואמחזר, ואתייחס לכולם בזהירות. ובסוף אקרוס. כמו מי שמחליט להתעמל, ושורד שבוע.
לדעתי החתירה הזאת היא מפעל לחיים, לא קמפיין חד-פעמי. מנסים, וקורסים, ומנסים שוב רק חלק מהדברים, ומתקדמים בצעדי צב, ומתרגלים את המודעות כמו שריר, ולאט ובהדרגה נוצר בסיס מוצק של מודעות שהופך לטבע, לחלק מה"אופי". ואז ממשיכים "להיטהר" ולהשתפר עד אין סוף. כי אחרת אין טעם לקיום ואפשר פשוט להתאבד באובר-דוז של טלוויזיה וביג מק.
אני חושב שהצעד הקשה ביותר, שבו אנחנו נוטים להישבר ולסגת, הוא הצעד הראשון: ההכרה איזה בן-אדם מחורבן אני בעצם. קשה להשתחרר מהשיפוטיות ולהבין שזה שאני רוצה להשתפר לא פוסל את כל מה שהביא אותי עד הלום.
אוף, זאת היתה אמורה להיות תשובה קצרה. יופי יופי יופי של פוסט.
בתור נציגת תמיכה אינטרנטית טרייה הפוסט הזה נוגע בדיוק בנקודות שאני מהרהרת עליהן ביומיום לאחרונה. אותי תמיד מצחיק לראות את חילופי התפקידים מייד עם חזרתי הביתה – רגע אחד לא הורשתי להגיד סבבה (נניח), כיוון שאני בצד אחד של השפורפרת, וברגע האחר אני מורשית להגיד כאוות נפשי, בעוד אני יודעת כמעט אחת לאחת מה חושבת הנציגה שמדברת איתי ("אוף, איזו לקוחה מעצבנת").
נותן שירות שהופך ללקוח עשוי להיות חביב יותר, אולם הוא אף עשוי להיות מרושע יותר: אין באמת קשר להיותו נותן שירות, אלא להיותו משוייך לסוג כזה או אחר של אדם. זו דעתי, בכל אופן.
ראיתי את זה עכשיו שוב. הוא נראה פסיכי.
אגב ריפנשטאל, אני לא יודע כל כך מה לומר על הסרט הזה. כלומר, לריפנשטאל היתה זכות יוצאת דופן – אם לבחור את מילותי באי-זהירות – לצלם את האולימיפיאדה הנאצית. קשה לדעת אם דרך הייצוג שלה ממלאת בהוד את האולימפיאדה, או שזה הוואגנריזם של היטלר. בכמה מונומנטליות ניתן להשתמש בייצוג תופעה מונומנטלית?
וואלה. יפה אמרת.
א. תודה.
ב. לגבי החתונה, אני לא יודע. אני צריך לחשוב על זה, אבל יש בכך משהו. כל הטרחה הזו סביב זוג אחד, לערב אחד.
ג. לגבי החתירה, אני מסכים. ובינתיים, אני אוכל בשר. וקשה לדעת עד כמה אתה מתרץ לעצמך, ועד כמה אתה פועל בתבונה.
ד. תודה.
יצא לי להכיר כמה נותני שירות, וכמה מהם היו לקוחות נוראים. את כנראה צודקת לגמרי.
בהחלט פוסט מופתי. תודה.
פוסט מרתק. מטריד במיוחד, כרגיל, הנסיון לצקת לכל זה אורח חיים שיבטא בחירה מוסרית, שלא הופכת את כולם ל"הם", ובאותה נשימה גם את עצמך לחלק מאותו המון.
כל מי שעבד תקופה מסוימת בקייטרינג, ולמד את הריתמוס של אירוע, לא יוכל להתעלם מקיומו בכל אירוע בו יבקר משם והלאה. פתאום אתה יודע להגיד באיזו פאזה אתה – מנות פתיחה, שתייה, עיקריות וכו'. ותדע לקטלג את חבריך לשמחה לפי ההתנהגות שלהם – השתיין המעוצבן, הדודה המתלוננת וכו'. זה חושף אותך ואת משפחתך במערומיהם. קשה.
הפתרון המיידי, לדעתי, טמון במאמץ להתייחס לכל אחד, בכל מצב, כאל אדם שווה לך. יש לנו יתרון, בהיותנו עם הידוע בסגנונו הבלתי-פורמלי, להסתחבק עם כל אחד. זה לא חייב להיות מזויף, זה דבר נעים ונכון הרבה יותר מקורקטיות פוריטנית-קפיטליסטית. המלצר אמר לך את שמו? יופי, אפשר לדבר, אפשר לפתור כל בעיה בלי שתהיה לה השלכה על המשכורת העלובה שלו. המאמץ חייב להיות מצד מקבל השירות. אני כותב, ותוהה האם אני יכול לעמוד מאחורי זה.
את שרשרת המזון המלונאית תיאר בצורה הטובה ביותר ג'ורג' אורוול ב"דפוק וזרוק בפריז ובלונדון". מומלץ.
לגבי העבדים: אדי איזרד תוהה במופע הסטנד אפ שלו, איך כתבו את עשרת הדיברות שאמורות להיות אמות מידה מוסריות אלוהיות, ובכל זאת מוזכרים שם עבדים? אפשר לראות את זה כפשלה בעריכה, או כהוכחה לזה שהכל תלוי פרספקטיבה.
קודם כל מצויין, כמובן, מקווה לקרוא דברים באותה רוח גם בבמה החדשה שלך (כמו שכתבתי).
רק כדי להסיר ספק, אתה לא באמת חושב שהמשל לא רלוונטי ושהאולימפידה לא קשורה, נכון?
ועכשיו לעניין הקונדומים המשומשים.
שמע, קונדום משומש הוא באמת דימוי חזק, הוא חושף בצורה הבוטה ביותר את השקר שמאחורי אשליית המלון, זה נכון. אבל הבעיה היא שקונדום משומש הוא גם באמת גועל נפש, אם על מיטת המלון ואם כשאתה מוצא אותו בין המגלשות בגינת המשחקים של הבת שלך. היה פעם גיליון של כותרת ראשית בנושא קיטש, והופיע שם סיפור שלא ברורה לי מידת הנכונות שלו על הבן של סטאלין שנפל בשבי הגרמני במלחמת העולם השנייה. בין השאר נכפתה עליו עבודה בניקיון המחראות של מחנה השבויים, ובין השאר הוא התאבד בשבי. בכותרת ראשית ציטטו שם טענה לפיה הקיטש הוא הניסיון או היכולת להדחיק את קיומו של החרא בעולם. אז הקיטש הוא אולי גם היעולת להדחיק את קיומם של קונדומים משומשים, ובכל זאת.
פוסט יפה מאוד. אבל (תמיד אני חייב לבוא עם האבל הזה), אבל אני רוצה לשבור קצת את הקשר בין הסביבה ואיי הזבל הצפים ובין ענייני שירות. נראה לי שהסיבה שאנשים מלכלכים היא לא כי ינקו אחריהם אלא 1. ממש לא מזיז להם (וזה לא בגלל סוף העולם, הם הרבה יותר אטומים מזה [ואני הרבה יותר מתנשא…]). ו2. הם חושבים שהם טיפה בים (הייתי מתפתה לקרוא לזה צניעות) – הפלסטיק שאני זורק למים כבר לא ישנה כלום – אני רק אחד. בדל הסיגריה שאני משליך יאבד בין אלפי בדלים אחרים כך שבטח אני לא גרמתי כאן לנזק כלשהו. הסיפור היישן על היין והמים.
תודה תודה
אורוול מתאר את זה נהדר, והוא גם מבטיח בסוף לעולם לא להנות עוד מארוחה במסעדה.
אני די משוכנע שלא אוכל לכתוב דברים באותה רוח גם בבמה החדשה שלי. אני מאפשר לדברים באותה רוח להתפרסם בערוץ שאני עורך כרגע (וגם זה במידה), אבל ככתב פרילאנס יש לך הרבה פחות אפשרויות משחק.
אני חושב שהאולימפיאדה קשורה. ודאי שהיא קשורה, אבל בקשרים הדוקים פחות.
אין לי ספק שאתה צודק בעניין הקונדום המשומש. די הכנסתי מלים למחשבותיו של אותו אדם. ועדיין, מגעיל מגעיל, אבל העצבים הללו היו משונים וחסרי פרופורציה. אלוהים יודע.
ואגב קיטש, אני חושב שזה קונדרה שכתב שהקיטש הוא ניסיון להדחיק את המוות. אני לוויכוח הזה לא נכנס, עדיין לא.
אני חושב שזה מאוד תלוי בבני אדם. אבל נראה לי שלו אנשים אחרים לא היו אוספים את בדלי הסיגריות שלנו, אולי היינו מפסיקים לזרוק. אני לא חושב שאנשים שזורקים סיגריות חושבים על האדם שאוסף אותן, הם פשוט יודעים שהן יאספו.
לגבי הטיפה בים – נראה לי שכיום הטיעון הזה נכון פחות. מדברים יותר מדי על הנושא. אם כבר, הסיבה שאנשים חושבים שהם טיפה בים היא שהם רוצים להאמין בזה. זו בדיוק אותה הסיבה שמאפשרת לעיתונים להמשיך את ה"וויכוח" על ההתחממות הגלובלית. זה ויכוח שאנו רוצים שיתקיים, מגוחך ככל שיהיה, כי הוא מאפשר לנו להימנע משינוי.
מאמר נהדר.