יה! וואו!

נתחיל מהתחלה; כלומר, נתחיל מהערה ארוכה בסוגריים מרובעים; כלומר, ממבוא אפולוגטי:

[אני לא מבין דבר בתיאוריה של צילום או ציור. קראתי את לסינג וזהו. פרשנות של ציורים וצילומים תמיד נראתה לי מפוקפקת. קראתי כמה פרשנויות מעולות, והרגשתי לא בנוח. אם לתמלל את הרציונליזציה, הרגשתי שהמעבר מהמדיום הוויזואלי למדיום הלשוני צריך להיעשות – אם הוא כבר נעשה – באיפוק. אני יודע שישנה מסורת ארוכת שנים של ווירבול הוויזואליה; אני יודע שאם ישנה מסורת פרשנית, ישנה גם מסורת ציור מקבילה, שנוצרה בהתייחס אליה. כלומר, ציורים מצוירים מתוך התכוונות לפרשנות מסוג מסוים; כלומר, ההסתייגויות שלי, לגבי איפוק, מפוקפקות משהו. ועדיין, לא נוח לי. אז הסתובבתי עם הנקודה הקטנה הזו מתגלגלת לי בראש כבר זמן מה, והרגשתי כמו טמבל להעלות אותה כאן. אבל אולי יש בה משהו. ואם אין, אשמח לגלות למה]

אגם קומו, כפי שהוא משתקף מווילה קרלוטה. איטליה. (rita crane, flickr)

1.

העולם יפה. הכל יפה ומורכב. הכל נע בת אחת, ונושם, ומתפזר באלפי וקטורים קטנים לכל כיוון. הכל יפה. הכיעור גם. גם הסתמי. גם עמודי החשמל. במיוחד עמודי החשמל, בעצם.

2.

אבל אני כותב זאת עכשיו, כך שאני חש צורך להדגיש. ואני חש בצורך הזה כי לפעמים שוכחים. רבים שוכחים לרוב. נסעתי באופניים לפני כמה ימים, ושמעתי ילד אומר בפליאה "בלון", ואמו, בקול מתקתק מזיוף, אומרת "איזה יופי". איזה יופי.

3.

אם אני צלם, והכל יפה, ואני רוצה לומר שהכל יפה, אין לי ממש איך. צילום ממסגר, וזה נהדר. מסגור מפנה תשומת לב. אבל המסגור הבסיסי לא מספיק. אם תרצה לצלם יופי, אתה כבול לצילום דברים יפים – כלומר, דברים שנחשבים ליפים – או, שתיאלץ לנסות להדגיש. ואיך תדגיש? באמצעות זווית ופוקוס, באמצעות משחק עם הצבע. כלומר, תיקח את כל היפה הזה, ותעמיד אותו בזווית יפה, כך שכולם יראו כמה זה יפה, מהזווית הזו, שבה רגילים ממילא לראות את היופי שבדבר. אתה כבול לזוויות שנתפסות כיפות ממילא, ולדברים שנתפסים כיפים ממילא. הצורך לתקשר יופי עם קהל לוכד את כל היופי הזה לקלישאות של יופי.

4.

וזו, בעצם, הבעיה שלי עם פליקר.

43 תגובות “יה! וואו!”

  1. אני לא הבנתי למה הכל יפה. והאם יפה-מכוער הוא כמו יפה-יפה. ומה עם האנשים האלה שהם לא יפים אבל הם יפים כשהם מדברים או זזים, כלומר שהתנועה עושה אותם יפים.
    יש כל מיני סוגים של "יפה", בטח כשמדברים על צילום וזוויות צילום וקומפוזיציה ודברים שאיני בקיאה בהם. ויש יפה של מי שיודע "לקרוא" סוג מסוים של יפה, וזה בכלל לא יפה אלא מעניין נגיד או מה. יפה-חכם נגיד. ויש יפה-אפקטיבי, בטח בתמונות.
    בקיצור, לא אבין לאן חתרת.

  2. כי היפה אינו אלא תחילתו של הנורא
    (והמשפט הזה הוא קלישאה לדיון הזה, ואולי גם תחילתו של פוסט תשובה, שייכתב אי שם, לכשיהיה זמן תחת התאנה והגפן). עוד אשוב.

  3. כבר במספר 1 אתה כותב את המילה הטעונה "יפה". בכלל לא ברור לי למה אתה מתכוון כשאתה כותב "יפה", והאם מה שנתפס ככזה בעיניך הוא כזה בעיני. וגם אם הסכמנו על איזשהו "יופי", האם היופי שבכיעור והיופי שביופי הם בכלל אותו יופי? האם נכון להשתמש באותו מושג לשני דברים כל כך שונים? אני מאוד לא מסכימה עם ההנחה שהכל סובייקטיבי, אבל יופי הוא אחד מהמונחים האלו שמקשים עלי להתנגד לסובייקטיביסטים ולרלטיביסטים למיניהם.

  4. אני חושב – או מרהיב לחשוב – שדווקא ברור לך למה אני מתכוון כשאני כותב "יפה". לכל הפחות, ישנם דברים שאת מכנה יפים. אני לא מתנגד לסובייקטיביזם ורלטיביזם של האסתטי, אני אפילו מציין זאת די במפורש ("אתה כבול לצילום דברים יפים – כלומר, דברים שנחשבים ליפים"), אני פשוט חושב שניתן לראות יופי בכל דבר, אם בא לך. וזו הנקודה. עזבי "הכל יפה", זה לא חשוב. אם בא לך לומר "X יפה", ו-X אינו חלק ממה שנתפס יפה בתרבות שלך, איך תציגי את זה בצילום? זו הנקודה כולה.

    נ.ב.
    ובכל זאת, הכל יפה.

  5. ובכן – זה לא משנה איך תציג את זה בצילום, זה מה שאני אומרת. גם אם תעשה הכל כדי להציג את זה כדבר שנתפס יפה בתרבות שלך, יהיו אנשים שלא יתפסו את זה כיפה. ולהיפך – אם תצלם את זה כפי שזה, יהיו אנשים שיתפסו את זה כיפה. בגלל זה אני לא מבינה את השאלה שלך. אנא חדד.

  6. 1.
    אז נניח שיש לי סלולרי עם מצלמה למרות שאין לי, ונניח שאני, מדי פעם, שולף אותו במהירות, כמו אקדוחן מערבון, ומצלם, משהו, אפילו בלי להסתכל לכיוון. ואז אני יושב בבית, ויכול להסתכל על כל התמונות האקראיות (והלא מטושטשות, לסלולרי הדמיוני שלי יש מהירות צמצם גבוהה מאוד), ולראות את היפה בכל תמונה. כל הפרטים הקטנים, הזוויות האקראיות והמופלאות שבהם נתפסו ידה ידה ידה. יופי.
    2.
    ועכשיו נניח שבדיוק כמוני יש המון אנשים שעושים אותו דבר. ועכשיו נניח שכולנו מעלים את זה לאתר מיוחד של תמונות אקראיות: rkcilf. עכשיו, נראה לך שהוא יהיה יותר או פחות מוצלח מפליקר? אני חושב שפחות, אבל אני לא סגור על זה.

  7. האם דוסטוייבסקי היה כבול למילים יפות?
    הכל כנראה שאלה של כשרון ויכולת הבעה. רוב הטקסטים (תמונות, סרטים, ספרים) משאירים אותי די אדיש, לפעמים מגיע משהו שפותח לי חלום לנקודת מבט חדשה. דברים כאלה נעשים בעדינות, בדיוק ובכשרון.

  8. אולי את צודקת. סביר להניח שאת צודקת. אבל צילום ואמנות בכלל יכולים לכוון אותך לאפקט מסוים, למרות הסובייקטיביות האנושית. הבעיה שלי היא שאני לא מצליח לראות דרך ליצור בצילום אפקט מסוג מסוים, אפקט של הצבעה ואמירת "וואו".

  9. אני חושב שפחות גם. כי אם אתה מנסה לתקשר יופי עם אנשים אחרים, לצאת מהמעגל שבו אתה המוען והנמען ביחד, אתה צריך לענות על כללים מסוימים. ובמדיום הוויזואלי, הכללים האלו נוקשים מאוד, לפחות מהבחינה הזו.

  10. דוסטוייבסקי היה כבול לדברים אחרים. מלים, מעצם טיבן, ממסגרות ומדגישות. הן מתארות אלמנטים מהמציאות, וזורקות את כל השאר החוצה. זו לא בעיה לומר שהכל יפה במלים. אתה צריך רק לומר "הכל יפה".

    אבל גם אם בצילום יש דרך לעשות את זה, מעניין אותי לדעת איך.

  11. אני לא מבין למה צילום ופליקר הם מקרים ייחודיים בעיניך. העריצות של הקונבנציה קיימת בכל מדיום, והכניעה לה היא מהוריו של הקיטש. יש הרבה דרכים לומר "הכל יפה" גם בכתיבה שהן לא מעניינות באותה מידה כמו צילום חנפני.

    הדבר היחיד שקורה ברשתות חברתיות של יוצרים זה שהן מעלות את הסכנה של יוצרים פחות מוצלחים או פחות מנוסים להתמכר לפידבק שהם מקבלים כשהם מתמסרים קונוונציה או למאנייריזם של עצמם, כי לא משנה מה תעשה, אם הרשת מספיק מסועפת מישהו יחשוב שזה איזה יופי.
    התהליך הזה מצרף עוד רעש לרעש. הוא לא משפיע על תדירות האות.
    בקיצור – פליקר לצילום הוא כמו במה חדשה לכתיבה. זאת תופעת לוואי של דמוקרטיזציה, ולמרות זאת – הסימנים מבקיעים את הרעש.

  12. זן והמדיום הויזואלי. בדיוק בדיוק. אני מאוד מסכים איתך שבסופו של דבר הכל יפה. אנחנו פשוט לא רואים את היופי שברוב הדברים, ועינינו נמשכות לתבניות ויזואליות שסיפרו לנו שהן יפות. אבל אם מצליחים להשתחרר ולו לרגע מהשעבוד שלהן אפשר לראות שהכל יפה.

    הנה מה שקרה לי לא מזמן כבלעתי משהו שהמליץ לי עליו ד"ר לירי: פתאום התחלתי מאוד מאוד להתענייו בכל דבר קטן שהיה סביבי, ובכל דבר גיליתי יופי אינסופי, שצללתי לתוכו יותר ויותר עמוק, ועדיין לא הצלחתי לרדת לעומקו.

    אבל מה שהדהים אותי הכי הרבה הוא שדווקא נמשכתי לכל מני זוטות שכרגיל לא היו מעניינות אותי כלל. כלומר מצאתי איזה שבלול, ואמרתי לעצמי: "וואו, איזה מגניב יהיה להביט בסלסול של הכונכיה", וזה היה מגניב, אבל הרבה הרבה יותר מגניב היה להסתכל על איזה סדק בריצפה. סדק ללא כל צורה מסודרת או ברורה או כזו שאמורה להיות יפה. נראה היה כאילו יצאתי לקיצוניות השנייה, ופתאום כל מה שהכי מסוטט הוא הכי סתמי, ומה שהכי בנאלי הוא הכי יפה.

  13. "העריצות של הקונבנציה קיימת בכל מדיום, והכניעה לה היא מהוריו של הקיטש" (משפט יפה לאללה, אגב).

    לא טענתי אחרת. מה שכן ניסיתי לעשות זה לתאר קצת מאיך שנראה לי שזה פועל.

    "התהליך הזה מצרף עוד רעש לרעש. הוא לא משפיע על תדירות האות.
    בקיצור – פליקר לצילום הוא כמו במה חדשה לכתיבה".

    כן, כמובן. לא באתי לקרוא לסגירת פליקר. אבל אני חושב שבפליקר מתרחש תהליך מעניין, כי קל מאוד, יחסית, ליצור תמונה שאומרת יופי. ואני הייתי רואה תמונות יפות בפליקר, ולא מצליח להבין מה מפריע לי, מה מבדיל בינן לבין תמונות יפות אחרות. ונראה לי שזה מה שהפריע לי.

    (וכל אי ההבנות הללו של הפוסט שלי אומרות די הרבה, בעצם, על הדרך הכושלת שבה ניסחתי אותו)

  14. רק תיקון קטן: יצא כאילו אמרתי שהיופי היומיומי שלנו הוא תוצאה של הבניות חברתיות בלבד, ואני לא חושב ככה. אני חושב שלרוב יש בו משהו אמיתי. רק שהוא לא סוף הסיפור, זה הכל. כתבתי על הז קצת כאן:
    http://www.notes.co.il/tomer/39201.asp
    איתמר, נשיקות!

  15. נדמה לי שנדמה לך שהצלחת להתחמק מלשאול את שאלת-המיליון "מה זה יופי", ועל אחת כמה וכמה מלענות לה. ובכן, הרשה לי לצטט לך את לסקלי: טעות.

    ראשית, אתה מקבל את התשובה החלקית (והמקובלת) שיופי הוא סוג מסויים של חווייה, כלומר סוג של משהו שמתרחש במישהו ביחס למשהו ברגע מסויים.

    גם אם אף אחד לא מתכוון לבקש ממך, והוא בהחלט לא מתכוון לבקש ממך, כל הגדרה או איפיון לסוג החווייה הזה, עדיין מתבקשת מכאן השאלה, מה צריך להתקיים לגבי מישהו [ברגע מסויים] ומה צריך להתקיים לגבי משהו [ברגע מסויים] כדי שהמישהו יחווה את המשהו כיפה [באותו רגע], ווטאבר דט מינז.

    ובכן, אתה עונה גם לשאלה הזאת. והתשובה שלך לשאלה הזאת נמצאת בקצה קצהו של הקוטב האחד, והצורני לגמרי, של קשת התשובות האפשריות. אתה אומר: צריכים להתקיים [רק] דברים [מסויימים] לגבי המישהו, ואז הוא יראה את המשהו, יהא אשר יהא, כיפה.

    (זו התשובה המנוגדת במדויק לתשובה העתיקה, התוכנית-מהותנית לגמרי: צריכים להתקיים [רק] דברים [מסויימים] לגבי המשהו, ואז כל מישהו, יהא אשר יהא, אם הוא לא עיוור / דפוק / לא-בן-תרבות, יחווה אותו כיפה.)

    אבל אתה אומר גם יותר מזה, הולך עוד צעד אחד לתוך הצורניות. אתה אומר גם מה סוג הדברים שצריכים להתקיים לגבי המישהו. אתה אומר: הדבר היחיד שצריך להתקיים הוא ההחלטה לראות את המשהו כיפה, הבחירה להפעיל את חוויית היפה של עצמך.

    טוב, אני כידוע אדם טהרני, ולכן התשובה הזאת בטהרת הצורניות המוחלטת שלה היא בעיני תשובה מאוד יפה (!) , אבל כמו צידו השני של המטבע, נובעת מכאן בהכרח הקונבנציונליות המוחלטת, השרירותיות המוחלטת של חוויית היופי, ה"לראות כיפים רק דברים שנחשבים כיפים".

    נובע מכך שאדם יחווה יופי ברגע שהוא ייתן לעצמו, או מישהו ייתן לו, או משהו ייתן לו, איזשהו אות שהוא החליט, שרירותית, שפירושו "הפעל את חוויית היופי שלך". האות הזה יכול להיות קונבנציה כללית לגמרי (כמו שזו קונבנציה כללית שפירושו של האות "כוסאמאשך יא בן זונה" הוא "הפעל את חוויית ההיעלבות שלך"), והוא יכול להיות קונבנציה פרטית לגמרי (כמו המשפט המילולי "הפעל את חוויית היופי שלך" עבור איתמר), והוא יכול להיות קונבנציה כללית-במידת-מה, אבל הוא תמיד יהיה קונבנציה, כלומר שרירותי.

    [הבהרה אחרי קריאה שנייה של עצמי: אני מתכוונת שרירותי כמו המסמנים אצל דה-סוסיר, כן? כמו שאף צליל הוא לא יותר חתולי-מהותית מצליל אחר, ולכן הבחירה ב"חתול" כאות לחתול היא שרירותית כמו כל בחירה אחרת, כך אצלך שום דבר הוא לא יותר יפה-מהותית מדבר אחר, ולכן הבחירה בעלים-יבשים-מתערבלים-על-הכביש כאות ליופי היא שרירותית כמו כל בחירה אחרת.]

    זו לא בעייה של פליקר. זו הבעיה של האסתטיקה הצורנית שבה אתה מחזיק.

  16. מה אתה, פסיכולוג קוגניטיבי? הקונבנציות משתנות, ובפרט מתרחבות, כל הזמן

  17. אדרבא. הקונבנציות, בפרט בצילום, משתנות, ובפרט מתרחבות, כל הזמן. מה הן היו, לעומת עכשיו, ב1890? ב1960? ב2000? למען השם, באף אחד מהשלושה הן לא כללו פוטושופ.

  18. טוב, יתכן והתגובה הראשונה שלי הייתה סוג של התחמקות. בעצם אני די חושש מלהכנס לנושא הזה, כי זה משהו שאני עוסק די באינטסיביות כבר יותר מעשור.
    עבורי צילום (אגב, לדעתי צילום סטילס הוא צורת אומנות די נחותה שמתקשה לרגש אותי)מתיישב בין המילים למוסיקה. מצד אחד הוא ישיר – פעולתו על הצופה היא מיידית ובלתי רצונית, ומצד שני הוא לא מופשט, אלא קונקרטי כמו משפט.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>