המניפסט הראשון של הדאדאיסטים (ויקיפדיה)

איפשהו באמצע מלחמת העולם הראשונה התחילו כל מני קבוצות מודרניסטים לשרבט את המניפסטים שלהם. רוב המניפסטים האלו עוסקים באופן שבו יש לכתוב שירה, אבל נראה שהם שימשו, בה במידה, כדי להסביר לאנשים כיצד צריך לקרוא אותה, את השירה החדשה. ללא המידע הזה, המטא-ספרותי, השירים של הפוטוריסטים והאימאז'יניסטים, האקמאיסטים והקונסטרוקטיביסטים היו נראים כמלמול לא סדור, חסר טעם, של משוגע יהיר. המניפסטים שימשו כמורה נבוכים, מערכת המנמקת כיצד לכתוב את השירה החדשה, וכיצד לקרוא ולהעריך אותה.

זו לא היתה הפעם הראשונה שבה ניסו לשכתב את חוזה הקריאה של הציבור, הדבר הזה שגורם לנו לקרוא "חוה" בעיתון ולא לחשוב שמישהו התכוון לרמוז לחוה אימנו.זו לא היתה הפעם הראשונה, אבל המגוון הפך אותה למשמעותית. הספר "מניפסטים של מודרניזם" מציג כ-15 תנועות ספרותיות שונות. "כ-15" כי קל להתבלבל בספירה.

כתוצאה, הערכת שירה נעשתה עסק מתסכל, השמור בעיקר לבורים ואניני טעם. קשה לדעת כיצד השיר המסוים שאתה מחזיק רוצה שתקרא בו, אילו קונוונציות אסתטיות להחיל עליו. ועתה, לך תבחין בין טוב לרע.

ובכל זאת, בדרך כלל יכולת לדעת כיצד לקרוא משורר או ספר. ואם לא ידעת בתחילה, היית מתחיל לקרוא באגד הדפים שלפניך, והשירים היו רומזים, לאט ובמצטבר. והנה בא "לורם איפסום".

***

אמנות אסקי. מכאן

"לורם איפסום" (גילוי נאות: אני מכיר את הנבל המכנה עצמו "מחבר") בנוי מ-507 קטעים בני שלוש שורות, שמופרדים זה מזה במספרים. אין ביניהם שום קשר, לפעמים. לפעמים יש. אתה קורא שירה, חושב שנגמר, והוא ממשיך במספר הבא. אתה קורא את המספר הבא, חושב שממשיך, ואז הוא נגמר. או שלא הבנת.

[019]

איזה קטע הבנאדם הזה
העלו מחירים, אה?
בטח

לפעמים זה רק ציטוט, כמו שלעיל, ולפעמים זו שירה, מהאם-אמא של הקונוונציות:

[194]

הכאב מתחדד
ברצינות
לא פשוטה

ולפעמים זה שניהם:

[139]

רק עשה לי טובה
בלי יסורי מצפון
אוקי

[146]

תסתכל לשם
לא לשם לשם
לשם לשם

ולפעמים זו בדיחה סתם, ולפעמים זה הרבה יותר מזה. אבל לא בזה העניין, בזה העניין: עליך להחליט לבד, משיר לשיר, אם מדובר בשירה או חידוד או ציטוט או שלושתם. במובן הזה, זו לא שירה, זו גם שירה.

וזה כיף. אפשר כמעט לחוש את המוח נאנק, כשהוא מתאים את עצמו מ-178 ל-179, מחליט כמה קשב להקדיש ל-032, וכמה מותר לקרוא אל תוך 401. לפעמים זו שירה מעולה (331), ולפעמים לא (333), אבל כך או כך זה מגניב לאללה.

וזה גם יותר מכך. כי כך, בערך, גם עובד האינטרנט. טוקבקים, פורומים, בלוגים, אתרי תוכן, לחץ-כאן-למידע-נוסף, אודות, קישורים-נוספים – הפשיטו מהם את העיצוב ואת הרגלי הקריאה, ותקבלו ערימת טקסטים, שרומזים על עצמם. טוקבקים שאומרים – אני טיקבוק; בלוגים שאומרים – אני בלוג. אם תכניסו אותם לסדרת שירים בשלוש שורות, תקבלו משהו מלורם איפסום. ונראה לי שזה חלק ממה שהספר הזה מנסה לעשות, לחפש מה מכל המלים הללו הוא גם שירה.