דברים שנישאו אתמול בקמפוס תל אביב בעצרת המשותפת לסטודנטים, מרצים וסגל זוטר נגד הפרטת האוניברסיטה:
אומרים שהסטודנטים הם הנפגעים הגדולים ביותר מהשביתה. ואני אומרת לכם, כסטודנטית שרוצה ללמוד, שהשביתה שאנו נמצאים בה היום היא רק קצה הקרחון. בתור מי שלומדת כאן זו השנה הרביעית, אני יכולה לספר לכם על השביתה האמיתית. זו שמתרחשת בכל הקמפוסים, יום יום, שעה שעה. השביתה הזו שאני מדברת עליה היא סמויה מן העין, אך מזיקה בהרבה מכל שביתה אחרת. השביתה הזו מתרחשת דווקא כשכולנו נמצאים בכתות ולכאורה לומדים. והשביתה הזו היא לא של המרצים, ולא של הסטודנטים, גם לא של הסגל הזוטר – אלא של האוצר. של האוצר, ושל הסניף המקומי שלו – הנהלת האוניברסיטה.
באתי לאוניברסיטה ללמוד, וגיליתי – כאן שביתה. גיליתי שאי אפשר לקיים דיון בכיתת תרגיל של שבעים תלמידים. גיליתי שאי אפשר לכתוב עבודות כשהספריה לא קונה ספרים חדשים. גיליתי שמשנה לשנה יש לי פחות ופחות קורסים לבחור מתוכם. שמעתי מחברים שלי שחוגי הלימוד שלהם נסגרו, כי הם לא היו רווחיים מספיק. במסדרונות התחלתי לפגוש יותר ויותר סטודנטים שלומדים בתכניות חוץ תקציביות – תכניות שבהן משלמים סכומי עתק תמורת תואר שני במינימום זמן ומאמץ, וברמה אקדמית מפוקפקת. גיליתי שמרצים בכירים יצאו לפנסיה, וצעירים לא באו במקומם, בגלל הקיצוץ בתקני המרצים. גיליתי שחברים שלי בחוג להנדסה מגישים תרגילים רק בשלשות – אותם אנשים שאחר כך יבנו את הגשרים בארץ הזאת. ואפילו שמעתי על מרצה אחד בחוג לפיסיקה שנאלץ לקיים את שעת הקבלה שלו בשירותי הבנות בבניין מדעים מדויקים – בחיי.
באתי לאוניברסיטה במחשבה שאני מגיעה למוסד אקדמי וציבורי, שמטרתו יצירת ידע והנחלת ידע לחברה. אבל בארבע השנים שבהן אני נמצאת כאן, גיליתי שהשביתה של האוצר שוברת את כל מה שציבורי באוניברסיטה, ואת כל מה שאקדמי באוניברסיטה. האקדמיה אמורה לתפקד כמוסד ציבורי במימון ציבורי הפועל למען החברה, ולא להיכנע לתכתיבי השוק. אלא שבשנים האחרונות האוצר וראשי האוניברסיטאות עושים יד אחת להפריט את ההשכלה הגבוהה בישראל.
ומשעה שהאוניברסיטה מתחילה להיות מנוהלת בתור עסק פרטי, היא מפסיקה לראות בסטודנטים משכילים וחוקרים לעתיד, ורואה בהם מקבץ ארנקים שניתן לרוקן אל תוך התקציב שלה. שערי האוניברסיטה הולכים ונסגרים בפני הציבור: כבר היום, חברים שלי שאינם נהנים מתמיכה כלכלית של ההורים מתקשים לעמוד בדרישות שכר הלימוד. ואם יעלו אותו עוד, אז שביתת האוצר תנחל את הצלחתה הסופית – אוניברסיטה לעשירים בלבד. שלא לדבר על הקהל הרחב – באוניברסיטה הציבורית של פעם, השיעורים היו פתוחים לשומעים חופשיים. כעת השיעורים מתנהלים בדלתיים סגורות, והכניסה אליהם מותנית בתשלום. באותו האופן, כל מי שמידפק על שערי הספריות ללא תעודת סטודנט או סגל מוצא את עצמו מול השומר והקופה הרושמת.
כידוע, לא רק באוניברסיטאות החינוך הציבורי בישראל נמצא במשבר. לא במקרה צועק רן ארז כבר שבועות מעל הבמות שסך השעות שקיצצו לתלמידי בתי הספר מסתכם בשנת לימודים שלמה. בשש השנים שבהן קרה הדבר, אצלנו בהשכלה הגבוהה קוצצה אוניברסיטה שלמה: 800 מרצים בכירים הלכו הביתה, ואחרים לא באו במקומם. בבתי הספר בחרו בדרך הקלה להתמודד עם המצוקה, והורידו דרמטית את הרמה של מבחני הבגרות. גם אצלנו, בעקבות הקיצוצים באה ירידה בדרישות האקדמיות – עם פחות שעות לימוד לתואר, פחות סמינריונים להגיש, ויותר ויותר בוגרי תואר שני ללא תזה. וכך יותר ויותר בוגרי תיכון זכאים לתעודת בגרות – על אף שנכשלו במבחנים הבינלאומיים. בקרוב אצלנו: בעתיד הנראה לעין, תואר באוניברסיטת תל אביב יהיה שווה פחות מתואר באוניברסיטת לטביה.
אכן, הבעיה היא אותה בעיה: נרדמנו בשמירה. שתקנו כשההפרטה החלה לנגוס בחינוך ובהשכלה הגבוהה. אבל גם הפתרון הוא אותו פתרון – המאבק על החינוך הוא מאבק אחד. האוצר כמעט הצליח במהלך ה"הפרט ומשול": בתחילת הסמסטר המורים שבתו, התיכוניסטים ישבו בבית; המרצים מחו על השחיקה בשכרם, ואנחנו הסטודנטים משכנו בכתפיים וחיכינו לפברואר – המועד שבו הבטיחה הממשלה לדבר איתנו על העלאת שכר הלימוד. כולנו שיחקנו היטב לידיים של האוצר, שקיווה לשבור אותנו בדיוק כך: מגזר אחר מגזר.
ואז התחיל לקרות משהו אחר. תלמידי התיכון החלו לצאת מהבית ומהקניון, והצטרפו למורים המפגינים. גם אני וחבריי לבשנו שוב את חולצות המאבק האדומות, ויצאנו להפגין עמם. כאשר המרצים הושיטו לנו יד לפתיחת חזית משותפת, נעלנו יחד איתם את שערי הקמפוס – בתל אביב בשבוע שעבר, ובחיפה החל מאתמול. כמו אחינו הצעירים בתיכונים, אנחנו מבינים שהאינטרס של המורים שלנו לקבל שכר הולם הוא גם האינטרס שלנו לרמת הוראה ראויה. המרצים בתורם מתחילים להבין שאין טעם בהעלאת שכר ללא החזרת התקנים שקוצצו, ויותר מכך, שהחזרת התקנים היא אינטרס משותף להם, לסגל הזוטר ולסטודנטים. אם אין תקנים למרצים, רמת ההוראה נפגעת, למתרגלים אין אופק תעסוקתי והסגל הבכיר הופך לארגון פנסיונרים שכוחו הולך ופוחת.
ההפגנה המשותפת היום היא צעד נוסף בכיוון הנכון – צעד שבו כולנו מצהירים על מחויבותנו אלה לאלה. אסור שזה יהיה הצעד האחרון.
השביתה של האוצר היא השביתה היחידה שאותה אני מציעה לשבור בצווי מניעה – אבל אלה צווי מניעה שכולנו צריכים להיות חתומים עליהם – מורים, סטודנטים, מרצים, סגל זוטר, תלמידים והורים. צווי המניעה הללו קוראים: צאו מכאן. חדלו להפריט אותנו לדעת, די לקיצוצים חסרי התבונה. האוניברסיטה היא שלנו, בתי הספר הם שלנו. יחד אנחנו קוראים לאוצר: סיימו את השביתה שלכם!
יפה אמרת. ובכלל, אני בעד לינץ'.
מה שאמרת בדיוק.
כל הכבוד. תודה רבה, ותודה גם ליוסי על הפוסט הקודם (מה זה, ווינט? עושים ריפרש והנה פוסט חדש!). אבל איפה ההפגנה היום?
לחץ זמן, בלגן, איפה ההפגנה? לחץ כאן: http://www.blogmorim.com/?p=306
Forbidden
You don't have permission to access / on this server.
חלק גדול מהתגובה שלי לפוסט "המאוורר" רלוונטית גם לכאן. אולי הפוסט הזה פחות מתלהם (וחלק מההתלהמות היא לגיטימית בדברים שבע"פ), אבל הנקודה החשובה כאן היא הקישור המופרך בין המשבר הכלכלי של האוניברסיטה (שמתואר כאן בצורה מדויקת) ובין המונח "הפרטה". כדי לא לחזור על עצמי ולשעמם את כולם: חוסר התייחסות לשיקולים כלכליים הוא חלק לא מבוטל בקריסה הכלכלית של האוניברסיטה. זה מה שהביא לכך שלאוניברסיטה לא היה כסף לקנות אפילו ספרים. זה לא אומר שכל דבר צריך להיבחן רק דרך השקל. אבל ההתנגדות לכל שיקול כלכלי בניהול האוניברסיטה (שזה בעצם מה שנאמר כאן ביציאה נגד "תרבות ההפרטה", מילה שמשתמשים בה בצורה לא נכונה), היא, לכל היותר, ילדותית.
אנא סמן בטקסט "התנגדות לכל שיקול כלכלי"
אנא סמנ/י בטקסט התייחסות חיובית כלשהי לשיקול כלכלי / צעד מוצע ריאלי לפתרון המשבר.
הטענה שלי היא שההתנגדות ל"הפרטה" היא בעצם התנגדות לכל שיקול כלכלי.
לא נראה לי.
אז מקצצים, זה נכון.
אבל במה מקצצים?
במחשבים מקצצים? ברפואה מקצצים?
בכלכלה מקצצים? במנהל עסקים מקצצים?
לא.
מקצצים במדעי הרוח, כי זה לא מביא כסף, כי זה לא פרקטי, כי למה לשלם לאנשים לנתח ספרות כשאת הניתוחים שלהם אף אחד לא יקרא חוץ מאנשים אחרים ששילמו להם לנתח ספרות, ובכל מקרה זה לא יביא לסופרים וספרים טובים יותר, אז מה הטעם?
אם מישהו רוצה להשקיע את כספו האישי שלו על מנת לממן את השטויות האילו – שלא תורמות דבר – שיבושם לו.
למה המדינה צריכה לממן את זה?
ואל תגידו לי תרבות, שיממנו תיאטרון, לא לימודי ספרות ופילוסופיה ומקרא.
דיר מזל.
א) גילוי נאות – החתומה על הטקסט שעליו הגבת היא תלמידת תואר שני ב*פסיכולוגיה*. ahem, כמו שאומרים הצעירים.
ב) במחשבים כן מקצצים. מנהל עסקים לא רלבנטי כי זו יחידה שלמה שמתנהלת כתכנית חוץ-תקציבית ענקית (זאת אומרת, מין מכללה בתוך האוניברסיטה. אנשים משלמים שכר לימוד כזה וכזה, ואת הכסף משלשלים לכיסה של חברה פרטית, ולא לתקציב האוניברסיטה). וכן, אימי הקיצוצים מרחפים גם מעל לראשה של הפקולטה לרפואה. על החוג לרפואת שיניים שמעת?
ג) הבנת הנקרא: אני מצטטת מן הטקסט – "גיליתי שמרצים בכירים יצאו לפנסיה, וצעירים לא באו במקומם, בגלל הקיצוץ בתקני המרצים. גיליתי שחברים שלי בחוג להנדסה מגישים תרגילים רק בשלשות – אותם אנשים שאחר כך יבנו את הגשרים בארץ הזאת. ואפילו שמעתי על מרצה אחד בחוג לפיסיקה שנאלץ לקיים את שעת הקבלה שלו בשירותי הבנות בבניין מדעים מדויקים […]". – רוצה לומר, לפניך כמה דוגמאות לפגעי הקיצוצים דווקא באגף המזרחי של הקמפוס. יש לי דוגמאות למכביר בעניין ואשמח לשתפך במייל המצורף. אבל בואי לא ניכנס לזה, כי הרי באת לפה לכעוס על הספרותניקים. הא לך:
ג) חבל שלא הזדהית, ולו בקווים כלליים. היי, אני איה ואני דווקא כן לומדת ספרות, וכעת הרשי לי לחלוק עלייך. המדינה צריכה להשתתף במימון הלימודים שלי, ועוד איך, וכנ"ל לגבי לימודי פילוסופיה, מקרא, היסטוריה של הרעיונות, בלשנות, ארכיאולוגיה, לימודי מגדר ושאר "הבלים" הומניסטיים. מדוע? והרי אפשר לשאול גם את ההפך: בשביל מה, מזל, צריכה המדינה לממן לימודי כלכלה, הנדסת חשמל, ביוכימיה? ובשביל מה לה להתקיים בכלל, אם כל שאיפותיה מסתכמות בחתירה לאיזון תקציבי.
אני רוצה להאמין שגם את מסכימה שחברה זקוקה ליותר מבוני גשרים ומתכנתים, ושגם בעינייך חיוני שיהיו פה תרבות, ערכים, שיח וביקורת. כנ"ל ברמה האישית – הרי יכלו לטעון באזנייך שגם קניית ספרים היא בזבוז, ובכל זאת את (כנראה) קונה אותם וגם "מבזבזת" זמן בקריאתם. למה?…
כמו בחיי היחיד, ידע ויצירה קולקטיביים הכרחיים לקיומה של חברה, וללא הביקורת, המחקר והדיון הפתוחים בהם כשלעצמם ובהם בזיקה לעולם – אלה שמתרחשים בחוגים ההומאניים – נישאר עם חומר תעמולה בנוסח ברית המועצות וסין. ולכן, תפקיד האוניברסיטה הוא לא רק להכשיר בעלי מקצוע וחוקרים-ישומיים, אלא גם ליצור אנשים חושבים, שפה לחשוב בה וגם מרחב שבו מותר לחשוב ולבקר מבלי לחשוש מפיטורים (להלן: תקנים, מהסוג ש-800 ממנו קוצצו בשש השנים האחרונות).
אפשר לבקר את הדיסציפלינה הספרותית ולטעון שהיא אטומה ומתנשאת, ושהדיונים הפנימיים שלה מזינים רק את עצמם. אבל זה דיון אחר. גם לגביו אני לא מסכימה איתך: דווקא אנחנו, הספרותניקים, מעורבים במאבקים חברתיים ופוליטיים פי אלף מפרחי הכלכלנים למיניהם, וגם זה לא מספיק בכלל, כמובן – אבל העובדה היא שהמקום שמעודד ומפרה דיון ערכי, פוליטי, חברתי ותרבותי הוא הפקולטה למדעי הרוח.
דווקא במצבה המדאיג של הדמוקרטיה הישראלית, ולנוכח ניצניה האולי-מאוחרים מדי של ההתעוררות האזרחית שניכרת היום, אני מתקשה להבין את רצונך להמית את הסיכוי להמשיך ולצמוח מכאן. נראה שזה מה שקורה כשלוקחים את האי-גיון ה"ניהולי" של האוצר ומכפיפים לחלוטין שיקולים אקדמיים לשיקולים הכלכליים. ולא היא: יש לקחת אותם בחשבון זה לצד זה, שהרי גם בפקולטות הריאליות וה"רווחיות" יהיה שגוי לוותר על החירות האקדמית, זו שבשמה יכול היה אלברט איינשטיין בשעתו להשתעשע, על חשבון התקן שלו, ברעיונות שלא נראו יישומיים בחצי שקל, וסופם ששינו את העולם.
אבל הרי לא בזה העניין. את ואני מתווכחות כאן על רעיונות ואידיאלים שמכסים על האמת: שהרי אינך אומרת שאין זכות קיום למדעי הרוח, אלא רק כופרת בחובת המדינה לממן אותם. למה? כי את יודעת שלך יהיה כסף לקנות ספרים וספרים-על-ספרים מהסוג שאני (אולי) אכתוב כחוקרת. אנשי האוצר ומצדדיהם מסוגך אינם מכריזים שיש לשתק את חיי הרוח של המדינה, הם רק מוכנים למנוע אותם מהעניים. וזאת המשמעות האמיתית של הקיצוצים במדעי הרוח (כאמור – לא רק בהם…). ולכן המאבק שבמסגרתו נכתב הטקסט שנגדו הגבת נקרא "המאבק להגנת ההשכלה הציבורית" (http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=512103). השכלה גבוהה היא זכות חברתית של כל אזרח במדינה הזאת, וכנ"ל לגבי תרבות ורוח.
שבוע טוב ותשואות למי שקרא את הכל (!)
aYa
את רגילה לומר את המילה האחרונה, מה?
את אומרת אמת, אבל לא את כל האמת, ואת חוטאת לרוח האמת.
אז מקצצים גם במדעים מדוייקים והנדסה, נכון.
אבל לא קרוב אפילו לקיצוץ במדעי הרוח.
בנוסף, חלק מהתוצאות שאת מתארת הם לא תוצאות של קיצוץ, אלא של גדילת כמות הסטודנטים.
כמה סטודנטים למדו לתואר ראשון לפני 20 שנה? כמה לומדים היום? זאת בלי להזכיר בכלל את המכללות, שגם להן חלק נכבד בעוגה התקציבית.
מה שקורה הוא שיש הרבה הרבה יותר סטודנטים, ובלי הרבה יותר כסף שיתחלק ביניהם.
אז אני מזל ואני לומדת פיסיקה.
המדינה צריכה לממן לימודי חשמל וכימיה, כי אותם אנשים עוברים אחר כך לתעשייה ועובדים בעבודות הקשורות למקצוע שלהם ומרוויחים המון כסף למדינה. גם לעצמם, זה נכון.
ואני מסכימה שצריך יותר ממתכנתים ובוני גשרים.
צריך ספרים וסופרים.
האם לימודי ספרות יוציאו סופרים טובים יותר?
כמה מהסופרים המוערכים בארץ למדו ספרות?
כמה מהפיסיקאים המוערכים למדו פיסיקה? אה, כולם.
אני גם בהחלט לא מסכימה שמדעי הרוח מפתחים את האדם בצורה כלשהי שהמדעים המדוייקים לא. את רוחשת מיומנויות וידע, את לא הופכת לבן – אדם טוב יותר. זה בדיוק הזבל הסנוביסטי שגורם לאנשים לתעב את היומרות של מדעי הרוח.
אני גם לא מאמינה שספרותניקים מעורבים יותר. את אומרת את זה כי זה מה שרואים מהביצה (הספרותית) שלך. אבל זה די נפוץ שאנשים חושבים שהם מרכז העולם.
עכשיו, רפורמת שוחט היא גרועה. ממש גרועה.
העלאת שכר הלימוד היא טעות, וחוזים אישיים למרצים ושכר דיפרנציאלי למרצים זו בדיחה גרועה שבאמצעותה אנשים מנסים לחלק כסף לחברים שלהם ולהפוך לעובדי קבלן את כל השאר.היא עוד תהרוס את כל מה שטוב באקדמיה.
את נלחמת פה בפנטומים ואנשי קש. העניים, שעליהם את מתיימרת להגן, לא קוראים את ה"תרבות" שלך. אם כבר הם ילכו לתיאטרון, או מוזיאון, או הופעה מוזיקלית. הם לא יקראו את ההסבר הפוסט – מודרניסטי על ההשפעות של טבח כפר יאסין על ספרי דור תש"ח.
תשואות.
מזל.
זה נהדר שכל טיעון מסתכם בסוף בדי עם ההבל הפוסטמודרני שלכם (גם אם זה בכלל לא קשור למה שאיה תרי או מישהו כאן אמר) – מעיד מה מידת ההיכרות שלך עם מדעי הרוח אם זה מה שאת חושבת שעושים שם.
זה מסביר אולי למה את חושבת שאין להם ערך. כנסי לכמה קורסים (כשיהיו) – לא הייתי רוצה לחיות בעתיד הטכנוקראטי שאת מנסה לקדם.
את מניחה שתי הנחות שגויות:
א. תועלת היא דבר מדיד תמיד
ב. ניתן לראות תועלת בשנים הראשונות שלאחר הלימודים.
מדעי הרוח אמנם לא מייצרים ליין של מהנדסים, אבל הם מפרים את השיח הציבורי. הם לא מפרים אותו רק על ידי ייצור סופרים, למשל, אלא גם על ידי דיבור, לעתים פטפוט סתם, על כל מני דברים. מה הטעם בזה? מניעת סטגנציה. החברה שלנו חושבת על עצמה, על מה שהיא כעת, מה שהיא היתה ומה שהיא רוצה להיות. המחשבות הללו אינן חסרות תועלת, פשוט לא ניתן למדוד את התועלת הזו ביחס לעליית המדד.
כל זאת, כמובן, מבלי להזכיר את התועלת מהסוג שלך, המדידה, שניתן להפיק ממדעי הרוח. אם נדמה לך שניתן לייצר אינטיליגנציה מלאכותית מבלי להבין איך אנשים חושבים, קוראים, מדברים, את טועה; אם נדמה לך שניתן לייצר תוכנות תרגום מבלי להבין איך בנויה השפה, ואיך אנו מבינים אותה – את טועה; אם נדמה לך שניתן לעסוק במשפטים מבלי לעסוק בפרשנות – את טועה. אם נדמה לך שניתן לעסוק במדע, מבלי לאמץ מצע פילוסופי מסוים – את טועה ומטעה. התער של אוק'הם הוא מונח מהתיאולוגיה, ויסודות המחשבה המדעית לא החלו אצל ניוטון.
אלו לא אנשי מדעי הרוח שמלאים ביומרות, זו את. לא אנו אלו שחושבים שצריך לבטל את כל מה שאנו לא עוסקים בו, זו את. תשואות.
תשואות אינדיד. (!)
האמנם תתני לי לומר את המילה האחרונה? P:
גרסת הסייל-אאוט לילדי הגן:
באופן גס, העיסוקים הנעלים בעולם מתחלקים לשניים. אלה שעוזרים לאנשים לחיות, ואלה שנותנים להם סיבה לחיות.
ויש גם את אלה שמנסים להבין איך אחד מהצדדים האלה עובד. ותובנות כאלה הן בעלות ערך חומרי ולא חומרי. אפשר אפילו לומר שהנסיונות להבין דברים כאלה יותר לעומק הם אחד הדברים שמניעים את הציוויליזציה שלנו מקדמת דנא (וגם מקדמת דנ"א).
אבל אפילו מדענים פונדמנטליסטים במיוחד,יסיימו את לימודיהם, יגיעו לעבוד בעבודות של ילדים גדולים ופתאום יגלו שחברות (מסחריות ואנושיות) קמות ונופלות על דברים כמו תרבות, ניהול ידע, תקשורתית ועוד כל מיני עניינים בינתחומיים שאת הרעיונות המרכזיים שלהם שואבים לרב ממדעי הרוח (לעתים קרובות בעקיפין, בתיווך מדעי החברה).
המחקר במדעי הרוח אכן נראה חסר ערך כשמסתכלים עליו מאותו מרחק ששרברב מסתכל על תורת היחסות.
נ.ב. דמגוגי:
במבט כלכלי טהור, תאונות דרכים מאוד טובות לכלכלה – הן יוצרות תגובת שרשרת של עשרות הזדמנויות פרנסה לבעלי מקצוע, מחזיקות תעשיות שלמות, מעודדות צריכה ועוד. זה מוזר מה שקורה כשרואים את העולם רק במשקפיים האלה.
טוב, (מפשילב שרוולים).
ניגש למלאכה.
מפרים את השיח הציבורי. קשה לומר. זה לא בדיוק מסוג הדברים שקוראים עליהם בעיתון, או בטלויזיה. תעיף מבט פה בבלוג זה ממש, ותמצא עשרות ביטויים ומילים שמקומם לא יכירם בשיח הציבורי דה – פקטו.
אולי התכוונת מרחיב את המחשבה? את כמות הדברים שאפשר לדבר עליהם?
אם כך, גם מתמטיקה, למשל, עושה זאת. יש הרבה דברים שאני תופסת את עצמי פתאום ואומרת – על זה לא הייתי חושבת בלי הלימודים. אבל אני מוכנה לקבל את הטיעון הזה, בניסוחו המחודש.
אולי אני מסתכלת על זה לא נכון, ואני פשוט אסביר מה לא נוח לי עם מדעי הרוח.
היומרה המדעית. איזה ניסויים אתם עושים? למה זה מדע? (לא מדעי החברה)
הניתוק. לא הכל, נכון, אבל המון. המון המון המון המון. המון הוא פשוט דו – שיח של אקדמאי אחד אומר ככה ופילוסוף אחר אחרת, אז בואו נתחלק לשתי מחנות ונשמיץ אחד את השני, הנושא עצמו לא חשוב, ולא יגיד כלום לאף אחד אחר.
הסירבול. למה לנסח רעיונות בצורה מסובכת כשאפשר שלא?
היוהרה. שוב, לא כולם, אבל יש הרבה שמאמינים שמי שלומד מדעי הרוח הוא אדם טוב יותר, מעורב יותר, שלם יותר וכהנה וכהנה, בניגוד ל"מהנדסים" ו"בוני הגשרים" שהם בסך הכל שרברבים עם תואר, ואין שום דבר מחשיבה אמיתית במה שהם עושים.
אז כן, יש דברים טובים גם, כנראה. הם מתחבאים לא רע.
למה שחברות פרטיות לא יממנו את התלמידים,
למה אין סולם סכר בהתאם להישגי הפרופסורים (במקום לפי ותק ופרוטקציות)
משרד האוצר מנסה שהאוניברסטיאות יסכימו לתנאים מינימיילים תמורת כל הסכומים שהם נותנים להם.
והם לא מוכנים לכלום
צריך להסתכל גם על הצד השני.