בזמן האחרון מתפרקות לי התיאוריות. זו דרכן של תיאוריות. אתה יודע שהן מסגרות מכלילות, שמפשיטות את המציאות לרזולוציה מסוימת, והן נכונות לרזולוציה זו בלבד. אתה יודע את זה, אבל זה עדיין לא נעים לראות בעיות שנסגרו זה מכבר, נפתחות מחדש. זה נכון במיוחד עבור תיאוריות שהנחת עליהן את מיטב כספך, כמו כל תיאוריית הדובר-מוען-נמען שרצה כאן לאחרונה.
קרן תיארה שתי בעיות (בעצם יותר, אבל זה יבוא אח"כ). האחת היא הזקן באוטובוס, שמדבר את אותו הדיבור לכל אדם. השניה היא הגבול הבאחטיני, מתי מפסיק אדם לדמיין את הנמען, לשרטט את השיח, ומתי הוא מתחיל לדבר. בעצם, זו אותה בעיה. בעצם, גם קרן כתבה זאת. אבל הזקן המדברר הוא נקודת התחלה טובה.
התיאוריה אומרת כך: אדם רוצה לדבר. הוא מדמיין נמען, ומתאים אליו את הדיבור. הוא גם מודע לשיח, ולכן מתאים גם אליו את הדברים. מי שירצה יוכל אפילו לשרטט את זה בדיאגרמה נחמדה, ואם יתקל בקשיים בגבול שבין השיח לנמען המדומיין, הוא יוכל לתקוע גבול שרירותי, ולטייח אותו ברציונליזציות.
התיאוריה הזו מדמיינת אותנו כיצורים משוכללים מאוד. כאשר אנו מדברים, אנחנו מדמיינים נמען, מדמיינים אותו מדמיין אותנו, ולעתים מדמיינים אותו מדמיין אותנו מדמיינים אותו ('למה הוא נעלב?' תהה לעצמו המוען). לפני הדיבור אנחנו מקימים בובת בבושקה כבירה ובדיונית, רפלקסיה מטא-תקשורתית מורכבת, שמעצבת את המשפטים והמלים לתבנית ברורה אחת.
וזה כנראה נכון, במידה. או, מדויק יותר, זה נכון פוטנציאלית. אבל הזקן באוטובוס מראה משהו אחר. אני לא חושב שהזקן מנהל מונולוג, כי אני לא חושב שאין לו נמען. יש לו נמען, אבל הוא דבר מה קוביסטי ואמורפי, שלא משתנה מאדם לאדם. זה גם אינו מונולוג משום שהזקן בעליל מנסה ליצור קשר. זה לא מונולוג, זה פשוט זקן שלא מצליח או לא טורח לשנות את הנמען המדומיין שלו בהתאם לאדם הממשי שעמו הוא מדבר; ואולי זה זקן שמצליח לדמיין אדם אחר, אך לא יודע איך לדבר אחרת. הוא לא מצליח להבין, להרגיש, את היחס שבין הנמען המדומיין למטרת הדיבור למלים שבהן הוא משתמש. הוא מדבר כך כי הוא אדם של שטיק אחד, שלא יודע כיצד עובדים שטיקים אחרים.
הבעיה השניה היא בעיית הגבול. משפט דיאלוגי לגמרי הוא משפט לא קיים, אומרת קרן, שכן לא יהיה בו צורך; המוען ידמיין את השאלה והתשובה, ואת התשובה לתשובה והתשובה לתשובה הזו, עד שלא יהיה טעם בדיבור.
זה, כמובן, לא כך. אנחנו מדמיינים עד גבול מסוים. אנחנו עוצרים מתישהו, ומתחילים לדבר שוב. הגבול הזה, נדמה לי, הוא גבול היכולת. הוא המקום שבו אינך יכול או חפץ עוד לדמיין את הנמען. ואני חושב שבדרך כלל הגבול הזה הוא קצר מאוד.
ב"אל המגדלור" יש קטע מקסים שבו מר רמסיי חושב. וירג'יניה וולף משתמשת בדוברת כל-יודעת, מה שמקנה לה חופש אדיר באופן ייצוג מחשבות הדמויות. החופש הזה מאפשר לה, בין השאר, לפלרטט עם מבעים משולבים, וכך קשה לדעת איזה חלק מהטקסט הוא ציטוט של מחשבותיו של רמסיי ואיזה חלק הוא סיכום של וולף. כך או כך, הלז חושב. הוא חושב פילוסופיה, והוא מתוסכל כי הוא לא חושב מספיק עמוק. אלא שהטקסט לא משתמש במטאפורת העומק, הוא משתמש במטאפורה קווית. מר רמסיי מצליח לחשוב רק עד האות ל' (נניח, אני לא זוכר). הוא יודע שיש אנשים שחשבו כבר עד מ', ופעם בדור יש מי שחשב הלאה, חצב את דרכו לע'. הוא מגיע עד ל', והוא מתוסכל.
אני אוהב את הקטע הזה. אני מכיר גם את ההרגשה, את התחושה שהגעת לגבול. אתה יודע שיש יותר, אבל אתה לא מצליח לגשת לשם. נראה לי שהגבול הזה קשור ליכולת שלנו להחזיק, בו זמנית, מספר קטגוריות ידע שונות, מספר נוסחאות שונות, מספר פריטים שונים של עולם מיוצג. אנחנו מקימים מחשבה, וככל שהיא מתגבשת כך היא תובעת מאתנו כוח מעבד חזק יותר. אנחנו מנסים להחזיק את המחשבה הזו בראש, ולחבר אותה למחשבה אחרת, אבל המחשבה הקודמת מתחילה להישכח, והקצוות שלה נעלמים. אנחנו מנסים להחזיק מבנה אמורפי בראש, ובכל פעם שאנו מנסים לשדרג אותו הוא מתחיל להתפורר.
דוגמא אחרת: הדגים של מונטי פייתון. ב"משמעות החיים" מופיעה חבורת דגים באקווריום, ששוחים מצד לצד ומברכים זה את זה ב-"Morning". הם מגיעים לקצה האקווריום, חוזרים, ושוב מברכים זה את זה. דגים זוכרים קצר מאוד. וגם אנחנו כך, רק בטווחים אחרים.
מה אם זה כך גם בדיבור; אנחנו לא בונים את כל מבנה התקשורת, רק חלקים מעומעמים שלו. במקרה שמתעורר הצורך, אנחנו מדמיינים יותר. אולי זה מה שקורה כאשר נעשים חשדנים, מתחילים להקדיש יותר תשומת לב לנמען. מה אם אנחנו לא יכולים להחזיק את כל המבנה התקשורתי הזה בשעת שיחה, זה תובעני מדי, יותר מדי כוח עיבוד, יותר מדי מולטי-טסקינג. מה אם המבנה הזה בכלל לא נמצא שם כשאנו מדברים, הוא רק נמצא לפרקים, בין משפטים, שגם חלק מהם אנחנו מתחילים מתוכננים, עם עץ תחבירי מופשט שנמצא מעל הכל, ושוכחים את התכנון לקראת האמצע – את מה שרצינו להגיד, את למה רצינו להגיד את מה שרצינו, את המקום שבו מתחיל הלוואי ומסתיים המושא.
מה אם דיבור מתנהל בעצם, בעולם הקטגוריות שלנו, כמו שנעה הטירה מ"הטירה הנעה"; משהו גדול ומדדה, שעם כל צעד מתווספים לו מבנים קטנים, צינורות קיטור ודודי שמש, ומבנים אחרים נספים אל גופו. אנחנו מדברים ושוכחים, ונזכרים שוב, ומתכננים, והולכים לאיבוד בפסוקית.
ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור
לא מסוגלת לנסח עכשיו וגם אין לי זמן, אז בלי ניסוח: זה נורא יפה, וזה נורא נכון וחשוב ואני מזדהה עמוקות, בעיקר עם הגרעין, עם הגבול של מר רמסיי ועם מה שכתבת עליו בפיסקה הבאה(כתבתי פעם פרוס ליעקב רז ובמרכזו התזה שהמאפיין היסודי של ההייקו הוא שהוא מכיל את המורכבות המילולית הרבה ביותר שיכולה להיות נוכחת במלואה בתודעה בו זמנית, וביליתי אחר כך זמן מה במשחק במחשבות על כמה מורכבות התודעה יכולה לתפוס, על ההשלכות של זה). כך גם עם היישום של זה לדיבור. זו נקודה מעולה. באמת. אבל היא לא מספיקה בעיני, כלומר, כדי להוציא מהבוץ שבתוכו מצאתי את עצמי ולתוכו ניסיתי למשוך גם אותך/ם. וכיוון שאין לי זמן וניסוח וכו' אני אצטט את הנימוק מויטגנשטיין (לא יודעת איך זה קורה, אני חושבת שהוא טועה טעות עקרונית איומה ואפילו בדיוק בטקסט שקודם ועוקב למשפטים שאני מצטטת, ובכל זאת אני שוב ושוב מוצאת את עצמי משתמשת בו), המחברת הכחולה עמ' 68: "למשפט יש מובן רק כרכיב במערכת של שפה; כביטוי אחד בתוך תחשיב. כעת אנו מתפתים לדמיין את התחשיב הזה, כביכול, כרקע קבוע לכל משפט שאנו אומרים, ולחשוב כי אף על פי שהמשפט הכתוב על פיסת נייר או הנאמר עומד במבודד, הרי במעשה המנטלי של החשיבה התחשיב נמצא שם – כולו בגוש אחד […] כולו נוכח בה בעת." – פיתוי מוטעה, כמובן. רוצה לומר, אתה לא מודע לכל השיח במלואו כל פעם שאתה מדבר, אתה לא מדמיין את בן-השיח לעומק כל פעם שאתה מדבר, ובכל זאת אתה יוצא מתוך עמדה שנטועה בשיח, שנטועה ביחס אל בן-השיח. גם אם אתה לא מודע לה במלואה, גם אם קשה או אפילו בלתי אפשרי עקרונית לנתח אותה במלואה. והעמדה הזאת היא בלתי אפשרית בעיני – כלומר, בלתי אפשרי בעיני כרגע להבין איך אפשר לתפוס שם עמדה שתאפשר דיאלוג אמיתי, "דיבור באמת". נתתי בתחילת הפוסט הגדרה שנדמה לי משתמעת אצל באחטין, שגם בורשטיין נדמה לי נותן, של דיבור דיאלוגי כדיבור שמכיל איכשהו דיבור זר, יחס אמיתי אל דיבור זר. ובכן, הזקן באוטובוס לא מכיל שום דיבור זר באמת, לא מתייחס באמת לשום דיבור זר. לכן הדיבור שלו הוא מונולוגי לחלוטין גם אם יש לו כביכול נמען. למה הזקן הזה הוא אני, ואתה, וכולנו, ולא ייתכן אחרת – את זה לא הצלחתי להעביר בפוסט ולא אנסה עכשיו. אולי מתישהו מחר-כך.
בבסיס התזה הזאת יש טרגדיה נוראית והתפצלות דרכים. הטרגדיה היא כמובן חוסר המשמעות, חוסר היכולת שלנו להבין עד לעומק (או לרוחב, או קדימה אחורה) את הנמען בעצם שוללת מאיתנו את האופציה לייצר איזשהו דיבור (מונולוג ודיאלוג גם יחד). מה שמוביל אותי מיד לשתיקה. הדגים, על אף הגוד מורניגנג שלהם, שותקים. וכאן מגיעה ההתפצלות, אני יכול לבחור או בשתיקה כמצב נתון מטפיזי כלשהו (שאני לא ממש מבין לעומקו) או ללכת אל אופצית האלוהים, כלומר לקוות שיש איפשהו תודעה מסוימת שחושבת תמיד עד ת' ולכן גם השתיקה שלה היא דיבור שלם, דיאלוגי, שמסוגל להכיל את הדיבור שלי.
נדמה לי שבקשר לזקן מתאימה התאוריה של ספוק בקשר לאמהות: הדיבור שלו הוא פשוט good enough.
מקווה שנשמעתי הגיוני באיזשהו אופן.
אחלה פוסט.
1) אני לא יודע אם אתה מודע לזה, אבל תאורית הדובר-מוען-נמען מתאימה ככפפה ליד לתורת המשחקים. למעשה, היא קרובה למידול של שפה בתור משחק (לא במובן הויטגנשטייני של המילה, אלא, כאמור במובן המתמטי) – יש 2 שחקנים, שכל אחד מהם יכול לבחור מרצף של פעולות, במטרה להשיג תוצאה מסויימת, ובמקביל יש לו תפיסה/הבנה/תחזית לגבי הדרך שבה הפעולות שלו ישפיעו על האחר, והאחר ישפיע עליו. מחשבה אסטרטגית טהורה.
2) והדבר שאולי הכי הזכיר לי את זה זו הדרישה לדמיון של האחר, ודמיון שלו כמדמיין אותך וכו'. בתורת המשחקים מדברים הרבה על "ידע משותף" (Common Knowledge) שיש לו הגדרה דומה – משהו שאני יודע, ואני יודע שגם אתה יודע, ואני יודע שאתה יודע שאני יודע אותו וכו'. אם רק אחד מהתנאים הללו לא מתקיים (מספיק שאני יודע שאתה לא יודע שאני יודע שאתה יודע משהו, למשל) הרי כבר האינפורמציה איננה סימטרית ושיווי המשקל משתנה.
3) נקודה מסויימת שאני חושב שאפשר ללמוד מהאנלוגיה, היא הצד השני של מה שקרן מציינת. אם הנמען שהמוען מדמיין הוא דמיוני למעשה, ואני מדמיינים גם את השאלה וגם את התשובה וכך את הדיאלוג כולו, אז בעצם אין דיאלוג. אבל גם ההיפך הוא הנכון: אם, מסיבה כלשהי, הנמען שאני מדמיין זהה *בדיוק* לנמען האמיתי, והמוען שהנמען שלי מתאר זהה *בדיוק* לי, הרי, שכל אחד מאיתנו יכול לבנות את הדיאלוג בינינו לבד, ואין צורך הדיאלוג עצמו (אני חושב שזה קשור למאמר מפורסם של אומן, agree to disagree אבל נוותר על זה כרגע). למעשה, הדיאלוג כולו אפשרי רק בגלל החלקיות שלנו: היכולת שלנו לדמיין מוען/נמען (בניגוד לזקן באוטובוס) אך חוסר היכולת שלנו לדמיין אותו בצורה מלאה.
כן, זה היה יותר חלק ראשון של תגובה מאשר תגובה, בעצם. הייתי צריך לכתוב כמה דברים על השיח:
א. אני לא חושב שיעיל להתייחס לשיח כעמדה. אני חושב שכדאי יותר להתייחס אליו כספקטרום של עמדות, כמסגרת חשיבה, שמאפשרת מגוון דעות. למשל: השיח הכלכלי על האוניברסיטה.
ב. אני מאמין שבני אדם יכולים להשיל שיחים שונים. הם יכולים להתקרב זה לזה, והשיח אינו רק מתווך בלתי-חדיר בינם לבין המציאות. אני חושב שהמציאות היא עדיין קריטריון עליון בהרבה שיחים (אם כי לא בכולם, ואולי לא ברובם), ושבני אדם מסכימים לגבי כמה מהדרכים לתפוס אותה, יהיו אמיתיות או שגויות.
ג. שיחים שונים, מנוגדים לעתים, יכולים לנבוע משיח אחר. אני יכול להתווכח עם ניאו ליברל במסגרת מחשבה של "תועלת למדינה", ועדיין להחזיק בשיח אחר, לא כלכלי אפילו.
נראה לי שכך מתאפשר דיבור, מתאפשרת הסכמה.
ולגבי הזקן – אנחנו מתייחסים אחרת למילה "מונולוג".
אני לא חושב שהדגים שותקים. הם מברכים אחד את השני ב"בוקר טוב", וכנראה שהברכה אף מתקבלת (גם אם היא נשכחת מאוחר יותר).
ואני גם לא חושב שצריך להבין עד הסוף את הנמען כדי לדבר. אם היינו מבינים את הנמען עד הסוף, כמו שציינת, לא היה עלינו לדבר כלל. לא היה מה להעביר.
1-2 : חזק! תודה.
3 : ראה תשבותי לרמירז. (או, במלים אחרות, מה שאתה אמרת)
אסוציאציה בהקשר הזקן באוטובוס: הזקנה על הדרך – ספר הזן של ג'ושו, עמ' 407.