בסוף בסוף אין כלום

הקשיבו הקשיבו, ידידיי האינלקטואלים.
 
ללארס פון טריר יש משהו להגיד לנו. הוא הגיע לנקודת ראשית הצירים. הנקודה שמגיעה אחרי הדקוסטרוקציה. ההשוואות. המחיקה. הפירוק. ההכללה. הנקודה שבה אתה מפסיק להיות בנאדם ומתחיל להיות ספר תיאוריה. הנקודה שממנה אתה יכול לפנות בדרך הלב או בדרך האינטלקט. הוא הגיע לשם וגילה את השממה. הוא גילה שאחרי שאתה מוחק את הגוף, מוחק את הקונבציות, ומייצר רק עוד ועוד חוקים, כל מה שיש זה ריק.

והוא רוצה להזהיר אותנו. הוא רוצה להזהיר כל מי שאי פעם צעד על הציר האינטלקטואלי שיוצא מראשית הצירים. הוא רוצה לגרום לו ולנו לשלם על כל פעם שאמרנו שיח וניסינו להתכוון גוף אבל התכוונו שיח. על כל פעם שאמרנו נרטיב ורצינו להתכוון חיים והתכוונו נרטיב. נרטיב. כזה על דף. בוורד. קונטרול איי, קונטרול איקס וזה איננו. כל שנותר היא השתקפות של במאי על חלונות הבניין.

 
וכמו לידיה מ"תהילה", הוא גורם לנו לשלם עכשיו. 99 דקות של עינוי סיני מתמשך בבדיחת "הבוס הגדול". שוטים קטועים. פריימים שבמרכזם חלל ובצידם הקטנטן הדמות. עלילה מופרכת. בדיחות שמנוצלות עד תום, הרבה אחרי שטיפת המיץ האחרונה שהייתה בהן, לו הייתה בהן, זוקקה והועברה למסחטה. בדיחות פנימיות שבין דנים לאיסלנדים. אינספור הפניות לבמאי תיאטרון שמעולם לא היה קיים. אינספור דיונים במתכונת שיחות סלון על יהירות השחקנים. נדמה שאפילו השפה משתפת איתו פעולה ונשמעת מופרכת מתמיד.

סרט קטן שכל כולו זוועה לעין וללב האנושיים. זה מגיע לנו? אני לא חושבת. אבל זו אזהרה. והיא רצינית.

17 תגובות “בסוף בסוף אין כלום”

  1. אחד הפוסטים הכי יפים שלך, אפילו שלא ראיתי וכנראה גם לא אראה את הסרט. הראיון אתו במוסף הארץ, לעומת זאת, שווה קריאה.

  2. דוגוויל הוא בהחלט לא סיבה להסיר את החרם מפון טרייר (אולי רק הסוף). ואם מחשבה כו עלתה, בא מנדרליי והוכיח את זה.

  3. כן, קראתי את הראיון. הוא היה שווה קריאה, למרות שהיו בו כמה דברים מאד מעצבנים.

    ותודה על המחמאה. ממך זו מחמאה גדולה במיוחד.

  4. אני לא בטוחה שיש בו משהו נורא. יש בו משהו דכאוני. והוא איש חכם. והוא איש יוצר. ביחד זה בהחלט יוצר אי נחת. ואתמול, כשיצאתי מהסרט הייתי עצבנית כמו איש בקריז.

    ותודה.

  5. דוגוויל היה מעניין לשתי דקות עד שהגימיק נקלט ונשאר סרט י גרוע. חוץ מהסוף שהתאים למצב רוח של סדרן שבדיוק סיים לנקות את ארבעת האולמות האחרים. אני מודה שאת מנדרליי ראיתי רק במקוטע והקטעים היו לאו דווקא בסדר כרוננולוגי. אבל הוא לא עשה רושם שונה מקודמו.
    אני לא אוהב דוגמה ולא את פון טרייר שהוא כבר way beyond דוגמה. לודיזם דה די פסה מבחינתי ולא משנה מה המניעים לו.

  6. לשבור את הגלים שבר לי ת'לב. ברוקדת בחשיכה נהיה לי חושך בעיניים, ובכיתי מרות. כששמעתי שהבן —-, הסדיסט הזה שרף חמור בחיים בשביל ה'יצירה' שלו, כבר לא עלה על דעתי ללכת. כבר הבנתי שחוץ ממניפולציות ומורת רוח לא אקבל מהאדיוט הזה כלום.

    הוא איש 'יוצר' – מה זה אומר? הרבה מפלצות חפרו מחילות מסועפות ומתוחכמות להפליא שגרמו לאנשים רבים (וליצורים אחרים) שנקלעו לתוכן סבל ומורת רוח. 'פיכסה אינטלקטואלים' – אני אומר – 'עוד הרבה לפני הסרט הזה – פיכסה פיכסה פיכסה'.

  7. את לשבור את הגלים ממש ממש ממש שנאתי. אבל ממש. אני ממש זוכרת סבל פיזי. כמעט כמו בסרט האחרון שראיתי. אבל אחרת, כי לפחות הייתה שם דמות שאפשר היה לשנוא. בסרט האחרון אין דמויות. רק קריקטורות.

    אבל באופן כללי, אני לא מתחברת לאווירת לארס-פון-טריר-הוא-זבל. גם אם הוא הולך עם המשחק שלו רחוק מדי, עדיין המשחק שלו הוא מעניין מבחינתי.

    מה אפשר להגיד על הפיכסה הזה מלבד יופי, מר זורו מאשכנז. עכשיו רק תן לי לטפוח לך על השכם, תעשה גרעפס, והכל יהיה בסדר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>