"זה על היברידיות", אמר לי העורך כשהזמין אותי משהו לכתוב לגיליון הזה, "הרי היברידיות זו את בעצמך" – והתכוון לעובדה שאני ממוצא מעורב, אשכנזי ומזרחי. הזהות שלי מורכבת מכמה זהויות, אף לא אחת מהן היא לגמרי שלי, אמרתי בהקשר הזה במקום אחר, ולכן אני גם מזדהה עם הצורך בשייכות וגם מרגישה לא לגמרי נוח עם הגדרות ברורות של זהות. אני מעדיפה את האפשרות לייצר זהות ממקום מרובה, מפוצל, נזיל, למרות ש"אי שייכות היא פצע", כדברי רונית מטלון. "קטגוריות", התפארתי, "מביכות אותי"1.
אני באמת "היברידית", אם למילה הזו עוד יש תוכן, אם היא לא איבדה משמעות מרוב שימוש. אני בת תערובת, תמיד הייתי. גם זה וגם זה, לפעמים לא זה ולא זה. אצלנו בחגים יש שני סוגי גפילטע-פיש – זה שלמדה סבתא שלי להכין לסבא שלי הפולני, וזה שהיא המציאה בעצמה, איזה טייק אוף גלילי על הקציצה המוכרת, בעגבניות וכוסברה. כששואלים "מאיזה מוצא את" אני אומרת "כל מיני", ולפעמים "בעיקר ערבייה". הבדיחה הקבועה שלי על זה שאני לא אוכלת חריף היא שזה שאני שווארצע חייע, זה לא אומר שאני לא פולנייה.
כן, אני תערובת אמיתית. מותר לי להגיד פרענק ומותר לי להגיד ברברים ומותר לי לצחוק על פולניות, כי אני כל אלה. מותר לי בגלל זה לספר איזה בדיחות שבא לי ולעשות איזה מבטאים שבא לי, כולל של רוסים ודרום אמריקאים. זה תמיד היה הכי קל וברור.
ההיברידיות הזו שלי היא מקום נעים, מקום של "מותר". היא מאפשרת לי להתנודד, להיות איפה שמתחשק לי, לבחור על מה לדבר וגם את המקום שממנו אני מדברת. ותמיד בחרתי להזדהות עם האנדרדוג. גם בבית שבו גדלתי, התשובה הכי טובה לשאלה "מאיפה אתם" היא "אנחנו מהשמאל"2. צבע וגזע זה לא דבר חשוב במשפחה שלי. או אחרת: זה דבר לא-חשוב. וזה שההורים של סבתא שלי החרימו את החתונה שלה עם אשכנזי, זה אדיוטי לא פחות מזה שגיסתה החדשה, אחותו של סבא שלי, הקדימה את בואה ארצה בתום מלחמת העולם (מה שנהוג לכנות "אוד מוצל") – במכתב שאמר "שמעתי שמצאת לך אזייאתית להתחתן איתה".
האמנתי, אני עדיין מאמינה, שריבוי והתנודדות הם מקום מוצלח לייצר בו זהות – מקום זהיר, עירני, מודע לאחר ולאפשרות ה"אחרות" שלו עצמו. ההיברידיות שלי הייתה מה שאפשר לי להיות בו בזמן "אני" ו"אחר", להיות המרכז והשוליים גם יחד, ובכך לפרוע את הגבול המובן מאליו שביניהם. הייתי הוכחה מהלכת לזה שאי אפשר לומר "כל המזרחים" או "כל האשכנזים". התגאיתי בזה.
הכל היה טוב ויפה. ואז נולד לי ילד חום. אני לא ידעתי שהוא חום, אבל הראו לי. לא ידעתי שהוא שזוף, שחום, תימני-תימוני, מולאטי, כושי קטן, קרמבו מוקה, צבע קקי, כמו שאמרה לי מישהי בחמימות. אני בכלל לא ידעתי שיש לו צבע – "איזה צבע מדהים יש לו, מאיפה זה, מהאבא?". ילד אנטילי קטן נולד לי. "הוא לא מכאן", אמר לי קרוב משפחה מהגליל, "הוא כמו ההוא מהספר של יהודה אטלס. הוא מסיפור אחר".
אמרתי לאבא שלו לא מזמן, כל הזמן מדברים איתי על הצבע של אביתר. כל הזמן. זה עניין. מתייחסים אליו בלי הפסקה, אפילו במחמאות – "איזה צבע מדהים יש לו". והוא אמר: וולקאם טו מיי לייף.
וככה הבנתי שהייתי זחוחה.
מבחינתי "היבריד", גם-זה-וגם-זה, תמיד אמר שאני יכולה לבחור איפה להתמקם. היה לי ברור שאני ב"אחרים", וגם שאני יודעת איפה נמצאת האחרות הזו, בגלל שאני אישה. בגלל זה יכולתי להגיד שאחרות היא גם עמדה מוסרית, שמאפשרת – יחד עם הסבל שיש בה – גם לראות את העולם במשקפיים זהירים יותר. כמובן שידעתי שזו עמדה פריבילגית, כי בחרתי בה, לא כפו אותה עלי. אבל האמת היא שמעולם לא נצרכתי ליותר מדי הסברים. השם שלי הציל אותי. לא משנה שכמעט ואין פעם שלא מניחים אוטומטית שאני "צפרוקאית" כששומעים אותי מדברת צרפתית. לא משנה שיש איזו תמיהה כששומעים שאני "קפלנסקי". זה לא משנה כי בסך הכל אני עוברת בתור לבנה. וגם את זה לא ידעתי עד שנולד "התימוני שלי", הילד הקטן והאקזוטי שכולם כל כך אוהבים להגיד משהו, לא משנה מה, על הצבע שלו. ההיברידיות שלי הייתה מה שהייתה רק משום שבקטגוריית הצבע הייתי חסרת צבע, שקופה. לבנה.
באמת ידעתי משהו על אחרות, זה לא נכון שלא ידעתי. וגם ידעתי שיש גזענות. אבל לא הבנתי את הדבר הזה בגוף. את האחרות של להיות אישה – התוספת הקיימת-תמיד, הנוכחות הגופנית העודפת שאת תמיד נדרשת אליה, שהמבט לעולם לא מחמיץ – את האחרות הזו הכרתי בגוף. אוכלת-לא-אוכלת, כוסית-לא-כוסית, יפה-לא-יפה, ציצים-לא-ציצים, מניקה-לא-מניקה, אוהבת-ילדים-לא-אוהבת. אני יודעת שזה משהו שלא מבינים מבחוץ. אני יודעת כי ניסיתי להסביר כמה פעמים. וחשבתי שהידיעה הזו אמורה לחסן אותי מעיוורון, אבל היא לא מחסנת. והתמיהה שלי לנוכח הגילוי – בחיי! – שלילד שלי יש צבע, היא בדיוק התמיהה של מישהו שאת מספרת לו שלהיות אישה זה להידרש כל הזמן אל הגוף שלך מצד הסביבה, והוא אומר לך "אבל אני לא מבין מה הסיפור שלך. מישהו אומר לך מה לאכול?".
גם הילד שלי הוא היברידי. גם וגם. הוא יידע לדבר גם וגם וגם – עברית וצרפתית ואולי עוד יריח קצת ערבית וגם יידע לקרוא בתורה בתימנית. הוא יאכל גם וגם ויש לו שני שמות. אבל כל זה לא יציל אותו מהמבט שכבר קבע מאה פעם מאז שהוא נולד – "התימוני שלך, איך יצא לך כזה תימוני". ואני אפילו לא בטוחה שאני רוצה להציל אותו.
לילד שלי ההיברידיות לא תעזור. אם כבר, אני חוששת שהיא תהפוך לדבר שאמור "להגן" עליו מתיוג כמזרחי. שיחשבו שנתתי לו גם את שם המשפחה שלי לא מטעמי פמיניזם, אלא מטעמי שכנוז, כדי שבכל זאת ילך לו באוניברסיטה או משהו. אני יכולתי להיות היברידית איך שבא לי. זה היה הדבר שאפשר לי להתנגד למרכז – שבו, אני מבינה בדיעבד, הייתי – ולהתמקם בשוליים. אבל כשאתה חום, שזוף, תימוני כזה, כשהצבע שלך מדהים – כבר קבעו לך את המיקום. ההיברידיות הזו, במירעה, עלולה להפוך למה שמאפשר לך להתקרב אל המרכז.
אני כותבת ונזכרת איך שתי בחורות בעבודה צחקו עלי כשהתחתנתי, שאני שומרת על שם המשפחה שלי ולא מחליפה אותו כי זה שם אשכנזי. הן צחקו אבל התכוונו ברצינות, ולכי תוכיחי עכשיו שאין לך אחות (גזענית). עכשיו פתאום אני חושבת שזה שהתעקשתי לתת גם אני את שמי לילד שלי, עלול להיתפס – איזו אירוניה, כניסיון להלבין אותו, לשכנז אותו. תימוני-תימוני, אבל קוראים לו קפלנסקי. כותבת ונזכרת באשתו של חבר – חצי-תימני-חצי-עיראקי, שמצטערת עכשיו שלא נתנה לילדה השזופה-מדי שלה, שטרם מלאה לה שנה, גם את השם שלה. הסוגיה הזו כלל לא הטרידה אותה כשהתחתנה ולכן לילדה, כמו להוריה, יש עכשיו שם תימני למהדרין. "יהיה לה יותר קשה להסתדר ככה בחיים", הסבירה לי ברצינות תהומית. היא בעצמה מאוד עסוקה בצבע של התינוקת שלה: "היא לא בדיוק חומה, היא יותר צהובה, היא משתזפת כזאת".
***
אבא שלי תמיד הזכיר לי שאני חצי-חצי, ותמיד הזהיר מפני גזענים. גם אני אצטרך ללמד את ההיבריד הקטן שלי משהו על גזענות. ה"גם וגם" לא יוכל כנראה להיות השיעור הזה בשבילו – לא הייתי רוצה שהחצי-חצי יהפוך במקרה שלו לצידוק מטהר. את השיעור באחרות הוא כנראה יילמד מהחיים.
(בתוכי כבר צער על עלבון עתידי, אפשרי, שאולי יעלבו בו; שאיפה לא לגמרי הגיונית – שיהיה לו קל ופשוט, שיהיה מגזע אדונים).
פורסם ב"הכיוון מזרח" 14
1. "מה הצבע של פרנץ פנון?", בתוך: תיאוריה וביקורת 28, אביב 2006.
2. "מה זאת אומרת מאיפה אני?" היא מתעצבנת: "לכל מקום שברנאר ואני הולכים, בכל בית שאנחנו מבקרים בו, הדבר הראשון שאנחנו אומרים, זה Nous sommes de Gauche, כדי שיהיה ברור הדבר הזה: אנחנו מהשמאל" (רונית מטלון, "עמדה כלפי הביוגרפיה", בתוך: קרוא וכתוב, הספריה החדשה, 2001, עמ' 49).
את יודעת. וכוסית גם.
אולי תפיסת המציאות שלי חלושה, אבל עד כמה זו בכלל זהות אתנית בלתי שכיחה? בערך חצי מהאנשים שאני מכיר הם ממוצא מעורב אשכנזי-מזרחי, כך נדמה.
אני תמיד מרגישה מגזע האדונים, ואני כנראה כן. אפילו בתור אישה קשה לי להזדהות עם המצוקה. כלומר, במובנים מסויימים אני מרגישה את המצוקה, את הבחינה הגופנית וכל זה, אבל זה דברים שאני חושבת עליהם רק מתוך מאמץ, ולא כבדרך אגב.
ובכל זאת, הפוסט הזה ריגש אותי, עד כדי הצעת נישואים.
מזכיר לי פרק בבלונד של אורנה בן דור, שהייתה שם איזו אמא אחת שהיו לה שתי נגלות של ילדים משני אבות: ילדים חומים וילדים בלונדים, והיא דברה על ההבדל ביחס אליהם מצד המורים.
יפה כתבת, נדמה לי שממקום של אמא מותר להגיד הרבה יותר מאשר ממקום של היברידיות נטו.
מאכזב. התרגלתי לקרוא בבלוג הזה חומרים מורכבים יותר, וכאן – ניתוח פשטני עד כדי מבוכה. שמא הכותבת פישטה את דבריה מתוך ידיעה שהם מיועדים לכתב עת המסומן כמזרחי. האם היית כותבת דברים דומים אילו היו מועלים על במה אחרת? חוויית המשתמש שלך תמוהה, גם זו של המגיבה שהעלתה יחס לא שיוויוני מצד מורים כלפי פיגמנטים בריכוזים שונים. הרי המורים בעצמם אינה עשויים מיקשה פיגמנטית אחת. פוסט מיותר.
על מה אתה שואל, על החצי-חצי? זה לגמרי לא לא-שכיח. זה גם לגמרי לא אחיד מבחינת היחס של אנשים לזהות הזו. מתוך האנשים שעוסקים בזהות אתנית חצי-חצית, אם להסתמך על הגיליון האחרון של "הכיוון", חלק גדול יעסקו בעלבון של הורה או באופן שבו הם עצמם תפסו את האוטו-גזענות של ההורה הזה. כמובן שאפשר גם להיות חצי חצי ולא להתעסק בזה כלל, וכמובן שאפשר שההורה שהחצי שלו הוא ה"לבן" יהיה גם ההורה ה"מוכפף" שאיתו מזדהים או שלא. אבל אני לא מבינה את חשיבות השכיחות לעניין.
וגם – איך בשם אלוהים מגיבים למישהו ספציפי? זה אף פעם לא מצליח לי!
משתמשים בפיירפוקס.
הה, זה עובד :).
מירי אני מודה לך על חלוקת הציונים. בפעם הבאה אשתדל יותר.
התגובה שלך, מאידך, נאה ומעניינת בעיני. לכן אגיב עליה בקצרה.
התהייה על כתיבה מכוונת למזרחים סתומים היא יפה, אך כמובן שגויה לחלוטין. אלא אם תיאוריה וביקורת הוא גם של מזרחים סתומים. "הכיוון מזרח" הוא לא כתב עת אקדמי, אם לשם את חותרת, ואם לשם את חותרת, אז השאלה שלך מעניינת פי כמה.
כשלעצמי אני חושבת שאפשר להגיד דברים בעלי משמעות, שנוגעים לעולם ולאנשים אמיתיים, בלי לומר הביטוס, אסנציאליזם אסטרטגי או הגזעה. מילים ארוכות (ממש בא לי להגיד "לועזיות" מרוב הפרובינציאליות המשתמעת) הן לא הכרח בעיני. מאידך – אני מבינה שהטיעון זה מה שמציק לך, אבל לא הסברת בדיוק למה.
"חוויית המשתמש" כדי לתאר את מה שאמרתי על האופן שבו מדברים איתי על הילד שלי – זה נהדר במיוחד.
וכמובן שלא כל המורים עשויים מקשה פיגמנטית אחת (ובמאמר מוסגר – ולו היו עשויים מקשה כזו, לא היה בכך כדי להבטיח יחס זהה מצדם). אבל מה עושים אם יש שני ילדים, עם "ריכוזי פיגמנטים" שונים (ביטוי שאני אפילו לא יודעת איך להתייחס אליו), והם זוכים ליחס שונה?
אני לא יודעת אם "אמא יודעת הכי טוב". פעם תגובות בסגנון "מה זה משנה, מוצא", לשאלה מאיזה מוצא אתה, היו נתפסות בעיני כסוג של אוטו-קולוניאליזם. כי אני "אוהבת עדות", הריבוי נעים לי. עכשיו כששואלים מאתיים פעם מאיפה הצבע שלו ומדברים על זה נון סטופ, אני מוצאת את עצמי מתרעמת, ביני לביני, "מה זה משנה". כאילו בשבילו אני צריכה לגייס אסנציאליזם אסטרטגי, בסגנון זה מה שאתה וככה הכי טוב.
אני חושבת שהיברידיות היא לא דבר אחד, שמייצר אמירה אחת. אני חושבת שהיא יכולה – מתוך עמדה שמבינה מה זו זרות – להיות קצת יותר סלחנית. וגם זה, בהתאם לאופן שבו בוחרים להשתמש בה.
אני לא בטוחה שהאמהות מתירה יותר אמירה, בקיצור.
הנה כמה "חוויות משתמש" של מרוכז פגמנטים:
1. הדר לא נותנת לי לעלות אליה הביתה. אנחנו בני 16 היא דלוקה עליי רצח וגם אני עליה. אבל אמא שלה לא מתה על מזרחים (היא מפיגמנט אחר).
2. שנת 1990, תיכון דתי בבת-ים, הרב סלומון מקדיש את השעתיים של שיעור הגמרא הראשון של השנה להסבר על ההבדלים בין מזרחים לאשכנזים. נחשי את מי הוא מעדיף? נחשי מאיזה מוצא רוב הכיתה?
3. פעם ביום בממוצע אני שומע הערה על צבע העור שלי או על המוצא שלי (ואלה בפירוש יכולות להיות הערות נחמדות). אני עובד בחברת הייטק קטנה וחי חיים זעיר-בורגניים באיזור תל אביב. למה בדיוק קשורה ההתייחסות הזאת?
אלה כנראה דברים לא מספיק מורכבים עבור אדם רחב אופקים שכמותך אבל מהם מורכב היומיום שלי.
ועוד דבר, אני מקווה בשבילך שהתיאור "חווית משתמש" הוא לא יותר מאשר ניסיון מטופש ואטום לכתוב כמו בנאדם "מגניב באמת".
תמר,
1. אולי מירי ניסתה לומר שאפשר היה לומר את כל זה בפחות, ולוותר על המילים הגדולות:
'תקשיבו – אני שגדלתי במשפחה מעורבת אף פעם לא יחסתי חשיבות לעדה ולצבע. אבל מאז שנולד לי ילד חומצ'יק הבחנתי שכל החברים עם גון העור הלבן שלי מתייחסים לגון עורו, וזה מביא לי ת'סעיף.
אני מפחדת שהילד שלי ירדף בגלל שהוא לא שאפה לבנבנה כמוני אלא שוורצה.
מה אתם אומרים על זה?'
כלומר אולי כל העניין הזה עם ההיברידיות הוא קצת מיותר.
2. קצת מתחבר לי מה שמירי אומרת ממקום קצת אחר. באופן אישי אינני קורא עיתונים ומאמרים בדיוק בגלל שאני קצת שבע מהתקרבנות. אין כמעט מאמר בעיתון שאינו מעמיד רודף ונרדף. ארצנו, כך נראה, מלאה בנרדפים וברודפים. את זה כבר הבנו.
הייתי נהנה יותר אם היית מציעה לי, ואולי גם לילד שלך משהו שיאפשר לנו להתמודד עם העולם בגאון ומתוך מקום של עוצמה, במקום שנגדל מתוך פחד רדיפה – בגלל שאנחנו חומים או קטנים או פיסחים או כל דבר אחר שמסמן אותנו בתור שונים.
3. אולי כל הלבנבנים סונטים לילד שלך על חומצ'יקיותו בגלל שזה באמת נדיר להם, וזה באמת נראה להם יפה?
1. לגבי הטיעון:
לא "לא ייחסתי חשיבות לצבע ולעדה". בגלל איפה שגדלתי אני *יודעת* שלעדה ולצבע *יש* חשיבות, ושאנשים ממשיים מפלים אנשים ממשיים אחרים בגללם. ה"מעורבות" שלי, וזו מעורבות בשני מובנים, היתה בפירוש עמדה. עמדה שמתנגדת לאפליה על רקע צבע (שהיא מקרה ספציפי של גזענות).
* לא החברים הלבנים שלי מתייחסים אל צבע העור שלו. *כולם* מתייחסים אל צבע העור שלו (לכן, כמובן, לא משנה "ריכוז הפיגמנטים" של המורים. נשים סודניות הן שמלות נשים סודניות אחרות).
* אני לא מפחדת שהוא "יירדף". אני מגלה שהצבע שלו הוא נקודת ייחוס – ומנסה להבין מה אני חושבת על זה ואיך זה משנה את האופנים שבהם אני תופסת את העולם. הפחד שלי עליו, ובזה אולי רמירז צודק, הוא שכשזה נוגע לעצמי, אני יודעת לומר שהמקום שלי כאישה לימד אותי דבר אחד או שניים על אחרות ועל זהירות. אני חושבת שאחרות יכולה להיות גם עמדה פוליטית מוסרית, שהייתי שמחה לגדל לאורה את הילד שלי. אבל אני מצטערת שהוא יצטרך ללמוד את זה "מבפנים". זה לא "מוסרי" מצדי, הרצון שהוא יוכל ללכת בעולם "בקלות", שאיפה שאפשר הזהות שלו תהיה ברורה ומובנת מאליה. וזה צער אדיוטי כנראה, על זה שהחיים מורכבים והעולם קשה. אם הייתי מנסחת את זה בהומואית זה היה יותר ברור?
* ואני לא שאפה לבנבנה. שאפה כן, אבל לבנבנה לא ממש. לא על פי הצבע. רוצה לספור איתי כמה דרגות של "חומיות" יש ביני לבין הילד שלי, כמה ההבדל הוא קטן ומדומיין, כדי להבין למה ההתייחסות הזו משונה?
2. אני חושבת שנרטיבים של קורבנות הם אכן מאוסים – "ארצנו" הזו שאתה מדבר עליה, מלאה ברודפים ונרדפים, נמאס וזה – 'פסדר. סליחה. אכן משעמם כל הנושא הזה של אפליה. וחבל שיש אנשים קונקרטיים שהחיים שלהם מחורבנים גם היום. אני מציעה גם לרדת מהעניין של דארפור (שמעת, איתמר?).
אלא שאני לא חושבת שזה נרטיב קורבני או מתקרבן. יש אפליה, והיא אפליה קונקרטית. למשל של נשים. יש אפליה במקומות עבודה, יש אפליה על רקע הריון ולידה, יש אפליה ביחס בתקשורת וכל זה לעוס, משעמם ומופיע בכל דו"ח אפשרי. מה שמעניין בעיני, בהקשר הנשי, הם האופנים שבהם האפליה הזו פועלת – לא רק מה שמופיע בדוחות. באופן היומיומי והטריוויאלי, בהליכה ברחוב, באירוע המכונה "עקבים". אפליה שקורית גם מתוך נשים עצמן ועל ידי נשים. שמתבטאת בעובדה שאת לא יכולה לצאת מתוך הגוף שלך ולהיות "סתם" בנאדם. אני הראשונה שאומר על זה גם דברים טובים. אבל מותר להפנות לזה מבט ביקורתי.
והאנלוג: זה שיש אפליה נגד מזרחים – זה אולד ניוז (מ-ש-ע-מ-ם, אבל היי, עדיין נכון לפי כל דו"ח "מציאותי" שהוא). אני יודעת שיש אפליה. אבל מה שלמדתי סביב הילד שלי, הוא האופן שבו האפליה הזו עובדת ביומיום, דרך הגוף. האופן שבו העולם קורא לך בלי הפסקה ומסמן את האחרות שלך.
אגב, אני אציע לילד שלי נרטיב של עוצמה – אין לי כוונה להציע את זה "לכם" (מי זה?). ומבחינה תיאורטית לפחות, אני יודעת איפה עוברות נקודות הכשל של נרטיב כזה (הנה מילים גבוהות: הביקורת של סארטר על הנגריטוד, למשל).
אבל איך נראה הנרטיב הזה? נרטיב של עוצמה היה מבחינתי "הנה – אין זהות אחת", כמשהו שמפרק את הדיכוטומיה, *המפלה*, בין מזרחים ואשכנזים. אבל בשבילו אני צריכה משהו אחר, בגלל שהעולם קורא לו כבר בתוך קטגוריה של צבע עור. וזה לפני שמדברים איתו. הפירוק של הדיכוטומיה, במקרה שלו, מחזיר אותנו למקום של "שכנוז".
3. יכול להיות שהלבנבנים (מקסים!) "סונטים" בילד שלי כי זה באמת "נדיר" ו"יפה" "להם". באמת גם כיף להיות כוסית ורזה. כיף אמיתי, לא בשביל להגיד. אז מה, אסור לבנאדם להפסיק לשמוע התייחסות לגוף שלו? ולהגיד שצבע "חומצ'יקי" הוא נדיר, בישראל השזופה למדי, שיש בה אחוז מכובד, לכל הפחות, של "מרוכזי פיגמנטים – זה מדהים. ומראה כמה באמת משעמם ואולד ניוז זה הנרטיב הקורבני של המזרחים האלה. אכן אקזוטי ויפהפה לכל הדעות.
(וכמובן שהם לא סונטים לו אלא בו, וגם לא בו אלא בי, וגם לא סונטים בכלל, לפעמים פשוט מחמיאים, לפעמים מתעניינים – אבל מה זה משנה אם כל העניין הזה של "הקורבנות" כבר מייגע?)
העלתי את עניין השכיחות כי נדמה היה שהמאמר לא רק מנסה להציג תפיסת זהות מסוימת שבחרת בה כתגובה שלך לסיטואציה נפוצה, אלא מציג את הסיטואציה עצמה כראויה לציון. אפשר לקרוא את זה אחרת, אבל, וכנראה שפירשתי את כל עניין ההיברידיות שבפתיחה כתיאור של הסיטואציה שעה שזה היה תיאור של הזהות שנבנתה בתגובה לה.
אוי, יצא מופשט ותמוהה, סליחה.
אני רק בשביל לתפוס מספר בתור לנישואים.
אח, תמר, את כותבת כל כך מהמם.
חברים-בתור דוקטורים למדעי הגזענות או מה שזה לא יהיה, תגידו לי: נגיד שהחבר התימני ששירתתי איתו בצבא דופק את הבחורה הכי כוסית בבסיס בעוד שאני צריך לרדוף אחרי בחורות שיש להן יותר טוסטים בתחת ממשאית של מסעדת ארומה, זה אומר שגם אני יכול לקבל "נרטיב מעצים"? או שזה רק לכושים?
וכן, כמובן. הא לך נרטיב מעצים: "מה שחשוב זה לא הגודל שלו, זה מה אתה יודע לעשות איתו".
(ובמסגרת מבצע שניים במחיר אחד: "נשים מתות על גברים שמצחיקים אותן").
אם תחפשי אפליות תמצאי אותן בכל מקום, 'כפטריות אחרי הגשם' איך אומרים?
כדאי אולי ללמוד בעניין הזה להפריד בין עיקר לתפל. (כשאני מרים את העיניים עכשיו אני רואה את החתולה שלי אוכלת את הקטלי שלה, המסכנה אף פעם לא אכלה בשר רגיל כפי שהיא לעיתים חושקת, למה? האם תלחמי עבור זכויותיה?)
נראה לי שבין אם תרצי ובין אם לא את עלית במאמר שלך על הגל של מבקשי הנורמליות; מבקשי הנורמליות הם אלה שמאמינים שיש רק דרך אחת שלפיה אדם יכול לחיות, ולכן צדק אחד לכל אדם. מבקשי הנורמליות מבקשים ליישר את כל בני האדם על סרגל הצדק שלהם – את קוראת לו היום שיוויון.
ואילו אני אומר שבני אדם אינם שווים, הם אינם מגיעים מאותו מקום, ואינם זקוקים לאותו דבר. אם הייתי זוקף גבה בכל פעם שמבקש נורמליות צווח אפליה הייתי מבלה את כל חיי עם גבה זקופה.
במקום זה אני מעדיף לזקוף גבה כשזה באמת משמעותי.
כל כך הרבה אנשים הצטרפו בימינו למשחק של צייד האפליות. נתגלו סוגות אפליות וז'אנרים של אפליות. במקום שישתמשו בתושייתם כדי להאבק בדברים שהם באמת משמעותיים הם משתמשים בתושייתם כדי לסמן אפליות, לשם מה? זאב זאב זאב
אז מה אני מציע – השתמשי במוחך החריף, שאלי את עצמך, מה הייתי מעניקה לילד שלי כדי שדבר כזה לעולם לא יפגע בו. כדי שיהיה חזק ובריא?
שהרי אם לא ירדפו אותו על צבעו, ירדפו אותו על גובהו. ואם לא על גבהו, אז על נטיותיו. ואם לא על נטיותיו אז על זחיחותו. כמות שאמרת ישנם סוגים כל כך רבים של אי צדק, ושל אפליות. אז אם יברח מהאחד יצטרך להתמודד עם האחר.
על רעיונות כאלה שלך הייתי רוצה לשמוע. על רעיונות מעצימים. הייתי רוצה להחשף לשימושים מעצימים בתושיה – במקום לשיבוט של רעיונות ישנים על אפליה.
אני מניחה שהטעות במקור, אבל בכל זאת חשה צורך לציין שזה היה יהונתן גפן ("אני מסיפור אחר") ולא יהודה אטלס ("הילד הזה הוא אני").
מזדהה עם המשפט הראשון, כמו גם עם התחושה (הנרמזת) שזה לא ממש בטובתי.
תראי מה עשית, עבדתי עד עכשיו ואז עוד קראתי לא רק את הפוסט אלא גם את כל התגובות.
השפה כרגיל מרוממת, ועל התוכן אפשר לדבר שעות, ואז להגיע לכמה רעיונות שמתחבאים מאחורי השכבה הכתובה.
אם לא הייתי מכירה אותך הייתי חושדת באותנטיות של ה'הפתעה' מהאפקט של החומיות. זו באמת לא האחרות הראשונה שפגשת.
אבל את זה אעשה בשעה סבירה יותר ולאחר שסוף סוף אגשים חלום ואתקלח.
מוקירה אותך+++
את מדברת על גזענות וכו', ולי דווקא יש הרגשה שזו בדיוק הסיבה שבגללה את ובעלך נתתם לבן שלך את שם משפחתך ולא של בעלך…
הרי זה דבר מאד לא מקובל. איך את מסבירה את זה? ברור שהיתה פה העדפה של שם משפחתך על שם משפחתו. איזה עוד סיבה יכולה להיות לדבר לא סטנדרטי כזה, מעבר לנסיון לאשכנז אותו?
אז מסתבר שגם את 'גזענית' כהגדרתך. אגב, אני לא חושב שזו גזענות, כל אחד אוהב באופן כללי את האנשים הדומים לו חיצונית ומנטלית יותר מאת השונים ממנו. זה טבע האדם.
ולא כל מי שאומר לך שהתינוק שלך שחור, מתכוון לזה בצורה שלילית. חלק חושבים שזה יפה, וחלק לא (אני באופן אישי לא אוהב תינוקות שחומים, אבל זה לא אומר שהוא לא יכול להתפתח לגבר יפה תואר).