היה גם אורוול. טעיתי לגבי אורוול, הייתי צריך לחשוב על מיתוג מחודש ל"חוות החיות", להפוך אותו לסאטירה אנטי-קומוניסטית. טעיתי. אבל אי אפשר היה לצפות מקהל הקוראים האמריקני לקנות משלי חיות. אמנם, טעמו של הקהל התחספס מאז, אך זהו אותו קהל שקונה כיום את "הארי פוטר". גם אותו דחיתי, אגב. ילד משעמם.
ב"תאווה לחיים" הייתי בטוח שאני כבר על קרקע בטוחה. הייתי הלקטור ה-16 שדחה את הטיפוס ההוא, אירווינג משהו, וכשכתבתי לו שמדובר ב"רומן ארוך, משעמם, אודות אמן" דגדג העט בהתרגשות. כמה מעט מכתבי דחייה טובים באמת ישנם עוד? זו אמנות גוועת, אני אומר. צאו וראו את מכתבי הדחייה המתרפסים שנשלחים היום, מפרטים לסופר את מעלותיו, ואז לוחשים, במשפט מורכב, בפסוקית נסתרת, שאולי היה כדאי, אבל בעצם.
"רומן ארוך, משעמם, אודות אמן". ראו איך שם התואר האובייקטיבי "ארוך" מולחם עם ה"משעמם" הסובייקטיבי שלאחריו, מכפיל את האפקט. ראו את לעגו הקר של המושא, "אודות אמן". כאילו אירווינג זה לא ידע אודות מי ומה כתב. מינימליזם, במשורה, יכול להפוך מכתב דחייה ליצירה בת נצח.
אחרי שהוא מכר 25 מיליון עותקים, פוטרתי מ"סמית אנד סמיתסוניאן". הם אף לא טרחו בכתיבת מכתב. שיחת טלפון קיבלתי. אציין גם שלא מרתה לה-פורש ולא דיוויד ברק זכו לכבוד הזה, ודיוויד דחה את סטון פעמיים.
יתכן שהיה זה המכתב. הוא נפנף בו אחר כך, אותו סטון. הוא הלך והתראיין – הם תמיד מתראיינים – ונפנף בו. ב"סמית אנד סמיתסוניאן" הזכירו את אנה פרנק, אבל לא טרחו לשמוע למה היא היתה קוריוז. בניגוד לכל הצדקנים שקנו אותו, עלי הוטל לקרוא את כולו, ישמור השם. מההתחלה. ילדה משעממת.
ואני אומר: הפחד יהרוג אותנו. איש לא מעז עוד לשלוח ידו במכתב דחייה אמיתי, איש לא שואף עוד לקלאסיקה. פעם היינו מחליפים מכתבים! היינו שוקדים על ניסוח! בת' גרדנר מציעה לתאר את העלילה כ"איטית", ג'וזף כהן מעדיף "מוּכּרת"; ש. שן מחבבת לדבר על "רזון", סם ברומר נוטה ל"עייפות". היינו מתווכחים פעם. היינו קוראים זה את זה. מה יש היום? קבוצת אנשים מובסים, חותמים על מכתב פורמלי אחר מכתב פורמלי, וכשהם שולחים ידם בכתיבה אמיתית הם מסוגלים לייצר רק את אותן תפלצות נצחיות של הלשון: אפולוגטיקות ארוכות כנף.
איך הם צחקו! הם כולם צחקו כשכתבתי "האם את מבינה, גברת צעירה, שאת האישה האמריקנית הראשונה שעושה צחוק ממין". הם כולם צחקו, גם וויליאם אשלון מ"ברברה את ברוס". צחק, ורץ לפרסם את "גברים מעדיפים בלונדיניות". ואניטה לוס התראיינה, כמובן. ודאי שהתראיינה. התראיינה, והלכה לנפנף. מכתב דחייה הוא אמנות אינטימית, רגע שבין לקטור לכותב. הלקטור שולח יד ארוכה, נוגע באצבע האמן, ונוצר ניצוץ. רגע של אמת בין שני אנשים. אכזבה טובה מכינים בקפידה. יפי הפתיחה הרשמית ("פתיחת פאולביץ'"); ציפיית הפסקאות הראשונות, המתעתעות ("הצרחת ברונשטיין"); משפט העלבון ההפוך, שנפתח בפועל ומסתיים ביבבה ("מסע סנדלר"). האינטימיות ההדרגתית, החושנית כמעט, שבין כותב לכותב, נפחה את נשמתה. ועמה האמנות כולה.
נכתב בהשראת זה.
א. מעולה.
ב. מעניין אם זה באמת ככה. אם באמת אנשים פעם היו מתעמקים יותר, או שזה פשוט עניין של ההצלחה אחרי הדחייה. כאילו, עמוס עוז הבא, האם הוא לא יוכל לטרחן את צופי הטלוויזיה במכתב מודפס ובו נאמר "מצטערים, נמצאת משעמם מדי" באותה מידה של הצלחה?
א. תודה
ב. לא הבנתי
א.
ב. אני תוהה האם מידת ההשקעה במכתבי דחייה משנה משהו להשפעה שלהם? האם מכתבים סטנדרטיים ייראו פחות אירוניים כאשר הסופר הגדול הבא יציג את מכתב הדחייה הסופט סטדנרטי שקיבל?
זו שאלה מגניבה. נראה לי שכן, אלא אם כן מי שניסח את הטופס הסטנדרטי היה אידיוט מוחלט, או שהרומן הנדחה הוא על מכתבי דחייה.
איתמר שאלתיאל, אתה חתיך.
המכתב המעולה מכולם בעיני הוא זה שאפשר לתמצת ב"טוב, אתה חולה נפש, לך מפה"
(The author of this book is beyond psychiatric help).
אני חושבת שמה שהשתנה זה שהרבה יותר אנשים כותבים, ובמקום להעליב אותם כראוי אומרים להם תראה וזה, מעניין, אולי עוד לא לגמרי בשל. אולי בגלל זה בעצם יש כל כך הרבה אנשים שכותבים. לדעת לכתוב זה קריטריון פחות חשוב.
בעיני האפולוגטיקה הזו פשתה כמעט בכל, פחות בתכניות ריאליטי מסיבות מובנות (ששם אוהבים העלבות ובכיות), אבל בכל השאר כן. רואים את זה במיוחד בהורות, שכבר לא צועקים ולא אומרים לא, אלא משחקים כן לא אני שחור לבן במאתיים גרסאות, כדי שלא לצלק את נפשו של הילד שיזכור את הלא התקיף האחד הזה עעעעעד שילך לפסיכולוג וסופו מי ישורנו. מיטל, זה בדיוק ההורים שיגידו לך להזיז את המצית או הנייד, כי הילד החמוווד שלהם נורא רוצה להפריע לך בבית קפה.
אגב, רשימת הדחיות הזו משמשת בסדנאות "העצמה" למיניהן כדי לעודד אנשים ש"היצירתיות שלהם נחסמה" ולהגיד להם "אתה יפה, אתה מוכשר, אל תהיה פרפקציוניסט והימנע מביקורת עצמית".
התוצאה היא שכל דביל מתפרנס מכתיבה, וכולנו – בכובע העורכ/ת, יודעים יפה כמה כותבים רעים יש, ושהם חיים מזה לא רע.
ולסיכום שוב, אתה חתיך. לא כמו בעלי (שהיה אומר את זה בעצמו לו ידע שאמרתי לך), אבל חתיך.
פוסט להיט.
האמת? אין לי מושג איך נראים מכתבי הדחייה כיום, אבל סביר להניח שזה המצב. ואין לי יותר מדי בעיה עם זה, אני לא רואה צורך להעליב אדם רק בגלל שהספר שלו לא מוצלח.
מצד שני, באמת כל דביל מתפרנס מכתיבה. ואני חתיך.
א. מעניין, אני לתומי חשבתי שהדבילים והמוכשרים כאחד לא מתפרנסים מכתיבה; ברי המזל כן.
ב. לפני כמה שנים היה טור בניו יורק טיימס שכנראה שאב את ההשראה מאותו מקום (אבל בלי לספר). בסופו הלקטור מספר כמה הוא נהנה לעבוד במפעל הדגים והכאפות שג'ון מהאחזקה נותן לו כל שעה-שעתיים לא מפריעות בכלל. הוא הרבה יותר נהנה מאשר במשרד היוקרתי במיד-טאון.
א. בטח שהדבילים מתפרנסים מכתיבה. אבל הם צריכים גם להיות ברי מזל, זו כתיבה אחרי הכל.
ב. אח, הטיימס מקדים את זמני.
בעניין צבי פיק, שאתה מכנה מאסטרו האיש המעורר בי סלידה.
יש לי ידידה שאפשר להגדיר אותה עניה גם ברכוש וגם בנפש לאחר שלא התאוששה שנים רבות מהאונס הפיזי מיני קבוצתי שמר מאסטרו והמפיק שלו ביצעו בה במשרדם ברחוב קפלן ת"א עת באה לאודישן.