הדבר היחיד הטוב שאפשר לומר על התרגום של "מטח ההצדעה הראשון" לברברה טוכמן (תרגום עדי גינצבורג-הירש, הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר, 2007) הוא שלמרות מאמציה הכנים של המתרגמת, ולמרות הזנחה פושעת מצד העורך – אם היה כזה – הספר עדיין קריא מאד וכתוב היטב.
הספר מביט על מלחמת העצמאות האמריקנית מכיוון בלתי שגרתי – מצד הים. הוא עוסק בסוגיות הסחר והציים שליוו את המהפכה: הצי הבריטי, הסיוע שקיבלו המורדים ממבריחים הולנדים, סוגיית האי סנט אוסטסיוס, המצור הימי על יורקטאון שסיים את המלחמה. ואם יש עמוד שאין בו שגיאה, עיני לא שזפה אותו.
השגיאות מתחילות עוד בטרם מתחיל הטקסט עצמו. ראו:
מפרץ מקסיקו מכונה כאן, מסיבות לא ברורות, "הגולף של מקסיקו". אני מניח שהיה יכול להיות גרוע יותר – אפשר היה לתרגם את הביטוי The Gulf of Mexico גם כ"תהום של מקסיקו". לפחות זה נחסך מאיתנו. בהחלט יתכן שהמתרגמת התבלבלה עם זרם הגולף (The Gulf Stream), שלו הוקדשו כמה פסקאות. אגב מפות: המפה המתארת את מסעו של וושינגטון מניו יורק ליורקטאון, שעל פי ההגיון הפשוט היתה אמורה ללוות את הטקסט המתאר את המסע, מופיעה משום מה רק בעמודים האחרונים של הספר – אחרי הביבליוגרפיה, אחרי האינדקס, ואחרי מפתח השמות והעניינים. נתקלתי בה במקרה.
הספר עוסק בהיסטוריה צבאית וימית. ניתן היה לצפות שיועסק בתרגומו אדם המבין בתחומים אלה. אבל ניתן היה גם לצפות שה-French and Indian War תזכה לתרגום מדויק יותר מ"המלחמה הצרפתית וההודית". השם האמור הוא הכינוי בארצות דוברות האנגלית למלחמה שמכונה בהיסטוריה האירופית מלחמת שבע השנים, משום שבחינת האנגלים ובני מושבותיהם הזמניים, החלק המכריע שלה התרחש בצפון אמריקה, שם נאבקו האנגלים בצרפתים ובבני בריתם, האינדיאנים, במיוחד בני הקונפדרציה של האיריקויס. לעזאזל, לא צריך להיות הסטוריון צבאי בשביל לדעת את זה: מספיק לקרוא את "אחרון המוהיקנים".
הספר רצוף בשגיאות מביכות. יחידות פרשים (squadrons) מכונות שוב ושוב "לגיונות" – וזאת למרות שהלגיון הרומאי מציין במפורש יחידה רגלית. המונח העברי המקובל הוא, אגב, "פלגה". תיאורי הקרבות הימיים קשים מאד להבנה – אף שהם מהווים חלק מרכזי מן הספר. יאמר לזכותה של המתרגמת כי כאן עומד לה לרועץ המחסור המוכר במונחים ימיים בעברית; תקופת המפרש פסחה על השפה העברית. ובכל זאת. זה עיקר הספר. מן הראוי היה להתייעץ במומחים בנושא, ויש.
לאורך כל תיאור הקרב על יורקטאון מופיע המונח התמוה "רדוט", שאילץ אותי לנדוד אל המילון הקרוב למקום מגורי. דא עקא, שהמילה אינה מופיעה בו. אז עלה בי חשד נורא, שהתברר כנכון: "רדוט" הוא לא תרגום אלא תעתיק של redoubt, שמשמעו "סוללה" או "מוצב". בתיאור, הוא משמש כעמדת תותחים. אני מניח שהמתרגמת, או העורך שלה, לא נתקלו במילים "סוללה", או, מוטב, "דייק".
(כאן אין מנוס מלציין כי במפת קרב יורקטאון, מצוין "פארק הארטילריה הצרפתי" ו"פארק הארטילריה האמריקני").
הבלבול איננו מוגבל למונחים טכניים בלבד. יש גם בעיות תאריכים: אחד הקצינים הצרפתים מתואר כמי שנבחר לאסיפה הלאומית בשנת 1798, אבל בשל תהפוכות הפוליטיקה של התקופה הוצא להורג ב-1793. כלומר, הוא מונה לתפקידו חמש שנים לאחר מותו. אמנם, חיילים ותיקים אינם מתים אלא רק נמוגים לאיטם, אבל זה קצת מוגזם. מה שלא מוגזם יהיה לצפות שעורך יבחין בשגיאה הזו: שני התאריכים מופיעים בהפרש של שורה וחצי. ההגיון הבריא, אגב, אומר שהקצין הצרפתי נבחר לאסיפה בשנת 1789. אבל זה מצריך ידיעה מינימלית על המהפכה הצרפתית, שכנראה לא עמדה לרשותה של המתרגמת או העורך שלה.
שיבוש תאריכים אחר, שאיננו שגיאת הקלדה, משבש קשות את הבנת הטקסט. הגנרל קלינטון הבריטי מדווח לגנרל קורנווליס הנצור ביורקטאון בשני בספטמבר 1781 כי הצי הבריטי, העוגן בניו יורק, יפליג לעזרתו בתחילת חודש אוקטובר. דא עקא, באותה פסקה מתואר כי הצי הפליג לעבר יורקטאון כבר ב-31 באוגוסט. מישהו התבלבל כאן, ואני לא חושב שזו טוכמן.
אפילו כאשר התרגום עוסק בעניינים לא צבאיים, הוא לוקה בחסר ואף תמוה. כאשר מגיעה הידיעה על הגעת הצי הצרפתי לפילדלפיה, הבירה הזמנית של המושבות המורדות, "האוכלוסיה הצוהלת בונה במות וגרדומים". גרדומים?! ובכן, המקור הוא ככל הנראה scaffolding, פיגומים; והמתרגמת התבלבלה בין המילה הזו ובין scaffold, שהוא אכן גרדום, ולא עצרה לחשוב על הטקסט שהיא מתרגמת.
מדי פעם מופיעים משפטים חסרי פשר: צבאו של וושינגטון מתואר כ"יחידות שהגיעו ממושבות שונות מהקווים של של ניו יורק, ניו ג'רזי ורוד איילנד". פה אני כבר מרים ידיים. ומה פשר הפנינה "מלבד ההגנה שהמיליציה המליצה להציע לצבא"?
וזה מרתיח. זה מרתיח כי ההוצאה לאור יודעת שספריה של טוכמן ייחטפו כלחמניות חמות (אני, למשל, קניתי אותו בפעם הראשונה שראיתי אותו), והיא דורשת תמורת הספר סכום גבוה (88 שקלים, לעומת פחות מ-12 דולרים למקור באמזון). אם היא תדרש להסביר את ההפרש, היא תאמר שהיו לה הוצאות תרגום ועריכה. ובכן, הן לא ניכרות במוצר הסופי.
וזה מרתיח, כי אף שאי אפשר לדרוש ממתרגמת חסרת כשרון להנפיק ספר ראוי, כל אחת מהשגיאות העובדתיות יכלה להתברר בקלות באמצעות שימוש מהיר בגוגל, ובמידת הצורך – נדירה למדי, טוכמן ידועה באנגלית הבהירה שלה – במילון טוב. העובדה שהן נותרו בטקסט אומרת שאף אחד בהוצאה לא טרח לעשות זאת.
טוכמן הפכה בשנים האחרונות למכרה זהב עבור המו"לים הישראלים. היא ראויה ליחס טוב הרבה יותר. גם הצרכן הישראלי, אבל הוא כבר רגיל שמשתינים עליו. אחר כך יתלוננו הוצאות הספרים שהמכירות יורדות. ובכן, יש לכך סיבה, והתרגום של "מטח ההצדעה הראשון" הוא סיבה מעולה.
אני לא יודע אם זה המצב בכל התרגומים של כינרת זמורה ביתן, אבל אני זוכר היטב את התרגום של "המטוטלת של פוקו". מאמצע הספר – השלב שבו התחלתי לספור – ועד סופו נספרו יותר מ-40 שגיאות הגהה, חלקן מביכות ("אבה" במקום "אבא", למשל). כך שמקרה טוכמן אינו יוצא דופן כלל.
יופי של פוסט.
אם כי, מטח התותחים שלך, יוסי, שלא לומר מטח הדייק שלך, קצת מפחיד אותי.
לו אני הייתי המתרגמת, הייתי קוברת את פניי בכר ובוכה כמה ימים, שלאחריהם הייתי יוצאת ומכריזה בקול תרועה שאתה נוקדן.
מודה באשמה. מודה גם בתחושה העגומה שהייתי, ככל הנראה, מוציא תרגום יותר טוב.
הבעיה אינה בעיקרה של המתרגמת, אם כי באמת לא נראה שהיא עשתה עבודה טוב וייתכן לגמרי שהתרגום היה מעל לכוחותיה (והשיפוט המקצועי שלי אומר שאכן היא לא היתה האפשרות הטובה ביותר) אלא של ההוצאה לאור.
הוצאות לאור משלמות סכומים מגוחכים למתרגמים ספרותייים. סכומים שלא מאפשרים להם לקנות מילונים מתאימים, לקרוא חומרי רקע נכונים, לבלות מספיק זמן בחשיפה לשפת המקור או היעד שלהם – סכומים שמכסים בקושי את עלות המחשב והדיו להדפסת טיוטה. ויש גם מי שלא מדפיס מסיבות של עלות נייר וזמן. כאשר הוא נעשה בתנאים כאלה, תרגום ספרותי אינו מקצוע אלא תחביב. ואת זה אפשר להניח על מפתן ההוצאה לאור.
אבל אפילו בתנאים כאלה, ההוצאה לאור יכולה להתגבר על הבעיה *אם* היא משקיעה כספים נאותים בכך. מחירה של עריכה משולשת – הגהה, עריכה עברית, עריכת תוכן/מקצועית – אינו בשמים. אבל זה יוצא מכיסה של ההוצאה לאור והקהל מוכן לקרוא את הספרים גם כך, אז הם משקיעים פחות מדי.
והתוצאה בידיך – כולל האשמה אוטומטית של המתרגמים, כי שמם מופיע על הספר.
לגבי השאלה אם אתה היית מתרגם את הספר בצורה טובה יותר: אין לי ספק בכך. היית מוציא תחת ידיך עבודה נפלאה, יוסי. אבל אילו אני הייתי ההוצאה לאור הייתי לוקחת את היהלום שהפקת ומלטשת אותו לפני השיווק: הגהה, עריכה לשונית, עריכה מקצועית, עבודה גרפית שמכבדת את הקורא (כולל גרפיקאי שקורא את הספר ודואג להתאים את הצורה לתוכן…) – כי מגיע למלים כתובות (ומתורגמות) יחס של יהלום. אחרת עוסק האדם לא בענייני רוח אלא בלכלוך ניירות. ובאמת, יש דרכים קלות יותר ללכלך נייר…
הבעיה אינה שיוסי נוקדן, אלא שהמתרגמת והעורכ/ת (אם הי[ת]ה) אינם כאלה.
וכפי ששונרא הוסיפה, ההוצאות מועלות בשליחותן התרבותית ורואות עצמן כעסק כלכלי בלבד: הצרכנים צורכים את המוצר גם בלי עריכה משולשת? אז לא צריך עריכה משולשת, חד וחלק.
היות שאין לצפות מן ההוצאות לחזור לערכי תרבות, אין מנוס מפגיעה בכיסן. דרושה התארגנות של קוראים, שתחרים הוצאות שתוצאנה מוצרים קלוקלים תחת ידיהן, ותודיע להן על כך בכתב, שוב ושוב ושוב. בסוף הם יבינו. במקביל, חשוב לעורר את הקוראים עצמם, שרובם אדישים לשגיאות ולתחביר לועזי בלבוש עברי, כדי שישתתפו במחאה.
אולי התארגנות של בעלי מלאכה, 'נימי? אולי אני לא מוכנה, כמתרגמת, ששמי יופיע על מוצר שלא עבר ליטוש מספיק? הבוז-העצמי של מתרגמים לעבודתם הוא חלק גדול מהבעיה.
אני לא בטוח שזה בוז. סתם יאוש. ולא נראה לי שהרבה מתרגמים ישושו לוותר על מעט הפרנסה שלהם בכזו קלות, בשביל מלכה נמוגה וא-סוציאלית כמו התרבות העברית.
בדיוק. לרדת על המתרגמת זה כמעט כמו לצרוח על המלצרית בגלל שהמרק שלך קר.
האם כניסה למשא ומתן מהווה ויתור על פרנסה?
את ברברה טוכמן ראוי לקרוא באנגלית. מעטים הכותבים רהוט ממנה.
ומצד שני, איתמר, בא היקום וטופח על פני:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3384776,00.html
למה-נט החליטו לעבוד בשיטת טום סוייר וצביעת הגדרות.
גם זו דרך להפקת תוכן, אני משערת…
לא, ודאי שלא. כנראה שהבנתי את המשפט "אני לא מוכנה, כמתרגמת, ששמי יופיע על מוצר שלא עבר ליטוש מספיק" באופן חריף מכפי שהתכוונת.
כך או כך, איני מתרגם (וכנראה שכבר לא אהיה), אבל נראה לי שמתרגמים רבים, לפחות הפחות מנוסים שבהם, שמחים לכל עבודה שהיא, גם אם אין עריכה והגהה. זה מובן, בסך הכל. לפעמים זה פשוט הכי טוב שיש.
LOL
טוב, זו דרכה של ynet לבצע תוכן גולשים.
לא ממש. בסופו של דבר, סביר להניח שמי שהחליט שמפרץ מקסיקו הוא ה"גולף של מקסיקו" היתה המתרגמת, לא העורכת.
בגלל זה כתבתי "כמעט". היא כנראה לא היתה האדם המתאים לתרגם את הספר הזה, אבל האחריות למוצר הפגום שהגיע לידיך איננה שלה אלא של ההוצאה. אם משחת השיניים שלך היתה צובעת את שיניך בירוק היית תובע את קולגייט, לא היית מחפש את הפועל בפס הייצור שהכניס את החומר הלא נכון לתרכובת.
העובדה העצובה היא שמתרגמים נזכרים בשמם, כמעט תמיד, רק כשהם מפשלים. תרגום מוצלח כמעט אף פעם אינו מקנה יוקרה למתרגם, הוא מתקבל כמובן מאליו. תרגום רע זוכה לנאצות. ובין אם התרגום רע או טוב, בין אם המתרגם חיפף או עבד כמו חמור, בין אם מדובר ברב מכר או בספר עם חמישים קוראים, ההוצאה משלשלת את הכסף לכיסה והמתרגם מקבל גרושים.
"תרגם את זה יפה אהרן אמיר"?
מי שנכנס למשא ומתן מנקודת מבט של "אם לא אתפוס משהו קטן, אשאר בלא כלום" באמת יצא עם משהו קטן או עם לא-כלום.
אבל מי שלא מתעקש על הליטוש ההוא ימצא את עצמו מוקע בתקשורת כאחראי בלעדי לפשלות של צוות שלם ובמימון הוצאות לאור (שאינן אוהבות הוצאות במזומן).
זה משחק שאי אפשר לנצח בו כל עוד השוק מלא אנשים עם כוכבים בעיניים שרוצים לגעת בספרות ומוכנים לשם כך להתנדב…