. בביתן הלנה רובינשטיין מוצגת כרגע תערוכה שנקראת "קדימון", של אדם רבינוביץ'. אחד המוצגים בתערוכה הוא חלון סגור חלקית בסורג. מבעד לסורג ניתן לראות גרם שמיימי מאיר. בחצי החלון שאינו סגור בסורג יושב קוף על אדן החלון. הקוף מזיז את ראשו מצפייה אל הירח לצפייה אל הצופים. עיניו ריקות ופעורות.
הקוף המהולל, מתוך "הארץ"
2. אריקה, גיבורת הספר "הפסנתרנית" של אלפרידה ילינק*, היא מורה לפסנתר. היא מורה לפסנתר, כמו באגדות האורבניות מילדותנו המולחצת, משום שלא הצליחה להיות פסנתרנית אמיתית. כן, רגע אחד של כישלון גזר את דינה לנצח. במקום הפסנתרנות, היא קונה בגדים של קונצרטים. אריקה היא בתולה זקנה ומתגוררת עם אימה. אימה שותה את דמה בצורה הקיצונית ביותר האפשרית. אני לא מתכוונת רק ליחסי את-תעשי-מה-שאני-לא-הצלחתי הרגילים. אני מדברת על אימא שלא מאפשרת לבתה להתקרב לגברים. אני מדברת על בת שמרחב הפעולה היחיד שלה הוא החדרון הקטן שלה, במעין לעג סמוי על "חדר משלך”. אני מדברת על בת שאין לה מיטה, בת שישנה עם אמה. “בלילה, כשהכל ישנים ורק אריקה לבדה ערה, כשהמחצית האהובה של הזוג הכבול באזיקי-דם, כלומר, כבוד האם, נחה בשלווה שמימית על יצועה וחולמת על שיטות עינויים חדשות, אזי היא פותחת, לפעמים, לעתים רחוקות מאוד, את דלת הארון ומלטפת ברוך את העדין האילמים לתשוקותיה הכמוסות".
אלפרידה המגניבה, מכאן
3. בהיעדר מיניות, גברת אריקה קוהוט, מורה לפסנתר, מפתחת מבט. כמו בסרטי אימה, שבהם הבחורה היחידה שמצליחה להבין שלא כדאי לנעול את עצמך בחדר כשהרוצח מתקרב היא הבתולה. רק שהמבט הזה אינו מבט של בחורה לחוצה, אלא מבט של מורה לפסנתר. מבט שעוקב אחרי התלמידים בזמן שהם אינם בשיעור, כדי לוודא שהם מתנהגים כשורה, ומנצלים את כל שעות הפנאי שלהם כדי להתאמן. זהו מבט שיש לו כיוון ברור: מהכתף ומטה. בשעות שאריקה לא מנצלת את הזמן הפנוי שלה כדי לוודא שתלמידיה מנצלים את הזמן הפנוי שלהם כהלכה, היא הולכת להתבונן במין. באחת הסצינות המופתיות בספר היא הולכת לפיפ שואו שבו מתערטלות נשים וינאיות ושאינן וינאיות אל מול מבטם הבוחן של פועלים טורקים. “כאן, בתא הזה, היא נעלמת והופכת לכלום, שום דבר לא חודר אל תוך אריקה, אבל אריקה מצליחה גם מצליחה לחדור אל תוך המנזר הזה. אריקה היא מתקן אנושי אטום. נדמה שהטבע לא הותיר בה שום פתחים. לאריקה יש תחושה של עץ נוקשה במקום שבו, אצל נשים אמיתיות, הנגר השאיר חור". בסצינה אחרת היא הולכת לפארק שבו מזדיינים אנשים קצת פחות חמורי סבר ממנה. היא מתגנבת בחשכה, בנעליה הטובות, נכונה לשעות של צעידה. ושוב היא רואה אותם מלמעלה, עירומים ועלובים. הדבר היחיד שאקט המציצנות גורם לה הוא חשק עז להשתין. כן, אריקה המורה לפסנתר משתינה. אמנם לא על הזוג המזדיין, אבל בהחלט בכיוונם הכללי. מיניות שפויה לא יכולה לצמוח במרווח הזה שבין המבט לאם. וסופה של אריקה להתחנן בפני אחד מתלמידיה, מר קלמר, שישפיל אותה בכל הדרכים המוכרות למין האנושי המזדיין. כמובן שזו דרך התקשורת היחידה שהיא מכירה – שולט ונשלט. לא שזה עוזר לה, אגב.
ציור, שאיכשהו, ויש לי רק מושג קלוש איך, מעביר בדיוק את הספר. מכאן
4. אבל אריקה אינה היחידה שמפתחת כאן מבט. זהו סיפור שמסופר מנקודת מבט של מספר כל יודע, גם אם לא תמיד כל אומר. המספר העד יושב על כתפה של אריקה. באותו אופן שבו אריקה מכווצת גבות בחומרה אל מול פני האובייקטים שלה, המספר מכווץ גבותיו כלפיה. בכל פעם, שאריקה עושה מעשה שאינו מתיישב עם תפיסת עולמה של האם, המספר מייד מלשין עליה לקוראים. המספר עושה בדיוק את מה שעושה הקוף בתערוכה. כמו הקוף, לרגע נמצא המספר בתוך מוחה של אריקה – הצופה – מתבונן בהצגת האמנות המונחת לפניו, ושופט את שיפוטו, ובמשנהו פוער זוג עיניים ריקות אל הצופה, אל המבט שניבט אליו. וכך, המבט הכפול הזה מגחיך את המבט של אריקה, את המבט של המספר ואת הפוזיציה על הכתף. שהרי, גם למורה לפסנתר יש אימא. תרשו לי לומר לכם, סוף טוב כבר לא יהיה כאן. * בתרגומו של אריה אוריאל, בהוצאת בבל.
קראתי את הספר, לא הצלחתי לסיים. מרושע מדי, שונא-אדם. בספר בולטתדיאלקטיקה של רודף-נרדף, בהיפוכי תפקידים חוזרים ונשנים – כל משפיל הוא גםמושפל, ולהיפך, ואז שוב מחדש. הפסנתרנית לא מצליחה להתנתק מאמההדומיננטית, חיה בתוך מופע אימה אימהי, אך בו בזמן נוקמת באם באמצעותבזבוז מופגן של כספים, באמצעות שקרים (כשהיא מתרצת אי עמידה בלוח הזמניםהקפדני), וגם באמצעות אלימות. מכות. בקונסרבטוריון, היא רודה בתלמידיה, אךמאפשרת למר ק’ להפעיל עליה טרור נגדי. בגן המזמוטים, מעמדה של מציצנית(עמדת כוח – היא נסתרת מעין ומציצה במעשיהם בתערובת סלידה משיכה) היאהופכת לנרדפת, ונאלצת לברוח כשכמעט נתפסה על חם.
בעניין המספר, נקטה הסופרת טריק ספרותי מלוכלך לטעמי. המספר אינו מופיעכדמות בסיפור, אבל עמדתו השיפוטית והלעגנית מובילה את הסיפור. הוא אינומחבב את הדמויות, והקורא חש היטב בסלידתו. הטריק-
הקורא לא יכול לבודד את המספר מהסיפור ולקרוא קריאה ’נקיה’, כך שבעקיפיןהמספר הוא בכל זאת דמות בסיפור, שלא עומדת לשיפוט. מי הוא? לא יודעים.תודעה ללא גוף. תודעה נטולת כתובת.
הקוף -בדיוק הפוך. גוף נטול תוד
(נקצצתי)
אצל הקוף זה הפוך – יש רק גוף, אין תודעה (העיניים הריקות). הקוף הוא רקנשא, צופה ונצפה, שאינו מוסיף נופך משלו (בניגוד למספר הדעתן). כוחו בעצםקיומו וזהו.
עוד בדל מחשבה
אילוהיו מדכאים מצד אחד ומדוכאים מצד אחר – היה קל לקורא לנקוט עמדה, בלי קשרל’רעל’ שמטפטף לאזנו המספר העד. במקרה הזה, ילינק ערבבה היטב בין המדכאיםלבין המדוכאים, עד שאי אפשר להבדיל ביניהם, וזו אחת הסיבות לכך שמקדםהסימפטיה כלפי הגיבורים נמוך. מלכתחילה לא היה להם סיכוי.
כן, לאלפרידה היקרה בהחלט אין שום רצון לעשות נעימים לקורא.
לפעמים יש לי חשק להתחתן אתה, או להידרדר אתה בדרך אחרת. מזל שזה לא ריאלי.
תמיד המספר הוא דמות בסיפור, אי אפשי אחרת.
רק הערונת לגבי דמות המספר: יודע-כל, לא אומר-כל, מספר עד- אולי שווהלהשתמש במינוח של הרי גולומוב: דיבור משולב, בו לא ברור בכלל מי המספר וכךנוצרת תבנית אירונית מורכבת.
לא על כך הלנתי.
טענתיהייתה שסגנון הכתיבה של ילינק חריג בכך שהוא מציב בחזית מספר דעתןוסרקסטי, שאינו מאפשר לקורא מרחב חשיבה עצמאי בהערכת הסיפור והדמויות.נוכחות המספר מורגשת מאד בסיפור, אך הוא אינו חלק מהעלילה. זה מבלבל,ולדעתי גם מאד לא מאפיין את הספרות העכשווית. אילו היה מספר כזה לובש דמותקונקרטית, היתה לקורא זכות בחירה אם ללכת איתו או לא. ברגע שילינק מציבה’רוח’ מספרת, הקורא אנוס ללכת איתה. זו בחירה ספרותית שמקוממת אותי. אנילא אוהבת כשחושבים במקומי.
אני מבין את מה שאת אומרת, אני לא ממש מצליח לראות איפה בטקסט אומנותי – פרוזה- את באמת מקבלת אפשרות "לחשוב" באופן טוטאלי לבד.
החירותהזו[עגנון למשל הוא מספר מהסוג הזה. עוד לא קראתי סיפור של עגנון בו הואלא שלט בכל חלקי הסיפור שליטה ללא מיצרים] נתונה לך תמיד בשלב הפרשני שלהטקסט. זו הבחירה של הסופרת, אני מניח, וצריך אולי לשאול מדוע היא בחרהלכתוב בצורה כזו, כלומר מונעת מקוראיה אפשרות לבחור את בחירותיהם במהלךהקריאה.
לא קראתי את הספר, אז זה לא כל כך הוגן שאתייחס אליו, כמובן.
זו הייתה תחילת המחשבה שלי.
אני שונאת מספרים שמטיפים לי.
אבל כאן הרגשתי משהו אחר.
אני חושבת שעמדת המספר כאן היא מורכבת יותר מספרים אחרים של ילינק ומספריםאחרים בעלי מטיפים אחרים. איכשהו, ההטפה הזו קיבלה הצדקה מבנית מתוך עמדתהמספר.
בעניין הזה אני חולקת עלייך.
אני חושדת בה שהיא עושה ספרות שכל רצונה הוא לעשות נעים לקורא, לטפוח על גבו האנרכיסטי המהמם, ולהבעיר את האש מתחת לזעמו הקדוש.
אני לא חושבת שיש כאן דיבור משולב, משום שכמו שמירי ציינה, המספר הוא אכן דמות ברורה; הוא לא מדבר בשם אריקה.
אניחושבת שמקדם הסימפטיה פשוט מגיע ממקום אחר, שאת כנראה לא מתחברת אליו. אתהלא אוהב את אריקה כי היא חמודה ואתה רוצה ללכת לישון איתה בלילה, אלא כיהיא כמוך – מתמרנת בין מחוייבויות, בעלת פנקס שחור קטן וכישלון.
יכול מאוד להיות, לא קראתי את הספר. רק הצעתי איזה מונח לצורך שיום "אי הסדר".
באמת?לא קראתי את הפסנתרנית (ראיתי ת’סרט), רק את המאהבות. ספר מצוין, אבלמייאש ומדכא במיוחד. כמו לנשום אוויר פסגות קפוא, הכתיבה של ילינק היאתענוג מזוכיסטי, אבל אני מתקשה לקשור אותה עם נעימות.
אני חושבת שילינק כסופרת מונעת מתוך http://www.shiron.net/songView.aspx?song_id=2341&singer_id=567&song_title=23b4a7";>שנאהעצמית, תחביב נשי ישן. אצלה זה לא קשור למיגדר, אלא לזהותהלאומית הגרמנית ה"חדשה". באמצעות כתיבה בוטה במיוחד היא מנסהלהזדכך, להקל את משא נטל האשמה. אם תחשוף הכל לעיןהשמש, תצביע על האמיתות העמוקות ביותר, היסודיות, היאתוכל להאיץ תהליך של ריפוי. הכתיבה שלה נועזת בדרכה, ומאד יוצאת דופןעל רקע ההשתקה. נדמה לי שילינק לא הייתה סופרת אהודה במיוחד בארצה,להיפך. על מה היא בעצם כותבת? על הדור הישן(האמא) שלופתבגרונו את הדור החדש (הפסנתרנית), על אורח חיים קפדני ומסודר,כמעט צבאי. על המשמעת (המורה לפסנתר פנאטית בענייני משמעת). האחיזההסמביוטית הבין דורית מעידה שאין קטיעה של גרמניה הישנה כאשר משומקוםצצה לה גרמניה אחרת, אלא עקרון הרצף ההסטורי נשמר. הבת אינה יכולהלהתקיים ללא אמה (הו, מוטרלנד). ילינק, כסופרת, מסרבת להתעלם מהעבר.
נשמע ספר מגניב. הציור גם כן.
ד"א, אני מאוד בעד מספרים פטפטנים. הגיע הזמן שזה יחזור, לעזאזל.
כאמור,את הפסנתרנית לא קראתי. "המאהבות" לעומת זאת הוא ספר מושחז וארסי על יחסיגברים-נשים והורים-ילדים בעיירה תעשייתית סטריאוטיפית בגרמניה. הספר מציגראייה מפוכחת ואכזרית של האופן שבו בעיר כזו הסיכוי היחיד של אישה להינצלמחיי עבדות במפעל תפירה (נדמה לי) הוא לעבור לחיי עבדות כאשת איש, ואיךהיא נידונה להשתמש במניפולציות (למשל להיכנס להריון) כדי לנצח נשים אחרותבתחרות על הגבר שיכול לגאול אותה מהעבדות ולתת לה סטטוס מסוים. הנשיםהמפסידות יכולות גם להגיע לגורל גרוע מזה של תופרת במפעל, אגב.
אין ספק שיש שם שנאה עצמית, ושנאה לקפיטליזם, ושנאה לגרמנים ממעמד הפועליםומהמעמד הבינוני-נמוך. אבל אני חושבת שיש גם חמלה לכל האנשים שנדרסים בתוךמכונה חברתית-כלכלית שמכריחה אותם להוציא לפועל את התכונות המבחילות ביותרשלהם.
ילינק איננה אהודה בארצה, ותומס ברנהרד לא היה אהוד באוסטריה, ואני בספקאם מיכאל האנקה אהוד בארצות האלה. שלושת היוצרים האלה לא מחפשים חברים והםנאמנים לאמת האכזרית שלהם ומבטאים אותה ביושר ובשלמות אמנותית מעוררתהערצה, בעיניי. ב"מאהבות", למשל, כמעט כל משפט הוא ראוי לצי
טוט.
הוא אכן מגניב. והסוף, לו רק היו נותנים לי הזדמנות לספיילר פה בלי שום בושה.
אני לא בעד כאלו. אלא אם כן יש לזה הצדקה.
זו בדיוק הבעיה שלה, לטעמי. כל משפט שם ראוי לציטוט > כל משפט שם נכתב כדי שיהיה ראוי לציטוט.
מה רע בזה?
זה טוב, אם אתה הולך מייד אחר כך להפגנה. אחרת, אתה רוצה שיפסיקו לשלוף לך סיסמאות קלות לזכירה. זה מסריח מרדידות.
זההיה מפעל לתפירת חזיות. כפי שהחזיה תומכת נופלים מבחוץ, כך גם נבניתהציפייה שהבעל הנבחר (בחור סתמי עד כאב) יתמוך את נופליה. הוא ישמש להכחזיה אנושית (:
מה עם ההשוואה המתבקשת לחנוך לוין?
וואלה, חזיות. שכחתי.
אצל חנוך לוין יש יותר פיוט.
אנילא חושבת שהספר כתוב בסיסמאות רדודות. זה לא פרוסט או תומס מאן, נכון. זוכתיבה שעושה רדוקציה ליסודות הגרוטסקיים של המציאות החברתית-כלכלית. אבלהרדוקציה הזו מבריקה, ובוודאי לא רדודה מבחינה לשונית ורעיונית כמוסיסמאות של הפגנה.
ב"המאהבות"הרדוקציה הזו הייתה בעיניי מאד לא מבריקה. כלומר, אהבתי את הספר, אבל אחרישישים עמוד או משהו, הלכתי ממנו, כי הרגשתי כמו בהצגה ההיא.
מעניין, כי אני בדיוק חשבתי עליו בניגוד להצגה ההיא.
גם אני לא הצלחתי לסיים את הספר, אף שהייתי מודעת לכוחו ולאמת הפנימית שבו. אנשים לא אוהבים להביט פנימה, אל מחוזות אפלים מדי. הנטייה הטבעית היא לחפש אחר האור, גם אם הוא מזויף ושקרי. הספר מעניין גם מבחינה מוסיקלית, במיוחד עבור מי שהקדיש לכך שנים של עבודה, שנסתיימה בלא כלום (כמו במקרה שלה) – אבל חסר כאן הכוח המזכך, המטהר של מוסיקה. לכך אי אפשר להתכחש, גם עם המבט המפוכח ביותר.