אמורה הייתי להיות קבורה בינות למאמריי, אבל הרשומה של אסא גרמה לי לעיוותים לא רצוניים בשריר של הטוקבק והרשומות של איתמר ושל איה שלחוני אל המקלדת כמי שאחזוה מועדי ב' אבל בעיקר פְּרִיחָה אלרגנית לקפקאיות שניטשה ב"פרוייקט עבודה" עד כה. דומה כי כל הרשומות ב"פרוייקט עבודה" (כאמור, עד כה), עוסקות יותר במלוא כובד משקל חברת-המותג-והבונוס, יותר מאשר בעבודה כערך, בהיבטיה החברתיים, אולי בגילגולים שעבר המוסד במהלך אי-אלו מאות קודמות. פלורליזם, דומני, הוא שחסר לי. ובשל כך, רצוני להעלות אל נגד עיני הקורא את דמותו רבת ההוד של אחד, אהרון דוד גורדון. בטוחני שאין צורך להכביר במילים אודות איש חשוב ויקר זה, על כן אסתפק בציון זאת ש-א.ד. גורדון היה ועודנו אלוהות מקומית (ולא רק, הו, לא רק, קורא יקר) בכל הקשור בחלוציות לשמה ולשמהּ וביצירת מיתוס הפועל החקלאי העברי. עליי הוא נערץ על שום השאלות שהתמיד לשאול ועל שום הספק התמידי שהקפיד להטיל, שאפשר לו לצעוד בעיניים פקוחות לרווחה בנתיביו. מכתביו וכתביו זרועים בסימני שאלה ואין בשאלות רטוריות עסקינן. במכתב ליוסף ברץ, חבר במשלחת התרמה לאמריקה, כותב גורדון באביב תרפ"א:
"בספקותיך כוחך, אך אל חולשה! ומי צריך לעשות דבר מה חשוב, אם לא מי שמרגיש את האחריות בכל ישותו? טוב, שאתה אינך בטוח עד לידי טמטום"…*
אין דרך קלה לכתוב רשומת-קונטרה כזו מבלי למשוך אש בשל חשד לנוכחות החזרזירות הקפיטליסטית או, רחמנא לצלן, מערכתיות מאיזשהו סוג, בעיקר בהתחשב באורווליזם שעובר בדיפוזיה מְהַמֶּגָה-בלוג השכן אבל נסֹה ניסיתי. בדיוק משום שאידאותיו של גורדון דגלו בעבודה כאקט מפרה ומעצים, כתהליך יצירה הדרגתי, ממושך ומְאתגֵר-הסבלנות, כעלי כותרתו של ניצן הנפשקים לאטם או אם לדייק במטאפורה – כשדות החיטה המוריקים ומצהיבים בעתם, עונה אחר עונה. העבודה, בעולמו של גורדון, הוותה הזדמנות לביטוי עצמי ולהגשמה עצמית. שכן, בניגוד לאדוני הסוציאליזם, לא הטיף גורדון לביטול העצמי בתמורה לטובת הקבוצה, אלא נבר רבות בנבכי הנפש, של עצמו ושל חבריו הקרובים. יש להניח שהנ"ל הייתה אחת התכונות שהקנו לו מעמד של גוּרוּ בקרב עמיתיו למוסד הפּוֹעלוּת. במכתב לרחל כצנלסון באלול תרע"ו הוא כותב:
"ידועה לך דעתי, כי יותר משאנחנו זקוקים בארץ-ישראל לידים עובדות, אנחנו זקוקים לנפשות חיות, כלומר לנפשות, שהידיים העובדות תהיינה רק עושי דברן, והנפש יכולה תמיד להרוויח במקום שיש חיים, איזה שהם".
הרגיש את האחריות בכל ישותו. ותודה לוויקיפדיה על התמונה.
הַאֲמֵן במה שאתה עושה, זוהי נקודת המוצא שלו. קום בבוקר ועמול בדבר ההוא, שבו מצויה נשמתך. זוהי כל התורה על רגל אחת, עם מעדר ביד. כי אז תעשה אותו בחפץ-לב, אז תרצה להשקותו ולהרוותו ולטפחו עד כלות. העבודה אכן הייתה "חיינו" עבורו ועבור רעיו ועמיתיו. אל תשתעבד למדיניות ה"משפחה" הצבועה שמכתיבים התאגידים של איתמר – מצא את הרעיון שתאמין בו באמת ובתמים ואם אינו בנמצא – המצא אותו. והרי קונספט "אהבת העבודה" עבר מוטציות כה רבות, עד שהפך נלעג, בשל השימוש הציני שעושים בו אותם מנהלים-בשקל. מאסת ברודנותו הפיאודוליסטית של בּוֹסְךָ? קום ולך, מצא עבודה אחרת, היה אדון לעצמך. בשם אותה מדיניות רווחה נפסל גם אותו רעב (אנלוגי), אותה המוטיבציה המאיצה בבני אנוש לעמול בתמורה ללחמם ולכבד בכך את מקום עבודתם. "תמריצים" במרכזי תמיכה טכנית הם הקיצון השפל, בעוד שההיפך מאותו הרעב, הוא הדבר הזה שמוטט את התנועה הקיבוצית ועודנו מקנן בועדי עובדים ובמוסד הקביעות השנוי במחלוקת.וההיפך ההוא, האמור – שובע? מדושנות? עצלות? בטחון עצמי מופרז של מי שאינו "מרגיש את האחריות בכל ישותו"? ביטויים ורעיונות דוגמת "ראוי שאדם יהיה יצרני לסביבתו על מנת שיצדיק את שהותו בה" הפכו מזוהים עם זרמי רעיונות פשיסטיים ומקובעים נוכח השתלטות ה-PC על מחוזותינו ולא בצדק. קצה נפשך בעבודות סטודנטים? גם שלי. אבל מעולם לא סברתי שתוגש לי עבודת חלומותיי עם גביע צ'יפס קומפלימנטרי וכוס מוגדלת של מים בטעם של קולה. קשה לי להאמין שיש אחד מקוראי רשומה זו שאין ביכולתו לקום ולעזוב את מקום עבודתו. נכון – את השממה כבר הפריחו, ואם נפריחה עוד קצת, הרי שהבטונאדות יסתמו את שדה ראייתנו ויעכירו נשמותינו, אם עוד לא עשו כן עדיין. אבל זוהי השממה הפיסית. הגיאוגרפית. לכל דור החלוציות המשוועת שלו והַסְּפָר שלנו הוא זה החברתי. בעולם שבו תופסים בהדרגה התאגידנים ואילי התקשורת וההון את מקום נבחרי הציבור הפוליטיים, יש אינסוף של חלל שמשווע ליצירה נוסח גורדון, לעבודת כפיים רעיונית ענפה, לשתילת רעיונות, שילוחם על פני המים והגשתם אל פי הכמהים לתמורה. העבודה לא נועדה שיעבדוה בדממה רגשית במקרה הטוב ובתעניות רבות במקרה הרע, רק על מנת שתהא היד משגת מזומנים על מנת שברנש/ית זה או אחר יוכלו לעשות את שבאמת חשקה נפשם, בשעותיהם הפנויות. בעולם מושלם היינו כולנו צאצאיו הרוחניים של א. ד. גורדון, מלאכתנו תורתנו ואהבתנו נתונה ליצירי כפינו. אבל בעולמנו-אנו עסקינן והוא רחוק מהיות מושלם. לפיכך, יעשו בשכל אלה מאתנו שנתמזלו באפשרות לבחור ויעסקו במה שלבם נוהה אחריו. ואם אפשר להם – ישאו את הבשורה הזו לאלו הסבורים שזכות הבחירה נותרה מחוץ להישג ידם.
* הציטוטים לקוחים מתוך "כתבי א. ד. גורדון" (מתוך הספר השלישי: "מכתבים ורשימות"), בהוצאת מועצת פועלי חיפה, תל-אביב, תשי"ז.
• להכרזה על הפרויקט • צמיחה • אהוב אותנו • אין עבודה בזויה; יש עבודת סטודנטים • חרדת השישי
טוב, ממש העלת לי ת’סעיף.
מצא עבודה אחרת? זה הפתרון? אם זה לא היה הבלוג של חברים שלי הייתי פשוט מקלל.
אולי הבעיה טמונה בכל מה שאת כנראה עיוורת לראות: הניצול הציני שלהמעבידים – אי תשלום שעות נוספות, הלנות שכר חוזרות ונשנות או תנאי עבודהעלובים – ואלה בפירוש דוגמאות חלקיות. אולי בהיעלמותו של האיגוד המקצועימחיינו (ההסתדרות לידיעתך מגינה בעיקר על מי שיש להם כח) ומעל לכל כנראהבהיעדרה המוחלט מחיינו של סולידריות בסיסית וקוד אתי-התנהגותי שכולנומחוייבים לו.
כולנו היינו שמחים ללכת לעבודה ולמצוא בה את הסיפוק שאת מדברת עליו פשוט יש מי שדואגים למוסס כל שמץ של הנאה אפשרית.
סעיף שש בחוקת הבלוג אומר, ואני מצטטת:
"והיה אם ימצא איש בנפשו את החשק לקלל, יואיל לעשות זאת, ללא חשש טבל ושביעית"
אנילא מסכימה עם שי בעניין הלהט, אבל הכיוון שלו בהחלט נכון בעיניי. כלומר,האם כל אדם אחראי לגורלו, במערכת שבה הערך העליון הוא הכסף? האם כל מי שלאעובד בעבודה יצירתית ומשמחת הוא אשם? נשמע לי קצת כמו הכלכלנים שטועניםשהאימהות החד-הוריות סתם מתבכיינות, ובעצם הן מנסות למצוץ את לשדה של קופתהמדינה.
מצד שני, יכול להיות שלא הבנתי, והתכוונת שבכל יום עלינו לשנן את אמרותיושל גורדון, כדי שנוכל להרחיב את פרצות התודעה שלנו. אם כך, אני מברכת עלהתזכורת.
אבל אנחנו לא בעולם מושלם, נועה. ורוב העבודות אינן עבודות כפיים, שבסופןאת רואה איזה שתיל צומח (יתרה מכך, את רוב האנשים לא מעניין לעשות עבודהמסוג זה). עזבי לרגע את האופן שבו מנצלים מעסיקים את "ערכי העבודה" (הבוסשלי אומר לי אתמול: "אתה בקטע של 9 עד 5, הא?". אני: "כן"), וחשבי עלהתפשרויות. חשבי שאת עובדת בעיתונות, נניח. חשבי שהבוס שלך בא ואומר "עשולי פרויקט מדוזות"; חשבי על עריכת כתבות, שבהן את לא מאמינה כלל, שאתמאמינה שהן מזיקות, רק בגלל ש"חייבים ניו-אייג’". רוב העבודות מורכבותמהפשרות הללו, כל רגע ורגע. והאופציות שמסביב? אין. באמת.
ואתה, מה עם הפוסט שלך?
שווה בנפשך שכאשר גורדון העלה את רעיונותיו על כתב, היו פחות איגודיםמקצועיים מאשר היום, חוקי עבודה לא היו בכלל ולעובד היה עוד פחות כוח.
כלזה יפה מאוד ברמת האידאה, והיה כך גם בימיו של גורדון. אך גם אז זו הייתהאידאה בעוד שהמציאות הקיומית היא שהכתיבה את טיב וסוג העבודה.
החתך החברתי אותו את מייצגת – זה שיכול לקום וללכת, או להקים עסק משלו -שייך לשכבת המיעוט של ה"אדונים". כל השאר תלויים הרבה יותר משתארת במערכת,וככל ששכרם מתקרב למינימום כך גדלה תלותם.
לעזובאת העבודה וללכת? כמובן שאפשר, הבעייה היחידה היא שאין מפלט – הראי לימקום עבודה לא נצלן – לי במהלך חיי היה אחד כזה. לו רק שטיפת כלים בדרוםהארץ הייתה מספקת אותי. ערך העבודה היה רעיון נחמד פעם.
לאחייבים להקים עסק משלך, אבל כשכירה בעסקים קטנים, למשל, מתייחסים אלייךכאדם, ואת יכולה להרגיש שאת חלק מהעסק והעסק הוא חלק ממך. עדיין בשכרנמוך, עדיין כשכירה, ובכל זאת סוג של הפרחת שממה לא-תאגידית.
במהלךהשנים יצא לי לעבוד בעסקים קטנים וגדולים. לפני 6-7 שנים עוד היו הבדליםניכרים בין השניים, אבל אלה התפוגגו ככל שהתפיסה התאגידית התפרסה לשוליים.ואם כבר במקרים רבים העסקים הקטנים רעים היום יותר לשכירים. השעות ארוכותלא פחות, אפשרויות הקידום מצומצמות, השכר בהם נמוך יותר, תנאים נלוויםכמעט ולא קיימים כחלק מחוזה העבודה, וגם הצמידות לבעלי העסק בעייתיתלעיתים.
אוף, את ממש מושכת אש, אֵיי? :))
יש לי רק שאלה אחת:
נועה,
במה *את* עובדת?
הניסוח "קום ולך, מצא עבודה אחרת, היה אדון לעצמך", מוכיחה את טענת התיירוּת של אסא, בפוסט שלו (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=109483&blogcode=4618292 Target=_BLANK class=msg>http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=109483&blogcode=4618292>).לאמור: נועה, את תיירת. תיירת מלומדת שכותבת היטב, ובכל זאת, תיירת. א.ד.גורדון כתב את הדברים לרחל, כשנסעה ללמוד חקלאות בצרפת; שניהם חשבו שהיהתהיה ציירת. בדיוק כמוך: תיירת, תיירת.
האמנם אינך רואה את הפרדוקסליות בכך שתגובת ההתרסה שלך בוחרת לה את גיבוריהעלייה השנייה בתור מושא? האם לא הבחנת בעובדה שהפוסטים אשר כנגדם אתיוצאת, מנסים לתמלל את הפער הזה בדיוק – בין מנטרות מדינת הרווחה שעליהןגדלנו, לבין המציאות האוּבֵּר-קפיטליסטית שחונקת אותנו ב"יד הנעלמה" שלכוחות השוק?… והרי בזה העניין: נוצר אצלנו יציר כלאיים: אידיאליםפרוטסטנטיים/חלוציים של עבודה, הגשמה, חריצות, דינמיות, טוהר-אלק – בשירותהאינטרסים הבלעדיים של המעסיק.
ל
את באמת לא מאמינה שאין מי שיעזוב את מקום עבודתו? אולי זה כך בכוכב הוואו-איזה-מגניב-לי-בחיים-נראה-אותך-עם-ילד-ומשכנתא.
תאמרי "לא אמרתי לכם להתרבות". נכון, אבל אפשר, ולו מן הנימוס, לקחתבחשבון את האפשרות שיש איזה קורא/ת (אני מכירה כאן לפחות שניים כאלה) שהואבעל משפחה, ומשפחה, כידוע לקוראי דלז וגואטארי המעייפים, עולה כסף.
אפשר גם להעיף החוצה את בעלי הילדים/משכנתא, ולזכור דווקא את מי מהקוראיםשאין להם משפחה, הפעם בדמות איזה אבא שמסדר להם פעם ב- את המינוס ומאפשרלהם להמשיך לרכב על גל ה"אני-יכול-להתפטר-מתי-שבא-לי-איזה-כיף-איזה-כיף".
אני דווקא חושבת שרובנו לא יכולים להתפטר מתי שבא לנו. רובנו משלמיםבמשכורת הזו שכ"ד ושכ"ל ועוד שכר-ים כמו שכר-סופר ושכר-חופשי חודשי. אלאאם כן התכוונת ברצינות לכך שנתפטר מעבודות הקצת-פחות-מהשכר-הממוצע שלנו,עם השעות הקבועות והשעות הנוספות הלא-משולמות, כדי לעבוד בעבודות שלהרבה-הרבה פחות מהשכר הממוצע, כששאר התנאים זהים, למעט העובדה שמדוברבעבודות קשות בהרבה, עם בונוס, בדמות אפשרות הנפילה מפיגום. הרי אין חדווהכחדוות הפועל העמל.
נקטע. לסיום, זה:
http://www.lyricsdepot.com/pulp/common-people-extended-lyrics.html Target=_BLANK class=msg>http://www.lyricsdepot.com/pulp/common-people-extended-lyrics.html>
היוםעסקים קטנים משלמים אותו כסף (במקרה הטוב), נותנים אותם תנאים (גם במקרההטוב), אבל מטשטשים את מקצת הגבולות שבינך לבין מקום העבודה שלך ("את חלקמהעסק והעסק הוא חלק ממך"), בצורת פרוייקטים שנמשכים "כמה שצריך", בלילחשוב על זה שאולי יש לך בית ללכת אליו. וזאת משום שהעסקים הקטנים – בדרךכלל, בדרך כלל – מתחזים בעצמם לבית שלך, למשפחה הקטנה והחמודה שלך, שאתמשקיעה בה המון-המון שעות בשכר מביש, כדי שלא תשימי לב שבזמן חלוקת השללאת כמו הדודה הזו שאף אחד לא סובל ואיש לא הזמין.
השורה התחתונה היא הקובעת: "עדיין בשכר נמוך, עדיין כשכירה". אל תסבנואותי עם אשליית הפרחת השממה. שלמו לי מה שמגיע לי. זה בעניין העסקיםהקטנים והחמודים. בחברות הגדולות לפחות אני יודעת למה לצפות.
אתה בקטע של תשע-חמש?
מעתה השב: כן, ואתה בקטע של הלנת שכר.
תלויבעסק. יש כאלה בקטנים שמוכנים להגמיש לך שעות; להתחשב בכל צרכיך; להקשיבלהצעות שיפור ויעול; ולתת, אולי לא בכסף, אלא בשווה כסף שהעסק יכול לעמודבו. (לא הייתי זכאית לפיצויי פיטורין בפעם האחרונה שעזבתי, ובכל זאתקיבלתי מוצר של העסק ששוויו רב.)
עסקים קטנים שרוצים להיות כמו תאגידים הם רעה חולה. לא עליהם דיברתי.
רותי, דוגמאות חיוביות ברור שתמצאי, גם לי יצא לעבוד פעם בעבודה אחת כזו -בה דאג המעביד לשלם לי בזמן ואפילו טיפה יותר ממה שסיכמנו. הכוונה היאלמצב הכללי בשוק. ועל פי המחקר המאוד לא מדעי – עבודות בהן אני עבדתי,ועבודות בהן חברי עבדו ועובדים. חברות קטנות הן נצלניות כגדולות אם לאיותר.
זה אגב הלך רוח חוזר ברטוריקה קפיטליסטית – הבאת מקרים בודדים של צדיקים בסדום כדוגמא לכלל.
בוא יבוא.
וגם: אתה יודע איך לעזאזל בלוג של ילדה בת 12 הוא האתר שלי?!
איה, את כוכבת.
נוכח הפוסט והתגובות אני כבר לא ממש יודע מה לחשוב על מצבי שלי.
אני עובד בחברה גדולה (כמו באחת הדוגמאות של נועה, בתמיכה טכנית) ואני לאחושב שמקום העבודה שלי מנצל אותי. אני מקבל את שכרי בזמן, זכויותי כעובדנשמרות וקידום אצלנו הוא בהחלט לא מילה גסה. אני לא מתכוון להסתפק בסוג זהשל עבודה לאורך זמן, אבל זה סביר עד שאסיים את התואר הראשון.
קשה לי לחשוב על מקום עבודה יותר טוב לי מאשר הנוכחי כרגע.
יכול להיות שאני מסונוור (אמנם מקום העבודה הרציני הראשון שלי), אבל בכלהמקומות בהם עבדתי קודם, לא שמו דגש רציני כל כך על זכויותי ואפשרותם שלהמוכשרים להתקדם.
אני לא שטוף-מוח לחלוטין, יש חלקים במדיניות החברה שאני לא מסכים איתם,ואני לא מרגיש איך העבודה שלי משפיעה באופן ישיר על רווחי החברה (ובהתאמה,לרווחי שלי).
הנקודה היא, שלא הכל שחור ואפילו שעבודה זו אינה הייעוד שלי בחיים, עדיין אין לי שום סיבה טובה לעזוב אותה.
ברטוריקה בכלל. אבל כל אחד מדבר מניסיונו. איה מדברת על הגלידריה, שגרועהמכל מקום שעבדתי בו בחיי; אצלי כל מקום עבודה גדול היה גרוע מעסק קטן, אצלאחרים ההפך.
איהמדברת מנסיונה ומביאה מספר מקומות עבודה. אני מדבר מנסיוני ומביא מספרמקומות עבודה וכך גם איתמר מיטל וכו’. כל הדוגמאות האלה מראות דפוסמסויים, דפוס שעולה בקנה אחד עם אותו דפוס החוזר על עצמו כמעט אצל כלחברי, ואצל מרבית המקרים המגיעים לתקשורת. את הבאת דוגמא למקום שבו הדבריםמתנהלים אחרת – אתיימר לדבר בשם אחרים -מעולם לא טען כאן אף אחד שאין מקוםכזה. אבל הדוגמא הזו פשוט לא רלבנטית, בכל כלל יש את היוצאים מן הכלל,כולי שמחה בשביל ידידי שמצליחים להשתחל אל תוך היוצא מן הכלל הזה.
רוצהלומר – את צודקת כל אחד מדבר מנסיונו. על מה מתערבים שאם היינו עורכיםמשאל מסודר, הרוב היה מעיד על תנאים גרועים יחס משפיל שכר עלוב וכו’
לא. חשבתי שעשית את זה בכוונה.
זה פחות או יותר מה שעשיתי, רק קצת יותר בעדינות
אנסה לענות לפי נקודות שבתקווה יתכנסו לכדי תשובה רציפה יותר:
הרחל הנמענת של המכתב המצוטט היא בכלל רחל כצנלסון (כפי שגם נכתב ברשומה)ורחל בלובשטיין, רצתה ככל שאולי רצתה להיות גם היא "כצנלסון" – אפעס, לאכ"כ הלך.
באשר ליציר הכלאיים של "בשירות האינטרסים" והאידאלים החלוציים – אני לאגדלתי על כאלה ולמען האמת? מסופקתני עד מאוד אם את, או מישהו אחר מהמגיביםכאן גדל עליהם. אנחנו גדלנו על צביון העבודה של החלום האמריקאי שבמסגרתועל כל אחד "להגשים את עצמו" למשעי במקביל לכך שהוא נותן שירות מופתי ללקוחאבל לא שוכח להגן על הקופה שלו בסוף הערב. חוץ, אולי, מהקיבוצניקיםשבינינו. אולי. (שכחתי – או שמעולם לא ידעתי – הגם את, איה?)
חיכיתי, אגב, לשאלת ה"איפה את עובדת". והתשובה על כך היא כדלקמן: אני מנקהבתים, מתרגמת מאמרים ועבודות (פרילנס, בשניהם, אם ניתן להתייחס לזה ככה)ומזכירת ערב + פרוייקטנטית בחברה גדולה שעם ערכיה אני לא מסכימה לחלוטיןאבל נהנית להפליא מסביבת העבודה ולומדת כל יום דברים חדשים ומאלפים בתחוםשבו אני רוצה לעסוק כשאגמור את התואר. וכן, שבעץי עבו
אוף, איזה ממשק מטריד.
בכל מקרה – שבעתי עבודות סטודנטים שחירבנו את נשמתי.
עכשיו,שימי לב, איה: אני משדלת מאוד להמנע משופטנות, בעיקר בהתייחס לאנשים שאנילא באמת מכירה מחוץ לאינטרנט. אני בהחלט מוותרת על הנימה המתנשאת שבה חרצתאת דיני כ"תיירת". את לא יודעת מה אני עושה בחיי הפרטיים ואין לך מושג איךאני פועלת לקידום האג’נדות החברתיות שמזיזות לי. מה שמביא אותי לנקודההאחרונה: הנימה היבבנית (כן, לשאלתך, זוהי שופטנות לשמה) של הפוסטיםהאחרים, אלו המלינים כנגד אותה :"יד נעלמה" היא שהניעה אותי לנסות ולחצובלהבות. הבנקים חארות? אני הראשונה שתסכים. ביבי מניאק-בנזונה שקיצץבפנסיות ובבטחון כדי שמימן ואריסון יוכלו להמשיך ולדגור על הדולארים שלהם?Have his head for that, I say. על ה"יד הנעלמה" שלך אפשר להצביעבדייקנות, אבל איכשהו, הרבה יותר נוח להתקרבן מאשר לנסות ולשנות דה-פקטו.ואני לא מדברת על מהפכת פרולטר, מחד, או על התפטרות הפגנתית, מאידך. ישמספיק דברים שאפשר לעשות מלמטה, בתור התחלה, ולהזיז כמה סנטימטרים בכלפעם. לא יודעת מה איתך – אבל אני עובדת על זה.
~~~רק ע
ג’יזס, מה נסגר עם הממשק?
על כל פנים – כשהמהפכה תגיע (which is to say – כשאנחנו נביא אותה) – אניאהיה שם, על הבאריקדות, והייתי רוצה מישהי כמוך לעמוד לידה שם.
וגם – ראי תשובתי לאיתמר.
וואלה. את ממש ביצת קינדר: גם נועזת, גם גיבורה וגם אמיצה. איזה כיף זה ללבות קללות מאחרי כינוי אנונימי, אה?
רק בריאות,
נועה
א. ראה תגובתי לאיה. מינוס הגירזונים.
ב. כן, זה נכון שאנחנו לא בעולם מושלם. אפילו כתבתי כך בעצמי, ברשומה.
ג. זו התלהמות? פיחחתני. ראה תגובתי לאיה. פלוס הגיזרונים.
ד.אני מסרבת לחיות את חיי כקרבן. מסרבת. איה ואסא יכולים לקרוא לזה "תיירת",אבל אני מסרבת לקטר על דברים שמציקים לי או להתייאש מהם מבלי שניסיתילשנותם קודם.
בינינו? (אבל רק בינינו) הרשומה הזו היא גרסה מצונזרת וערוכה להחריד שלרשומה שאמורה היתה לאמור פחות או יותר את הדברים שכתבתי בתגובתי לאיה (ראהתגובתי לאיה וכו’) ועל כן היא יציר כלאיים, אם יורשה לי להשאיל המטבע, ביןניסיון להפיח מספיק אופטימיות בקרב הכותבים האחרים, שאולי ידרבןדבר-עשייה, ובין התמרמרות על ההיפך. גורדון? גורדון שם בשביל המוראל (וגםכי הוא כזה מלך), אבל משום מה כולם בחרו לנחור כלפיו בבוז ולסנן"אנכרוניזם" מבעד לשיני הפרולטר המרירות שלהם. ברי מזל הם אלו הבוחריםלעבוד בעבודות כפיים ושגם מתאפשר להם לעשות כן, אבל לא לאלו כיוונתי וצרלי אם הוּבָן אחרת.
ה. תמיד, תמיד, תמיד, תמיד יש. תמיד. על המחיר ועל עלות התועלת אפשר להתווכח.
שלום שי,
אנא ראה תגובותיי לאיה ולאיתמר.
באשר לדאגתך הכנה לבריאות הראייה שלי – תודה על האכפתיות, אבל ברוך השם 6/6.
באשרלהסתדרות – אני מכירה כמה חסרי כוח שהם גם חסרי כישורים ובאותה ההזדמנותחסרי תועלת ברמות שקשה להעלות על הדעת, וההסתדרות מגוננת עליהם כאילו היאאמם-הורתם.
ושי? אם היתה מקלל, לא הייתי נטרחת עם תשובה. בכלל.
שבת שלום,
נועה
אולי, אבל היה פאסון, וזה מה שהוציא את אחֵינו גיבורי התהילה בכל בוקר מהמיטה.
ואוי, כמה פאסון שהיה שם….
ראיתי תשובתך לאיתמר. אני חושבת שכולנו יודעים בצער שכשתבוא המהפכה, אנילא רק אהיה על הבריקדות, אלא אף אהיה הזאתי עם-הבלי-חולצה שמנופפת אתהטרי-קולור כמו פסיכית. (דה לה קרואה?).
לכבוד הוא לי להתגרזן בלהבך האינטלקטואלי, נועה. אבל אחרי ששפיכטלתימהרצפה את שאריות הנוצצים של תגובתי (שאוף! כה התגאיתי בה! איפה אמרת"כצנלסון"??…), ומשהוספתי בנימוס שאני דווקא כן, סוג-של, קיבוצניקית(החותרים עד גיל שמונה וחצי ותיכון ביגור) – ולגמרי התחנכתי בבית על עבודהכהגשמה, כערך – – לא נותר לי אלא להודות שאני עדיין לגמרי לגמרי צודקתואת, ובכן, טועה.
שאלי את התאילנדים, למשל, מה דעתם על כיבוש העבודה, על האדם האורגניהגורדוני שהם נוצרים כך בדמותו. אולי אצלם תמצאי טיקבוקים אוהדים יותר.כשהייתי קטנה בזבזתי איזה חופש גדול אחד על עבודה מסובכת למדיי שכתבתי עלהעלייה השנייה. המסקנה שלי שם הייתה כדלקמן (כן, אני זוכרת, תשתקו):
זהדי מפעים, איך מתוך אלפי המילים ששפכתי על הגיליון הוירטואלי הזה, רובהמגיבים בחרו להתייחס ל-12 ופשוט להתעלם מכל השאר. שימי לב: הציטוטהמדוייק, אם היית מביאה אותו במלואו, היה : "קשה לי להאמין שיש אחד מקוראי רשומה זו שאין ביכולתו"… וכו’.
בכוונה התייחסתי למה שנדמה לי כחתך אוכלוסייה מייצג של קהל הקוראים של הבלוג הזה.
על הכוכב שלי, אגב, עובדים 14 שעות ביממה (ולפעמים יותר), במגוון עבודותסיזיפיות, בדיוק כדי לממן את אותם שכה"ד, שכה"ל, שכר-אוברדראפטושכר-אֶמוֹ.
אנא ראי תגובותיי לאיה ולאיתמר.
ובתשובה לברכתך – אני אכן חדורת חדווה בעמלי.
רק בריאות,
נועה
לאבאשמה מדובר – לא אני הפניתי את אותה אצבע מאשימה, כי אם כותבי הרשומותהכותבות. אם כבר, כתבתי את רשומת-הקונטרה שלי תחת אש התגובות עליה, בטרםנהגו אפילו. לדאבוני כי רב, המטרות שלי היו שונות לחלוטין מתצורתה הסופיתשל הרשומה. אנא ראי תגובותיי לאיה ולאיתמר. אני לא בעד לשנן כל דבר שאינולוח הכפל וגם זה – לא אחרי כיתה ד’. אני גם די משוכנעת שגורדון עצמו היהמזדעדע לו היה חושד ש"משננים אותו". אני כן חושבת שיש המון מה ללמודממורשתו על ערכיות, על אינטגריטי בחברה בה פושה הרקבון המערכתי (כבר בשנותה-20 של המאה הקודמת, יעזור האלוהים), ועל מקומה הנאצל וההכרחי של העבודהבחיינו. אבל בשביל זה צריך לקרוא את כתביו
ועכשיו, קושיה לי אלייך: האינך סבורה שאדם אחראי לגורלו בכל סביבה ובכל מערכת? למקרה שלא הובהר – זו אינה שאלה רטורית ותשובתך מסקרנת אותי.
"אםגם עבר עד ימינו מן העולם עיקר תרומתה החומרית של העלייה השנייה, בכל זאתניתן לטעון שעדיין עומדים לנגד עינינו רעיונותיה, מעשי גבורתה וכישלונותיהכקנה מידה ערכי שלמולו אנו מודדים את עצמנו".
עברו תשע שנים מאז כתיבת הדברים. ובולשיט. אם מישהו בינינו עדיין ניזוןמחלומות יהודו-פשיסטיים והולך לעבודה משרקק פזמונים ציוניים, יערב לו.מגיבייך הזועמים פשוט חיים במציאות: זאת שבה את יכולה אולי להתפטר תמיד,אבל את לא יכולה להתפטר, ואם את יכולה, האלטרנטיבה לא טובה יותר. אם מצאתעבודה יחסית סבבה (למען הגילוי הנאות, לי יש אחת כבר שישה שבועות),נתמזלת. וגם שם, לא את יציר כפייך את מוכרת, אלא את כפייך גופא, יחד עם כלהגוף והנשמה. אולי החלפנו קידומת ועברנו מילניום בתרועות לא מזמן, אבלדוגרי? אנחנו עמוק עמוק בתוך המאה ה-19. סלחי לי אם פגעתי בגוזרי שאת"תיירת". בטח שאת תיירת; גם אני תיירת. אחרי הכל, אנחנו מתנצחות על כךבבלוג האליטיסטי ביותר בישרא. איך אמרו "pulp"?
Watching roaches climb the wall/ If you called your dad, he could/ Stop it all
לא הייתה לי שום כוונה להסתתר מאחורי כינויים. זו הייתה בדיחה, שהופנתה דווקא אל שי, משום שידעתי ששי הוא בחור רך לבב.
קראתי בעיון את תגובותייך.
אני חושבת שאת טועה בכוונה שאת מייחסת לכותבי הפוסטים. אגב, טעות שהיאשופטנית לעילא ולעילא, למרות הניסיון שלך להימלט מהשופטנות. הפוסט שלי,לכל הפחות, נכתב לא מתוך יבבנות. הוא נכתב מתוך כוונה לתאר לאשורו את מצבהדברים, תוך ניסיון לגשר בין מה שטוענים המעסיקים ושולחיהם, ובין מהשמרגיש האדם העובד. וזאת מתוך אמונה שכאשר הדברים מתוארים לאשורם, קל יותרלהבין מה עושים איתם מעתה והלאה.
אני לא מספיק מכירה את גורדון כדי לדעת האם מלך הוא אם לאו. אבל כשאמרתישינון התכוונתי שכן, אני מניחה שיש מה ללמוד ממנו, גם אם המציאות החברתיתשבה הוא פעל והגה היא שונה לחלוטין מהמציאות שבה אנחנו פועלים כיום.
בנוגע לשאלתך, אני מאמינה שהמחשבה שכל אדם אחראי לגורלו היא מחשבה בעייתיתמאד, שמנסה לטפח אתוס שעומד בסתירה למציאות, ומועיל בעיקר לבעלי ההון. אנילא מדברת על המציאות שלי, שבה עומדות לפניי, למרות ההתבכיינויות שלישנעשות בבתי קפה שונים בעיר, כמה וכמה אפשרויות. אני מדברת על המציאות שלאנשי הצפון, למשל, או של עובדים זרים או של אימהות חד הוריות.
~המשך יבוא~
במציאות שלהם, האחריות היחידה שהם יכולים לקחת על גורלם היא האחריותלשרוד. לשלם את התשלומים, לגדל ילדים, לשרוד בעבודה, וכך הלאה. לומר להם"אחרי כל זה, תעשו מהפיכה בקטנה" זה פשוט לירוק בפרצופם ובפרצוף המאמציםשלהם.
ואגב, אם כבר מדברים על להזיז בכמה סנטימטרים, אז בשביל זה למעשה קייםהמקום הזה. לא בהקשר החברתי, דווקא, שבו אנחנו דנות כרגע, אלא יותר בהבטשל מסחור הדיבור על הספרות.
ומעניין אותי, איך את מזיזה בכמה סנטימטרים? זו לא התקפה, זה באמת מעניין אותי.
אבל זה בדיוק העניין.
"בכוונה התייחסתי למה שנדמה לי כחתך אוכלוסייה מייצג של קהל הקוראים שלהבלוג הזה". מאיפה בכלל נדמה לך את הדבר הזה? בעיני, ואני חושבת שזו גםהסיבה שרוב המגיבים נדרשו למשפטים הללו ולא למלל המפותל שסביבם, יש בתגובהשלך כל כך הרבה התנשאות וכל כך הרבה ניכור, שזה מפעים. כן, ניכור דווקא,למרות הלהט והאמונה הלוהבת ביכולת לשנות בכח הרצון את ההכרה לגבי העובדהשנו, מה לעשות, העבודה היא כורח מעצבן במקרה הטוב וסיבה לייאוש במקרה הרע.
אני, לשאלתך או להנחתך או השד יודע מה, אני גדלתי בבית שבו עובדים בשביללעבוד, כי זה חשוב, כי ככה זה. לא כסף ולא עמה. ולומדים בשביל ללמוד.ובכלל, סוציאליזם זה להיט (אבא שלי, שהוא מהיישוב הישן, גם היה קומוניסט).אבל את הנחת אחרת.
וגם אני קוראת את הבלוג הזה. במקרה, איי גראנט יו דאט, אבל לא בטעות.הגיגים אקדמיים הם הלחם והחמאה שלי (גם קונקרטית ולא רק מטאפורית – כיהאוניברסיטה, כידוע, משלמת לפעמים תמורת אלה). וכן, אני עובדת בשבילהמשפחה הטרייה והנחמדת שלי. זה עוזר לי לסחוב.
אבל את הנחת אחרת.
~ תכף המשך (גם להניק זה עבודה).
אני אתחיל בלתקן את עצמי בתגובה הקודמת. במשפט השלישי, "בתגובה שלך" צ"ל כמובן "בפוסט שלך".
להניח את ההנחות האלה, שאת יודעת מי בדיוק קורא את הבלוג הזה ומי כותב בו ואיך הוא גדל ובמה הוא עובד, זו התנשאות.
להגיד למי שעובד כחמור כדי לפרנס את משפחתו שהוא יכול לקום ולהתפטר זו התנשאות.
כי למעט ההנחות שלך, אין לך מושג, ממש כפי שאין לכותבי התגובות מושג לגבייך ולגבי מה שאת עושה כדי לקרב את המהפכה או מה.
הי, ואם לא תמצאי עבודה במקום זו שעזבת בעצבים? ואם תמצאי עבודה חדשה רקכדי לגלות שהמצב גרוע משהיה? כי אחרי כמה סיבובים כאלה – ואולי זו שאלה שלגיל – את מגלה שחזרת לאותו מקום. ומוטב היה להרכין ראש ולהצטרף להמוןהצועד בתלם מלכתחילה.
להגיד הרבה מלים תוצרת גורדון זה יופי. זה מרגש וזה מקסים. פאשיזם הואתמיד כזה. אבל מה שמשתמע בשורה התחתונה של דברייך היא המלצה יפה נוסח, כן,שרי הריסון, שמפטרת 900 עובדים במכה וממליצה להם לחפש את השלום בתוכם.תחשוב אחלה יהיה אחלה, אם תרצי.
מה ז"א ברי מזל הם אלה הבוחרים לעבוד בעבודת כפיים וגו’?
אני מכירה כמה כאלה. הם רועים כל מיני עדרים בצפון ומתפרנסים או מלכתוב -אם מאיזו רנטה תוצרת אבא. לפעמים משניהם. וגם אני מכירה נגר שעושה רהיטיםבשיא היוקר למאיון העליון, ועוד כמותו, שמתפרנסים יפה מעמל כפיים, אבל הםעושים כן רק בזכות העובדה שיש שכבה מצומצמת מאד של בעלי ממון שצורכים אתמה שהם מייצרים.
שאר העובדים בעבודת כפיים, והם הרוב המכריע של אלה, לא "בוחרים" לעשות כך,הם עושים זאת כי זה מה שמתאפשר להם. אני לא מדברת על סטודנטיות שחוץמלעבוד בערב באיזו חברה גדולה, ולתרגם מאמרים (בשחור, עוד נדון בנושאהזה), גם עושות עוד כסף (שוב, שחור) בלנקות בתים. אני מדברת על האנשיםשבגיל ארבעים חיים בגוף של בן שבעים, כי הם מנקים בתים או מרצפים בתיםלפרנסתם כל החיים. לא כתוספת שחורה לבנק, כי זה מה שהם יכולים, מכל מיניסיבות.
למה בעצם את לא בוחרת לעבוד בנקיון בתים פול טיים? זה בטוח יתאפשר לך וזהגם ימלא אותך חדווה על מזלך הטוב. או שלא הבנתי, ואם כך אשמח לתיקון.
המחיר והעלות והתועלת זה חלק ניכר מהכל, את יודעת. ועל השאר – בפוסט חדש.
נועה שלום,
בהמשך לתגובותייך השונות אני מבקש לומר כך:
1. גורדון. הדברים היפים שלו שאת מביאה בשם אומרם (וגו’) הם, כנראה,הדברים היחידים שאני מסכים איתם בפוסט שכתבת (זה המקום לברך אותך עלהבאתם).
הצורה שפה פירשנת אותם היא, לטעמי כמובן, שגויה.
כולם מסכימים שנחוצות לנו "נפשות חיות" במרחב שבו אנו חיים, כאלה שהספקהוא מקור כוחם ואני חושב שהבלוג הזה אוסף אליו אנשים כאלה, אבל האם אתיכולה לעצום את עיניך, לראות את דמותם של מעבידיך השונים ולומר שהם כאלה?
באופן אישי אני יכול לדמיין אחד, יחיד ומיוחד (שלמרות "נפשו החיה" שילם לימעט יותר משכר מינימום עבור עבודה של 9-12 שעות ביום – נהניתי עד שהתחלתילהרגיש מנוצל).
2. ההסתדרות. כנראה שהכרותך עם הגוף הסמי-מנוול הזה נעשתה דרך ספריההיסטוריה (עושה רושם שאת מתעמקת בהם) אחרת קשה לי להבין כיצד את יכולהלהגן עליה או לטעון את מה שטענת.
לאבא שלי שנדרש להתחיל לעבוד בגיל 58 משמרות של 12 שעות רצופות בעבודהפיזית קשה (אחרי 37 שנים של עבודה מסורה) תוך שבירה של כל חוקי העבודההקיימים בישראל הם לא עזרו.
(המשך בתגובה הבאה)
(המשך מהתגובה הקודמת)
זה המקום לציין שאבא שלי, מרגע שעמד על דעתו, הגדיר את עצמו סוציאליסט,התפקד למפלגת העבודה ונשא בגאון את הפנקס האדום. בשעת פקודה שום דבר לאעזר לו. גם לא ההסתדרות.
3. ראייה. כנראה שהראייה הפיזית שלך טובה אבל זו המטאפורית נפגעה קשות.אחרת קשה להסביר את דברי "השלום מתחיל בתוכי" שלך. עוולות מתקיימות בעולםאם תרצי לראות אותן ואם לא.
4. "החלום האמריקאי". הוא בפירוש לא חלום העבודה שלי. זה שלי, ולדעתי גםשל רוב בני הדור שגדל בתפר שבין ישראל הסוציאליסטית לישראל חסרת הלב, הואשל עבודה שלא תחת איום מתמיד של פיטורין, של מקום עבודה שמעניק לעובדיו אתהתנאים הראויים, ושל שכר שאינו משפיל את העובד (בהקשר זה כדאי גם להיזכרבפערי השכר שבין פקיד זוטר בבנק הפועלים למנכ"ל). אגב "החלום האמריקאי",באמריקה מגינים על העובדים חוקי עבודה נוקשים (שגם נאכפים), ארגוני עובדיםחזקים וגם, איך לא, החוקה האמריקאית. ביום שכל אלה יתקיימו בישראל ישסיכוי סביר שאלך לעבודה בשריקת "לעבודה ולמלאכה" ולא "העיירה בוערת"("שריפה, אחים, שריפה").