לופט-גשעפט

כ-60 "אנשי ספרות צעירים", בניסוח הקולע של "הארץ", חתמו על עצומה נגד המלחמה, שארגן איש ספרות צעיר בשם ניר ברעם. הניסוח של "הארץ" קלע גם לדעתו של ברעם, שסירב בתוקף להכניס לעצומה אנשי ספרות ותיקים יותר, כולל טיפוסים לא קשישים מדי כמו רונית מטלון או אתגר קרת. המלחמה בלבנון, כך נראה, חשובה לברעם פחות מהמלחמה בבית, הפנים-ספרותית.

עסק משתלם, העצומה הזו. ייצרת קטגוריה, איש ספרות צעיר, והשתחלת לתוכה בהינף חתימה. לא כל מי שחתום על העצומה התכוון לכך, אבל נראה כי לפחות חלק מהם ידעו טוב לאן הם חותרים, ותחת מה.

אז אפשר להגיד כל מיני דברים בעניין, אבל עם המלחמה הזו ברקע זה מרגיש ילדותי אפילו להתעצבן על זה. ובכלל, דיבורים שלמים לקחה המלחמה הזו, והפכה לבנאליים ברגע. אז נוותר, ובמילא מיטל נסחה זאת טוב יותר קודם.

בגיליון השני של "סימן קריאה", שיצא במאי 1973, כתב יפה מנחם פרי (ומי שמכיר אותי יודע כמה קשה לי להודות בכך) על מאבקים ספרותיים:

"בתל אביב ובירושלים נכתבת היום שירה אשר אינה נופלת, כמדומה, ברמתה מכל שירה אחרת הנכתבת היום בעולם – אבל האין לראות סימפטום מדאיג בעובדה שבמשך עשר השנים האחרונות לא עלה כמעט אף שם חדש שהביא עימו חידוש של ממש לשירה העברית, וודאי שלא עלה שום דור חדש. האם אין לקשור זאת בהיעדרה של התלבטות אמיתית בשאלות-ספרותיות 'גדולות'? היכן נמצאה בשנים האחרונות תהייה אותנטית על ערך ספרותי, ועל דרכה של ספרות? מי קם לזעזע את ה'קנון' הספרותי המקודש? […] דומה שהשיכרון מן ההסתכלות המפורטת, השקולה, הרב-צדדית, הפרספקטיבית, הלך ושיתק את המבט הסובייקטיבי, המוגבל, המאניפסטי. הוא יצר אטמוספירה שבה נראה מבט זה לא רק מיותר, אלא מיושן ומגוחך. מי שחי כל העת את תודעת יחסיותן של אמיתות ספרותיות ואינו מרשה לעצמו לשכוח זאת, לפחות לפרקים – אין לגביו אף אמת ספרותית אחת, אלא הכל טקסטים, תבניות, אלמנטים וקישורים. מי שלגביו האפשרויות הספרותיות המנוגדות ביותר הן רק מיגוון של דרכים אפשריות ולגיטימיות, חיות זו עם זו בשלום, אינו יודע לשנוא באמת. ומי שאינו יודע לשנוא באמת – גם אהבתו שווה כקליפות השום. שלום ושלווה ושיממון".

הדברים תקפים עדיין, ואין כל כך מה להוסיף עליהם. רק דבר אחד: הנה, חזרו המאבקים הפנים-ספרותיים, סופרים ישנים וסופרים חדשים, בעד ונגד. אבל ספרות עדיין אין. אם בעבר נדרש זך, כדי להרים ראשו, לכתוב רצנזיה על שירת אלתרמן, היום שיטות היח"צ של ברעם כבר אינן קשורות לספרות, וגם לא למלחמה, רק ליח"צ, ולו בלבד.

16 תגובות “לופט-גשעפט”

  1. אני מסכימה עם דעתך על מר ברעם, ועל פרי חולקת, לשמחתי, מהיסוד: הוא מאשיםאת דורנו בניוון פוסטמודרני? ברלטיביזם מסרס? קודם שילמד להזין כתובת URLוללחוץ אנטר.

    ראשית, *אני* לא מרגישה שאינני יודעת לשנוא באמת או לאהוב באמת, כבת דורי. ואתם?

    שנית, צר לי על נדושות ההאשמה, אבל טענת פרי עצמה לוקה באנכרוניזם, לדעתי.מי שמגדיר אמנות ושירה כרצף דורי של מרידות ואימוצי "אחיינים", מן הסתםיבטל דרכים אלטרנטיביות של התפתחות תרבותית-היסטורית. שירה באינטרנט למשל.אם חייב להיות מרכז, יהיה מרכז. אבל למה רק אחד? אני לא רואה פסול של ממשבכך ששירה משובחת בעברית נכתבת במקומות שפרי לא מגיע אליהם. שלא יכתיםאותם בעקבות הדינוזאור שלו ("מ.פ."). מבני הכוח של התרבות הישראלית השתנומאז שנות השבעים. אז מה! לדעתי, יש לשמוח על כך, במקום לגרפמן מספדים.

  2. היי, אבל פרי כתב את שכתב ב-1973. אם כבר, האנכרוניזם הוא שלי.

    ואני חושב שאת טועה. יש ערך בקאנון ובמרכז ספרותי, ונדמה לי שגםבאינטרנט מתפתח משהו ממין זה. גלגל המרידות ואימוצי האחיינים, מטופש ככלשיהיה, היה לו ערך ספרותי של ממש – הוא שיקף, או לפחות ייצר, כטעם לוואי,מאבק על רעיונות ספרותיים. המאבק הזה, לדעתי, הכרחי עדיין. ספרות יכולהלהתקיים במנותק מהטקסטים שסובבים אותה – ביקורות, ויכוחים ושאר החרא – אבלזה לא עושה לה טוב.

  3. קשהלי להסכים בלב שלב עם הקטע של מנחם פרי. יש איזה פאתוס מוגזם לחלוטין,כמעט קומי, בדרישה שלו לשנאה ובביטול האהבה. אבל הרעיון, איתו אני מסכימה.

    ובנוגע לניר ברעם, מסכימה כפליים.

  4. אתה רוצה לומר, שקרת ומטלון ביקשו לחתום על עצומתו של ברעם ונידחו מטעמיגיל, או שרק לא פנו אליהם, מטעמי גיל? האפשרות הראשונה היא פסיכית ממשוהשנייה רק מטופשת.

  5. אנייודע שזה נשמע נורא, ובאמת להגיב לאידיוט כמו שלתיאל זה קצת בזוי אבל אניעושה זאת למען קוראים שהטעתם. אתגר קרת היה הראשון שפנינו אליו והוא סירב.אנחנו רצינו לעורר הרבה אנשים צעירים מתחום הספרות להביע עמדה פוליטית. זהחשוב כיוון שחסר קול כזה. לא הקול שלי, כמו שמיטל הסאטיריקנית המבריקהכתבה (לא מתכוונים להעליב אבל אתם חייבים לדעת שמאחורי היומרה שלכםלביקורתיות וכו’ יש פשוט בינוניות עצובה). אני תמיד הבעתי את עמדותי,רציתי שהרבה אנשים מהדור הצעיר יביעו עמדה. וכיוון שהיה חשוב לנו לעשותמשהו- והמחשבה שיש כאן שיקולים אחרים מעידה בעיקר על אלה שחושבים אותה-ידענו שקל יותר לגייס את בני הדור שלנו. מי שקרא את הטור והוא לא אידיוט,(מממ…) הבין שמה שבאמת עיצבן אותי היה שיש מלחמה איומה, אולי לא מוצדקת,שבה אנשים מתים ורוב השמאל לא מתנגד. המחשבה היתה לעורר מודעות להתנגדותלמלחמה, ולגרום לזה שאנשים אחרים, משפיעים יותר מאיתנו, יתנגדו גם. ואגב,ספגנו די הרבה שינאה, לא כיף גדול. אתם אוהבים ספרות? כי חוץ מלהג,רכילות, ציטוטים משיעורי פילוסופיה, עוד לא קראתי כאן טקסט אחד מרשים עלספרות. בינוניות זו

  6. הו, אני רואה שהגעת הנה דרך חיפוש "ניר ברעם" בגוגל. כמה חמוד.

    וזה באמת מעניין מה שכתבת, חבל רק שלא קראת שוב את הטור של דודו בוסי, שאומר דברים קצת אחרים, מעניינים לא פחות.

  7. אזבוא נראה: אנחנו צריכים לבחור בין מילה של דודו בוסי, לבין מילה של אדםשלא מצליח לאיית "שאלתיאל", והגיע לכאן דרך חיפוש גוגל על שמו.

    אני יודע במי אני בוחר. חבל: דווקא הערכתי את המאמרים הפוליטיים שלך.

  8. ייתכן ששניהם דוברים אמת מבחינתם.
    זה אפשרי אם למשל בוסי לא מודע לתמונה הכוללת וחושב, בטעות, שלא הזמינו את קרת.
    (היכן נשכחה מטלון? היא הרי הביעה דעה נחרצת מאד נגד המלחמה).

  9. כנציג מטעם עצמו של מנויי ומגיבי הבלוג שאינם כותבים בו, אני מביע מחאהנגד ההתקפה כנגדו בשורות האחרונות. יש ויש פה כמה טקסטים ראויים לקריאה עלספרות, מעת לעת.
    הייתי אומר שאוהבים כאן ספרות, אבל לא פחות מכך אוהבים להג, לעג, רכילות וגרוע מכל – ציטוטים משיעורי פילוסופיה.

    על החתום ד.ט ועוד 30 מגיבים צעירים ואלמונים.

  10. ואני גם מוחה נגד הלעג לאנשים שמחפשים את עצמם בגוגל.

    עדיף שתחפש את עצמך בגוגל, אמרה לי אמי, מאשר בגואה.

    וברצינות – אין דבר אנושי מזה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>