פאנל רביעי

בונוס: אורחים חשובים*

החבר ז'דאנוב בנאום מיוחד מתוך הקבר (רונן סוניס)

חברים!

אני, הלא תזכרו, האמנתי בכל מאודי כי "מי שאינו עִמנו – נגדנו הוא". אתם, המאמינים כי "מי שאינו חלק מן הפיתרון הוא חלק מן הבעיה", מסכימים אתי הרבה יותר ממה שנדמה לכם. מיהם אותם "סופרים בעיני עצמם" שאינם חלק מן הפיתרון? כולנו יודעים וכולנו שותקים! הלא נבוש?! די למס השפתיים הנפשע לְמה שמכונה בטעות "פלורליזם" ואינו אלא חוסר-פרינציפים וחוסר-הקפדה וחוסר-טעם. לדאבוננו, גם היום חיים ופועלים בינינו זעירבורגנים תפלנים, הנוטלים מן האמנות את האידיאה ואת הערך החברתי, המכריזים על אמנות לשם אמנות שאין לה תכלית ואין לה שחר, המטיפים לאפוליטיות רקובה!

חברים! היטב מכירים אנו את בעבועיה של אותה בִּצָה ספרותית ריאקציונרית, את השירה הנבובה, המחוסרת אידיאה, הטרקלינית-אריסטוקרטית, המיסטית-פורנוגרפית, המסתירה את חולשתה המוסרית היסודית על ידי רדיפתה אחר צורות יפות ללא תוכן, הזרה לחלוטין לרוח הספרות הסובייטית, טְפוּ, הישראלית! עולמם הרוחני של אותם אנכרוניסטים הוא אחד השרידים של עולם שוקע, עולמה של תרבות-האצילים האירופית הנושנה. התימטיקה של אותם קוסמופוליטים אינדיבידואלית לפנאי-ולפנים, והדיאפזון של שירתם מצומצם עד כדי דלות – כפי שקורה תמיד ובהכרח בכל שירה המעזה להתעלם מן העובדה הפשוטה כי לא ייתכן ביטוי אמנותי אפוליטי במדינתכםבמדינתיבמדינתנו. במדינתנו השסועה. הרי כבר לנין הוכיח בעוז, כי אין הספרות יכולה להיות בלתי-מפלגתית.

מי יגלה עפר מעיני?! דברי יפים ונכוחים גם בימינו אלה, שעה שעצמותי ממתיקות את אדמת רוּס הקדושה. חברים! פעם ידעה הביקורת לכרות עצים ולשבור ביצים כשצריך, ומה בכך אם ניתזו אי-אלו שבבים? זכרו גם היום כי החביתה מקדשת את האמצעים!

 


 

ג'וליה קריסטובה, פקידה פלוגתית (תומר ליכטש)

היציאה מלבנון היתה יציאה מן השיח. מוטב, בעצם, לדסקרס – ראשית לכל – את מושג המארב. אנו אומרים מארב ומיד בונים לנו מבט (gaze) חד-צדדי מתוך השיח, אל עבר עמק ובו רועי צאן. המבט הוא מבט מסרס, מבט "דרך-כוונת", והכוונת, לא בלבד שהיא טלסקופית, אלא שהיא כוונה. האינטנציה של המבט מבנה את "המארב" כיחידה קולוניאלית כפולה: מצד אחד, פני-השטח – מארב חמוש (armed), כלומר טעון, דרוך, מלא זין. מצד שני, המבט המסרס אינו מוחזר, ובכך יוצר תנועה וקטורית שאינה נפגשת אלא במבנה "אחר" שלמולו ה"מארב" אינו מצליח להיות "מאהב" אלא נותר "מִכזב" או "תִכזובת". המומנט השני, הקולוניאלי, הכפול, "נבנה על עצמו" במשהו שאפשר לראות כ"קיפול-שמונה" של האימה (angst) מצדו של האורב כלפי הנארב, האוהב כלפי הנאהב. אין לנארב כלי-אריבה כדי לספק את היצר המארבתני שמתעורר מן המבט, משום שהמבט – השיח שמבנה את ה"מארב" ככזה – אינו מאפשר לו "להביט" בחזרה, אלא מותיר אותו בנקודת "היבט" נחותה. הנארב נהרג, נאהב אך לא "אהוב", כלומר נאהב על ידי האורב-האוהב, אך בלתי-אהוב מצדו, וההרג אינו אלא הרס של רגע ללא אהבה. מושג המארב, כפי שאנו יכולים לחלצו מתוך השיח על ה"ג'אבל", הוא מושג גבולי, "היברידי", של "פנים מוכרות". בציור אנו יכולים לדמות את המארב להעדר המגע בתקרת הקפלה הסיסטינית, ובמוזיקה – לשקט שאחרי מחיאות הכפיים, המופרע במחיאות כפיים אחרונות. הנגנים קדו, כמעט מסתלקים, אך ה"מארב" המחי-כפתי עדיין מחזיק אותם, בניגוד לרצונם, על הבימה, משתוחחים זה בחיקו של זה, בחיפוש אחר האהבה, מתנגדים ל"מארב" הכפיים, כרועי הצאן ה"מתנגדים" לסירוס של ה-gaze באמצעות פסיעה סתמית בעמק הנארב. אנו יוצאים מלבנון ולמעשה יוצאים מהשיח. הדיפלומטיה הכדורית, החמש-חמישים-וששית של האֵם-16, האם הגדולה מן החלומות, אפשר לומר, היא לא "בריחה" אלא "מנוסה" לא "מפני" אלא "אל חיק" השיח המלחמתי הבא.

*כן, וגם האורחים כותבים פרודיה.

לפאנל השלישי. לפאנל השני. לפאנל הראשון. להכרזה על הפרוייקט.

14 תגובות “פאנל רביעי”

  1. שורה ראשונה, מימין.
    אני רוצה לשאול את קריסטובה. כשאת מדברת על קיפול השמונה של האימה, אנינזכרת בפעם ההיא במחסון ווטש, כאשר חיילים הכריחו שני צעירים שחומים מאודנחמדים לקפל את הבגדים שלהם שהוצאו מהתיק בצורה צבאית. זה היה נורא. נורא.
    רציתי לדעת האם את חושבת שהיציאה מלבנון היא בעצם לא בריחה למקום אחר של מלחמה?

  2. רציתירק לציין באוזניו של החבר ז’דאנוב את הערכתי העמוקה לדבריו. אני בהחלטחושב שאין אנו יכולים להרשות לעצמנו להפנות את המבט בתקופה שכזה, כאשראנשים כמוני, צעירים ויפים, צריכים להתאמץ כל כך כדי שלא לשרת בצבא הכיבוש.
    אני קורא לכל הנוכחים בערב הזה להרים את העט מן הדף ואת העיניים מצג המחשב ולבוא איתנו לבילעין, למשחק כדורגל ידידותי.

  3. לפני שאשיב לשאלתך המעניינת, כדאי לחשוב על הסיטואציה שאת מתארת לא כאירועש"קרה" אלא כ"מבט" ש"הובט", למעשה, באמצעות ה"וואטש" (watch) של קבוצתמתבוננים או מתבוננות. אנו מתבוננים במעשה התעללות ומבקשים לתת לו בית,להכיל אותו בעצמנו כפסיעה בכלכלה של האלימות, אך למעשה אנו מחצינים אותו,גוזרים עליו שיכחה, מדירים אותו מתוכנו, על ידי כליאתו בשיח האלימות,החיצונית לנו, אנו מבקשים לחשוב כך, לפחות.

    לשאלתך: התשובה היא לא. לא במובן של no ולא במובן של lo. אני סבורהשהיציאה מלבנון הדירה לא מעט צעירים בדרכם לסירוס בריא מהשיח הברווזי(duck) ומעמדות פלדה רחמיוֹת. באשר לכלכלה של ביטחון, הרי שאינני מומחיתבעניין, ואת התשובות בעניין, כמדומני, יכול לספק ז’דאנוב, שהיה מקורבלצלחת האדומה (red) יותר מקריסטובה שכמותי.

  4. רציתי לציין בפניו של החבר ז’דאנוב כי הרעה החולה של האפוליטיזציה הרקובהאינה דבר חדש לתקופתנו. הלא ידוע לכל כי כבר בלזק, בספרו המופתי ופורץהדרך "חייה ומותה של יצאנית צמרת" שם בפי גיבורו ד’אורסיי את המשפטהמצטיין באירוניה כפולה "כמו גבינה בבאגט נימוח ניחוחם של יושבי האופרה",שמרפרר, כמובן, ליושבי בתי הקפה של ימינו.

  5. טובריש קריסטובה, איך את מדברת?! אני, קרוב לצלחת?! אני פועל בבית החרושת של התרבות! אני מייצר ביקורת!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>