חנוך לוין, יצרן

1.

לפעמים אתה כבול כל כך בתוך התחום שאותו למדת, עד שאתה לומד גם, בו זמנית, לא לראות תחומים אחרים. כבר זמן רב שאני שם לב, שהדבר הראשון שאני בוחן ביצירה הוא תבנית התקשורת (מחבר-קוראים/דובר-נמען) שלה. וכך, השיעור האחרון של מאיר שטרנברג השאיר אותי די המום. לאו דווקא בגלל הדברים החדשים שנאמרו, אלא בעיקר בגלל הדברים הישנים. דנו בתהליך התחלת היצירה. כיצד סופר מתחיל לבנות את הסיפור שלו. ובעוד אני יושב שם, קם מולי, מרחף טיזר לקורס אחר, שמעולם לא הוצע בת"א, ושהייתי שמח להשתתף בו, באם יוקם.

קבלו, טיזר בסגנון ידיעון בסגנון אונ' ת"א:

אדגר אלן פו מספר ב-"The Philosophy of Composition" כיצד הוא החל לכתוב את "The Raven" – הוא חשב בתחילה על אורך השיר, לאחר מכן על הנושא והאפקט המרכזי שלו, לאחר מכן חשב על הצלילים שיתאימו לנושא (O ו-R) וכן הלאה. יוצרים אחרים מתחילים אחרת. פוקנר כתב את "הקול והזעם" לאחר שעלתה בראשו תמונה של ילדה גאה, שתחתוניה מוכתמים בבוץ; ג'וזף הלר החל לכתוב רק לאחר שהיה לו משפט, שסביבו הוא רקם את שאר הספר; צ'רלס דיקנס היה זקוק, קודם כל, לכותרת; אריסטו ביקש ארגומנט.

בקורס זה ננסה לנחש את תהליך היצירה, מתוך האלמנט הראשוני שלה – המשפט של הלר, הכותרת של דיקנס והאורך של פו. נעקוב כיצד האלמנט, שהוביל לכתיבת היצירה, ושעמד בתחילה בבידודו, נקשר עם שאר האלמנטים ביצירה בקשרים נרטיביים, אסתטיים, לוגיים וכדומה, עד שלא ניתן כמעט להפרידו מהיצירה עצמה. נשאל גם מה היחס בין האלמנט הראשוני של יצירה מסוימת לבין האפקט הכללי שלה, ומה הסיבה שבשלה החלו סופרים מסוימים לכתוב בדרך אחת, ואחרים החלו לכתוב בדרך אחרת.

עבודות יש להגיש עד…

2.

אגב, ובלי קשר, חשבו על כמה כל העניין הזה מנטרל קריאות פרוידיאניות רבות של טקסטים. כיצד יכול הקורא לדעת אם דמות מסוימת עוצבה בצורה מסוימת למטרות רטוריות, עלילתיות, תמטיות או, לחילופין, בגלל השריטה הפסיכולוגית של המחבר. גם אם הדמות עוצבה כך בגלל השריטה הפסיכולוגית, היא עלולה להיכבל בתוך הדרישות של הסיפור עצמו, עד שלא ניתן יהיה להפריד בוודאות את השריטה מהפונקציונליות שלה בעולם המיוצג. ספרות, במלים אחרות, אינה פליטה פרוידיאנית.

תותח. פו (גוגל)

 

3.

רגע ההתחלה של יצירה תפס אותי כי הוא התחבר לי למשהו, שמרחף אצלי כבר כמה חודשים – רעיונות יצרניים. חשבו רגע על צירופים כבולים ("טוב מאוד", "יותר צדיק מהאפיפיור"). עכשיו חשבו על תבניות יצרניות (ושוב, הקרדיט לשטרנברג) – "רע מאוד", "יותר מאוס מהאפיפיור". תבנית יצרנית, בהכללה, היא צירוף כבול, שדרגת הכבילות של אחד האלמנטים בה נחלשה. במקום הצירוף הכבול "יותר צדיק מהאפיפיור" קיבלנו תבנית יצרנית של "יותר [שם תואר] מהאפיפיור".

ואני תוהה אם אפשר לדבר על רעיונות יצרניים. כלומר, לא על תבניות לשוניות, אלא על תבניות רעיוניות – רעיון תמטי, רעיון לגבי העולם המיוצג, רעיון תיאורטי, אפילו. זה קצת מציק, מכיוון שישנם סוגים שונים ורבים של רעיונות, וסוגים רבים ושונים עוד יותר של יצרניות, וסיווג כל אלה הוא מלאכה מקוממת, שראויה יותר לסטרוקטורליסטים צרפתים וגרמנים.

אם להניח לסיווגים, יש כאן משהו מגניב לאללה. כי "רעיון יצרני" הוא לא רק יצרני – כלומר, פתוח – אלא גם, ואולי בעיקר, סוגר. התמונה שעלתה לפוקנר בראש כבלה אותו לא רק לסצנה מסוימת, אלא גם לעולם מיוצג מסוים (כזה שיש בו ילדות, כזה שהילדות בו מסתובבות בחצאית). הסצנה מ"הקול והזעם" היא פתוחה משום שהיא סוגרת. היא מאפשרת יצרניות מכיוון שהיא תוחמת אזור, שבו היצרניות הזו יכולה לתפקד. זה אינו מיוחד לרעיונות, זה בדיוק מה שקורה גם עם תבניות לשוניות יצרניות. קל כל כך לשחק על "יותר צדיק מהאפיפיור" בדיוק בגלל שהתנאי ליצרניות – מילת תואר במקום "צדיק" – תוחם קטגוריה לשונית מסוימת.

כדאי לשים לב, אגב, שהמשפט "יותר מאוס מהאפיפיור", סוגר את הקטגוריה הלשונית עוד יותר. את "צדיק" יש להחליף עתה לא רק בשם תואר, אלא בשם תואר שלילי. איכשהו, "יותר מושחת מהאפיפיור" הולם יותר מאשר "יותר נאה מהאפיפיור" (ואולי לא, בעצם, אבל גם זה רק בגלל ש"נאה" נתפס כאמירה אירונית, בהתחשב באפיפיור הנוכחי).

4.

רמז: התחלת הפוסט רפלקסיבית.

5.

באחד הפוסטים האחרונים שלה, "שם קוד: חנוך לוין", כתבה מיטל על אורלי קסטל-בלום, וכיצד היא חוזרת לטפל באותם נושאים בדיוק. הכותרת מרמזת (ובתגובות הפך הסב-טקסט לטקסט) שלוין סובל מאותה בעיה. זה, כמובן, די נכון.

בד"כ, התמות של לוין הן אותן תמות, וכמעט תמיד מדובר באותו סוג של עולם מיוצג. העולם במחזות של לוין כמעט תמיד מהווה מעין מבנה עומק של מה שהוא תופס כחולש על הדינמיקה החברתית בעולם שלנו. בניסוח אחר, הדמויות אצל לוין אומרות במפורש את מה שלוין מאמין (או שממחזותיו מצטייר שהוא מאמין) שהן חושבות במציאות. "תצטנן ותמות. כן".

אני מבין למה זה יכול להימאס. אבל עלי זה לא נמאס עדיין, ונראה לי שזה קשור למה שדיברתי עליו קודם. התמה והעולם של לוין הם רעיונות יצרניים, וכמעט תמיד אכן מדובר באותו סוג רעיון. עם זאת, יש פער תמידי בין הסגירות של רעיון מסוים לבין הפתיחות שלו, בין מבנה העומק למבנה השטח.

כי לוין מצליח לחדש. לא תמטית, דווקא, אבל במימוש המסוים של התמה. קחו לדוגמא את הקטע הזה משיץ (והפרחים לברטוב):

[אקספוזיציה: לפפכץ בת בשם שפרכצי. צ'רכס רוצה להתחתן עם שפרכצי. הוא בא לאביה, ודן עמו בעניין הנדוניה]

"פפכץ: אתה תסלח לי שאני מתערב, אבל אני האבא, והאבא שואל ממה הזוג הצעיר חושב לאכול.

צ'רכס: זה תלוי כמה האבא יתן.

פפכץ: האבא עני. אין לו.

צ'רכס: לאבא יש שתי משאיות וחצי שופלדוזר וזה רק מעל לפני השטח.

פפכץ: המשאיות מפסידות. [צ'רכס צוחק] מפסידות.

צ'רכס והשופלדוזר.

פפכץ: שמועות. האבא מכחיש.

צ'רכס: ולפיכך יתן האבא דירה של שלושה חדרים בעיר, או, לחילופין, דירה של שלושה חדרים מחוץ לעיר פלוס מכונית פלוס מאתיים וחמישים אלף במזומן, בין בעיר בין מחוץ לעיר.

[…]

פפכץ: האבא יתן משכורת הוגנת פלוס דירה של שני חדרים עד הילד הראשון.

צ'רכס: הראשון כבר בדרך.

פפכץ: האבא יתן שלושה חדרים בתנאי שיש כניסה לחופה לפני שרואים בטן.

צ'רכס: הדירה תהיה בעיר.

פפכץ: עשר דקות מהעיר – כמו בעיר.

צ'רכס: עשר דקות מהעיר מביא אותנו לסעיף המכונית.

[…]

צ'רכס: אם האבא רוצה לראות את הנכד שלו יותר מפעם בשנתיים, האבא יתאמץ ויתן מכונית.

פפכץ: האבא כבר יבוא אל הנכד.

צ'רכס: לא יפתחו לו. הנכד יבוא אל האבא.

פפכץ: האבא יתרום טנדר.

צ'רכס: החתן לא מוביל עופות, החתן מוביל נכדים".

התמה והעולם המיוצג לא מכתיבים ללוין לעבור פתאום לשפה כמו משפטית (האבא, החתן) – אבל הם מעלים את האפשרות; ושום דבר, אבל שום דבר, לא מכתיב ללוין את השורה המבריקה הזו: "החתן לא מוביל עופות, החתן מוביל נכדים". השורה הזו אמנם כבולה היטב לתמה ולסוג השיחה המסוים, אבל היא מימוש היסטרי של הכבילות.

6.

פעם יצא לי לומר לז'ניה שאני לא אוהב כל כך קריאות תמטיות. אני חושב שעכשיו יש לי הזדמנות טובה לחדד את הנקודה. אין לי בעיה עם תמות, או אפילו עם קריאות תמטיות. פשוט קשה לי להסכים עם הנטיה לאתר תמה מסוימת ביצירה, ולהחליט על פיה אם היצירה היא טובה או רעה. יש תמות מעניינות מאוד, יש תמות ישנות ושחוקות ויש תמות מטופשות, גסות וחסרות טעם. אבל היצירה אינה התמה שלה, היא היחס בין התמה, הרעיון היצרני, לבין המימוש הסופי שלו. ובמימוש הסופי, חנוך לוין תמיד מצליח לחדש, גם אם התמה נלעסה כבר עד דק.

28 תגובות “חנוך לוין, יצרן”

  1. 3. ברור.

    6. בלי להיכנס לסוגיית הקריאה התמטית (כבר כמה פעמים הסבירו לי מה זהועדיין אני מצליחה לשכוח כל פעם מחדש; נראה לי שזה אבוד). חנוך לוין,לפחות במחזות שלו, לא משעמם אותי אף פעם כי לא משנה כמה פעמים יכתוב עלאותם נושאים (וכמה מיזוגניזם ויאוש הוא ישפריץ על הדרך), השפה שלו תמידתישאר יקום אוטונומי ומושלם לחלוטין שאני לעולם לא אתעייף מלהתפעל ממנו.

  2. ~גל שמתחיל בקצה האולם, מרים על רגליו אפילו את אחרון הצופים, ומסתיים בקצהו השני של האולם, בקול אוושה דקה של כיסא מתקפל שנפתח~

    מימוש אחר של "גאוני".

  3. לא התכוונתי לברוטליות אלא למשהו אחר. קודם כל, לדיאלוגים אצלו יש קצבמדהים, שלוקח את הקצב של השפה היומיומית ומצמצם אותו (ותוך כדי כך אתהשפה) לשלד העירום שלו. הוא כאילו תופש רק את התופים של השפה.
    דבר שני, בקטעי הפיוט שלו הוא מרגש עד דמעות – בין השאר בזכות אותו סוג של צמצום.
    ובכל מקרה, הוא פשוט אף פעם, אף פעם לא מזייף. אין פראזה אחת שלא יושבתבול במקום. זה יוצר תחושה שהוא לא המציא עולם אלא שבאמת יש לו עולם פרטימשלו, עם חוקיות ייחודית, שבו הוא חי ושאותו הוא פשוט מתאר על פרטיוודקדוקיו. המחזות שלו הם מעין תיעוד של היקום הסגור שלו, שהוא רדוקציהאכזרית אבל גם מאוד מאוד פיוטית של היקום שלנו.

  4. אוקיי. אז איך נסביר טקסטים שבהם ישנו יחס הדוק ומעניין, תיאורטית, ביןהתמה, הרעיון היצרני והמימוש הסופי שלו – ובכל זאת נוצרת מונוטוניותמשעממת?
    אני חושבת כאן על "ז’וסטין או המידה הטובה" של סאד, שם חל, כידוע, מהלךיצרני שמזכיר פיתוח אלגברי מהסוג שיוצר חנוך לוין – חשוב, למשל, על סצינותשל אורגיה סאדיסטית ברומן, בהן סאד מנצל את כל החורים האנושיים האפשרייםכדי להרכיב, כמו לגו, מולקולה מינית מושלמת ככל האפשר. ובכל זאת, זה משעמםרצח. אולי בגלל פשטניות התימה? אולי כי חנוך לוין משתמש ביצרניות שהזכרתכמקפצה ליצרניות המטא של ההומור. ועל זה כבר שאלתי אותך: איפה עובר הגבולהיצרני בין צירוף פואטי לבין צירוף הומוריסטי?
    בדרך אגב, שוב לא התקבלה הודעה במייל על פרסום הפוסט

  5. כי יחס שמעניין תאורטית לא תמיד מעניין ברמות אחרות. אדם יכול, כמו ז’ורז’פרק, להרכיב רשימות על רשימות, ועדיין לא יצא לו "W או זיכרון הילדות".

    ולגבי צירוף פואטי/הומוריסטי – אני לא חושב שיש לי, עדיין, תשובה טובה.בהומור, אני יודע, אמור להתקיים דיסוננס מסוים (שיכול להתבטא בכמה רמותשונות), אבל גם בצירופים פואטיים יש לעתים דיסוננסים, וזה לא הופך אותםלהומוריסטים בהכרח. הקיצר, צריך לחשוב על זה.

    ולגבי המייל – אני יודע, וזה מתחיל ממש להרתיח אותי.

    ונקודה אחרונה: מתי רואים פוסט שלך: "The Philosophy of Composing Academic Paper"?


  6. איתמר,
    זה יותר מגרה מהאפיפיור. מוצלח מאוד.

    אם כי יש איזה משהו קטן שמה שעושה לי קצת פריחה. אני אהרהר בו קצת ואם אוכל אגיש לך זר צנוע.

  7. וואוו. שיא חדש של גוזמה באובר מטא-אנליזה של טקסטים.
    אולי ההבדל הכי קריטי בין הסדיספלינות של מדעי הרוח למדעי המדעים הואהעניין הזה. כמה מחשבה וזמן וכתיבה מושקעים לניתוח של טקסטים סופייםועתיקים,. כמו החרדים שמנסים ולבסוף מצליחים למצוא כל מיני אמיתות נסתרותמוחבאות ונרמזות בתוך הטקסט, בדילוגי אותיות, בסגנון הניקוד….די!
    לא יותרא מעניין ופחות מכיל אשלייה עצמית בהקשר ליצירת משהו חדש או ערך מוסף ,ממש ללכת ולצור ערך מוסף או משהו חדש?

    "The essential paradigm of cyberspace is creating partially situatedidentities out of actual or potential social reality in terms ofcanonical forms of human contact, thus renormalizing the phenomenologyof narrative space and requiring the naturalization of theintersubjective cognitive strategy, and thereby resolving thedialectics of metaphorical thoughts, each problematic to the other,collectively redefining and reifying the paradigm of the parable of themodel of the metaphor."

    זה אגב מופיע פה : http://www.fudco.com/chip/deconstr.html

  8. איתמר ידידי, אתה תותח.
    אישית, יש הרבה מחנוך לוין שאני לא סובל, אבל כך אני ואין לכך בעצם כל קשרלמבריקותו של פוסטך (פשוט רציתי לומר עוד הפעם שאני לא כל כך אוהב אתלוין).
    הכבוד לך

  9. פוסט מרתק ומורכב. נהניתי לקרוא.
    בעניין הקורס.
    הגישה המכאנית שלך מקוממת אותי, כאילו השראה או כשרון הם אלמנט טכני,וצריך רק למצוא את המנואל הנכון שידע להפריד את המוץ מהתבן. ברור שזה לאעובד ככה.
    אם הבנתי אותך נכון, אתה בעצם מציע כניסה מושכלת לתוך חדר המכונותהאחורי של טקסט מסויים, וחיטוט שמטרתו בדיקת האלמנט הראשוני ממנוהטקסט החל להבנות? במחשבה ראשונה, זה נשמע לי מחורטט. אתה מניח מראששהטריגר לכתיבה של יצירה הוא החלק היותר משמעותי, ואני לא בטוחה שההיררכיההזו תופסת. הטריגר רק מניע את כדור השלג להתגלגל, ולך תחפש בסוף התהליךאיפה הגרגר הראשוני הזה נמצא בתוך הכדור הגדול שמתמוסס לך ביד תוך כדיבדיקה. כל אדם כותב יספר לך שפעמים רבות דווקא הטריגר הזה עף בעריכה, אושהוא מרחף באופן היולי מעל הטקסט מבלי לבוא לידי ביטוי מילולי קונקרטיבתוכו. איזו משמעות יש לעובדה שטקסט א’ התחיל מהזייה קודחת של גבר בגילהעמידה לנוכח שפע תלתלים בלונדיניים של ילדה בת 11? יש ביצירה מרכיבמיסטי. ונניח תמצא את המרכיב הזה, מה הוא יתן לך? דבורה מערבבת רוק בתוךהדבש שהיא מייצרת, ועדיין, זה רק רוק. לא דבש.

  10. "ומה הסיבה שבשלה החלו סופרים מסוימים לכתוב בדרך אחת, ואחרים החלו לכתוב בדרך אחרת"
     זההמשפט שעורר את חמת זעמי הקדושה. אולי הכוונה טובה, אבל זה קצת מזכיר אתמדור ההורסקופ בעיתון השבועי, אותו אני כמובן קוראת באדיקות רבה.אפיפיורית.

  11. בעניין הקורס:

    אני לא באמת חושב שניתן להתחקות אחר תהליך היצירה מהאלמנט הראשונישלה. אבל אני כן חושב שזה יהיה מעניין לנסות. ואני חושב שזה יהיה מענייןעוד יותר לראות כיצד האלמנט הראשוני, שהופיע לפני הסופר במנותק, נכבל ביןשאר האלמנטים ביצירה, והפך לחלק ממנה. על זה הייתי רוצה לשמוע קורס.

  12. מזכיר לי, למרות שזה דווקא לא מהשירים החביבים עלי של המשורר הענק הזה:

    Why I am Not A Painter
    Frank O’Hara
    I am not a painter, I am a poet.
    Why? I think I would rather be
    a painter, but I am not. Well,
    for instance, Mike Goldberg
    is starting a painting. I in.
    "Sit down and have a drink" be
    says. I drink; we drink. I look
    up. "You have SARDINES in it."
    "Yes, it needed something there."

    a color: orange. I write a line
    about orange. Pretty soon it is a
    whole page of words, not lines.
    Then another page. There should be
    so much more, not of orange, of
    words, of how terrible orange is
    and life. Days go by. It is even in
    prose, I am a real poet. My poem
    is finished and I haven’t mentioned
    orange yet. It’s twelve poems, I call
    it ORANCES. And one day in a gallery
    I see Mike’s painting, called SARDINES.

  13. פשוט, הדגמה של כל הסוגיה – היחסים בין זרע היצירה, תהליך היצירה, והמוקד התמטי של היצירה הסופית.
    ציורמופשט שמוסיפים לו, בשביל לסבר את העין, סרדינים, וא זמוציאים את הסדריניםכי מחליטים שהם לא מתאימים ויזואלית, ואז מחליטים לקרוא לציור "סרדינים".פואמה שמתחילה מהמחשבה Orange, נכתבת בלי אזכור לצבע, ובסוף נקראת Oranges.
    ויש עוד איזה אספקט, של להאיר איזה דמיון בין שירה וציור באספקט הזה, או חוסר דמיון – אני לא לגמרי בטוח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>