מחבואים: גם אני רוצה לשחק

(אזהרת ספוילר: מי שלא ראה עדיין את הסרט, מוטב שיקרא אחרי הצפייה. ממילא לפני כן הרשימה הזו לא תאמר לו הרבה)

בועז כהן תיעב את הסרט. בעיניו זהו פמפלט פוליטי חסר כל הצדקה אמנותית.

שמוליק דובדבני העריץ את הסרט. בעיניו זוהי יצירת מופת.

הצרה שההנמקות של דובדבני משחקות הישר לידיים של כהן. דובדבני אהב את הסרט בגלל המסר הפוליטי שלו. כהן שנא את הסרט בדיוק מאותה סיבה. ושניהם החמיצו את העיקר.

נכון מאוד: כפי שאומר דובדבני, הסרט אכן עוסק ברגש האשמה שמלווה את חיינו ללא הרף, כמו מצלמה המתעדת את כל הפשעים שלנו בלי לפסוח גם על הקטנים ביותר. הוא אכן דוחס יחד, בצורה מופתית ומדויקת, את האשמה הפרטית, המשפחתית, ואת האשמה הקולקטיבית, הפוליטית. כפי שהאנקה עצמו אמר בראיון, הכל מתחיל במשפחה ומתנקז למשפחה. אבל כל זה לא מציל את הסרט מלהיות הרצאה פוליטית. אולי הרצאה מעמיקה ומדויקת, אבל עדיין – הרצאה. כל זה לא מראה איך הסרט עומד בפרמטר שהאנקה עצמו קבע (באותו ראיון) ליצירה שיש לה ערך אמנותי:

All important artworks, especially those concerned with the darker side of experience, despite whatever despair conveyed, transcend the discomfort of the content in the realization of their form.

זוהי בדיוק הטענה של כהן: שהאנקה לא הצליח להתעלות על התכנים, על המסר שרצה להעביר, באמצעות הצורה שבה העביר אותו. הוא רואה את כל מה שדובדבני ראה, אבל במקום שבו דובדבני רואה ניתוח מבריק ועגום של מצבה של החברה המערבית, כהן רואה מסר שהוא לא רק פשטני אלא אף מניפולטיבי ומקומם:

"בבסיס הסיפור של "מחבואים" עומד מעשה של ילד שהיה בן 6 כשהוא עשה אותו. בן שש! ראבאק, הנקה, ילד בן שש ליכלך על ילד אלג'יראי יתום שהוריו רצו לאמץ, כדי שהם לא יאמצו אותו. כי הוא רצה להישאר הילד האהוב של הוריו. נו? עד כמה נורא המעשה שהוא עשה? לפי הנקה, נורא מאוד, נורא עד כדי כך שהוא יכול להפעיל חורבן שלם על חיים של שתי משפחות 40 שנה אחר כך."

ועכשיו אני מביימת לי בראש סרט דוקומנטרי קצר משלי, ובו מר כהן ומר האנקה נפגשים יום אחד במקרה על שפת הבריכה, וכהן צורח על האנקה את המשפטים האלה בדיוק. מה האנקה עושה בתגובה?

בסרטון שלי האנקה מחייך, מלטף לכהן את הראש ואומר לו: נכון מאוד בועז. אתה צודק לגמרי. ועכשיו צפה שוב בסרט ותגיד לי מהי הסצנה החשובה ביותר.

ומהי באמת הסצנה החשובה ביותר?

האם זו הסצנה המזעזעת ביותר בסרט, שבה הגבר האלג'יראי שוחט את עצמו לנגד עיניו של

האינטלקטואל הצרפתי? זו, אני מהמרת, התשובה של כהן.

האם זו הסצנה הלפני-אחרונה, שבה המצלמה מראה לנו את גירושו של הילד האלג'יראי מבית הוריו של האינטלקטואל הצרפתי? זו, נראה לי, התשובה של דובדבני. זוהי הסצנה המעמידה את רגש האשמה בתפקיד של מצלמה שלא מרפה מאיתנו מיום הולדתנו ועד יום מותנו.

ואולי זו סצנת הסיום, שכביכול מציעה פתרון לתעלומה שהסרט לכאורה סובב סביבה? זוהי התשובה שאולי יבחרו בה אלה שאוהבים לראות סרטים כפאזלים מתוחכמים שהצופה צריך לפענח.

לא לא דודים, אינכם יודעים. הסצנה החשובה ביותר מוחבאת היטב אי שם באמצע הסרט, כמו ספר בספרייה ענקית, ובה אנו רואים את ז'ורז' בעבודה: יושב מול צילומים לא ערוכים של תוכנית הטלביזיה הברנאר-פיבואית שלו, וכמו אלוהים קטן חותך אנשים באמצע המשפט, גוזר ומדביק ועורך את החומר כדי שיתאים למה שהוא חושב שהצופים שלו יאהבו.

מיכאל האנקה לא רצה לתת לנו רק ניתוח פוליטי של המערב הדכאני והמזרח המדוכא, ושל התפקיד שממלא רגש האשמה המודחק כמתעד בלתי-נלאה של הדיכוי הזה. יש לו מה לומר גם על התפקיד הפעיל של רגש האשמה הזה ועל האופן שבו הוא מתלכד עם ייצוגי המדיה – וגם האמנות – ומלובה על ידיהם. הוא רוצה להראות לנו איך המצפון, וכל מי שנוטל לעצמו את תפקיד המצפון – בין אם מדובר ברגש האשמה הפרטי, בעורכים של כתבות בטלביזיה או בבמאי קולנוע – איננו רק מתעד את מה שאנו עושים אלא גם עורך באופן מגמתי את החומר: משמיט את מה שאיננו מתיישב יפה עם המסר, מדגיש ומנציח את מה שמשרת את הפואנטה. ועבודת העריכה הזו הופכת אותו ממתעד לשותף פעיל במתרחש, למישהו שמביים ודוחף את מהלך העניינים לכיוון מסוים, תכופות טראגי ומלודרמטי, מבין אינספור נתיבים אפשריים אחרים. הסרט הזה איננו מתבונן רק בצופים ומשקף להם את עצמם. בראש ובראשונה הסרט הזה מתבונן בעצמו.

היכולת של האנקה לדחוס את המורכבות הזו, ללכד יחד את רגש האשמה הפרטי עם הייצוג התקשורתי והאמנותי ולהראות איך שניהם פועלים כאחד ויוצרים מכונה המעצבת במגמתיות את האופן בו אנו רואים את המציאות ומגיבים אליה; ובעיקר העדינות והתחכום שבהם הוא עושה זאת, באמצעים קולנועיים נזיריים שבהם כמה מימדים מקופלים למימד אחד ונפרשים רק מזווית מאוד מאוד מסוימת – זה מה שהופך את "מחבואים" להרבה יותר מפמפלט פוליטי, בין אם עמוק ובין עם שטחי, ומעמיד אותו בין אותן יצירות המתעלות על התוכן המציק שלהן בזכות האופן שבו הן מתממשות בצורה שלהן.

18 תגובות “מחבואים: גם אני רוצה לשחק”

  1. ראשית, ברוכה הבאה.
    שנית, לא התאפקתי וקראתי לפני שראיתי את הסרט.
    משום מה אני חושבת שאני אסכים עם האיש שטוען שזהו פמפלט פוליטי. אבל בכל מקרה, עכשיו אני בטוח רוצה לראות את הסרט.
    שלישית, כמנהג המקום, יפה אמרת.

  2. רוצה לומר שהסרט ארס פואטי ?

    לא ראיתי את הסרט, הפוסט בכל זאת מרתק ומעניין. מסכים איתך, יוצר משקףבראש ובראשונה את התבנית הפנימית הפרטית שלו, מה שהמבקרים והקוראים רואיםאחר כך, מצביע בעיקר עליהם. כל אחד רואה את מה שהוא מסוגל ומזדהה איתו. עםזאת, לא מסכים איתך שהם טועים, הביקורת שלהם היא היצירה שמשקפת אותם,וככזו אין מקום לדבר על טעות .

  3. ראשית, תודה.
    שנית, למראית עין זהו אכן פמפלט פוליטי.
    שלישית, תודה.

  4. אםלא נוח לך עם המילה טועה אני מוותרת עליה. מה שכן, הם (או לפחות בועז כהן)ראו רק את פני השטח של הסרט, או יותר נכון את התוכן המפורש והגלוי שלו,ולא את ממד העומק שנחשף בצורה שלו. תקרא לזה איך שאתה רוצה, מה שבטוחמבחינתי הוא שהם לא ראו משהו שנמצא שם.


  5. באופן לא צפוי משהו, גם אני לא התאפקתי וקראתי בלי לראות את הסרט. וכן, אינני מתחרט.
    אולי אצא מעורי ואלך לראות את סרט האיכות הזה.

  6. לא ראיתי,
    קראתי.
    ברוכה הבאה למקום וסחתייני על כניסה עם פוסט מגניב.
    (אם כי נראה לי שאת הסרט לא אראה)

  7. אני דווקא מאוד מקווה שלא אשנא את אותו. מוזר, אחת המרצות החביבות עלי המליצה עליו היום.

  8. אולי תיקח אתך את ארוסתך, וכך אקבל במכה אחת שתי תגובות מאנשים שאשכרה ראו את הסרט.

  9. דווקא ראיתי, ולא את פני השטח, אלא את מה שמבעבע מתחת לשטח השטוח שמהווה את היצירה של הנקה.

    מעבר לאידאולוגיה זו או אחרת (אני דווקא מסכים לגמרי שהצרפתים עוללודברים איומים לאלג’יראים והישראלים מחוללים אסונות לפלשתינאים) "מחבואים"הוא סרט פגום במושגים קולנועיים פשוטים.

    תסריט ועריכה. שני אבני יסוד במלאכת התשבץ הקולנועי. בשני אלה כשל מיכאל הנקה כשלון גדול.

    אפשר לומר "אהבתי את ’מחבואים’ למרות שהתסריט שלו אוילי והעריכה שלו לא טובה". זה לגיטימי.

    אבל אי אפשר להתעלם, בשם האידאולוגיה והמסרים, מעבודת היצירה עצמה.

    וזו כמובן רק דעתי שלי, הפרטית. האישית. אני לא מבקר קולנוע וזה לא מחייב אף אחד.

  10. שנאתי את הסרט.

    בקטעים שבהם נראה ז’ורז’ בעבודתו לא מצאתי כלום מעבר לביקורת בנאלית,מובעת באמצעים בנאליים, על הבורגנות מהזן התרבותי, על מגישי תרבות מעליגירה. היתה איזו מבקרת, בוואלה כמדומני, שהתפעלה ממה שהיא כינתה "טריקגאוני (אחד מני רבים)" – שבאולפן הטלוויזיה של ז’ורז’ שבו דנים בספרות איןספרים של ממש אלא רקע דמוי כריכות ריקות.

  11. פוסט מבריק, וסליחה על התגובה המאוחרת (צפיתי רק היום בסרט). ברשותך אני מלנקק אלייך בפישאיי.

  12. חן-חן. לנקק כאוות נפשך. למעשה הדיון בעין הדג מאוד עזר לי להבין את הסרט – בעיקר דברים שכותב הסקירה כתב שם בתגובות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>