אני לא יפּנוֹפוֹבּ!

אני קורא עכשיו, במקוטע ובחוסר סדר, מבחר שירי הייקו, שתורגמו לעברית על פי "מבוא להייקו" של הרולד ג. הנדרסון. המתרגמת, יהודית כפרי, לא שמרה על מבנה ההברות המסורתי, והרשתה לעצמה לחרוג ממנו. שזה די בסדר, לטעמי. כך או כך, פוסט מורחב יותר יגיע (אולי) אחרי שאלמד קצת יותר על העסק. בינתיים, קבלו שיר של מַטְסוּאוֹ בָּשוֹ, שמזכיר מאוד ציור מפורסם של מגריט: אָבִיב שֶׁאִישׁ לא רָאָה עֵץ שָׁזִיף פּוֹרֵחַ בַּצַּד הָאַחוֹרִי שֶׁל הַמַּרְאָה ונדמה לי שבשו עושה משהו יפה בהרבה. הוא לא רק מצהיר "זו לא מקטרת" (זה ייצוג של וכו'), הוא קובע עמדה. בצד האחורי של מראות יד יפניות (כך בהערת שוליים בספר) היה בדרך כלל ציור. אחד מהנושאים המועדפים על הציירים היה ענפי שזיף. בשו אומר "זה לא אביב", אולם הוא אומר זאת בעצב. השלילה שלו, שלא כמו מגריט, אינה שלילה ישירה, הצהרתית. הוא מכריז על האביב, ואז שולל את אפשרותו. אני לא בטוח שאני מצליח לשים את האצבע על הסיבה שבגללה כל זה מעציב כל כך. ניסיון נוסף (וכאן אני פוסע בזהירות לתחום שאני בקושי מכיר): אחת הקונוונציות העיקריות בשירי הייקו היא אזכור עונת השנה, בין אם במפורש ובין אם באמצעות סימן (נניח, פריחת הדובדבן לאביב, שלג לחורף). אבל השיר הזה לא מתייחס לאביב, הוא מתייחס לייצוגו. המרחק של הדובר מפריחת עץ השזיף אינו גדול בהרבה מהמרחק של הקורא מפריחת הדובדבן בשירים אחרים שלו. בשיר הזה, כמובן, המרחק הוא כפול. ועדיין, עץ שזיף "פורח" בהווה מתמשך ומוארך.

16 תגובות “אני לא יפּנוֹפוֹבּ!”

  1. (אני מקווה שהתערבות של עוברי אורח מקובלת אצלכם; אם לא, סליחה.)

    באשו דווקא עושה כאן משהו אחר מאוד ממגריט – הפוך, בעצם. מגריט עונה לצופההתמים שמסתכל על ציור ריאליסטי של מקטרת ואומר "וואלה, הנה מקטרת" – "זולא מקטרת"; הוא הופך את מה שנדמה לך כדבר עצמו לייצוג. אבל אף צופה תמיםלא מסתכל על ציור יפני סימבולי של ענף שזיף על גב מראה ואומר "וואלה, הנהאביב"; באשו לוקח את מה שנראה לצופה התמים כייצוג והופך אותו לדבר עצמו("זה לא עיטור-סטנדרטי-של-אחורי מראה, זה אביב"), ודווקא בזה היופי שלהשיר, או של שירי הייקו בכלל.

    אגב, אם אני צודקת, קרה בפוסט הזה משהו דומה להפתיע למה שדיברת עליו בפוסטהקודם (התמונה הופכת מהדבר עצמו לייצוג [על ידי מגריט] שהופך לדבר עצמו[על ידי באשו] שהופך לייצוג [על ידי איתמר]).

  2. ראשית, ודאי שהתערבות כזו מקובלת. זה לכולם פה, כמו שאמרו טובים ממני.

    עם זאת, אני עדיין לא מסכים איתך. כלומר, אני חושב גם שאף צופה תמיםלא מסתכל על תמונת המקטרת של מגריט, וחושב: "הו, מקטרת!". הוא יודע שזהציור. חלק מההפתעה שבציור של מגריט נעוצה בציון המובן מאליו.

    בה במידה, אני מאמין (ואי אפשר באמת לדעת, יש להניח), צופה יפני, שמביטבציור של עץ שזיף יודע שמדובר בציור. אבל אם ישאלו אותו "מה זה" הוא יניחשהשאלה היא "מה מצויר", ויענה: "עץ שזיף".

    מצד שני, פרשנות יפה עד מאוד. במיוחד הסוף. :)

  3. אני אעשה עליך יעקוביזם ואומר שאני לא אוהבתהייקואים. והנה למה. (שומדבר לא מעציב אותי בעץ השזיף הפורח בצד האחורי שלהמראה שאיש לא ראה. אולי חוץ מאסוציאציית האליס שלי, שמזכירה לי את סופןשל אהבות נכזבות. מארקס, גבריאל גרסייה, "אהבה בימי כולרה", 1). חוצמזה,אתה כותב יותר מדי פוסטים בשביל אי"ש עסוק. אני דוחה מראש את כל קיטוריהשבוע שלך.

     

    איתמר שאלתיאל [email protected] (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=109483), 22:34 14/2/2006:
    פחח

  4. אני רואה את השיר כעוקצני יותר מאשר כפילוסופי: האנשים מעדיפים להתבונן בפניהם שבמראה מאשר באביב, מצויר או אמיתי.

  5. אבל ברור שכל צופה בכל ייצוג בעולם, מקטרות או שזיפים, יודע – היה יכוללענות נכון לו היו שואלים אותו – גם שהוא צופה בייצוג, וגם מה הדברהמיוצג; זה לא אומר שהוא מודע לשני הקטבים האלו במידה שווה כשהוא מסתכלבתמונה בלי שאף אחד יפריע לו, – ששניהם נוכחים במידה שווה במשמעות שלהתמונה. המקטרת עשויה בסגנון ריאליסטי, שמשתמעת ממנו התמקדות בדבר עצמו,לא בייצוג (אם תרצה, גם משום שהורגלת לכך במאות שנים של דיוקנאות, נופיםוחרציות בסגנון הזה) – עיטור-השזיף להפך.

    או בקיצור, תחשוב שבמקום המקטרת מגריט היה לוקח את הציור הזה http://www.leninimports.com/f960-magritte.jpg Target=_BLANK class=msg>http://www.leninimports.com/f960-magritte.jpg> וכותב מתחתיו "זו לא ציפור", או שבאשו היה כותב על המקטרת שאיש לא עישן על הקיר הימני של המוזיאון; לא זה ולא זה לא היה עובד.

  6. עלזה לא חשבתי. אני לא לגמרי בטוח למה, אבל קשה לי לחשוב על שירי הייקוכעוקצניים. כלומר, אני מתאר לעצמי שזה אפשרי, ואף נעשה, אבל קשה לי לקרואכך הייקו. מגניב.

  7. (קרן, נכון?)

    נראה לי שהייצוג הזה ריאליסטי בהרבה מהדוגמא שהבאת קודם, ציור הציפור. אבל אין ספק שהתמונה הזו לא ריאליסטית כמו המקטרת.

    בכל מקרה, אפרת העלתה בפני הסתייגות נוספת, דומה לשלך, אבל לשונית. בשואומר "אביב שאיש לא ראה", וקדם ההנחה כאן היא "יש אביב". אני לא לגמרימסכים, אבל אני חושב ששתי הפרשנויות חוזרות, בעצם, לאותו מקום – למרחקהייצוג מהמיוצג.

    רוצה לומר, בין אם בשו אומר "זה לא אביב", ובין אם הוא אומר "זה אביב, אךאיש לא ראה אותו", הוא מדבר על המרחק בין המסמן למסומן. זהו אותו מרחקשבין המלים "פריחת הדובדבן" לבין פריחת הדובדבן עצמה, והאביב שהיא מייצגת.והקשר בין מילה לבין המיוצג, כמובן, הוא עוד פחות הדוק מהקשר שבין ציור עץהשזיף לעץ עצמו.

  8. עדכמה שהבנתי את הפסקה האחרונה שלך, היא אומרת בדיוק את מה שאמרת שתי הודעותקודם, רק על מילים ולא על ציור, והתשובה המתבקשת לה היא אותה תשובה, רק עלמילים ולא על ציור; אז כדי שלא להיכנס למעגל חסר-המוצא הזה, הדי מסמניםומסומנים נחבטים זה בזה לנצח, אני אגיד מכיוון אחר לגמרי, שאולי ההבדלהבסיסי באיך שקראנו את השיר – עוד לפני שתרגמנו אותו לספירת-התודעהשייצוגים ומיוצגים משגשגים בה – הוא שאתה (ואפרת וד.ט.) קראתם את השירכשיר פסימי – "כמה חבל שאיש לא רואה את האביב" – מה שמדגיש את אי-הראיה,את השלילה, את המסמן – ואני קראתי אותו כשיר אופטימי – "איזה יופי שישאביב גם אם איש לא רואה אותו" – מה שמדגיש את הקיום, המסומן.

    בעצם זה מתקשר למה שאמרתי שלא אומר, שאומר אותו חלקית בכל זאת: שירי הייקומדגישים את הקיום של דברים, דברים ממשיים, ויוצרים משמעות שנובעת מתוךהממשות הזאת – העורב-עצמו מול הלילה-עצמו – לא ממשחקי מילים, לא ממסמנים.הם לא מתעסקים במסמנים – אין בהם הרבה מילים – המילים הם רק כלי, הרפסודהכשאתה משאיר מאחוריך כשאתה מגיע לשיר עצמו.

    בדרך כלל.

    בעצם, היית צריך לכתוב

  9. כוס אמק. הפאנץ’-ליין הקטוע צריך להיות –

    "בעצם, היית צריך לכתוב על השיר על קיוטו."


  10. עכשיו הבנתי אותך.

    ובכן, מאחר שאני לא מכיר מספיק שירי הייקו, אני לא בטוח שיש לי את הכליםלהתווכח, כך שאקבל את מילתך בעניין. לעת עתה, לכל הפחות. בכל מקרה, אנימקווה שאת טועה. זה יותר יפה בעיני. :)

    אני הולך לחפש את השיר על קיוטו.

  11. עכשיו שאתה שואל, החזקתי בו זמנית בשני הפירושים – כי אף אחד לא הסתכל,וכי הוא מעולם לא היה קיים בחוץ. והשני * כן * מתיישב עם הקריאה שלי – אבלבעצם אני אחכה שתאמר שהוא לא, ואולי בכלל התכוונת למשהו אחר.

  12. אםהחזקת בפירוש השני, אז אינך יכולה לטעון שהייקו לא מדבר על ייצוגים, כי עלבסיס זה עומדת הקריאה השניה. עם זאת, אני מסכים שזה מתיישב עם קריאהאופיטימית של השיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>