אני קורא עכשיו, שוב ולאט מאוד הפעם, את "מסע אל קצה הלילה" של לואי פרדינן סלין. בסיכום זריז: סיפורו של מיזנטרופ. בסיכום זריז פחות, מהכריכה האחורית: "חייו, אהבותיו ובעיקר שנאותיו של פרדינן בארדאמי על רקע מלחמת העולם הראשונה והתהליכים החברתיים והכלכליים שחלו אחריה והחישו את עליית הפאשיזם באירופה…".
אבל בלי קשר למלחמת העולם הראשונה ולאפריקה ואמריקה – שכולם נוגעים בי אישית בדרך כזו או אחרת – הסיפור הוא על מיזנטרופ. כמו "טימון איש אתונה" של שייקספיר או "קאנדיד" לוולטיר או הסיפורים של גי דה מופסאן, מה שבאמת מעניין ב"מסע אל קצה הלילה" זה השונא, והשתקפות מושאי שנאתו דרך עיניו.
שלא כמו "טימון" או "קאנדיד" או מופסאן, "מסע אל קצה הלילה" הוא ספר טוב. אולי הטוב ביותר שקראתי. אני יכול לבוז לטימון ולוולטיר ולמופסאן על שנאת האדם שלהם. היא מגוחכת בעיני, ופשטנית.
אני לא יכול לבוז לסלין.
***
"מה שנחוץ, בעצם, בשביל להגיע לשלום מסוים עם בני-אדם, קצינים ולא קצינים, לשביתות-נשק רופפות, אמנם, אבל בכל-זאת חשובות מאוד, זה לתת להם ויהי-מה להתהדר, להתפלש בסיפורי התפארות מטופשים. אין גאוותנות נבונה. הגאוותנות היא יצר. גם אין אדם שהוא לא קודם-כל גאוותן. התפקיד של אסקופה נדרסת מלאת הערצה הוא כמעט התפקיד היחיד שבני האדם מוכנים לראות בסובלנות את זולתם משחק אותו וליהנות מזה קצת" (141)
בעצם, אף מיזנטרופ איננו זר. לא באמת. אינך יכול להיות זר לאנושות כאשר אתה שופט אותה בערכיה היא. יותר מזה, המיזנטרופ כותב. הוא לא רק שונא אותנו, הוא רוצה שנשנא גם כן. סמיוטית, הערך "גאוותנות" אינו רק שם תואר, הוא גם מסומן בפלוס או מינוס ערכיים. סלין לא צריך להסביר מה רע ב"גאוותנות", הרע שבה הוא קדם הנחה. לקבל על עצמך את תפקיד המיזנטרופ פירושו גם לקבל לפחות חלק מהערכים האנושיים.
***
הערת שוליים: אם כבר זר, אז ז'ורז' פרק. לא מזמן מיטל קישרה למאמר של פרק על סידור הספריה. זה פרק. הוא מפשיט מהספריה כל ערך תרבותי, והופך אותה למאגר נתונים, שאפשר לשחק איתו. כמעט אפשר לחוש איך הוא חושב, בווקטורים, במרחבים. איני זוכר עוד הרבה מ"חלל וכו': מבחר מרחבים", אבל נדמה לי שזה דומה. פרק יכול לראות את העיר ואת הבית אחרת, כי הוא שוכח את כל הסכמות התרבותיות שאנחנו מלבישים עליהן. מבחר אפשרויות המשחק שלו גדל ככל שהוא מבטל את המובן מאליו. והמובן מאליו הזה יכול להיות מובן מאליו רק בתוך מסגרת ממשמעת.
לא קראתי את "ההיעלמות", ספר שלם ללא האות "e", אבל אני רוצה לדמיין שהאילוץ החיצוני הולך ומשתלט על העולם. אני לא רוצה בספר שלם ללא האות "e", אני רוצה בספר שבו העולם חסר את האות הזו. אם כבר זר, אז פרק.
***
"הסרן פרמיזון שלי, זה שרגע קודם עוד לקח על עצמו לטהר את הסיפון מנוכחותי המרקיבה, מרגע שמצא אצלי אוזן קשבת שאין כמוה, התחיל לגלות בי כל מיני סגולות נעימות. הזרימה בעורקיו נהיתה כאילו יותר רכה בהשפעת המחמאות המקוריות שלי, מבטו התבהר, עיני השתיין המושבע שלו, עיניים מחורצות ומלאות דם, אפילו התנוצצו מבעד לטמטום שלו ומעט הספקות שאולי היו לו בעומק לבו לגבי ערכו, וברגעים של ייאוש גדול עוד היו מנקרים בו לפעמים, פגו לזמן-מה, כמה נהדר, בזכות פעולתן המופלאה של אמירותי הנבונות והקולעות" (142)
בארדאמי של סלין אינו זר. חישבו על המשפט הזה, שמוגנב בתוך כוס התרעלה הכללית: "ומעט הספקות שאולי היו לו בעומק לבו לגבי ערכו, וברגעים של ייאוש גדול עוד היו מנקרים בו לפעמים, פגו לזמן-מה". רגע החמלה הזה אמיתי באמת. בארדאמי אולי מתעב את פרמיזון וגאוותנות גם, אבל הוא יודע מאיפה שני אלה צמחו. הסרן פרמיזון אולי מִטַפֵּש, אבל הוא עושה זאת באותו אופן שבו מִטַפֵּש אדם רעב מאוד. הגאוותנות היא לא יצר, כמו שהוא כותב קודם, היא צורך.
***
הוא היה יכול לכתוב את זה גם אחרת, סלין. הוא היה יכול להדגיש את הרעב. הוא היה יכול להבין את פרמיזון ואת אפריקה הקולוניאלית ואת מלחמת העולם הראשונה. אבל אולי טוב שלא הבין. כי אחרת, אם נבין את הסרן, אם נראה את מערך היחסים האנושיים כפי שהוא באמת, על כל מורכבותו, אנו עוד עלולים להתפתות ולהאמין ב"טוב שבעולמות האפשריים". ואז לאן נגיע?
***
שתי הערות שוליים:
1.
לא קראתי את לייבניץ. רחמו עלי, יהודים.
2.
עניין המיזנטרופ ממש מעניין אותי תיאורטית. יש פה סוג של כוריאוגרפיה נורמטיבית. הגבהה של ערכים מסוימים על חשבון ערכים אחרים; הרחבה של ערכים מסוימים (הסגולות של הפחדנות מול הטיפשות שבכבוד) והתייחסות מצוצמת לערכים אחרים. יש לי המון רעיונות לא אפויים בנושא. אם יתחיל דיון, אצטרף.
יפה כתבת.
אין לי שום דוגמה ספציפית בראש כרגע (חוץ, אולי, מהפושע ב"אבא גוריו")(אולי זה משהו כזה צרפתי, עניין המיזנטרופיות), אבל נראה לי שהמיזנטרופהנפוץ הוא פונקציה ספרותית שתפקידה לעשות להיפך. כלומר, היפוך דיכוטומימלא לערכים המוסריים הנורמטיביים. ולכן, רובם יוצאים לא כל כך מעניינים.כי בחיים, מיזנטרופיים אינם הפוכים לגמרי, אלא הפוכים חלקית.
וחוץ מזה, שאני חושבת שהשם "מיזנטרופ" הוא הטעייה. משום שגם בדוגמה שהבאת(ולא קראתי את הספר), האיש הוא לא "שונא אדם" אלא "אדיש אדם". אין פהאמפתיה לצורך האנושי בבראבדו, אלא רק הכרה בו.
ופרק, פרק הוא בעלי לעתיד. אני מוכנה אפילו לקנות כובע קסקט משובץ, אם זה מה שזה ידרוש.
אני לא בטוח שהבנתי את עניין הדיכוטומיה, אבל אם הבנתי נראה לי שאת טועה.בד"כ המיזנטרופ מחזיק בנורמות החברתיות הרגילות, אבל מראה כיצד בני האדםאינם עומדים בהן. הוא פשוט שופט לחומרה. זה יוצא לרוב לא מעניין כי שיפוטלחומרה הוא לא מעניין, הוא מבטל היררכיות, מתעלם מנסיבות מקלות.
מה שכן, את צודקת לגבי הדוגמא שהבאתי – אין פה אמפתיה. עם זאת, יש כאןהכרה בצורך, שלא יכולה להגיע אלא מניסיון. בארדאמי לא יודע באמת אםפרמיזון סובל מרגעי יאוש גדול. הוא מנחש, אני מניח, על סמך נסיונו שלו.ובגלל זה, נראה לי, ניתן לקרוא כאן אמפתיה. בדוגמאות אחרות, אגב, ישאמפתיה גדולה בהרבה. לא ציטטתי אותן כדי לא לבצע ספוילרים. והאמיני לי,רגעי אמפתיה ב"מסע אל קצה הלילה" זה כמו לגלות מי הרוצח בספרים אחרים.
ופרק, כן. לו היה בחורה, הייתי חושב על זה גם.
אני לא מדברת על המיזנטרופ עצמו. אני מדברת על הפונקציה הספרותית שלו. זהשני דברים שונים. אני חושבת שאני מתכוונת, והצלחת לבלבל אותי קצת כבר,שהוא מוצג בסיפור כדמות "שלילית" – שאר הדמויות מתייחסות אליו כאל כזהשנמצא מחוץ לסדר החברתי.
אני מייד הולכת לקרוא את מסע אל קצה הלילה. זה בטח ספר ארוך ומדכא כזהשאני אצלול לתוכו עכשיו ואגיח כעבור חודשיים, עם דיכאון אטומי. תודה רבהלך באמת.
ואני מבינה שלא תשקול את פרק כבעלך. סופר טוב סופר טוב, אבל עד כאן.
אה. אני לא יודע. היחס לטימון האתונאי הוא דו-ערכי, וב"קאנדיד" המיזנטרופהוא וולטיר עצמו, כמו גם בכל מה שנוגע לגי דה מופסאן. הפעם היחידה שבה ישמיזנטרופ כדמות, שהיחס של המחבר אליה הוא אירוני, הוא במסעי גוליבר, וגםשם נראה לי שהמבקרים קוראים אירוניה במקום שבו הם היו רוצים שתהיה, ולאהיכן שהיא באמת.
וקראי, קראי. שווה לך. ממש. ממש.
ובאשר לפרק, כן.