תיירת ישראלית צעירה הולכת בשדרה רחבה במדריד. היא אחרי שמונה חודשים של טיול ולקראת שיבה הביתה. מאחד הדוכנים קורא אליה ספר. היא ניגשת אל הספר, פותחת אותו, קוראת את השורה הראשונה:
“Vine a Firenze para olvidarme por un tiempo del peru y de los peruanos”
"נסעתי לפירנצה כדי לשכוח לכמה זמן מפרו ומהפרואנים"
היא קונה את הספר, כמובן.
*
אני מושכת את עשרות העמודים האחרונים של El Hablador של מריו ורגס יוסה כבר חודש וחצי, מאז שחזרתי מספרד. אני לא רוצה שהוא ייגמר. כל עוד הוא לא נגמר הוא חבל טבור שקושר אותי למשהו שאני רוצה להישאר קשורה אליו. אם אמשיך לקרוא הוא ייגמר. אבל גם אם אפסיק לגמרי לקרוא הוא ייגמר באופן אחר. אז אני רק קוראת יותר ויותר לאט, מתכנסת כמו אכילס אל הגבול של סוף הספר.

שפה
זיכרון: המורה הצפון-אמריקאית שלי ציטטה לנו שיר של רומי ואמרה, אני שוב ושוב נתקעת על השורה הזאת, I’m standing on the lip of insanity, למה הוא בחר דווקא את המילה הזאת, lip ?
El hablador. המדבר. ההבלדור. בעברית יש בצלילים האלה את ההבל (הבל הפה כשמדברים, הכל הבל).
*
בעברית, ואפילו באנגלית, אני כבר לא קוראת טוב. אני קוראת מהר מדי. לקרוא צריך מספיק לאט כדי שהקריאה תהיה ריקוד משותף של שתיים, הנפש-ספר הזרה והנפש שאת עכשיו, לא ריקוד של אחת מול אחרת שצופה. אבל לא, אין כזה דבר, זה תמיד ריקוד משותף, עם כל סיפור, על אחת כמה וכמה סיפורים כתובים, את בהכרח בוראת אקטיבית את העולם שמסופר לך. כן, אבל צריך לקרוא לאט כדי שהריקוד יתרחש כבר בשפה. בשפה, שהיא, עם נפש-ספר, החומר. כדי שהרווחים בין המילים… כדי שפעולת הבריאה שיוצרות המילים הנסמכות זו על זו תתרחש מובחנת גם בתוך נפשך. מה 'צריך'? לא צריך כלום. אבל יש לי היפותזה שקריאה מספיק איטית היא מה שמאפשר לזכור ספר מאוד, לאהוב ספר מאוד, להיפעל מספר מאוד. שזו אולי הסיבה שספרים כבר לא עושים לנו כמו בילדות. בעברית, ואפילו באנגלית, אני כבר לא קוראת טוב.
אולי שפת אם היא כל שפה שאת קוראת בה מספיק לאט?
אולי שפת אם היא לא השפה המוכרת לך מכל אלא דווקא להפך, כל שפה שאת עדיין ילדה בה, עדיין לומדת. שפה שאת לא לגמרי בתוכה, אלא על שפתה, ושגדולה ממך. שפה שאת כל הזמן רצה לעברה והיא הולכת לאט אחורה, פניה אלייך, זרועותיה פרושות.

*

אני קוראת ברצף ומבינה הכל, ואז אני עוצרת על איזו מילה, תוהה מה המשמעות שלה בנפרד, מגלה שאני לא יודעת, מגלה שיש במשפט עוד שלוש מילים שאני לא יודעת, ובבת אחת, כמו דמות בסרט מצויר, כל השפה קורסת תחתי.
מה זה אומר בכלל, להבין? בשנה הראשונה באוניברסיטה, יושבת ושותקת בקורסים שדיברו בהם בשפה שלא ידעתי, ראיתי בבהירות שהפירוש בעל המשמעות היחיד של 'להבין' הוא 'להיות מסוגלת לענות למי שמדבר איתך דברים שישמעו לו הגיוניים ושהוא יהיה מסוגל לענות להם'. אחר כך האקדמית הפכה לשפת אמי. אחר כך היא שוב הפכה זרה לי.

*

בספר אחר, ילד ששפת אימו היתה הונגרית ושכח אותה לגמרי חוזר בבגרותו להונגריה. ופתאום כל המילים, שהוא לא מבין, מצלצלות נכון באופן עמוק יותר מהבנה (במקור זה כתוב יותר יפה ואולי לגמרי אחרת).
סבא וסבתא שלי היגרו בשנות העשרים המוקדמות לחייהם מפולין לספרד. עשרים שנה אחר כך לקחו את הילדים, אמי היתה בת שנה, והיגרו שוב למדינת ישראל הצעירה. ספרדית היא בשבילי השפה של מי? (של המשפחה המורחבת, אבל אנחנו לא כל כך בקשר)
לכתוב פוסט בסיפור האמיתי והמזעזע של, כמו לחזור לדבר בשפת אם שכוחה. אחד הדברים שאני צריכה לעשות כדי לחזור הביתה.
אני כותבת את זה על מרפסת בגליל בשמונה בבוקר. פעם בכמה דקות קם משק כנפיים גדול מבין העצים.

*

דה סוסיר אני עדיין אוהבת אותך אבל כבר לא מבינה מה אתה מנסה להגיד לי. מה אתה מנסה להגיד לי, שהמילה mariposa לא מוסיפה בכלום להבנה שלך מה זה פרפר?
השפה, רשת של מסמנים כן? אי אפשר להחליף פתאום את פרפר בmariposa. מכל השפה הספרדית נובע באופן הכרחי שפרפר יהיה mariposa ומכל השפה העברית נובע באופן הכרחי שmariposa יהיה פרפר.
מה זה משמעות של מילה? המורה הישראלית שלי אמרה: היה לי מורה טיבטי שאמר: הבודהה אמר שכל הדברים, אפילו הפשוטים ביותר, היומיומיים, הסתמיים, הם כמו לוטוס. בפנים הכי פנימי שלהם יש פתאום מנהרה חלולה שנפתחת החוצה.
וראסל אמר, אם אני זוכרת נכון, משהו כמו: השפה היא רשת של מסמנים שקשורים זה לזה, ומה שקושר אותה חזרה אל העולם זו המילה "זה" – עם אצבע שמצביעה על הזה – דווקא בגלל שזו המילה הכי ריקה.
(ראסל אחראי גם לפרדוקס של תורת הקבוצות: הקבוצה שהאיברים שלה הם כל הקבוצות שאינן איברים של עצמן, האם היא איבר של עצמה או לא? הפיתרון (המאכזב): נגדיר מחדש מה זה קבוצה ככה שהיא לא תוכל להכיל את עצמה כאיבר)
*
יש בספר סיפור קצר על אדם שצד את החיה האסורה, venado. הם אסורים כי פעם גם הם היו בני אדם. ההוא מהסיפור בהתחלה הרג venado אחד בטעות ואז, כשלא קרה כלום, התחיל לצוד אותם בכוונה. היוהרה שלו הלכה וגדלה. הוא שכנע גם אחרים שזה בסדר לצוד venado. סדרי העולם התחילו להשתבש. יום אחד הוא הלך בעקבות ה venado אל המקום שלהם, הכי פנימי, שאליו הם הולכים לשתות, לנוח. אגם מכוסה כולו בעצים, מכוסה בערפל חלבי. האוויר עמד. הזמן כאילו עמד. אולי המצאתי את כל הפרטים האלו. האיש הסתתר על העץ וחיכה. הגיעו עוד ועוד venado והוא התכוון להרוג את כולם. אבל בזה הוא טעה. עוד ועוד venado הגיעו. הם הקיפו אותו. הם מתחו את צוואריהם הארוכים. וכשירד הלילה הם התחילו להכות בעץ שלו במשהו שלהם. הוא החזיק כל עוד יכול, ומתישהו הבין שזה הגורל שלו, וקיבל אותו, ונפל, ומת, והפך ל venado.
לא ידעתי מה זה venado. המילה הריקה הזאת עמדה לי בפנים הכי פנימי של הסיפור כמו שלפעמים אדם זר בא ונעמד פתאום באמצע העולם שלך. הייתי צריכה להבין אותה מתוך הסיפור. כמו שאת לומדת להכיר אדם. ולאט לאט הבנתי איכשהו ש venado זה חסידות, או אולי אנפות. אולי בגלל הצווארים הארוכים. ראיתי אותן שותות מן האגם. מקישות על הגזע במקורים שלהן.
רק ימים אחר כך, כשכבר התכוונתי לכתוב על זה, הלכתי וכתבתי venado בגוגל אימג'ז. ופתאום ראיתי קרן, עוד קרניים, קרניים מסועפות מפוארות ותחתיהן עיניים גדולות וצווארים הארוכים של איילים. עוד ועוד איילים. venado.
ואף על פי כן אני חושבת שהפסקה הלפני-קודמת נכונה.
*
שמות. את יושבת בתוך העולם בין הדברים. בין הדברים, על מסך הטלפון שלך, מופיעות אותיות שמתחברות לשם של מישהו. מה הוא מסמן השם הזה? לא יודעת. מתחתיו מופיעות עוד אותיות שמתחברות למלים. מה הן מסמנות המלים האלה? לא יודעת.
בני האדם בספר מכנים את עצמם האנשים שהולכים. לכל האנשים שהולכים הם קוראים באותו שם, Tasurinchi, שהוא גם השם של אלוהים.
השם של הספר, El Hablador, שפירושו המדבר, הוא תרגום של המספר-הדמות של הספר ל Speaker, שהיא תרגום של שתי דמויות אחרות, מסיונרים נוצרים צפון-אמריקניים שחיים בין האנשים שהולכים, למילה 'מדבר' בשפתם של האנשים שהולכים, שלא מובאת לנו.

*

זיכרון: מבנה אבן חשוך, עשן רטוב עולה מאבנים לוהטות, סביבן אנשים. את הטקס מנחה באנגלית אינדיאני מאריזונה. אינדיאני ממקסיקו מתרגם אותו בשביל שאר הנוכחים, דוברי הספרדית. איך אומרים עשן בשפה שלך, שואל האינדיאני מאריזונה את האינדיאני ממקסיקו. פתאום נפל עלי כל המופרך שבפסטיבל הניו אייג'י הזה: מנושלי כל הארצות באו לפה ללמד את הכובשים לשעבר את החוכמה החוץ-קפיטליסטית שלהם תמורת 85 יורו לכרטיס.
"אבל זה לא אנחנו הכובשים לשעבר, אלה הספרדים. אנחנו לא ספרדים, אנחנו קטלונים. הם עושים לנו את אותו דבר." "זה לא בדיוק אותו דבר, לא הורגים אתכם, לא לוקחים אתכם לעבודת כפייה, לא מגרשים אתכם מהבתים שלכם כדי ליישב שם מתנחלים ולוקחים את כל מה…" "אולי לא בדיוק, אבל גם השפה שלנו בסכנה."

בלילה השלישי של הפסטיבל רקדנו קונטקט. פתאום נזכרתי איך מדברים.

מה זה הדבר הזה, ללמוד שפה של מישהו אחר?

הליכה

הכריכה הפנימית של הספר אומרת:
Mario Vargas Llosa nacio en Arequipa, Peru… Se licencio en Letras en la Universidad de San Marcos de Lima y se doctore por la de Madrid. Ha residido durante algunos anos en Paris y posteriormente en Londres y Barcelona…
ורגס יוסה הוא פרואני לבן מהאליטה אבל מהפרובינציה, שעשה את כל הדרך למרכז, מארקיפה ללימה למדריד לפריז לפרס נובל לספרות. המספר הראשון בספר, זה שבורח לפירנצה כדי לשכוח לכמה זמן מפרו ומהפרואנים, הוא בן דמותו הביוגרפית. המספר הזה מספר בפרקים האי-זוגיים על החבר היהודי שהיה לו כשלמד בלימה, מסקריטה, שמגיל צעיר נמשך אל שבט אינדיאני אחד שחי בג'ונגלים ליד פוקלפה. הם הופכים למשהו מרכזי מאוד בחיים שלו. במקום לרצות לאירופה הוא רוצה אליהם. ואחר כך הוא נעלם. עם הזמן הבחור הזה, והשבט שלו, הופכים למשהו מרכזי אם כי סמוי גם בחיים של המספר, בן דמותו של ורגס יוסה.
המספר השני בספר, זה שבפרקים הזוגיים, הוא בן השבט הזה, האנשים שהולכים. הוא הבלדור. מדבר. הוא מספר בעל פה לבני השבט, סיפורים על העבר המיתי שלהם ועל אחיהם בהווה. ועל עוד דברים.
הם עם פזור מאוד, האנשים שהולכים. כל משפחה חיה בנפרד, רחוקות מאוד מן האחרות. מה ששומר על הקשר ביניהם, על הזהות שלהם, הוא ההבלדור, שהולך ממשפחה למשפחה, ימים ארוכים בכל פעם, ומספר לכל אחת על האחרות. זה מה שהמספר בן דמותו של ורגס יוסה אומר שקוסם לו בהם: היחס המיוחד שלהם אל הדיבור, אל סיפור הסיפורים, שהוא בעצם כפיל מזוקק של היחס שלו, בתור סופר, אל דיבור וסיפור סיפורים.
*
אבל אני חושבת שמה שקוסם לו בהם זו (גם? דווקא?) התכונה השניה, שמתבטאת בשם שבו השבט מכנה את עצמו, Los Hombres que Andan. כשנהיה רע במקום שבו הם נמצאים, כשמשהו משתבש באופן עמוק, הם משאירים הכל וקמים והולכים למקום אחר.
הם קוראים לעצמם האנשים שהולכים כי מבחינתם הישיבה במקום אחד היא תמיד זמנית. אין תקווה למצוא את המקום הטוב, את המקום שבו יהיה אפשר להישאר. תמיד יהיה צריך לקום וללכת הלאה.
הם מאמינים שזה שהם הולכים מונע מהשמש לרדת. שומר על סדר העולם.
*
ככה הם הצליחו לשרוד עד היום, אומר המספר, ופחות או יותר לשמר את התרבות שלהם, ששוב ושוב המספר ואחרים מדגישים עד כמה היא שונה לעומק מן התרבות הגלובלית או הקפיטליסטית או האירופית או הלבנה, עד כמה היא קיחוטית לעומתה, נאיבית ונפלאה, עד כמה אין לה סיכוי ובכל זאת היא איכשהו שורדת: כי כל פעם שהלבנים מגיעים לאיפה שהם חיים ומתחילים להתנחל שם, הם קמים והולכים למקום אחר. יותר פנימה ליער, כלומר יותר החוצה מן המרכז.
הם תמיד יבואו בעקבותינו, אחד מהאנשים שהולכים מסביר להבלדור, לאן שלא נלך, אנחנו מביאים אותם איתנו. אבל אנחנו נלך הלאה. כל עוד יש לאן ללכת. עד שלא יהיה.
*
גם המספר בן דמותו של ורגס יוסה, זה שבורח לפירנצה כדי לשכוח מפרו ומהפרואנים ונכשל עוד באותו עמוד, וגם החבר היהודי שלו, שעוזב את לימה ואומר שהוא נוסע לארץ ישראל לחיות בקיבוץ אבל בעצם הולך אל חוץ אחר, גם הם אנשים שכשרע להם, כשיש שיבוש, הם קמים והולכים למקום אחר.
וגם היהודים בכלל, כפי שהוא מעיר בכבדות מסויימת, המספר הזה, מתישהו במהלך הספר.
וגם האחרים, כל האנתרופולוגים האלה, המסיונרים האלה, הסוחרים האלו, כל הלבנים; אלה שתמיד יבואו בעקבותיהם של האינדיאנים, לאן שלא ילכו; כל הקולוניאליזם הישן והחדש, הקפיטליזם שזקוק תמיד לשווקים חדשים, שמשתקם מן המשברים האינהרנטיים לו על ידי ההתרחבות לשווקים חדשים – הרי גם אנחנו כל הזמן קמים והולכים למקום אחר. זה אנחנו, זה הלב של מי שאנחנו. התנועה של הלבנים לא הפוכה לתנועה של השבט, זו אותה תנועה.
וגם לנו מתישהו לא יהיה יותר לאן ללכת. האופן שבו העולם עומד להיגמר לשבט של האנשים שהולכים, זה גם האופן שבו העולם עומד להיגמר לנו. האופן שבו הניסיון שלהם להמשיך להתקיים, קטנים ושבירים ונאיביים כל כך, בתור העולם הדורסני של הקפיטליזם הגלובלי, הוא ניסיון מופרך – הוא גם האופן שבו העולם הזה עצמו מופרך.
*
הקבוצה שמכילה את עצמה, האחר המוחלט שמתגלה ככפיל של האני, סיפור ישן. במה הספר הזה הפוך בכל זאת ל"לב האפלה" (שהוא מרפרר לו בין השאר באנקדוטה הסטורית, אמיתית כנראה, שמוזכרת כמה פעמים, על בן-דמות פרואני של קולונל קורץ)? כי מה שמתגלה הוא לא הברברי שבתוך הקפיטליסט אלא הקפיטליסט שבתוך הברברי? זה לא בדיוק זה. זה משהו אחר. זה זה שיש משהו צלול מאוד …..

לחשוב שזה שנישאר בתנועה ימנע מהשמש לרדת ולכן חובתנו להישאר בתנועה: מה ההבדל בין לחשוב שאתה מרכז העולם ללחשוב שכל הדברים קשורים אליך ואתה קשור לכל הדברים?

[פסקה על כל הדרכים המשונות שבהן הספר הזה קשור לחיים שלי, של המשפחה שלי ושל הארץ שלי: …. ]

התנועה של היהודי הנודד ושל הישראלי הכובש היא אותה תנועה?

שפהליכה

מה הדבר הצלול? האפשרות של כל אחד ללמוד את השפה של האחר, האפשרות לספר את אותו סיפור בשפות שונות? משהו על זה שכולם גם אותו דבר וגם לא אותו דבר וזה בדיוק מה שמאפשר להמשיך ללכת מאיפה שאת, אם לא לתוך העולם הלא-אנושי, אז אל אנשים אחרים? (לאאאאאא)
*
בקטע שבו אני עומדת בדיוק עכשיו, סמוך לסוף הפרק הלפני אחרון של הספר, הההבלדור מספר איך משהו ארסי נשך אותו ברגל כשהלך לבד ביער, והוא נאלץ לשבת ימים רבים ולחכות לרגל שתחלים. להקה גדולה של תוכים התקבצה מעליו ולא הלכו. עוד ועוד תוכים. יש אנלוגיה הפוכה, אני שמה לב רק עכשיו, לסיפור על הvenado, אבל אולי זה נדמה לי רק כי קראתי אותו בטעות בתור סיפור על ציפורים (זה בטח במקרה, אלה רק שני סיפורים מבין עשרות שהוא מספר ברצף לאורך הפרקים שלו).
אבל לא, זו חייבת להיות אנלוגיה מכוונת. כי ההיפוך מושלם: ההבלדור, שכמו ההוא, הצייד עם ההיבריס, תקוע שם, בין החיות, ולא יכול לקום וללכת, אז במקום שההוא לא ראה שהאיילים הם בני אדם, מתחיל, להפך, לנסות לראות את עצמו כתוכי:
Tratando de sentirme loro, pues.. זה היה קשה. אבל המאמץ גרם לי לשכוח את הכאב ברגל.imite sus chillidos, sus gargaras; sus murmullos imite. ומעט מעט, a poquitos, קפצו מילים קטנות, אורות קטנים בחשכה, התחלתי לשמוע.
"calmate, Tasurinchi", "no te asustes, hablador", "אף אחד פה לא עומד להזיק לך". הבנתי את מה שהם אמרו, כנראה.
מתרחש לו נס קטן, כנראה.
*
אולי מה שמתגלה בסיפור על ההבלדור והתוכים זה האבטיפוס של הנס היומיומי, שנפשות שונות מצליחות לפעמים לדבר זו עם זו? (כבר כתבתי על כל זה פה לפני שנים?)
*
המספר בן השבט אומר כל הזמן אומר כל הזמן tal vez, parece, quizas. אולי, כנראה, יכול להיות. ומסיים כל סיפור במילים הצנועות: Esto es, lo menos, lo que yo he sabido
הרבה שנים ניסיתי לשווא לכתוב על האנשים שהולכים, אומר באמצע הספר המספר השני, בן דמותו של ורגס יוסה, ובסוף ויתרתי. מאיפה יש לי החוצפה לנסות בכלל, חשבתי. איך אני יכול לברוא את הסיפורים שלהם? אני לא יודע את השפה שלהם, איך אפשר לכתוב סיפור כזה בספרדית?
אבל הרי בסוף הוא כתב עליהם. בספרדית.
*
ורגס יוסה כותב באהבה וכבוד וקשב עמוקים אל האנשים שהולכים. אבל הספר שלו, של הסופר המפורסם זוכה הנובל הזה, הוא דבר נורא בשבילם, אולי. אם הם באמת קיימים כמו שהוא מתאר אותם, הוא יזיק להם מאוד, כנראה.

[ ]
מלא מילים ומה? תקשיב, ספר-נפש-זרה, אני רוצה לחבק אותך
Para que tu me oigas, mis palabras se adelgazan a veces como las huellas de las gaviotas sur las playas (נרודה)
לפעמים את מסתכלת בציפור עפה ולרגע, לפני שאת נזכרת, אַת התנועה המהירה הזאת