לאחרונה אני חושבת על בחירות מוסריות. אני חושבת על האופן שבו הבחירות המוסריות שלנו הופכות להיות קשות יותר ככל שהמידע שבידינו רב יותר.על כך שאם אתה יודע איפה האוכל שלך גדל, ובאילו תנאים ומה ריססו עליו ואיזו דרך הוא עבר כדי להגיע אליך, וכמה דקות ביום מותר לקופאית שמוכרת לך אותו לשבת, ואם אתה אדם שחושב על מוסר, אין לך ברירה ואתה חייב לחשוב על הבחירות המוסריות שלך בכל רגע. ואם אתה חושב על בחירות מוסריות כל הזמן, אתה הופך משותק, כי אתה תמיד פוגע במשהו או במישהו (אפילו דיברתי על זה בפני קהל, אי שם בתחילת 12 דקות, אם אתם רוצים לראות אותי מגמגת ומעבירה סליידים כאילו חיי תלויים בכך).
לאחרונה לאחרונה אני חושבת על הבחירה המוסרית שנקראת לגור בתל-אביב. אם חושבים על זה, איזו מין בחירה מוסרית זו לגור בעיר שבה מחירי הנדל"ן יקרים כל כך שאתה צריך להיות עשיר, ועל כן יותר גבר, יותר אשכנזי ויותר משכיל, כדי לגור בה? איזו מין בחירה זו לגור בעיר שמקדשת ככה את הצריכה? אם אורבניות היא היכולת לאפשר צורות חיים שונות, עד כמה שונות צורות החיים שיכולות באמת להתקיים בתל-אביב?
ואז קראתי את "שכונה-מדינה" (מאת טלי חתוקה, רוני בר, מיכאל יעקובסון, הילה לוטן, מירב בטט וג'סיקה פיין, הוצאת רסלינג). הספר מבוסס על נקודת ההנחה שהאופן שבו מתכננים עירוניים מתכננים את השכונות בעיר הוא אידיאולוגי ומהווה את נקודת המפגש בין הפרטי, החברתי, המבני והמערכתי. מתוך נקודת מחשבה זו מקטלגים המחברים את השכונות הקיימות בישראל לפי שלושה טיפוסים: התבנית (שיכונים), המרבד (שכונות בנה ביתך) והמתחם (שכונות המגדלים), שמייצגים לדעתם את השינוי שחוותה ישראל מסוציאליזם לניאו-ליברליות במבט על, ובמבט פרטני יותר את המעבר מהרצון ליצור שכונות הומוגניות שמתאימות לכולם בראשית המדינה, דרך הרצון להראות לכולם עד כמה אתה אינדיוודואליסט ועשיר ויכול להתפרש על כמה קרקע שיש ביכולתך לקנות של שנות ה-80, ועד הרצון לחיות חיי פאר ונוחות בסביבה של אנשים שדומים לך, בימינו.
המחברים מטיילים בארץ ומתבוננים בשכונות מהטיפוסים השונים ומנסים לבדוק עד כמה השכונות מתאימות לקטלוג שהמציאו, ועד כמה התושבים בהן חושבים על האידיאולוגיות מאחוריהן. התשובה: זה נחמד לטייל וארצנו נהדרת, אבל תושבים אינם אקדמאים בתחום תכנון עירוני. כל מה שהם יודעים זה עד כמה השכנים מפריעים להם לחיות ועד כמה העירייה מציבה במקום מספיק פחי זבל. חומר ספרותי פיקנטי, ומצע טוב לצילומים אותנטיים, אבל לא ממש מעורר למחשבה.
שיכון. לבנים לחוד וצבעוניים לחוד (התמונה של Shemer)
ואז מגיע החלק הטוב: המחברים מציעים את הדרך שלהם ליצור שכונה. המפתח, כך אני מבינה את מה שהם טוענים, הוא היכולת לאפשר לסוגים שונים של אנשים לחיות את החיים שלהם זה לצד זה, ובכך ליצור מצע למפגשים בנאליים של אנשים מסוגים שונים. אם אפשר יהיה ליצור שכונה שבה יש בניינים שבהם גם דירות שמתאימות לשותפים וגם דירות לזוגות בלי ילדים, וגם דירות לאנשים עם ילדים, וגם דירות לאדם יחיד שעובד מהבית, וגם דירות לאנשים מבוגרים שהילדים שלהם כבר עזבו את הבית, אז יש סיכוי טוב שהבעל היה פוגש את האבא במדרגות, והזקנה הייתה חולפת שם במקרה, והבנאליות הברוכה הייתה אולי גורמת להם להעיף איזה מבט מקרי לכיוון הזולת.
וכל הזמן שקראתי את הספר, עברתי ליד מקומות וניסיתי להבין לאיזה טיפוס הם שייכים, וזה היה נחמד, כי אני אוהבת לתלוש דפים מהספרות ולהדביק על החיים, אבל הכי נחמד היה להבין שלמרות הרצון המודרניסטי כל כך של קטלוג, האמת היא שעל אפו ועל חמתו של המתכנן העירוני, שכונות בתל-אביב עדיין לא הגיעו לרמת טיהור ברורה כל כך, והן עדיין מציעות מעבר חטוף על פני הזולת. חשבתי על הפינה של ההומלסים בהלל הזקן איפה שיש ריח של פיפי, ועל הריח של הירקות הרקובים בתחתית של שוק הכרמל בלילה, ועל הריח של העופות השחוטים ברחובות שיוצאים מאמצע שוק הכרמל, ועל הריח של המרק רגל על פתיליה במסעדה מתחת לבית שלי, ועל כך שכל הריחות האלו הם רעים בעיניי, אבל אני עדיין נורא אוהבת אותם. אני אוהבת אותם כי זה מה שהם עושים: מזמנים לי מפגשים בנאליים עם האחר.
האם הספר סיפק לי תשובה מוסרית ניצחת לעליונותה של תל-אביב בעיניי? לא. בכלל לא. אבל הוא סיפק התחלה של מחשבה מעניינת והסבר טוב לשאלה למה כשאני לבד, אני תמיד הולכת דרך הפינה של ההומלסים, למרות הריח של הפיפי והפח זבל השרוף.
זה נשמע כמעט כמו הגירסה הישראלית ל"חייהן ומותן של ערים אמריקאיות גדולות"
תל אביב באמת כבר קצת מתה, לא?
איזה כיף! פוסט! של מיטל! בסיפור!
יצא לי לחשוב על הדברים האלה לאחרונה בהקשר של המעבר שלי ליפו, שהיא הרבה יותר יותר מעורבבת באופן הזה ממרכז ת'א שגרתי בה קודם. מצד אחד נורא כיף לי לפגוש נשים עם חיג'אב במכולת מצד שני די ברור עד כמה החיים שלי ושלהן לא באמת מתערבבים אפילו שחיות כאילו באותו מרחב. ואני תוהה אם במרכז תל אביב היה יותר ערבוב או שפשוט לא שמתי לב לגבולות. טוב וגם יש את זה שזה המרחב שלהן שאני פולשת אליו ולא איזה מרחב מעורבב ששתינו עברנו אליו ביחד, אולי זה חלק ממה שיוצר את ההתגוננות הכמעט מבלי משים של שתינו.
קרן!
ביפו זה הכל יותר מסובך! כמעט עברתי לגור ביפו בעצמי, וייתכן שעוד אעשה זאת, והראש לי התפוצץ מרוב מחשבות על זה. האם בכלל זה טוב שיהודים עמונו עוברים לגור ביפו. והאם בכלל זה כיבוש גם? והאם זו לא רומנטיקה מיותרת לחשוב שיפו תמיד תישאר ערבית? ואיך בכל זאת אפשר לעבוד לגור לשם ועדיין לשמור על הזכויות של מי שגרו שם קודם? אין לי תשובות כלל.
אבל איך אפשר לחיות ככה?! עם כל הבעיות של העולם על הגב. זה כמו (לא יודעת מאיפה הוא צץ הדימוי החקלאי הזה, אבל המטפלת שלי בדמיון מודרך היתה אומרת מה שבא ראשון זה הנכון) שזורעים משהו וכל רגע מוציאים אותו לבדוק כמה הוא התפתח.
(איכשהו חשבתי שאת מציגה את זה כמו משחק, אבל עכשיו חזרתי וקראתי ואני רואה שגם אותך זה משתק, אז איך את בכל זאת זזה? מה הסם נגד?)
הסם נגד הוא בדיוק המסקנה הסופית: תמיד פוגעים במשהו או במישהו.
אם בכל מקרה פוגעים, אז רק צריך לבחור במי הכי פחות גרוע לפגוע ואפשר להמשיך הלאה.
מכל האנשים בעולם פיליפ רות פתר לי את זה הכי יפה. בספר שלו פסטורלה אמריקנית הוא מתאר את הבת של הגיבור ששייכת לקבוצה כזו של אנשים שנורא נזהרים לא להרוג כלום (יש להם שם ידוע כזה, רק שכחתי אותו), ושמים מטפחת על האף כדי לא לנשום חיידקים, ולא מתקלחים, וכמובן מתנזרים מתענוגות הצריכה, וכל זה. והיא הייתה כל כך מסריחה, וכל כך הסריח לה מהפה, ואני כל כך שונאת שמסריח לי מהפה, ואני כל כך אוהבת לקנות לעצמי דברים מדי פעם, שהבנתי שלעולם לא אוכל להיות כמוה, ואני אפילו לא רוצה להיות כמוה, ככה שנפתרה לי הבעיה של "האם אי פעם אצליח לא לפגוע".
יופי של פוסט. מיטל, מסכים איתך לחלוטין. היכולת לספק עניין, לסקרן. זה הערך המוסף של (מרכז) תל אביב.
לא לפגוע באף אחד זה באמת דמיוני, אבל להסתובב עם מחשבון מוסרי כל הזמן, זה נראה לי ייאוש בפני עצמו וסכנת הכחדה לפיסות הנפש הנדירות שלא נתונות לשליטת המחשבות.
נראה לי שלכל פיסות הנפש שלום
dear marit, if you have a cure for that internal calculator i will be very happy to reacquiant myself with those lost parts of my soul.
obviously, the only logical conclusion for the train of thought that starts with avoiding harming other people/animals/ecosystems ends with killing oneself to spare the planet from this unnecessary burden. that's what i tell my calculator when it starts taking over (i don't think i deserve to die more than anyone else). i can keep it hushed down, but it's never gone.
i suspect it is partly responsible also for killing my imagination, so i can't even imagine my life without it (or how much happier i believe i could live).
כן.. אם את באזור אז עדיף לחגוג בהרצליה. ואין שם ערסים בנוסף לכל.
איזה כיף! היית צריכה להצטרף לסיור שלנו בדימונה
אגב ג'יין ג'ייקובס, איפהשהו בספר השמן שלה היא מציינת שעיר "טובה" אי אפשר לחלק באופן ברור לשכונות. זה מאפיין מובהק של מרכז תל אביב, שבה אפילו לשכונות מובהקות כמו הכרם אין גבולות ברורים שאפשר לסרטט בלי להיעזר בספר היסטוריה. היכן שיש הפרדה, נוצר הפוטנציאל לסגרגציה – למשל בהפרדה המובהקת (תודעתית אפילו יותר ממרחבית) בין תל אביב ליפו.
אם המצפן המוסרי שלך אומר לך לא לחיות בת"א, אז הוא צריך חופשה. אבל יש משהו ממש מרתק ברעיון של מצע למפגשים אקראיים. כי זה לא הרבה כל כך. זה לא יפתור יותר מדי, רק נותן פתח. אולי בגלל זה אני אוהב את דרום תל-אביב. לא יודע.
ואיזה מגניב זה פוסט בסיפור.
שרה, זו התגובה הכי עצובה שקראתי פה אי פעם, אני חושבת.
ינון, זו הגדרה טובה של גברת ג'יין.
איתמר, לגמרי! מפגשים אקראיים זה איכשהו המינימום שאפשר לבקש מעיר וגם המקסימום שהיא יכולה להעניק.
זה גם מה שאני חשבתי! ולכן חלק מהסיבות לפי "חייהן ומותן.." העיר היא המקום שנעים להיות בו, לצד שלל סיבות נוספות, כמו ביטחון אישי, מרחב פרטי וציבורי וכד'. והפיתרון מצד המחברים לחלוטין מזכיר את הספר ההוא גם.
אבל משפט אחד בפוסט הזה צד את עיני, "כמה השכנים מפריעים לחיות, וכמה העירייה לא מציבה מספיק פחי זבל…". נדמה שתושבים, אקדמאים או לא, יודעים מספיק טוב מה נחוץ להם, השאלה העולה מבחינתי היא למה לא מקשיבים יותר לתושבים, וגם מה היה קורה אם מעכשיו ואילך היו נותנים להם לתכנן את ההמשך?
אם כי בזמן שאני כותבת את זה אני מבינה כמה זה אוטופי בייחוד במדינה שלנו, 2 אנשים 3 דעות וכו'.