מתלהטים בלי להזיע – הפגנת המיליון במצפה רמון

"ראית שהשאירו את השווארמה והפיצה פתוחות? בדרך כלל ברגע שחושך הכל נסגר", מבחינה אפרת אורן, מבית ספר שדה הר הנגב, בעודנו משקיפות על המרכז של מצפה, שנראה פתאום אחרת. "היסטוריה" הייתה מילה שנשמעה הרבה הערב, כשכ-800 תושבי הנגב מילאו את כיכר המדינה שלהם. כאן אין במות נוצצות ושלטים מתוחכמים. הבמה היא נגרר שכוסה בשטיחים, השלט המרכזי כתוב ביד, מתוח בין שתי סנדות. לידו ניצב בשלווה גמל ולועס את השיחים. על דבשתו כרזה: "הקש ששבר את גב הגמל".
"אפילו הגמל, שהוא חית מדבר מדבר רגישה מאד, הגיע לכאן, לעיר, בלב פתוח", אומר לי האוחז ברסן. כמה עשרות מנציגי הפזורה הבדואית, גברים צעירי, יושבים קצת בצד. עאדל וולידי, שעובד בבית ספר שדה, מסביר לי ש"מי שהבין את הרוח של האירוע הגיע". הגמל שייך לאבא שלו.


בני הנוער נותנים את הטון בשירה סוערת. מסביבם מבוגרים עם ניצוץ בעיניים ומבט שמתקשה להאמין. חלק מהצעירים מהפנימייה המקומית, רבים ממדרשת שדה בוקר, שהוציאה ארבעה אוטובוסים להפגנה, גם מקיבוצי הסביבה. נוכחות פעילי הנוער העובד מורגשת היטב והם האוחזים במגפונים. מדי פעם התשואות הופכות למה שנשמע כמו פעולה של תנועת נוער.
"תגיד, אתה חושב שזה בזכותנו כל האנשים האלה?", שואל נער שמחזיק שלט את אחד המדריכים. שתי נערות מספרות לי שבסופ"ש עבדו על שלטים במקום לצאת עם חברים. אחת מהן הייתה בהפגנה בתל אביב, השנייה לא הייתה מעודה בהפגנה כלשהי. "למה לא ארגנתם במקום זה אוטובוס לנסוע לתל אביב?", אני מתגרה בנער. "תל אביב?", הוא עונה בפליאה, "זה רחוק לנו".


המיצפאים, או "הילידים", כפי שאחד מהם כינה אותו ואת חבריו, אינם זוכרים הפגנות בעיר מאז 1973, אז מחו על כך שהלחם מגיע לעיירה רק פעם בשבוע. "זה כיף", אומרת לי בהתרגשות מזל בוקסנבאום, שחיה במצפה כבר 33 שנים ומתגוררת בדירת עמידר. "המפגינים עושים עבודה של אנשים חלשים יותר", היא מסבירה.
"אנו מאמינים כי צדק חברתי בנגב הוא קידום שירותי בריאות וחירום רפואי!", קוראת אחת ממארגנות ההפגנה, אפרת קדם-סילברט, מעל הבמה, "אנו מאמינים כי צדק חברתי בנגב הוא הפיכת דיור ציבורי רעוע לדיור ציבורי ראוי! השקעה בחינוך ותמיכה בתרבות!". הדרישות קונקרטיות, ברורות מאליהן, וזוכות לתשואות סוערות. אחרי הכל, במצפה רמון, עיר של כ-4,500 תושבים, אין אפילו רופא בלילה. 
לא נראה שהשאלה שהייתה תלויה באוויר בימים האחרונים, "המחאה לאן", הדאיגה את הנוכחים. רובם עמדו משתאים לנוכח עצם היציאה לרחובות, שהפכה שגרה בתל אביב עירי. "לא חשבנו שיהיה פה משהו", מספרים דניאל ובת זוגו, תושבי מצפה טריים, "ראינו טלוויזיה ואז שמענו צעקות, אז יצאנו החוצה והצטרפנו".
ואולי זה יהיה אחד מהישגיה של המחאה החברתית של הקיץ הזה: כיבוש מחדש של המרחב הציבורי על ידי אנשים רגילים. ללא חסות תאגידית, ללא מפלגות, ללא משרד יח"צ מלוקק. ממעגלי השיח ומיצגי האמנות ברוטשילד, ועד להסעות שהגיעו למרכז של מצפה רמון, מהסדנאות, הההרצאות והסרטים בשדרה ועד למסמך העקרונות והחזון של מאהל מצפה, הוכיחו הפעילים פשוט שאפשר להיות פעיל. שזה אפילו כיף, שזה כדאי. שאפשר לצאת החוצה ולדבר עם אנשים זרים על שינוי, על חזון ועל החיים בכלל. שפתאום הם כבר לא כל כך זרים.
במצפה, בניגוד לתל אביב, לא מזיעים בהפגנות. הרוח המדברית הקרירה מחייבת ללבוש סווצ'ר. כשפנינו ללכת נראה המרכז תוסס מתמיד. בשווארמה ובפיצה שנותרו פתוחות ישבו המפגינים, מכונסים בסווצ'רים שלהם, ושוחחו בלהט.

7 תגובות “מתלהטים בלי להזיע – הפגנת המיליון במצפה רמון”

  1. היאח על הסיקור. לא טריוויאלי בכלל להביא 800 איש להפגנה במקום קטן יחסית ומרוחק מאוד, מה גם שהיתה אופציית הסעות משם להפגנה בירושלים שאני מניחה שחלק מהאנשים אולי השתמשו בה. ולא מזיעים! זה באמת יתרון שצריך לייבא למרכז.

  2. אני גר במצפה רמון והלכתי לצעוד בתל אביב.
    יש משהו מאוד אירוני שמצפה רמון מארחת את תושבי המועצה האיזורית רמת הנגב העושקת ממצפה רמון את הארנונה של בה"ד 1, מחנה רמון ושדמה.

  3. שלא ישתמע מדבריי שיש איזושהי בעיה עם להפגין במקום אחר מאיפה שאתה גר. עם זאת, אני יודעת מחבריי שהפעילות במצפה ממשיכה בכל מיני אופנים. אז אולי זה הפורום להעלות את הטענה הזו. אני לא שמעתי אותה בכלל כשהייתי שם. שוב, אולי כי לא היו כל כך הרבה מיצפאים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>