על מה מדובר?
טרילוגיית המילניום מאת סטיג לרסון. קראתי את "נערה עם קעקוע דרקון" ו"הנערה ששיחקה באש" וראיתי את הסרט "הנערה שבעטה בקן הצרעות".
ספוליירים
יש. תקראו קודם את הספרים. או לפחות אחד מהם. הם שווים קריאה. ואז תחזרו לפה.
סטיג לרסון בגילי (גרדיאן)
אבי כל הרומנים
אפשר להתייחס לכל הרומנים המודרניסטיים כקריאת תיגר מתמשכת על מוסד המשפחה ההגמונית הבורגנית, זו עם בעל אחד, אישה אחת, ילד אחד לפחות ובית. מה לא הביאו על המשפחה הקטנה המסכנה הזו? בגידות. גירושים. מחלות. אומללות מתמדת. נשים שנשארות לחיות בצל בעליהן. גברים שהנשים שלהן מסרסות אותם על בסיס קבוע. נשים שלא מצליחות להשיג את אהוב ליבן כדי להקים איתו משפחה. וגברים שהאישה שלהם עזבה אותם והלב שלהם לא יחזור להיות מה שהיה. ילדים עם הורים מזניחים. ילדים עם הורים לוחצים. ילדים עם הורים מהגרים. ילדים עם הורים מתים. הכל כדי להוכיח שהרעיון הבורגני הבסיסי הוא שגוי, או לכל הפחות לא הדרך הטובה ביותר אל האושר.
סטיג לרסון עובד הפוך. בעולם שלו, אין משפחה גרעינית כזאת. דמויות רבות מספור מאכלסות את שלושת הספרים האלו, ומכולן יש רק אדם אחד שידוע ששוכב עם אשתו החוקית: בעלה של אריקה ברגר, ששוכבת גם עם מיכאל בלומקוויסט. מלבדו יש את אריקה שחולקת את מיטתה ואת ליבה עם שני גברים מזה עשרים שנה. פוליאמוריות. מיכאל עצמו שוכב עם כל אישה בערך. ליסבת שוכבת עם נשים ועם גברים, אבל לא מקיימת מערכת יחסים מתמשכת עם אף אחד. מימי, שהיא בערך החברה של ליסבת, היא לסבית חובבת בדסמ שדווקא הייתה רוצה מערכת יחסים רגילה עם ליסבת אבל שוכבת עם כל מיני בחורות אחרות. הנריק ונגר הוא אלמן מזה שנים רבות שלא נישא מחדש. הרייאט ונגר זנחה את משפחתה באוסטרליה כדי לטפל במשפחתה בשוודיה. דאג ומאיה כמעט הגיעו לגביע הקדוש, אבל לא הספיקו. שלא לדבר על הרעים בספר, שלאף אחד מהם אין ולא היה סיכוי לאהבה. וכולם, מיותר לציין, מדברים שוודית.
ההיפוך הזה משחרר את סטיג לרסון מהצורך להוכיח. אם אין משפחה גרעינית שצריך להרוס, אז כל הדמויות יכולות לצאת ולמצוא את האהבה שלהן ואת המין שלהן איפה שיחפצו, מבלי שהדבר יהפוך לשערוריה. אבל משמח מכך, אם אין סטרייטיות הגמונית, אז הקוראים משוחררים מכל מועדוני הזהות. נשים לא צריכות מועדון. הפוליאמורים לא צריכים מועדון. הלסביות לא צריכות מועדון. ואפילו אנשי הבדסמ לא צריכים מועדון. וכך כולם יכולים לתקשר עם כולם בכל רמת אינטימיות וגופניות מבלי שהם מטרחנים את הקורא בנאומי לגיטימיות. זה באמת עולם קסום.
יחיד ורבים
אבל זוהי לא החדשנות היחידה בטרילוגיה. אחת מההחלטות המשמחות שלרסון לקח הוא להפוך את ספר הבלש שלו לספר בלשים. מיכאל הוא שותף שווה זכויות לליסבת, וגם להיפך. הם מצילים זו את חייה של זו. וגם להיפך. הוא מתקדם בדרך לפתרון העלילה ומגלה לה. וגם להיפך. והזוגיות המקצועית הזו פותרת את לרסון מכל ההתפתלויות המודעות לעצמן שמתרחשות כאשר סופרי מתח שלא מבינים נשים מנסים להראות שנשים יכולות לעשות כל מה שגברים יכולים. ברור שהן יכולות. במיוחד אם הן האקריות פאנקיסטיות (אני כבר קצת זקנה בשביל להתרגש משילוב המלים הזה, אני מודה).
אבל יותר מכך, ההחלטה הזו מעידה על השקפת עולם שמהדהדת לאורך כל הטרילוגיה. ספרי מתח מאופיינים לרוב בשורה של אינדיבדואלים אשר עושים כל מה שנדרש כדי להגדיל את הונם האישי, או כדי לחמוק מצרה, או כדי להסתיר ערב מביש בעברם. מולם עומד הבלש היחיד – אביר בעל מוסר מושלם – שלעולם יעדיף את הצדק והחלוקה השוויונית על פני טובתו האישית. וכך, יחיד מול רבים, הוא מציל את העולם(עלמה) וחושף את הרוצח.
בטרילוגיית המילניום יש שורה של יחידים אשר פועלים ביחד ולחוד כדי למנוע פעולות רשע שמתחילות מרציחות בודדות, עוברות דרך סחר בנשים ומסתיימות בשחיתות באגפים הרגישים ביותר של הממשלה או השב"כ. אלו הם מיכאל וליסבת, חברי מערכת העיתון מילניום, חבריה האינטרנטיים של ליסבת (צרעה), דאג ומאיה, אחותו של מיכאל בלומקוויסט, דראגן ארמנסקי, האפוטרופוס הקודם של ליסבת. כל אלו יוצרים שכבה חברתית שלמה שמשלבת ידים כנגד הרוע. רוצה לומר, המאבק הוא של כולנו. יותר סוציאליסטי מזה לא מגיעים בספרי מתח, אני חושבת.
סטיג ואווה. אתה חברה שלי (דיילי מייל)
גברים השונאים נשים
טרילוגיית המילניום מבוססת על הנחת יסוד נוספת: גברים הם רעים. לא סתם אטומי לב וקהי עיניים. ממש רעים. כאלו שרואים בנשים שורת נקבים שאפשר לחדור עליהם או לשנען ממקום למקום לתועלתם האישית. זה קורה שוב ושוב ושוב בטרילוגיה. ולמעשה, מלבד מהנריק ונגר, שהוא זקן מדי מכדי להיות מיני, כל גבר שהוא בחזקת נבל מחזיק במרתף/מחשב/בקתת קיץ שלו אישה/ילדה/נערה קשורה/רצוחה/מסוממת/עם כדור בפה/מצולמת שלא בטובתה וכיוצא באלו הנאות. ולא סתם הספר הראשון בטרילוגיה פורסם תחילת תחת השם "גברים השונאים נשים", מספרת ויקיפדיה.
זוהי השקפת עולם מוכרת, הודות לפמיניסטיות כמו ולארי סולאנס וממשיכות דרכה, אבל זוהי השקפת עולם בעייתית מאד. ראשית, איך אפשר לנהל ככה מהפכה, אם חצי מהאוכלוסיה חשודה בפורנוגרפיית ילדים אלא אם כן הוכח אחרת? שנית, איך הקוראת אמורה להזדעדע כל פעם מחדש אם בכל שליש ספר היא נתקלת בעוד מישהו שלהנאתו מזיין את הבת שלו בעוד הבן שלו מעודד אותו? ושלישית, איזה מן ספר מתח זה, אם כל העקבות מובילות תמיד תמיד תמיד לזין?
הספר הרביעי
סטיג לרסון חי עם אווה גבריאלסון במשך 32 שנים, והיא הייתה מעורבת מאד בכתיבת טרילוגיית המילניום. הם אף פעם לא התחתנו, וכשסטיג מת עברה הירושה שלו, שמוערכת ב-30 מיליון דולר, אוטומטית לאבא שלו לאחיו, על פי החוק השוודי. הכי אירוניה.
אווה אומרת שבעזבונו נמצאים גם מאתיים עמודים כתובים של הספר הרביעי. אני צריכה מנוחה, אבל אם הספר הרביעי ייצא, נדמה לי שאקרא אותו.
אבחנות מדויקות מאוד. אני תוהה עד כמה תימות האהבה החופשית והרוח הסוציאליסטית הן נגזרת של הרקע הסקנדינבי.
אגב, למרות שלארסון הוא כותב מצוין, יש לו לפחות חולשה אחת בולטת: הוא שוב ושוב נזקק לפנטסטי. כבר בתחילת הסדרה הוא מתעקש לפתור את העלילה באמצעות אירועי דאוס אקס מכינה (משאית בנתיב הנגדי, בול בטיימינג!). ככל שהסדרה מתקדמת, הוא גם הופך את הדמות של ליסבת לסופר-הירו: מבחורה עם נכות חברתית קשה היא הופכת למין מתבודדת-מרצון עם חושים חברתיים מחודדים, אלופת העולם בהאקינג (וחברת נפש של שאר האלופים), בעלת זיכרון מהסרטים ומיומנויות באיגרוף, באקדחים ובאופנועים. בשביל מה היא צריכה את מיכאל? היא הרי יכולה לסובב את העולם אחורה, להחזיר את הזמן ולתקן הכל.
ליעד, גם אני חשבתי על זה שזה בגלל שהוא גר בשוודיה-לה-לה-לנד.
וכן! בורח לפנטסטי. דווווקא לא המשאית. סופרים מלא פעמים משתמשים בבול בזמן הזה. גם אלו הריאליסטים. אבל לגמרי זה שהיא פתאום הופכת לגיבור על. הלכתי לראות את הסרט השלישי, במקום לקרוא את הספר, כי עצבן אותי שהוא הוציא אותה מהקבר בשני. שזה באמת הכי תכונת קומיקס פנטסטית.
יש שני דברים שבגללם סופרי מתח היו צריכים לקבל פסילת רשיון לו אני הייתי מחלקת את הרשיונות: יציאה מהקבר ותאומים. זכור לי איזה פרק ב-CSI שתאומים היו הפתרון שלו ואני זוכרת שממש רשפתי מול המסך.
אם מישהי בשם ליסבת לא לסבית, משהו רקוב בספר הזה.
אני דווקא לא 'כפת לי גיבורות קומיקס, מה שהעיק עלי זו תוגת שיעורי החברה של ילדותי. מין נאומי והסברי כאלה שעשו לי את הספר יציקה. מצד אחד באמת כולם לא נורמטיבים ושונאי נשים כמו שאמרת, ומצד שני המחבר נואם ומסביר מה טוב ומה רע ולמה, ונמלאתי בתוגת הבסדריות והצפוי. לא יותר מחביב/בסדר בעיני.
שאפו, הצלחת למצות מהספרים הבינוניים האלה את כל מה שיכול להיות מענין/חדשני בהם.
לארסן ותיאוריית הקוויר (וקצת מסוג הפמיניזם שאינני מחבבת). נחמד.
לסבית, אבל
גם לסבית
כן, תוגת הבסדריות אכן שורה פה בכבדות.
איזה סוג פמיניזם אינך מחבבת?
מסכים עם כל מילה.
בזמן שהדיון פה התפתח סיימתי לקרוא את "סיגליות מרס" של פיליפ קר. לדעתי הצנועה, הוא טוב בהרבה מטרילוגיית "נערה", וגם אמין בהרבה. ללארסון יש רק שני יתרונות עליו: הוא בונה עלילה ארוכה יותר (לאו דווקא סבוכה יותר, אבל את זה הוא מחביא טוב), ויש לו הרבה יותר שוק ואליו. שוק ואליו זה יופי, לפעמים, אבל אני כבר בגיל שבו אתה לא נזקק לגרזן: בידיים הנכונות, גם כלים עדינים יותר יכולים להפחיד אותך. מאוד.
http://www.text.org.il/index.php?book=08020411
טוב, לא קראתי, אבל בכל מקרה:
הסיפור האישי של לרסון, בת-זוגו, הכתיבה והמוות המפתיע (הוא מת עוד לפני שהספר הראשון פורסם ואחרי שהתחמק שוב ושוב מפגישות עם העורך המיועד של הספר) הוא באמת מדהים.
http://www.newyorker.com/arts/critics/atlarge/2011/01/10/110110crat_atlarge_acocella
ביקורת ארוכה, אבל מעניינת, שאפשר למצוא בה לא מעט חפיפה לפוסט הזה יש כאן
http://www.nybooks.com/articles/archives/2011/jun/09/moralist-stieg-larsson/
אגב, כמעט השתכנעתי לקרוא אחרי הפוסט הזה, עד שקראתי את הציטוטים מהספר בביקורת שקישרתי אליה. לא בשבילי, מצטער.
לא היה פעם סרט כזה, סיגליות מרס? אני חושבת שקראתי את זה. אבל אני לא זוכרת כלום.
מה שכן, העטיפה שלו מזכירה את דשייאל האמט. שהוא באמת אהוב לבי. הוא והחנות על שמו בברלין.
לא מספיק קראתי את כל העמודים האלו שלרסון קשקש, עכשיו אתה מוסיף לי עשרת אלפים מילה לרגשות האשמה?
אני לא קוראת עכשיו. אני עסוקה בראייון ארוך מאד מאד מאד עם היוצר של הסמויה.
איך, איך עוד לא פורסם פה פוסט על הסמויה?
(אני מתנדב למשימה, אם נדרש!)
וחוץ מזה, אכן מעניין.
ואני איתך, השלישי היה כבר יותר מדי בשביל קריאה.
רק חבל שהסרט הראשון היה מצויין, והשניים האחרים היו פשוט מצחיקים…
מ"סיגליות מרס" לא עשו סרט. אגב, גם הוא בעצמו חלק מטרילוגיה, שנקראת "ברלין נואר" – אני כרגע בספר השני, ובאינטרנטים מספרים שהספרים הולכים והופכים טובים יותר (בניגוד ליו-נואו-הו). יכול לתת לך בעברית או באנגלית.
פוסט על הסמויה זה תמיד טוב. אבל יש אחד בדרך
פנטסטי זה דבר רגיל בספרות. גם בגטסבי הגדול והנחשב לא אהבתי את זה.
והוא לא כותב מצוין, או שהתרגום גרוע. משהו לא ממש זורם באופן הכתיבה, בניגוד לספרי בלשים רבי-מכר שאינם נחשבים.
הוריי לסמויה! והוריי למי שראה את זה עם כתוביות, כי אני הבנתי רק חצאי פרקים.
אכן הסמויה זה לא דבר שקל להבין מה קורה שם.
הגעתי לכאו דרך גוגל…חיפשתי חומר על בדסמ.
נשמע מעניין
לכאן*