כאן, מהשחפת, בעליית הגג

אני לא בטוח שהיום הייתי מצליח לקרוא את יוליסס. קראתי אותו פעם, בצבא. ישבתי עם שני הכרכים, ההוצאה הישנה, במשך שלושה חודשים, עובר מכרך א' להערות השוליים שנמצאו בכרך ב'. זו היתה קריאה איטית, מתסכלת, אבל יכולתי לה. יכולתי גם ל"אינאיך הלאה" של בקט, שקראתי בסופ"ש שמירות אחד ברמת-דוד. כיום אין לי שמירות ארוכות בצבא או לילות בהירים שלפניהם אין דבר מלבד ימי תיכון, אבל הזמן הוא לא באמת מה שהשתנה. הוא חסר, כדרכו, ונמצא, בדרכו, כל הזמן. הפנאי, הפנאי הנפשי, חסר ממנו.

עוד אחזור לזה.

[]

אפשר לדמיין ציר פשטני שעליו ניתן למקם כל יצירת אמנות על פי קריטריון אחד – המידה שבה המוען שאף להתאים את היצירה לקהל הנמענים. זו פשטנות איומה, ואני יכול להעלות לפחות שלוש הסתייגויות חריפות, אבל היא גם יעילה, לפחות לצרכי הפוסט הזה. כי, לפחות בחלקה, מידת התובענות של כל יצירה נובעת מהציר המדומיין והבעייתי הזה, וכי נראה לי שרגילים להתייחס אליו במובלע גם כקריטריון שיפוטי-אסתטי כמידת ה"מסחור" של היצירה.

הציר הזה נוח, ואפשר למקם עליו בקלות יחסית יצירות שונות, אבל הוא כמובן בדוי לחלוטין. ראשית, "קהל הנמענים" הוא מונח יפה, אבל הוא מסתיר את השאלה באלו נמענים מדובר. יצירה תמיד מותאמת לנמענים מסוימים, במידת מה, ולא תמיד אתה, הקורא, הוא הנמען שלה. מה גם שיצירות רבות, אולי רובן, לא מותאמות במכוון לקהל מסוים, והן פשוט נוצרו מתוך תפיסה אמורפית, כללית, של מה "נכון" ו"יפה". גם המונח "ממוסחר" לא מתייחס באמת ליצירה שמותאמת לקהל נמענים, אלא ליצירה שמיועדת לקהל גדול ובעל תביעות נמוכות. וכמובן, יצירה יכולה להיות תובענית עבורך גם אם אתה הנמען האידיאלי שלה.

אבל אם נניח לזה רגע, ההפשטה הזו גסה מספיק בשביל להיות מעניינת. בקצה אחד של הציר אפשר למקם בנוחות את יצירות הנוסחה, היומית, רומן הטיסה, ובקצה האחר אפשר למקם את היצירות האוטיסטיות הגדולות של תקופתנו, את פיניגנס ווייק, את בקט המאוחר, את מרינה אברמוביץ. ואחרי שממקמים את כל אלו, אפשר לזרוק לרגע את הציר, ולתהות כמה מרומני הטיסה, נניח, ואלו חלקים מהם, נוצרו כנוסחה מחושבת, ואילו חלקים מהם נוצרו פשוט מכיוון שהאדם שיצר אותם היה, ובכן, טיפוס לא מעניין כל כך. כלומר, כמה המחבר היה מותאם לנמען, שופר אלמוני של התרבות שיצרה אותו ואת הספר שלו. ואפשר גם לתהות לאלו נמענים התכוון ג'ויס, ולאיזה סוג קריאה חתר בקט, ואיך כל אלה היו חלק מהפריחה האזוטרית של המודרניזם. וכל זה מגניב מאוד.

ההפשטה הזו מתפרקת בעיקר משום שהיא מתוארת מהכיוון הלא נכון – מהאופן שבו היצירה חוברה. מהכיוון של הקורא, של הנמען, ההפשטה עדיין רלוונטית. מבחינתו, יש ערך לשאלה עד כמה היצירה מותאמת לו. כמה מעצמו הוא ימצא בה, ומתי הוא ימצא בה כל כך הרבה מעצמו, עד שהיצירה תפסיק להיות מעניינת.

[]

יש בזה משהו, לא? אני לוקח ספר חדש ליד, וחלק מההתרגשות היא מכך שאני לא יודע מה אני אמצא בו. לא יודע במובן העמוק. זה לא קורה עם כל ספר. זה לא קורה לי עם ספרי עיון, זה לא קורה לי עם מותחני ריגול, אבל עם "ספרות" כן. אני יודע שעד שאעבור מספר עמודים, לא אוכל לדעת אם הספר הוא חבר שלי (כהגדרתה המצוינת של עדיה), ואם הוא חבר, אם הוא מסוג החברים שאני רוצה ויכול לשמוע כרגע. וקל לי, יחסית, לסווג כך ספרים. יש את הספרים שאני יודע מה הם יתנו לי, ויש ספרים שאיני יודע, ושלעתים, בגלל זה, אני חושש לפתוח. יש ספרים שיתנו לי עוד מאותו הדבר, וזה בדיוק מה שאני מבקש מהם, ויש ספרים שישברו אותי לגמרי. יש לה-קארה ויש פינטר.

אז אני לא יודע אם הקריאה לאיטיות היא פשוט התנגדות לשם התנגדות, אבל אני יודע שיש הרבה דברים שניתן להתקומם נגדם בתרבות שלנו, והעובדה שנבחרה דווקא המהירות אומרת משהו. ואני יודע גם שהמניפסט לכתיבה משתהה נראה לי יותר כמניפסט בשבח התובענות מאשר כמניפסט בשבח האיטיות, ותובענות, במקרים רבים, היא רק נגזרת של אחרות.

זה מוזר לכתוב את זה. אין לי שחפת או עליית גג, ורוב המשוררים שפגשתי היו רחוקים מאוד ממה שהייתי מכנה גאונות. רחוקים מאוד. אבל אני מזדהה עם הקריאה ליצירה תובענית, ואני מזדהה אפילו עם עבודות ה-Long Duration של אברמוביץ. לא בגלל שכל יצירה תובענית היא גם יצירה מתגמלת, כמו בגלל החשד שיצירות מתגמלות הן גם יצירות תובעניות, לפחות במובנים מסוימים. ואני מרוצה מזה שישנה אברמוביץ ששמה שערי ענק לפני היצירה שלה, שערי הסיפור-שלא-נגמר כאלה. זה עושה אותי אופטימי.

בציר המדומיין ההוא, של התאמה לנמען, נראה לי שאברמוביץ עובדת בעיקר עם עצמה ולמען עצמה. ואתה יכול לקחת בזה חלק, אם תרצה, אבל אתה לא חייב. כנ"ל ג'ויס, כנ"ל בקט. אני מרוצה מהם, גם אם אני לא בטוח שאוכל לחלוק עמם שוב חדר. וזו, בעצם, הנקודה שפתחתי בה. אני לא יודע אם העולם באמת נעשה מהיר יותר, אבל שינוי כלשהו התרחש, לפחות עבורי, והוא קשור למהירות פחות מכפי שהוא קשור לפנאי נפשי. בגיל מסוים, עם לחצים מסוימים, קל יותר לחפש יומית. אפשר לשקוע לתוך "יוליסס", מנסיון, אבל פשוט יותר לראות את "מצ'טה". ואיכשהו, לוקח לי יותר ויותר זמן להתחיל לקרוא את הפוסטים בבלוגים האהובים עלי, ואני עובר יותר ספרים לפני שאני מעז לפתוח ספר כבד, שאולי יהיה מתגמל ואולי לא.

ובעצם, כל זה הוא סוג של הערה בשולי הפוסט של קרן.

35 תגובות “כאן, מהשחפת, בעליית הגג”

  1. רם אורן היה מת למכור את אותה כמות ספרים שמכר ג'ויס. ואני לא בטוח שסטפן קינג או פול אוסטר מכרו יותר ספרים ממנו.

  2. אני מאד מזדהה. התובענות משתלמת והשעמום לטווח קצר הוא הרבה פעמים מין אליהו הנביא כזה, שרק מחופש לקבצן ואם נוהגים בו כבוד זוכים להגשים משאלה. רק שאני לא בטוחה עד כמה מרינה אברמוביץ שייכת לדפוס הזה ולשמות האחרים שהזכרת. כי מעבר ללאט שלה, מדובר בסנסציה מהלכת וכוכבת רוק (לא במובן הליטרלי, אלא בהילה). אנחנו מדברים על האישה שערכה 70 מכשירים של עונג וכאב על שולחן והודיעה שבשש השעות הבאות היא לא תתנגד לכלום, לא משנה מה יעשו לה. ועשו לה.
    באיטיות שלה יש צד תובעני ושאמני ובו בזמן גם משהו סקסי ומגלומני. זה חלק ממה שמרתק אצלה כי זה כמו תאומים סיאמיים, אי אפשר להפריד.

  3. לגבי אברמוביץ' – מה שמרית אמרה, וגם – הקהל הוא חלק בלתי נפרד מהעבודות שלה, היא לגמרי עובדת איתו, בלי שזה אומר שהיא עובדת למענו (לפחות לא במובן של קהל כמטרה).
    מסכימה מאוד עם ההבחנה בין איטיות לתובענות, או בין מהירות לחוסר פנאי.
    יש דברים שהחדפעמיות שלהם או המהירות שלהם היא זו שתובענית, היא זו שדורשת ממך להתפנות ולהתמסר, ללא יכולת לדלל בעשייה אחרת או בשילוב באיזו שיגרה (פיסית או תפישתית).
    וכמובן שפנאי נפשי משתנה בהתאם לתקופה בה נמצאים, יש תקופות בהן מכירים פתאום המון חברים חדשים לעומת תקופות בהן פשוט אי אפשר.
    אני חזרתי לקרוא לפעמים כמו פעם, כמו שחשבתי שאי אפשר יותר אחרי גיל עשרים, ברגע שהצלחתי לסיים את התואר (פנאי נפשי, אמרנו).

  4. אני לא בטוח שזה באמת אומר משהו (אם כי אני די משוכנע שאתה טועה בנוגע לסטפן קינג ופול אוסטר). ודווקא ג'ויס הוא דוגמא נהדרת, כי הוא מוכר כספר שאנשים קנו כדי להניח על שולחן הסלון.

  5. אני לא מכיר את מרינה אברמוביץ בכלל בכלל. לא ראיתי אף עבודה שלה, והמעט שידוע לי עליה הוא ממך ומהסיפור. אז יכול מאוד להיות שהכנסתי אותה למקום לא לה. אבל מהמעט שקראתי, וגם מהדוגמא שלך כאן, קיבלתי את התחושה שהיא עושה את העבודות שלה לא רק עבור קהל, אלא גם (בעיקר?) עבור עצמה, כסוג של עבודה פנימית. וזה בדיוק סקסי ובדיוק מגלומני, ובדיוק אי אפשר להפריד :)

  6. טוב, ראשית – ראי תגובתי למרית, על שני חלקיה.

    אני מאוד מקווה שפנאי נפשי יתפנה לי קצת. אני מתגעגע לפנאי הזה. ובעצם, גם על זה דיברנו לא פעם.

  7. זה פוסט מגניב. והציר שמצאת בין "היצירה היא משהו שהיוצר עושה בשביל [לבטא את] עצמו" לבין "היצירה מיועדת לספק את הקהל" – אני לא בטוחה שניסחת בפוסט מספיק במפורש את הקוטב הראשון שלו – הוא מגניב במיוחד, למרות ובגלל הנאיביות הנרטולוגית המסויימת שלו.

    אבל כמו שכתבת בעצמך, אני לא בטוחה שהציר הזה זהה לציר "רמת התובענות של היצירה".

    אני מפנה אותך לפיסקה הסימפטומטית הבאה מתוך ביקורת שהתפרסמה במוסף ספרים השבוע (http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1203901.html):

    ""לנוכח הצמא שחשים הקוראים האינטליגנטים לאיזו תחבולה ספרותית או תרגיל שיחלץ את עצמות דמיונם ותאי מוחם, קשה שלא לשאול: מדוע לא להסתיר מעט ולסמוך עלינו שנבין מהג'סטות, הניואנסים, המשפטים ובחירת הסוודר של הגיבור את המתחולל בנפשו? האם לא מעניין יותר לספר את סיפורו של גיבור המתחיל את דרכו יחד אתנו, הקוראים, באפילה לא מודעת, ועם התקדמות הסיפור נצא יחד אתו אל האור בתגלית חדשה על עצמנו, זולתנו ופשר הקיום החמקמק? מה שווה הספרות ללא אותו תהליך גילוי, שכאשר הוא קורה בצורה יסודית, אטית ובלשית אנו מרוויחים ולו לשנייה את התחושה (שאולי היא מדומה, אבל למי אכפת) של פענוח סוד החיים – וכמה נפלאה תחושה זו. היא לא יכולה להתרחש כאשר הדברים מסופרים בגילוי בוטה כל כך. ""

    למרבה הזוועה אני חוששת שהפיתרון החלקי נמצא כתמיד בשוק-הנכסים-הסמליים-עם-הרחבות, נניח מלקרוא את הרומן של רדוויי (בעצם דיברנו כבר על הדברים האלה, על הכל כבר דיברנו). בשדה הייצור של הספרות המסחרית, שבה מייצרים כדי למכור, שבה קהל היצרנים הוא מצומצם ומקצועי וקהל הצרכנים הוא רחב ומאופיין, הספרות היא מוצר שצריך להיות קבוע ומוכר וקל וכללי כדי להיות רווחי; בשדה המצומצם, שבו אתה מייצר בשביל אנשים כמוך והעניין הוא ההיבדלות ומציאת עמדה מקורית ביחס לקודמיך ובני זמנך, מה שאתה מייצר הוא אחד עם מי שאתה (והמידה שבה אתה כן מכוונן לקהל מטושטשת על ידי העובדה שאתה-בעצמך הקהל הזה). ובאמצע יש את הספרות היפה המיוצרת לקהל המשכיל הרחב, שהיא מין יצור ביניים שמייצר יחס כמו זה שבביקורת לעיל.

  8. אני קצת חושבת שאתה עושה רומנטיזציה של העבר. כלומר, אני לא יודעת איך אתה קראת יצירות תובעניות בעבר, אבל אני יודעת איך אני. ולא קראתי את יוליסס. אבל נגיד קראתי מלא בלזק, ואמנם הקדשתי לזה שעות, אבל כן ספרתי עמודים כל העת. ונהניתי לאללה, אבל עדיין ספרתי עמודים. זה לא שהשקעתי זמן ככה, כאילו זה מה שהיצירה תובעת ממני אז זה מה שאני עושה, נטולת התנגדות.
    במלים אחרות, אני לא בטוחה כמה קו הגבול עובר בין "פעם" ו"עכשיו", בהתכוונות לתרבות בכללותה, וכמה הוא עובר בין "תוך כדי לימודים" לבין "אחרי לימודים" :)

  9. המממ… אתה מאד נדיב כהרגלך, וגם צודק, כי הכל מעגלי והכי פנימי הוא גם הכי חיצוני וכן הלאה. אבל המגלומניה של אברמוביץ היא לא דו משמעית כמו של בקט או של ג'ויס. היא עשתה עבודה שתועדה בסרט בשם Seven Easy Pieces שבו היא מבצעת 7 יצירות מפתח בתחום המיצג (למשל "איך מסבירים תמונות לארנבת מתה?" של בויס, וסידבד, עבודת האוננות של אקונצ'י, ושתים משל עצמה :) ), שזה מבחינה מאגית כמו להשתלט ולנכס את אמנות המיצג, וגם חידוש ותקדים בעולם המיצג שבו לא מחליפים עבודות, ולעומת זאת, היא גם "שכרה" 36 פרפורמרים, שישחזרו את המיצגים שלה מארבעת העשורים האחרונים במסגרת רטרוספקטיבה במומה, עוד דבר שמעולם לא נעשה. היא לקחה את המגלומניה שלה כל כך רחוק שהיא הפכה לחומר אמנותי, למנוף יצירתי, היא גזרה ממנה שפה אמנותית, וזה די נפלא אם חושבים על זה, וגם מצחיק.

  10. דווקא אצל בורדייה הציר הזה קיים בצורה רופפת בהרבה. גם בשדה הייצור המצומצם אתה יוצר עבור אנשים, והטרחה שבהיבדלות נראית לי בדיוק כמו אחד מכללי האל-תעשה של כתיבה מעצמך. ובגלל זה העמדה שלי רומנטית כל כך, ולכן היא גם מפחידה אותי. הדוגמא היחידה שיש לי בראש לכתיבה מעצמך היא הקטע ההוא מ"הרימו את קורת הגג, נגרים", שבו סימור מסביר לבאדי שכדי לכתוב הוא צריך רק לחשוב על איזה -סיפור הוא היה רוצה לקרוא.

    ולכן גם התרחקתי, ניסיתי להתרחק, מהמחבר בפוסט. יותר מדי בלאגן, לפחות בשביל הטיעון המסוים שלי.

  11. יכול מאוד להיות. אני ספרתי עמודים ביוליסס כמו מניאק,. אבל זו קצת הנקודה, בעצם, לא? כלומר, שהיצירה היתה תובענית גם פעם, רק שפעם היית מוכנה ללכת עליה בכל זאת. כלומר, אני.

    ותודה :)

  12. לא מסכימה :) בשדה הייצור המצומצם, ובמשחקי היבדלות בכלל, אסור לך לכתוב עבור אנשים, המעמד שלך נקבע לפי מידת יכולתך להיות "קובע טעם", כלומר לכתוב את מה שאתה רוצה לקרוא – לכתוב יצירה שקובעת את תנאי הקריאה שלה כך שהם יהיו תנאי הקריאה שאתה רוצה.

  13. רק אם היצירה הזו ממוקמת היטב בתוך השדה. התנאי הוא לא שתכתבי את מה שאת רוצה לקרוא, אלא שמה שאת רוצה לקרוא יוכל לקבל מקום טוב, מבודל היטב (חחח), בתוך השדה.

  14. מיטל, הספירה אינה פוגמת ברומנטיקה, להפך. זה כמו שתלאות מסוימות מוסיפות הילה למסע. אני ספרתי שניות וטיפסתי על הקירות בconversions של אקונצ'י, זה חלק מהחוויה.
    ואיתמר, אל תתעצב. מנסיון, הצורך בתובענות מתחדש, כמו רעב.

  15. קצת מתחבר למה שמיטל כתבה – אני חושב ש-"קריאה פעם" ו-"קריאה היום" לא שונות רק במידת היכולת שלנו להקדיש זמן וסבלנות לקריאה, אלא גם ביכולת שלנו *להבין* את מה שאנחנו קוראים. אני קראתי את "מובי דיק" בגיל 15 ובדיעבד ברור לי שהחמצתי חלקים ענקיים מהספר. ברור שקראתי כל מלה (וספרתי עמודים. הו, כמה שספרתי עמודים), אבל קראתי יותר כדי שאני אוכל להגיד לעצמי "קראת את מובי דיק!" ופחות כי באמת הצלחתי להפנים את הרומן. בדומה לכך, אני חושב שלא היה טעם שאני אקרא את "מסע אל קצה הלילה" לפני גיל 25 לערך, ואני שמח שהגעתי אליו רק אחרי שחוויתי כמה דברים בחיים שלי שאפשרו לי להבין איך סלין יכול לשנוא ככה בני אדם.

    ספרים שהשאירו עלי חותם תמיד קשורים גם למצב הנפשי האישי שלי בזמן שקראתי אותם, והם כמובן השפיעו עליו. לכן אני לא חושב שיש לי המון נוסטלגיה לאיך שקראתי פעם – הייתי נער מטופש ומעצבן למדי, ואני חושב שחלק גדול מהספרים שקראתי עד שהגעתי לאוניברסיטה נקראו בצורה מאוד בעייתית.

    מה שאני כן מתגעגע אליו זה קריאת ספרי ילדים בתור ילד. החוויה של לקרוא את אריך קסטנר או מיכאל אנדה בפעם הראשונה בגיל המתאים היא משהו שאי אפשר לשחזר. אולי אם יהיו לי ילדים.

  16. אבל בשביל שיהיה לזה סיכוי לקרות, אתה צריך לכתוב את מה שאתה רוצה לקרוא, או לפחות להיראות כאילו אתה עושה את זה. הפרדוקס הוא בדיוק שאתה צריך להיות האדם הנכון בזמן הנכון, זה שממוקם היטב בתוך השדה, אבל באופן אותנטי, לא מתוך ניסיון 'פוליטי' למלא חלל (או לפחות לא רק מתוכו). כל זה הוא רק תיאור 'מאחורי הקלעים" של אתוס הגאון הרומנטי; שלא מנסה 'להיות גאון', 'לכתוב טוב', אלא זה בא לו טבעי.

  17. אני מאוד מסכים, כמובן. אני לא הבנתי חלקים נרחבים מיוליסס. ועדיין, יכולתי לו. אגב, אריך קסטנר עדיין גדול, גם בקריאה עכשווית. נסה את "כאשר הייתי נער קטן".

  18. אז זהו – שאני לא בטוח מה ההישג הגדול בקריאה כזו. אני משוכנע שחלק מהעובדה שיכולתי למובי דיק אז נבעה מהעובדה שקריאה בלי הבנה זה קצת כמו שמירה בצבא. אתה מפתח את ההרגלים שיאפשרו לך להעביר את העמודים, כי ככה צריך כדי להגיע לסוף. היום כשאני קורא ספר ממש טוב אני פעמים רבות צריך להפסיק באמצע ולחשוב על מה שקראתי, או שאני מגיע לקטעים בהם אני מתעכב כי הם מעמיסים עלי מבחינה רגשית.
    אני חושב שזה חלק משמעותי מהקושי לקרוא – העובדה שפתאום הספרים הופכים להיות מתיאור של סתם מסע אפי בים עם המון תאורי לוויתנים למשהו שמדבר גם עלי היום ועל ההתמודדות שלי עם היום-יום שלי ועם הפחדים שלי. בעצם זהו פן נוסף של אותו פנאי נפשי שאתה מזכיר בפתיחת הפוסט.

    אבל אולי זה רק אני. כל אחד מתבגר בקצב שלו ואני מאמין שבהחלט ישנן נערות שיכולות לקרוא את טולסטוי ולהבין אותו. אני לא הייתי כזה, ואני רואה את הקריאה האיטית שסיגלתי לעצמי היום (בחלק מהסוגות. יש עדיין ספרים שאני קורא בריצה) דווקא בתור יתרון. אז ליוליסס אני כנראה לא אגיע. אני אסתפק בזה שמתישהו אני סוף סוף אתחיל את "Gravity's Rainbow".

  19. אני לא חושב שיש הישג גדול בקריאה כזו. אני חושב שיש הישג במוכנות לקריאה כזו. לפני כמה חודשים הפסקתי באמצע את "החיים: הוראות שימוש", משום שלא היה לי את הכוח הנפשי לסיים אותו. וזה ספר נהדר.

    וגם זה לא העניין, בעצם. לא רציתי לשבח את קריאת גיל 16, ואולי אפילו לא לקונן על קריאת גיל שלושים. יותר קיוויתי להבין מהו ההבדל, בעיני, בין סוגים שונים של ספרים. יצאה לי אבחנה קצת גסה, אבל היא זו שעניינה אותי.

  20. טוב, כמו, תמיד, אני חושב שבשלב מסוים השפה הכלכלית פשוט מאבדת תוכן חוץ מאווירת הנכאים הכאלה שהיא משליטה. מה בעצם ההבדל בין מה שאמרת לבין לומר "יש קוראים שאוהבים שמאתגרים אותם, ויש (יותר) קוראים שלא אוהבים שמאתגרים אותם, ויש ספרים שזוכים לאהדה מהראשונים וספרים שזוכים לאהדה מהאחרונים?"

  21. כאילו, הדרך היחידה שבה התיאוריזציה הכלכלית הייתה יכולה להיבדל מלהיות סתם דרך מדכאת לתאר את אותו תוכן בדיוק שתיאור במונחי "יש אנשים שאוהבים לכתוב ולקרוא כך, ויש אנשים שאוהבים לכתוב ולקרוא אחרת," היא אם לא הייתה בחירה בשדה, אלא היית מושם בשדה אחד ולא באחר על ידי גורמים חיצוניים ובלתי-ניתנים לשינוי, ואז, מתוך הרצון להשיג את הפרס של לא-משנה-איזה-שדה, שבגלל המגבלות החיצוניות שאתה נתון בהן הופך פרגמטית לרצון להשיג את הפרס-של-השדה-שאתה-נתון-בו, אתה מאמץ את חוקי משחק-ההיבדלות (או משחק-אי-ההיבדלות) שמאפשר לנצח בשדה-שאתה-נתון-בו. אבל הרי לא זה המצב — בחירה בשדה הייצור שמכוונים אליו היא אחת הבחירות הכי פתוחות וקלות לשינוי, ואנשים גם מחליפים שדות כל הזמן. אז יוצא שמה שאת אומרת בשפת שוק הנכסים הסמליים הוא ממש זהה תוכנית ללומר שיש כל מיני ערכים אסתטיים ויש אנשים שדוגלים באחד ויש אנשים שדוגלים באחר.

  22. וחוץ מזה, אתמר צודק. הרי מקובל מאוד לדבר על פינטר שמשחק עם המבקרים, או לארס פון טרייר ומיכאל האנקה שמתעללים בקהל, או בסרטים של גודאר שמנהלים יחסי אהבה-שנאה עם אקט התקשורת הקולנועי.

  23. אה, וכמו שבאוונגרד יש גם יוצרים בקטגורית הביטוי-העצמי וגם יוצרים בקטגורית התקשורת-עם-הקהל (ואפשר באמת ממש להבדיל ככה בין משוררים שהם ממש דומים מכל בחינה אחרת, כמו נגיד ג'ון אשברי מול צ'ארלס ברנשטיין), כך גם בפופ, או ב"שוק הייצור הרחב": מחד יש את ג'סטין טימברלייק וליידי גאגא, נגיד, שנתפסים לגמרי כמהנדסי פופ, ומאידך יש את טיילור סוויפט או קנייה ווסט, שנתפסים לגמרי כיוצרים של ביטוי-אישי. נראה לי שקרן מאחדת בין כמה דברים נורא שונים: יש הבדל בין יצירה שמותאמת לקהל במובן זה שהיא בנויה כדי לעורר תגובה מסוימת בקהל (או נתפסת בידי הקהל ככזאת), לבין יצירה שמותאמת לקהל במובן זה שהיא בנויה לרצות את דרישות הקהל (או נתפסת בידי הקהל ככזאת). כאילו, גם עלבון הוא דיבור מוכוון-נמען, לא רק חנופה. ובאמת יש הבדל, בעיני, בין מחד יצירה שהיא או בנויה לרצות את הקהל או בנויה לבלבל אותו, לבין יצירה שאתה ממש מקווה שאם תפרסם אותה יהיו לה איפושהו קוראים שיבינו אותה, אבל אתה יודע שהסיכוי קטן, ואולי אף תוותר על לנסות לפרסם אותה (ובהתאם, יש הבדל בין לתפוס יצירה כיצירה מהסוג האחד לבין לתפוס יצירה כיצירה מהסוג האחר, וההבדל הזה לא יושב על החתך שבין שדה ייצור מצומצם לרחב, או אפילו על החתך בין אוונגרד ללא-אוונגרד).

  24. טוב, אני רוצה להגיב עוד תגובה כללית לגבי על עניין ההתנגדות-לניתוח-בורדזיאני שאני נופל אליו כאן. כאילו, זה לא שאני חושב שהתיאוריה של בורדייה לא טובה — היא תיאוריה מאוד, מאוד טובה של שוק הנכסים הסמליים כשוק. אני פשוט חושב שלא תמיד יש לה כוח הסברתי לגבי הסוכנים והאובייקטים שמרכיבים את השוק כפרטים שאין גם לתיאור פשוט של הסוכנים כבעלי מטרות אסתטיות מסוג זו או אחר. לניתוחים על הון סימבולי יש כוח הסברתי גדול לגבי פרטים כשההון הסימבולי הוא שימושי גם למטרות שאינן רק השגת עוד הון סימבולי מאותו סוג. במקרים שאינם כאלה, הדיבור על הון סימבולי והדיבור על העדפות\שאיפות אומנותיות נעשים בעלי תוכן זהה.

  25. כאשר הייתי נער קטן זה הספר הכי יפה של אריך קסטנר! והכי מצחיק, והכי עצוב.
    לא הגבתי עד עכשיו לפוסט הזה, כי מה אגיד? אני, שפעם קראתי עגנון וטריסטרם שנדי וברלין אלכסנדרפלאץ, אבל ברגעים אלה ממש מנסה לכתוב פוסט על העונה החמישית של דוקטור הו (כן. ראו הוזהרתם). בקיצור, אתה לא לבד.

    חוץ מזה, אם כבר אני כאן, אז מרית לגמרי שיחקה אותה עם הדימוי של השיעמום כאליהו הנביא בתחפושת, ואני חותמת על ההגדרה של עדיה, של ספרים שהם חברים שלה. המינוח שלי הוא ספרים שהם עלי, אבל נדמה לי שאנחנו מתכוונות לאותו דבר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>