פעם, מזמן, אינה ואני החלטנו לבקר בערב אחד בכמה שיותר פאבים באזור רוטשילד-נחלת בנימין-הרצל-לילנבלום התל אביבי: החוק היה להיכנס לכמה רגעים לכל מקום, גם למקומות שכרגיל לא היינו אפילו מבחינות בהם. אחד הרשמים החזקים שלי מהסיבוב המרתק הזה היה כמה זול האלכוהול בפאבים שאנחנו הולכות אליהם בדרך כלל, וכמה מעט ממנו שותים בכל-זאת. בפאבים שבדרך כלל לא היינו נכנסות אליהם, אנשים שלא נראו כאילו הם מרוויחים יותר מאיתנו הזמינו בקבוקים שלמים של וודקה יקרה להחריד במקום להסתפק בחצי גולדסטאר עם הצ'ייסר. והיה ברור שזה חלק מהעניין בלצאת לתל-אביב ביום שישי בערב: להפגין שאתה יכול להרשות לעצמך, להנות מזה, אפילו אם אתה לא באמת יכול להרשות לעצמך; ולא פחות מזה היה ברור, פתאום, עד כמה היציאות שלנו הן הפגנות של אי ראוותנות, אי בזבוז.
בטיול ההוא פיתחתי תיאוריה פסאודו-סוציולוגית קצרה וספקולטיבית, שנראה לי שיש מקום לשרבט אותה בשולי הפוסט של מיטל:
*
בעוד מי שאינם שייכים לבורגנות נאלצים לכלות את כל זמנם כדי להרוויח כמות בסיסית של כסף, ובעוד בעלי ההון האמיתיים יכולים לכלות את ימיהם בבטלה פזרנית על פני יאכטות, מטוסים וארמונות וכיוצא באלו פוטלאצ'ים, הבורגנות הישראלית ה'רגילה' נחלקת לשניים: אלו שיכולים להרשות לעצמם לבזבז כסף, ואלו שיכולים להרשות לעצמם לבזבז זמן.
בקבוצה הראשונה נמצאים עורך הדין המצליח, איש ההייטק המצליח, המנתח הפלסטי המבוקש ואיש התקשורת הבכיר, למשל. הם עובדים מלא שעות ומרוויחים מלא כסף. בשעות הלילה, בסופ"שים ובימי החופשה הספורים היטב הם מבלים ביעילות וביוקר – שותים באלפי שקלים בערב אחד בפאבים היקרים ביותר, טסים לחופשות קצובות ומאובזרות במלונות פאר וכו'. יש להם מכוניות יקרות, חליפות יקרות של חברות האופנה העילית, אביזרים חשמליים יקרים, בית מעוצב על ידי ארכיטקט יקר, הם מחטבים את עצמם ביעילות בחדרי כושר יקרים או עדיף אצל מאמנים אישיים וספרי צמרת. הם קונים לעצמם תארים מועילים שאפשר לסיים מהר. הם מחזיקים נשים יקרות.
בקבוצה השניה נמצאים האינטלקטואלים, יצרני התוכן, אנשי התרבות וכולי. הם מספיק באליטה כדי לא להצטרך לעבוד כל הזמן כדי לחיות, בעיקר כל עוד הם צעירים וחסרי משפחה, אך לא מספיק בתוכה כדי להיות מסוגלים להרוויח מלא כסף. כיוון שאין להם מלא כסף לבזבז, הם הופכים את אי-בזבוז הכסף לערך, וכל התת-תרבות שלהם מפגינה, בדרכים שונות, את העובדה שהם לא מבזבזים כסף וכן מבזבזים זמן. במקום חליפות יוקרתיות ויקרות הם לובשים בגדים יד-שניה, זולים יחסית, שנקנו כל אחד בחנות אחרת (או התקבלו במתנה, או נמצאו ברחוב); האופנה שלהם דורשת ובוחנת יכולת להתאים זה לזה בצורה וירטואוזית פרטים בלתי מתאימים ככל האפשר, כלומר יכולת להפגין השקעה של זמן. הרבה מהן תופרות בגדים, או מכינות תיקים או תכשיטים, בשביל עצמן או בשביל כמה חברות. הם מסתפרים זה אצל זה, הם עורכים מסיבות על הגגות, הם מחזיקים אופניים ולא רכב. בבית הקפה הם מזמינים רק הפוך קטן אבל יושבים איתו שעות, עובדים אבל בעיקר מפטפטים עם אנשים שהם מכירים, מפגינים את זה שהם מכירים, שהם יכולים לשבת כל היום בבתי קפה. חלקם משתתפים בפעילות פוליטית גם כשאינם מקווים שתהיה אפקטיבית. הם מטיילים הרבה בארצות זולות, נתקעים שנים על התואר שלהם או עושים עוד ועוד תארים שלא ישפרו כמעט או בכלל את יכולת ההשתכרות שלהם. הם מתחתנים מאוחר ככל האפשר. הרבה מהם עובדים בעבודות שמספקות בעצמן דרכים לבזבז זמן; יתר על כן, חשוב להם לעבוד בעבודות מעניינות, מתאגרות, כיפיות, עבודות שדומות ככל האפשר לשעות הפנאי שלהם בעצמן, עד התופעה הקיצונית של מיקור המונים (מאמר באנגלית, כתבה של איתמר המבוססת עליו). מחוץ לשעות העבודה כמעט כולם מייצרים אומנות, לאו דווקא מתוך תקווה להתפרסם באמת – לעתים קרובות כתחביב צדדי, עבור קבוצת חברים מורחבת, אמנות שהיא בזבוז זמן נאצל כמעט כמו נגינת הנבל של נשים ג'יין אוסטיניות. באופן משלים, הם צורכים הרבה תרבות שדורשת השקעה רבה של זמן כדי להנות ממנה: הם שומעים מוזיקה מסובכת; הם קוראים ספרים ארוכים. אה, והם קוראים – וכותבים – פוסטים. ארוכים. כאלו שמבזבזים הרבה זמן.
*
שלוש הערות בשולי השוליים:
בחברה שמבוססת על עבודה תמורת שכר, זמן שווה כסף. אבל הקשר הזה יכול לפעמים להישבר באופן חלקי. האינטלקטואלים, חברי בורגנות הזמן, הם בעמדת נחיתות בתוך האליטה (המגזר הנשלט של המעמד השליט, כינה אותם בורדייה), או אולי בעמדה פריוילגית בתוך המעמד הנמוך: יש להם נגישות מוגבלת, אך רבה יותר מאשר לרוב האנשים, לזמן ולכסף, אבל הפריוילגיה לא שווה – יש להם יותר נגישות לזמן מאשר לכסף. לפיכך הם הופכים כאמור את בזבוז הזמן ואת אי-בזבוז הכסף לערכים, ויוצרים ניגוד אידיאולוגי, אמיתי ומדומה כאחד כדרכם של ניגודים אידיאולוגיים, בין זמן וכסף. אבל הניגוד הזה די מאבד משמעות מחוץ לתחומי הבורגנות: בורגנות הזמן נתפסת פשוט כחלק מבורגנות הכסף, "התל אביבים הנהנתנים שיושבים כל היום בבתי קפה ואוכלים סושי" (וראו גם ההערה האחרונה להלן).
יש כאן גם עניין מעמדי-דורי. סוג העבודות שבהן בורגני הזמן עובדים אינו מכיל כמעט משרות קבועות, והוא מכיל פחות ופחות מהן במשך השנים: אין תקנים באוניברסיטה, רק משרות הוראה מן החוץ; האפשרות לעשות קריירה בתקשורת הולכת ופוחתת, והותיקים מוחלפים בצעירים שמתחלפים כל הזמן; שוק הספרות, התרגום והעריכה מציע פחות ופחות מרווח נשימה. באופן כללי, מודל ההעסקה בענפים העוסקים בייצור תוכן מתחלף ממודל של קריירה ארוכת שנים למודל של העסקה לתקופות קצרות ועבודת פרילנס, מיקור חוץ ואפילו מיקור המונים.
זה חלק משינוי כללי שחורג הרבה מחוץ לגבולות המגזר – קשור בודאי לעליית הדומיננטיות של ההייטק ולדומיננטיות של מודל הסטארט-אפ בתוך ההייטק, כמו גם בגלובליזציה שישראל עוברת בעשרים השנים האחרונות: ביטוי הרבה יותר כללי וחמור שלו הוא בעלייה החדה של עבודת הקבלן על חשבון ההעסקה הישירה, ובמודל ההעסקה של העובדים הזרים שמיובאים, מנוצלים ונזרקים חזרה, שמשפיע מצידו גם על תנאי ההעסקה של ישראלים שעובדים בעבודות דומות. אבל האפקט של השינוי הזה על המגזר של בורגנות הזמן, שעדיין לא נתון ממש במצוקה, הוא אפקט מיוחד ומשונה של making virtue out of necessity. תנאי העבודה של בורגנות הזמן הולכים ומחמירים – בורגנות הזמן מצהירה שהיא לא כאן בשביל תנאי העבודה אלא בשביל האתגר האינטלקטואלי; מה שמקל בתורו על ההחמרה הבאה (שוב, כפי שכתב איתמר). באופן כללי, נדמה שיותר ויותר אנשים שההורים שלהם שייכים לבורגנות הכסף מוצאים את עצמם בבורגנות הזמן כתוצאה מהשינויים המבניים האלו, ויוצרים אידיאליזציה של חופש, גיוון והגשמה עצמית סביב חוסר-הביטחון התעסוקתי והסיכון שמתעורר בגללו בלקיחת התחייבויות ארוכות-טווח כמו משפחה (כי המשכורת מספיקה לחיים ברווחה סבירה, כאלו שיאפשרו בזבוז זמן, של אדם צעיר ובריא אחד בלבד).
הערה נוספת וספקולטיבית אף יותר נוגעת באופן ספציפי יותר ליחס של בורגנות הזמן לכסף.
עבור אדם שאין לו סיכוי להרוויח הרבה מעבר לשכר מינימום, שאין לו דרכים אחרות להשיג כסף חוץ מלהרוויח אותו, זמן שווה כסף באופן ישיר. אבל כן מבחינת הרווח: יש היגיון מוחלט, סדירות בסיסית, באופן שבו זמן מיתרגם לכסף; חוסר ההגיון מגיע רק מבחוץ ובדמות של מכות גורל (הריבית משתנה פתאום, שער השקל משתנה פתאום, מפטרים אותך, דופקים לך את הפנסיה), או דרך ההוצאות (תאונה, מחלה, ופתאום צריך להוציא המון כסף באופן שרירותי ולא צפוי), אבל המבנה הבסיסי של הרווח הוא הגיוני ועקבי. לעומת זאת, עבור בעלי הון וכלכלנים החושבים מנקודם מבטם, ברור שכסף אינו פונקציה של זמן, שאין חוקיות לפיה זמן מיתרגם לכסף; זה עניין של משחק, כוחות, תעוזה, תושיה, שרירותיות, מה שתרצו, אבל לא משהו עם חוקיות חיצוניות קבועה (היד הנעלמה היא חוק-טבע-כלכלי מסוג אחר לגמרי).
בני בורגנות הזמן עובדים לעתים קרובות עבור לא הרבה יותר משכר מינימום, אבל בפעמים רבות אחרות הם מרוויחים פי כמה יותר מזה לשעה, ובפעמים נוספות הם מרוויחים כסף באופן שלא תלוי ישירות בשעות העבודה שלהם: כסף מההורים, ירושות, מלגות, קרנות, מענקים, פרסים. הם לא משחקים במשחק הכסף הגדול, אבל הם גם לא נתונים באותה מידה לשררה העקיבה של השכר. העמדה שלהם, של פריווילגיה חסומה, מאפשרת להם לראות הרבה מהשרירותיות של כלכלת הכסף מבלי להעניק להם מנגד את היכולת לשלוט בה ולכוון אותה. זה אולי עוד סיבה לבריחה שלהם ממנו, לאידיאליזציה של אי-ההתעסקות בו.
באופן כללי, העמדה של בורגנות הזמן ביחס לחברה היא סוג של עמדה חיצונית למערכת שמובנית על ידי המערכת – עמדה של פטור חלקי מהחוקים שלא נובעת מלהיות זה שקובע את החוקים – כמו העמדה של "המעניק" בספרה של לויס לורי, שהיא אכן מטאפורה פשוטה ויפה לתפקיד המיתי שאינטלקטואלים אוהבים ובעיקר אהבו לייחס לעצמם, של ההולכים-לפני-המחנה או שומרי-לפיד-המסורת, אבל על כל פנים הנביא-בשער. אבל אני רוצה להתעכב רגע על המבנה של עמדת החופש היחסי הזאת שמובנית בתוך המערכת. יש בה לכאורה פוטנציאל חתרני – להציע צורת חיים אנטי-כלכלית, לקרוא תיגר על מקומו החברתי של הכסף, על המובנות-מאליו של הדחף להרוויח ולצרוך כמה שיותר – אבל הפוטנציאל-לכאורה הזה מעוקר במידה רבה, כי החברה הקפיטליסטית היא זו שבוראת אותו ומסמנת מראש את גבולותיו; כי אפשר לבוז לכסף רק כשיש לך מספיק (אבל לא יותר מדי) ממנו. הדימוי של "התל אביבים המנותקים", שמתמיד בעקשות למרות שסוג התל אביביים שאליהם מתייחס הדימוי הם כנראה אחד המגזרים היותר פעילים פוליטית בחברה הישראלית, מרפרר, נדמה לי, אל עמדת החיצוניות-החלקית-המובנית הזאת, עמדה שמזכירה מאוד גם את התפקיד שיש לגיל ההתבגרות בתוך מסלול החיים המודרני (כפי שכתב וויניקוט). אולי גם זו סיבה לכך שגיל ההתבגרות של אינטלקטואלים הוא כל כך ארוך, ונמשך הרבה לתוך שנות השלושים שלהם.
כאמור, כל זה ספקולטיבי, אינטואטיבי ומוצע כאן כנקודת מוצא לדיון עם מי שיש לה זמן לבזבז. יאללה.
(ותודה להערותיו החכמות כתמיד של איתמר, ובעקיפין גם לספרה המרתק של תמר בן-יוסף, "ברוכים הבאים לשוק החופשי", שעליו אולי יהיה בקרוב פוסט נפרד)
אני לא חושבת שיש כאן שני אתוסים שונים של "איך ראוי לחיות". גם אנשים שיש להם יותר כסף מייחלים ליותר זמן. הפרקטיות שמאלצת אותם להסתפק בחופשות קצרות, אין פירושה שהתרבות שלהם היא של בזבוז כסף. לא הלכתי איתך ועם אינה לסיבוב הפאבים, אבל אני מנחשת שמי ששופך אלפי שקלים (??) בלילה על אלכוהול הוא לא בורגני מסודר כלכלית. תקראי מה מגיבייך מספרים: גם עם משכורת נוחה אנשים מחפשים מהיכן לחסוך. אז נמרוד ההייטקיסט לא יקנה רכב חדש וכן יטוס לחו"ל, ואני העיתונאית לא אקנה בגדים חדשים וכן אלך לקולנוע פעמיים בחודש. מה ההבדל? אני חושבת שרק סדר הגודל.
"החיים שתלמידי גילמן ואנשי שאנטי היו רוצים לחיותם אם המשכורת היתה מספיקה, ומשתדלים לחיותם בערך עד שהמציאות טופחת על פניהם" – אני אכן חושבת שהטענה הזו שגויה אמפירית. את יודעת שתמיד היית מבריקה בעיני, אבל באמת שאיני יודעת באיזה עולם את חיה אם את סבורה שסטודנטים בגילמן שבאמת מפרנסים את עצמם, חיים בנוח. זמן בטח אין להם, לא לישון מספיק וודאי שלא לבזבזו לראווה. זה עובד רק אם את יוצאת מנקודת ההנחה שכל אותם סטודנטים נתמכים באופן משמעותי או בלעדי על ידי ההורים, ובמקרים כאלה, כאמור, אני חושבת שהקטגוריה היא לא בורגנים כאלה או אחרים, אלא מתבגרים. הרי את אומרת "בורגני זמן" ומתכוונת לצעירים לא אפויים ש*משחקים* בבורגנים – ולכן ההשקעה הדרמטית בהרכבת המלתחה, התספורות המרושלות-במאומץ ואולי גם התיאטרון הזה של שעות רבות בבית קפה על הפוך אחד קטן.
את מעודדת את ה"רמייה" (אני שמחה שלא נתקלת, אבל כן, יש באקדמיה לא מעט "סובייקטים שמנסים לרמות") לא במובן שמהפוסט שלך עולה, כלשונך, הטיעון "מי שלומד בגילמן הוא נאצל ועושה בחירה הגיונית". את מעודדת אותה במובן שעולה מהפוסט הטיעון המפתה יותר, הרומנטי והמסוכן, "מי שלומד בגילמן הוא אחר ומיוחד דווקא משום שהוא עושה בחירה לא הגיונית".
יובל, אני חושבת שיואב באמת מדבר על בחירה ש*קיימת* בתחום הדיון שמציג הפוסט של קרן. כלומר, אני לא בטוחה שישנם בעולם "בורגני זמן" ו"בורגני כסף" כפי שתוארו כאן, אך בין כך ובין כך אנחנו מדברים על בעלי הפריבילגיה לבחור מה ללמוד ובמה לעבוד, ואפילו לבחור רע ולתקן. ברור שלא מדובר בתחום שמתקיים בתוך ואקום: כפי שנאמר כאן, בין בעלי הפריבילגיה ישנם צעירים שהוריהם אמידים ומכניסים להם באופן קבוע כסף לחשבון, וישנם גם צעירים שלהוריהם אמצעים צנועים יותר, ויקבלו עזרה אם יצטרכו אבל יעשו הכל כדי לא לבקש.
עדיין, נשאלת השאלה מהי הבחירה הנכונה? הרי לא כולנו יוצאי 8200, במחנה, גל"צ ושאר יחידות שמאפשרות לבוגריהן להחליק בקלות לתוך משרת פתיחה מבטיחה. האם הדבר ההגיוני היחיד שיכולה לעשות מישהי עם רקע הומניסטי, שנמצאת בשלהי שנות העשרים לחייה ומבינה שאין לה כסף להקים משפחה, הוא לחזור לאוניברסיטה וללמוד מדעי המחשב? (אתם רואים, גם כשיש אפשרות לבחור קשה לדעת מה האפשרויות כשאת פוגשת כל הימים רק אנשים כמותך).
בתור מנתחת טרנדים באינטרנט בשביל פרסום ממוקד, קרן תרוויח… כמה?
דווקא הדבר האחרון שהייתי מציע לאדם עם רקע הומניסטי בשלהי שנות העשרים זה ללכת וללמוד מדעי המחשב. אם את רוצה ללמוד משהו פרקטי, למה לא ללמוד משהו שמערב הרבה ניתוח והבנת טקסטים כמו משפטים או ראיית חשבון, ששם לא רואים הרבה חשבון, אלא הרבה יותר עוסקים בהבנת חוקים מסובכים והתאמתם למצבים שונים.
שחר, כמה חברות אתה מכיר בישראל שעוסקות בשיווק ממוקד ויעניין אותן שקרן ממש ממש ממש טובה בניתוח טקסטים?
האמת: לא יודע, אבל אני בטוח שזה משמעותית יותר מהמשכורות שכל הזמן מוזכרות פה מצד אחד, ולא הרבה פחות (אם בכלל) ממה שמרוויח היום מהנדס מתחיל.
וזו, כמובן, היתה רק דוגמה אחת. הגיב כאן מתישהו בהתחלה אחד אורי ב. שלמד Semiotics and Narrative Theory (בגילמן!) לפי חשבון הפייסבוק שלו, ויצא משם לכיוון אחר לגמרי. יש משרות לבלשנים בהרבה מאוד חברות היי-טק, יש משרות לסוציולוגים ואנתרופולוגים (הפניתי פעם למאמר די מדהים בני"ט על אנתרופולוגים שנשלחים לכל מיני מדינות עולם שלישי כדי להתאים מוצרים מערביים לשיווק שם).
עכשיו זה לא שאני חושב שיש מספיק משרות כאלה בשביל לקלוט את כל בוגרי גילמן (מצד שני גם במשפטים המצב לא משהו וגם בהיי-טק זה כבר לא מה שהיה פעם), אבל זה לא צריך להכתיב לנו התעלמות מהעובדה שדווקא יש מה לעשות עם תארים כאלה.
אני מתנצל בפני aYa ויואב, אבל מסיבות כאלו ואחרות אני לא מתכוון להמשיך בדיון כאן לפחות בשבוע הקרוב. לצערי, אני מניח שאחר כך זה כבר לא יהיה רלבנטי.
סליחה.
אשה יכולה לבחור להיות בורגנית זמן, ולסמוך על חוסר-האיזון בין המינים שיפרנס אותה.
אוחחח, איזה משפט מעצבן.
נשים הן כבר לא בדיוק הנערות של אבא שגדלות להיות הנשים של הבעל, כן? רוב הבורגנות הישראלית לא יכולה להתפרנס ממשכורת אחת, וברגע שמצטרפים ילדים לתמונה גם המשכורת השנייה צריכה להיות לא קטנה. אחרת בורגנית הזמן צחת העור שלך תצטרך לעבור לגור בפריפריה, ושם היא באמת תוכל להיות בורגנית זמן למהדרין, כי לא תהיה לה עבודה בכלל.
ומלבד זאת, איזו סכנה יש לתא המשפחתי בזה שנשים ירוויחו בדיוק כמו גברים? ומיהו אותו תא משפחתי קדוש שבשמו ראוי להשאיר על כנו את המצב שאתה מתאר?
אני מסכימה שקונבנציית המשכורת-וחצי רעה גם לגברים בנסיבות מסויימות ויכולה להיות טובה לנשים מהיבטים מסויימים, ועם זאת יש לפחות ארבע סיבות מרכזיות שבגללן נשים נמצאות בעמדת חיסרון עצומה במצב הזה:
1. לאישה לא מובטח שתמיד יהיה גבר שיפרנס אותה. אישה שאין לה בעל, או שלא רוצה בעל, נמצאת במצב רע במערכת שבנויה לזה שנשים יביאו רק משכורות שניות. אישה שכן יש לה בעל שמפרנס אותה, נמצאת בעמדה מאוד גרועה בתוך היחסים בגלל הקושי העצום לעזוב גם כשמאוד רע לה, והאפקטים של הידיעה שהיא לא תוכל לעזוב גם אם יהיה לה רע על המצב הרגיל. שלא לדבר על האפקטים של המצב הזה על יחסים רומנטיים/מיניים בין גברים לנשים בכלל.
2. אם העדר גברים בין העובדים הסוציאליים מזיק לגברים הפונים לעובדים סוציאליים, רק תחשוב כמה מזיק המחסור של נשים בעמדות בכירות – פוליטיות, ממסדיות, כלכליות – לנשים באשר הן, ולחברה בכלל. (וראה הפוסט של רוני, על הבעייתיות שבהעדר נשים בעמדות בכירות במשטרה: http://3.ly/PUeP)
3. יש המון הדרה של נשים, שמתבטאת גם בקושי שלהן להתקבל לעמדות בכירות ("תקרת הזכוכית"), גם בעובדה שהן מקבלות שכר נמוך יותר על אותן עבודות בדיוק ועם אותו ניסיון בדיוק, וגם בעובדה שהן מנותבות למקצועות 'נשיים'. כלומר, אישה לא "יכולה לבחור באותה מידה להיות בורגנית כסף כרצונה".
4. המקבילה הנשית לזה שמצפים מהגבר להיות זה שמביא את המשכורת הראשונה, בעוד היא יכולה לתרום ככה בקטנה עם בא לה, היא שמצפים מאישה לגדל את הילדים, בעוד הבעל יכול לתרום ככה בקטנה אם בא לו. וזו עוד סיבה לכך שאישה לא יכולה לבחור להיות בורגנית כסף.
עדי , עקרונית אתה צודק. העלילה מסתבכת כיוון שאנחנו חיים בתרבות של מותגים, ודווקא עניים שחיים באזורים עשירים לא רוצים שיחשבו שהם, או חלילה ילדיהם עניים יותר, ולכן הם משקיעים פעמים רבות קודם כל במותגים, ג'יפ נוצץ, סלולרי חדיש, ולא נשאר כסף לשאר, או שנופלים לחובות שקשה מאד לצאת מהם.
לא התייחסתי לניתוח טקסטים סתם, אלא לניתוחים סטטיסטיים של טקסטים שיש אצל קרן. ויש הרבה חברות שמאוד מתעניינות בדברים כאלה (בארץ אני מכיר אחת, אבל זה שאני מכיר אחת זה ככל הנראה אומר שיש הרבה יותר), שיש בהן אנשי תוכנה\אלגוריתמים וסטטיסטיקאים וגם אנשי רוח.
ובאותו הקשר: כמה חברות יש בישראל שמעניין אותן שאני ממש ממש טוב (נניח) בתכונות אלקטרוניות של קווזי-גבישים? (רמז: הרבה פחות חברות משמעניין אותן שקרן ממש ממש טובה בניתוח טקסטים).
וואו, אני שואבת הנאה פרוורטית ניכרת מכך שהפוסט הזה – שכמובן אחד המניעים לכתיבתו היה חרדה אישית לגמרי של 'מה לעזאזל אני אעשה עכשיו שסיימתי תואר שני במדעי הרוח', שניסיתי להדחיק/לדחוק לשוליים בזמן הכתיבה – הוליד דיון שערטל והעמיד במרכזו את הגירסה הכלל-דורית של החרדה הזאת, ושמתכנס עכשיו אל השאלה הספציפית של מה לעזאזל קרן תעשה עכשיו שהיא סיימה תואר שני במדעי הרוח.
האם אפשר לשים לינק לתזה שנמצאת במרכז הדיון?
מצד שני, אני קוראת על הרעיון האופטימי שקרן תתפרנס מניתוח סטטיסטי של טקסטים באינטרנט לצורכי סיקור ממוקד, ונאלצת להודות ששחר צודק. כי מה שעולה בדעתי הוא הפעמים הרבות שבהן אמרו לי בחוג המשפחה ואפילו בעבודה, למקרא כותרות שנונות יותר או פחות שהצלחתי מדי פעם להכניס לעיתון/אתר החדשות שבו עבדתי בתקופה הנתונה: "למה שלא תלכי לעבוד בפרסום?". יכול להיות שמזה באמת אפשר, בסופו של דבר, לחיות טוב יותר, אבל התגובה המיידית שלי היא שאני לא רוצה לעבוד בשירות השטן.
(…)
אז זו הבחירה. אני לא אעבוד כניראה בתעשיות הביטחון למיניהן,אני מקווה.
נתאי, אחת הדרכים לחסוך כסף היא לא לגור באזורים עשירים. זה חוסך גם שכר-דירה וגם את הדילמה. באופן כללי יש לי מעט מאוד סימפטיה לאנשים שהקושי שלהם בחיים הוא לממן סמלי סטטוס, והאנשים שאני מכיר שחיים על מעט (מכל-מיני סיבות) לא עושים את זה. חוץ מזה, אני תיארתי בתגובה שלי חיים מן המעט שבמעט; ממה כבר אפשר לחסוך מתוך זה כדי לקנות סלולרי חדש, שלא לומר ג'יפ?
מיטל: לא כל-כך הבנתי מה את מנסה לומר (זה שאני מרגיז זה בסדר). שבלי שתי משכורות הייטק אי-אפשר להקים בית בישראל? אנחנו יודעים אמפירית שזה לא נכון. לי נראה שעם משכורת בורגנית נאה של נגיד 14,000 ברוטו (מהנדס עם נסיון, לאו דווקא בהייטק) ועוד 6,000 ממשרת הוראה או ווטאבר אפשר דווקא להסתדר סבבי-בבי.
לגבי התא המשפחתי — אני התייחסתי למשפט של איילת "בין היתר, בגלל השמירה על מוסד הנישואין והמשפחה הגרעינית, שמעודד תלות כלכלית של בני הזוג", שמתאר לטעמי את הדינמיקה בראשי־פרקים בצורה משביעת־רצון.
כבר מזמן אני טוען שהדילמות המוסריות שעומדות בפני אנשי רוח\חברה בבואם להתפרנס הן הרבה יותר קשות מאלה שעומדות בפני אנשי המדעים המדוייקים.
נכון שהקצוות הקיצוניים הם קיצוניים יותר, אבל לבוגר הנדסה\מדעים מדוייקים קל מאוד (יחסית) להחליט שהוא מגביל את עצמו לבחירות מוסריות יחסית (כן, ברור לי שגם מי שמייצר ציוד רפואי שמציל חיים נמצא במקום בעייתי מוסרית מהרבה סיבות, ועדיין) אבל לבוגרי רוח\חברה יש מרחב מוגבל בהרבה שבו כמעט כל דרך להגיע להכנסה גבוהה יותר הוא עבודה בשירות של איזשהו זטן.
ועוד לעניין הבחירה: במאמר שמתואר כאן –
http://arstechnica.com/science/news/2010/12/my-free-will-is-your-destiny.ars?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=rss
– מוצאים החוקרים שאנחנו מאמינים שלנו יש הרבה יותר חופש בחירה מאשר לעמיתינו, ושההחלטות שלנו מושפעות מחשיבה עצמית בעוד שההחלטות של כל האחרים הן תוצאה של תנאים סביבתיים… ההסבר שהחוקרים נותנים הוא שאנחנו מודעים לתהליכי המחשבה שלנו בעוד שהאחרים נראים כמונעים ע"י כוחות חיצוניים.
Take that גילמנאים שמסתכלים על הייטקיסטים ולהפך…
כן, זה ממש ממש פשוט – אני עובד בשביל השטן, אבל מי שכותב בעיתון לא עובד בשביל השטן. יאללה, יאללה.
(-:
יש המון דברים מעניינים שעלו כאן, אבל הדיון הזה כל כך לא סאונד מהיסודות שלו, שאני ממש לא יודע לאן להמשיך ולכן שותק.
מה שכן – היכולת להתעלם מהפגמים הבסיסיים בשביל להמשיך להגיד דברים מעניינים היא ללא ספק גילמן של ימינו פאר-אקסלנס ובוהמיינית מאוד.
קצת מדאיג אותי כאן שאנשים עושים דיון על העשר-אלף שמפרידים בממוצע בין הג'ובים של שני הצדדים כאילו הם משנים משהו ומסמנים גם פער תרבותי (אם ממש לעשות רדוקציה לנרטיבים שלנו: אני וחברים היינו בניו-מדיה עם משכורת שאז היו קרובות להי-טק אבל מהות די בוהמיינית, ואחרי זה המשכנו למשכורות של לכאורה בורגנות כסף – הי-טק, רפואה (דוגמא רעה עם השכר של קופת חולים), ייעוץ אסטרטגי. מצד שני המשכנו להקים פרויקטים תרבותיים ברשת ולהעמיד פנים שיש לנו זמן בשבילם (אני עדיין), וגם אף אחד מאיתנו לא "מסודר" באמת. עם או בלי משכנתא, היציבות הכלכלית של כל שכיר היא כעלה נידף – אבל הדוגמאות האנקדוטליות הן רק אחת מבעיות הדיון כאן ואני לא רוצה להוסיף שמן למדורה).
הבעיה הרצינית שכמעט כולנו מתמודדים איתה זה שעם עשר-אלף ועשרים-אלף אתה גומר עם אותה אין פנסיה. זה נשמע מוזר מתמטית בשנות העשרים שלך, אבל אמיתי לגמרי בשנות השלושים. אחרי כמה פעמים שעברת את המחזוריות של – בום/באסט בשוק והתמודדת עם צמצומים ופיטורים אתה מבין שכולנו נופלים באותה גומחה אקולוגית באמצע, זה רק ביומיום שיש איזשהו ציפוי דק שמפריד בינינו, אבל המשמעות שלו זניחה כשמסתכלים קדימה – אל חיים ארוכים ומלאי השפלות.
מיטל, זה לא בובואים. להיות בובו זה יעד הרבה יותר קשה משנראה.
רב הבובואים שאני מכיר זה כאלה ששיחק להם קלף עם איזה אקזיט או שלמכתחילה באו ממשפחות עם כסף.
זה די הייפ ובטח לא משהו שהוא מסלול בר-בחירה.
טוב, זה באמת יצא לא טוב.
אני לט חושב שאתה עובד בשרות השטן. אני גם לא חושב שבחירה אפשרית של קרן לממש את כישוריה בשרות חברת פרסום שמנתחת טקסטים תהפוך אותה לעובדת בשרות השטן.
אני כן חושב שיש לכולנו תפישה רומנטית של אנשי רוח ושבתפישה הזו עצם המעבר לקריירה כזו נראה לנו כמו סוג של בגידה.
אנחנו הרבה יותר סלחניים כלפי מעברים דומים של אנשים טכנולוגיים (שלא לדבר על משפטנים) כי בתפישה הרומנטית הזו הם כבר ויתרו על היומרה המוסרית בבחירה המקורית שלהם.
לגבי כל השאר: צודק.
>זו למעשה תגובה לאיה, רק שאני לא מצליחה לשרשר אליה ישירות<
דווקא בעניין בוגרי במחנה/גלצ (נדמה לי שב8200 הסיפור מעט שונה, אם כי אני לא יודעת) זו קצת נפילה למלכודת ששחר (?) התייחס אליה. את מסיימת את השירות הצבאי, פישרית בת 20 וקצת, ועוד לפני שעברת בבקו"ם כבר מחכה לך ראיון אצל העורך הראשי של עיתון כלשהו, שבמקרה גם עשה אצלך ביחידה כמה ימי מילואים בדיוק כשהצלחת להביא כותרת ראשית מוצלחת.
נו, מעולה. את בת עשרים ואחת, ועושה משכורת יפה (עם הילה!) בשעה שהחברות שלך ממלצרות את עצמן לדעת. ואז את בת 23, והחברות שלך עדיין ממלצרות את עצמן לדעת, אבל תוך כדי תואר ראשון ואת חושבת שאולי גם את צריכה. אבל בעצם, למה? את הרי מרוויחה יותר מהן, ואת גם נהנית, ויום אחד אולי תתקדמי ותהיי נחום ברנע. רק שמה שסביר יותר זה שבגיל 24 פתאום תשימי לב שאת מרוויחה נורא מעט בהתחשב בנסיון שלך, וכשאת רק מצייצת משהו על זה שאת רוצה העלאה, מזכירים לך שתכף משתחרר מחזור חדש מהבקו"ם. אלה שהסתכלו עלייך בהערצה כשבאת לדבר על התפקיד ביום המיונים הראשון. זה בסדר, את יכולה להתקדם ולהיות עורכת אם את רוצה. עורכת מרוויחה יותר מכתבת. שזה מגניב והכל, והנה את בגיל 25 עם עבודה של גדולים ומשכורת של גדולים. בעוד חמש שנים, במקרה הממש טוב, תביני שאין יותר לאן להתקדם, ושבגיל 30, אחרי עשר ומשהו שנות נסיון, את מרוויחה את השכר הממוצע במשק וכבר פגעת בתקרה. אולי לעבור לדוברות.
בתור מי שחלק ממשפחתו ומשפחת אישתו היא בסיטואציה המדוברת, המצב הוא קצת יותר מורכב, אתחיל בזה שלדעתי ההורים של אשתי היו ללא בית אם היו בסיטואציה קצת אחרת, שנית רשת התמיכה שלהם כן מתבססת על כמה חברי משפחה בהחלט מעבר לבורגנים, אלא בעלי מספר רב של נכסים, יתרה מכך הם גרים באוזר שבו באופן יחיסה יש תמיכה יתרה של רשויות הסעד ודווקה בשל כך הם מקבלים עוד קצת עזרה.
אבל אני חושב שהתמונה הכללית היא יותר פשוטה, לא מסתדרים כלומר יותר ויותר אוכלוסיות שנסמכות רק על עבודה, ידרדרו לעוני, חיפוש מקורות הכנסה אלטרנטיביים, או קיומם של ירושות או מתנות, הם אלו שמחזיקות את הראש מעל למים, זה הרושם שלי בכל מקרה.
הערה נוספת, היא שכמובן הנושא של הזמן תופס מחיר הרי כדי להשיג את אותן עבודות, מועטות עם שכר בינוני ומטה צריך לעבוד הרבה שעות בסופו של דבר כך שיש פחות שעות בסה"כ ועוני גם מהבחינה הזאת.
שחר (מה יהיה עם השרשורים האלה?), הבעיה של משפטנים (וליתר דיוק – עו"ד) היא שגם כשאנחנו מגיעים עם יומרה מוסרית (ומנסים להפוך אותה מיומרה למעשים) אנחנו זוכים להערות עוקצניות ומרושעות ומטילות ספק. למעשה הדרך היחידה להיות עו"ד שלא מואשם בשירות השטן, היא לעבוד בעמותה כזו או אחרת. ומה לעשות, אלו מביננו שרוצות להתפרנס לא יכולות להרשות לעצמן לעבוד עבור נגה, בצלם, או האגודה לשמירה על המלפפון.
ועוד לעניין הבחירה: במאמר שמתואר כאן –
http://arstechnica.com/science/news/2010/12/my-free-will-is-your-destiny.ars?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=rss
– מוצאים החוקרים שאנחנו מאמינים שלנו יש הרבה יותר חופש בחירה מאשר לעמיתינו, ושההחלטות שלנו מושפעות מחשיבה עצמית בעוד שההחלטות של כל האחרים הן תוצאה של תנאים סביבתיים… ההסבר שהחוקרים נותנים הוא שאנחנו מודעים לתהליכי המחשבה שלנו בעוד שהאחרים נראים כמונעים ע"י כוחות חיצוניים.
Take that גילמנאים שמסתכלים על הייטקיסטים ולהפך…
קרן, גם אני לא מצאתי את המייל שלך, אבל לאיתמר יש את שלי.
אתה צודק במאת האחוזים. או במעט האחוזים כמו שהבן שלי אומר. יש דיון ארוך מאוד בבלוג שאני כותב בו כאן, בנושא הזה בדיוק : http://nadav.blogdebate.org/archives/darom
בכמה מילים, עוני הוא נושא מאד – מאד מורכב, וכפי שהעשירים לא תמיד מתנהגים באופן יעיל מבחינה כלכלית, גם העניים כך.
קרן:
שיואו, אני חושב שנתת כאן מספיק דוגמאות, מקרים, מודלים וטענות שיכולים להספיק לשניים או שלושה קורסים אוניברסיטאיים באורך מלא אפילו עוד לפני שנכנסים לעומק הדברים. אני בטוח שאת מבינה בהם בערך פי מיליון ממני, וממילא אין מצב שאני יכול להתייחס להכל כמו שצריך (מה גם שאם אני אמשיך בקצב התגובות הנוכחי, אז או שיפטרו אותי או שיתגרשו ממני), אז אני אדבר באופן כללי ואנקדוטלי.
בעולם שבו אני חי, רוב או כל הנשים בבורגנות־הכסף חזקות וחופשיות ויכולות לעשות מה שבא להן בדיוק כמוני. אני עובד עם נשים כל הזמן — 30% ממפתחי-התוכנה אצלנו הן מפתחות (שזה אמנם יפה בהייטק, אבל לא יוצא־דופן). הן מקצועיות כמוני ומרוויחות כמוני (או יותר טוב), ומביאות חצי מהכסף בבית (או יותר), ואם הן מגדלות ילדים יחד עם בעל שמרוויח כמוהן ועובד שעות כמוהן, אז הן מחלקות איתו את הגידול עד רמת ה"אני אצא היום מוקדם, ואתה מחר". גם הקולגות שלי שהם אבות לילדים ושנשותיהן עובדות בהייטק מתארגנים בסידורים דומים. כל הדיבורים על תקרות זכוכית והדרה ואפליה נשמעים לי זרים ומוזרים; אני לא מכיר אף אשה שאני אפילו חושד שהופלתה בגלל מינה, ולא מכיר אף־אחד שמכיר אף אשה כזו. מבחינתי, לפחות ככל שאנחנו מגבילים את עצמנו למעמד הבינוני-גבוה, מדובר במפלצת מלוך-נס. העובדה שכל הבעיות המגדריות שהזכרת נחשבות לאספקט מובן־מאליו מהתרבות שלנו וחלק אינטגרלי מגוף־הידע הסוציולוגי שיש לכל אדם משכיל רק מתסכלת אותי יותר. על מה לעזאזל כולם מדברים?
אז יכול להיות שאני חי בסרט, שאני לא רואה מה קורה מסביבי, שאני לא מודע לדברים כפי שהם כי אני לא בן לקבוצה מוחלשת. יכול גם להיות שמקומות העבודה שעבדתי בהם אינם טיפוסיים, או שכל ההייטק אינו טיפוסי, ושהמעגל החברתי שלי אינו טיפוסי. אבל יותר קל לי להאמין שמה שאני רואה זה מה שקיים, ושפשוט יש הרבה מקומות עבודה של בורגנות־הכסף שבאמת מספקים שוויון־הזדמנויות לנשים, ושנשים יכולות לנצל אותו.
ברור לי לגמרי שיש בעיה של תת־יצוג ואולי גם של הדרה ואפליה ממש של נשים בעמדות בכירות ברוב התחומים, ובכל עמדה שהיא בתחומים מסוימים (כמו המשטרה בפוסט של רוני, שאיתו אני מסכים לחלוטין). אבל אני לא רואה מגבלות אמיתיות על היכולת היחסית של נשים כשירות ומשכילות להשתכר יפה מאוד, אם זה מה שחשוב להן.
מה שנשאר הן הסטטיסטיקות המוכחות שמראות שנשים מרוויחות פחות באותה משרה, שהן הראיה הסטנדרטית לאפליה. אבל זה בדיוק העניין! אני חושב שזה מוסבר *לחלוטין* על־ידי הדינמיקה הכלכלית בין בני־הזוג כמו שתיארתי בתגובה שהגבת לה (פסקה רביעית). זו בדיוק הפואנטה שלי, זה מה שרציתי להגיד. אפשר אפילו לבדוק את זה מחקרית; היה יכול להיות מעניין לראות סטטיסטיקות כאלה מפולחות גם לפי המשכורת של בן־הזוג וכך לבודד את הגורם הזה.
אני מציצה לפוסט שלך ב3:56 בלילה!
אחרי שעות מול המחשב בנסיון לעשות את שעורי ההסטוריה שאני אמורה להעביר ( עוד מספר שעות בתיכון) יותר מענינים.
אני כבר מספר שעות מחפשת סרטונים שיקרבו מעט את החומר המופשט והמרוחק כל כך מהם,
ללא הגזמה, אני משעה 10 בליה עסוקה בכהכנת השעורים של מחר,
ולא אני לא מורה חדשה!
יש מאחורי 9 שנות וותק.
המשכורת שאקבל היא בסביבות ה3000 ש"ח!!!!!!!!!!!!
והזמן שאני מקדישה להכנת שיעורים, בדיקת בחנים ומבחנים לא מותיר לי אפילו את האפשרות להיות מבורגני הזמן…
ם Submit on יום רביעי 22 דצמבר 2010 08:57:25:
באמת מרתק לקרוא את הדיון שהתפתח פה, ובתור מי שנמצאת לפני ההחלטה – שבמובן מסוים מקבלת בדיון הזה את רוב המשקל – איזה תואר לעשות.
ובהקשר הזה, העובדה שברוב החלקים בדיון הזה התואר מוגדר בתור המקום שבו מתחילה ההתפצלות של שתי הקבוצות היא קריטית היא בדיוק הנקודה, הדיון כולו עוסק באנשים שמגיעים ממעד סוציו אקונומי שמאפשר להם : א. השכלה מספיק גבהוהה כדי (להתקבל ל 8200 ואז..) לעבוד בהייטק, ב. תמיכה כלכלית שמאפשרת לבחור מה ללמוד בואניברסיטה לחלוטין לפי מה שמענייין וכאן מתחיל עניין הסטאטוס – כי שתי הקבוצות, בנוקדת הפתיחה שלהן עדיין חיות ברווחה כלכלית שמגיעה מההורים והבחירה נובעת מהאידאל- לצורך העניין, האם יותר חשוב לקרוא את מלחמה ושלום או לקנות אייפון או לחלופין לנסווע לסיני לעומת לנסוע לניו יורק, לאכול פול לעומת ארוחה במסעדת גורמה . זאת אומרת, השוני הוא במותרות – בדברים שגורמים עונג, ולא באמת במעמד (שתי הקבוצות מתוארות כבורגנות, לכאן או לכאן).
ואז מגיע השלב שבו ההחלטה מקבלת השלכות כלכליות – וזה נראה שלב אחד אחרי המקום שקרן מתארת בפוסט. במובן הזה, כמו שכתבו כבר פחות או יותר לפני, נראה לי שאנחנו סוג של דור ניסוי – מצד אחד מלכתחילה הצורך ל"הגשמה עצמית" יותר נוכח בבחירות שלנו (מבין חברותי הרמת-שרוניות שהלכו ללמוד שיווק ומנהל עסקים, ויש לא מעט כאלה, אף אחת לא תגיד שהיא עשתה את זה בגלל שהיא דואגת לאיך היא תפרנס את הילדים), ומצד שני פער המשכורות בין המקצועת ההומנים לריאלים גדל.
ודבר אחרון, עלתה כאן הטענה שגיל הוא גורם מכריע במעבר בין שתי הבורגנויות, כשבעצם (לראייתי) הטענה האמיתית ושעלתה שוב ושוב בצורה מובלעת בתגובות, היא שההבדל נעוץ בילדים. הרבה כתבו על ילדים כאילו הבאתם זו בחירה מובנת מאליה, שמגיעה עם גיל מסוים, אבל זו בחירה (בדיוק כמו בחירה איזה תואר לעשות לצורך העניין) וזו נקודה שמפרידה בין חיים שמאפשרים פריוולגיות – בין אם של זמן ובין אם של כסף, לבין תקופה שבה שני המשאבים האלה מצטמצמים באופן מאוד משמעותי.
מודעת לעובדה שיש שיחשבו את כל מה שנכתב בתגובה הזו למובן מאליו, זה מה שיצא..
כה נכון
נראה לי שאמרת שלושה דברים לא מובנים מאליהם בכלל, שאני מסכימה עם שלושתם. אחד זה הנקודה האחרונה לגבי הילדים, ושני האחרים, שאני קצת שולפת בשינוי נוסח, זה לגבי איך חלק מהבלגן/בלבול הדורי נובע מהנסיון 'להגשים את עצמך' בלי לספק לעצמך קודם את הבסיס הכלכלי, ה'חדר משלך', שגם איילת דיברה עליו בפוסט שלה – ולגבי איך הפער המשונה הזה מתקיים בזכות היותנו "דור ניסוי", שהוריו יושבים בטח בבורגנות בעוד מקומו לא בטוח כלל (לא רק בבורגנות הזמן, כי כמו שאמרו מגיבים לפני, גם מצבם של שכירי ההייטק לא בטוח), אבל הוא מתחיל את חייו כאילו שכן.
וכאן הייתי רוצה להוסיף לדיון משתנה מרכזי אחד, שלא עלה עד עכשיו כמעט בכלל, נדמה לי, פשוט בגלל הסלקציה המוקדמת של קוראי הבלוג הזה: ריאליים או הומניים, כולם אקדמאים. ולכן זה נראה כאילו הבחירה המשמעותית היא 'מה ללמוד', כמו שכתבת. אבל הייתי מנחשת שאחד הדברים שהכי השתנו בין הדור של ההורים שלנו לדור שלנו, היא שהשכלה אקדמית היום היא הרבה פחות אפקטיבית כלכלית, הרבה פחות הבטחה למשכורת סבירה מאשר פעם. אם היית ב8200 תרוויחי משכורות מעולות בהייטק גם בלי ללמוד מדעי המחשב, אם היית בגל"צ סלולה דרכך לתקשורת for all that's worth, אם להורים שלך יש חברה או משרד עורכי דין או חברים שיש להם חברה אז בכלל זכית. הפריווילגיות הבורגניות עובדות יותר טוב במסלול ישיר, ספציפי, ואילו המסלול הכללי של שיעתוק הון תרבותי –
להיות אקדמאי ולדאוג שגם הילדים שלך יהיו אקדמאים בהנחה שאז רמת השכר שלהם תהיה דומה – כבר לא. בדור של ההורים שלנו תואר ראשון היה שווה לא מעט, בדור שלנו לא, אבל ההורים שלנו עדיין חינכו אותנו כאילו שכן (כאילו שלהשקיע בלימודים זה מפתח להצלחה) ואנחנו חיים במידה רבה כאילו שכן.
באמת פוסט חזק, במיוחד לבורגני זמן שכמוני.
רק נקודה אחת:
ומה עם אברכים וחרדים, איך הם משתלבים במודל שלך?
והיא תגיע לראיון?
חלק מהעניין לדעתי הוא מחצית החיים להגעה למשכורת סבירה,
אמרתי קודם בדיון שמשכורת לבדה לא מספיקה, והתכוונתי שגם בחיים האישיים שלי אני מנסה לראות איך אני מוציא עוד מהמשכורת הבינונית למדי, אם באמצעות חיסכון, או אם באמצעות ניסיונות להרוויח מדברים אחרים.
אבל אי אפשר להתעלם מזמן מחצית החיים הנדרש, כדי לממש דבר כזה- צריך לעבור מסננת של פקידות, צריך בכלל שיהיה תקן או רעיון של תקן, למשרה כמו שציינת. בהחלט יכול להיות שזה יצליח בסופו של דבר, אבל זה בסך הכל על מסלול היה לי תואר בספרות ופתחתי משרד פרסום. כלומר לא שדבר זה לא יכול להתרחש או לא מתרחש והרבה אבל הוא הרבה פחות מיידי ממישהו שכן מצליח למצוא עבודה שמפרנסת אותו יחסית די מהר, כמו הייטקיסט שלא נפל למלכודות שצוינו.
כן אבל הכישורים שלך שחר בכל זאת נופלים תחת הרושם מעורפל של "כישורים ברי המרה".
ברור שיש פה עניין של תפיסת מעסיק, והמעסיק תופס את בוגר הפיזיקה/ מדעי המחשב כבעל מספיק רקע כדי ללמוד את עבודת ההנדסה /פיתוח שהוא מוכן לשלם עבורה. יתרה מזאת יש לו מוצר שאכן דורש עובדת שיפור או פיתוח עם הכישורים האלו, וההצלחה בפיתוח המוצר היא בעלת פרמטרים כמותיים ברורים, שדורשת עבודת רציפה ברורה.
בכלל לא ברור שאותה חברת חברת ניתוח תתעניין ספציפית בניתוחים הסטטיסטיים הנ"ל. בכלל לא ברור שגם אם יתעניינו הם ירצו בעובדת מעבר לניתוח הספציפי שהיא פיתחה, יש להם משרה למתכנת או לאיש אלגוריתמים אין להם משרה למישהי / מישהו שאולי יתאים ואולי לא יתאים לנושא הבא שהם ירצו לעבוד עליו.
יואב סתם טכנית להערה שציינת בקשר לראיית חשבון, אני חושב שיש פה נקודה מעוניינת והיא הירידה לפרטים,
כדי להיות רואת חשבון בוקר גילמן כנראה יצטרך מסלול של 5 שנות לימודים, וזאת כדי להגיע למשכורת של 7 ברוטו, וכדי לשבת על טיוב נתונים באקסל כל היום אולי בתוך טווח של 10 שנים למשרה יותר טובה.
ולמה זה חשוב?
מעבר לנקודות המצוינות של אורי ב. לגבי חוסר הביטחון של כל מקצועות מעמד הביניים הישראליים, הרי שיש עוד נושא ספציפי- אין ממש ברירה, כלומר יש אבל האופציה לבחור מקצוע שהוא קצת ליד ויש בו אולי קצת יותר כוונון למה שאתה רוצה אבל הוא עדיין פרקטי, הוא קשה ובעיקר מקרי, אולי יהיה איש מדעי הרוח שיעבור הסבה לפיננסים (וכך יזכה להגיע למשכורת של 6-10) ואולי אפילו עם השנים יגיע למשכורת מכובדות יותר, (למרות שכאמור הוא באותה מידה יכול שלא).
אני מנסה לומר פה שאין ממש מסלול וודאי להסבה, בוודאי כזה שמתחשב בנטיות הטבעיות שלך. או אולי יותר ספציפית בהכרח יש הסבה כזאת אבל צריך לשקול מה בדיוק הפרטים שלה, מהי אותה מהות שגם תביא את הפרנסה המקצועית שגם תתאים לנטיות הלב.
באיחור, אבל אני בכל זאת אנסה:
aYa – אני חושב ש-"בורגני זמן" ו-"בורגני כסף" לא באמת קיימים בעולם כפי שכל הכללה סוציולוגית לא באמת קיימת בעולם, מטבעה כהכללה. באותו הקשר, אני בטח לא יודע להגיד מהי "הבחירה הנכונה" או אם בכלל יש כזו. כל אחד מביא לתוך כל בחירה מכלול שיקולים אישיים ומטרות אישיות (שכמובן מושפעות בין היתר מהמבנה החברתי) ואני לא חושב שנכון או אפשר לתת עצה כללית. הדיון מעניין אותי יותר ברמה הכללית ולא ברמת האנקדוטות האישיות.
אני חושב שיש תועלת ועניין בהכללה הרעיונית של "בורגני זמן" ו-"בורגני כסף" במובן שהיא מאפשרת לנו לסווג ולנתח אנשים שעושים את הבחירות האלה. ואני בהחלט מסכים שהן *בחירות* במובן הפשוט של בני אדם בעלי פריבילגיה (ומה לעשות – גם בני אדם בעלי פריבילגיה הם עדיין בני אדם ועדיין מעניין לדון בהם ולדבר עליהם) שלוקחים החלטות על חייהם. מה שהפריע לי בדברים של יואב לא היתה העובדה שהוא טען שהאנשים הללו בחרו במסלול כזה או אחר, כי כמובן שהם עשו בחירה מסוימת. מה שהפריע לי היתה ההנחה שמכיוון שהיתה בחירה כזו אז אין טעם לדון במבנה החברתי שצובע כל בחירה שלנו ומשפיע עליה, וההנחה שהבחירה הזו תמיד מתבצעת מתוך ידע והבנה מושלמים של הסיבות והתוצאות שלה. לדבר הזה קראתי הנחת השוקחופשי: התפיסה כאילו כל אדם הוא אי בפני עצמו שתמיד עושה איזה שקלול הגיוני להפליא ומחליט שהוא מעדיף ללמוד לימודי תרבות על פני להרוויח כסף בעריכת דין (או ראיית חשבון או כל דבר אחר שהוא לא "בלי ערך אמיתי בשוק העבודה") ולכן ההתפלגות של בחירות כאלו של אנשים משקפת לא יותר מאשר שיקולים אישיים כאלו בכל מקרה שהוא. בקיצור – את עיקור הקונטקסט החברתי מהבחירה הזו.
לטעמי העובדה שיש אנשים שאפשר לסווג אותם – בהכללה הנדרשת – כ-"בורגני זמן" מאפשרת לנו כן להבין תופעות חברתיות מסוימות ולהכליל אותן. כמו לדוגמה טעמים אפנתיים, או העדפה לז'אנרים טלויזיוניים, או למוזיקה וכן הלאה. לא חייבים לקבל את ההכללה הזו, ולא חייבים לקבל את המסקנות שנגזרות ממנה, אבל אני חושב שצריך לקבל את הרעיון שהכללות כאלו נדרשות.
יואב – כפי שכתבתי ל-aYa, מטריד אותי הרידוד שאתה עושה להחלטות הללו. ברור שהשומר בחברת האבטחה "בחר" במסלול הזה במובן שהוא בחר לקום ולהגיש טופס בקשה לעבודה ובסוף "בחר" לחתום על החוזה למרות שהחוזה מפר חוקים סוציאליים ולמרות שהבהירו לו בעל פה שזכויותיו תפגענה אפילו מעבר למה שכתוב בחוזה. במובן מסוים גם הנשדד שאקדח מוחזק לרקתו "בוחר" לתת את הכסף לשודד. הוא הרי יכול להחליט אחרת – הוא פשוט צריך לשאת בתוצאות. גם בלי להגיע לדוגמאות קיצוניות כאלו אני חושב שהבעיתיות ברורה – טווח הבחירה של אנשים מוגבל מראש, והוא מוגבל עוד יותר כשהם מחוסרי כח (פוליטי, חברתי, כלכלי). העובדה שהשומר "בחר" לחתום על החוזה לא הופכת אותו להוגן או הגון. גם כשדנים באנשים בעלי פריבילגיות, ו-aYa ציינה – ובצדק – שהדיון הנוכחי עוסק בהם, הבחירה היא לעולם לא "חופשית" כי יש מבנה חברתי שלם שנלווה לכל החלטה שלנו. כבר כתבתי שאני לא חושב שהמטרה של הדיון כאן הוא לפטור אנשים מאחריות להחלטות שלהם ולבחירות שלהם. אני חושב שהמטרה היא להבין למה הבחירות הללו נעשות מלכתחילה ולאפשר לנו להבין אותן בקונטקסט חברתי.
והערה אחרונה: אני חשוב שיש המון דרכים בהן אפשר לוודא שאנשים שבחרו לעסוק בבורדייה יוכלו להתפרנס בכבוד, והן לא כוללות את המודל של תשלום מלגה לאברכים לומדי תורה, כפי שרמזת. נתחיל בזה שהמדינה תדאג לכך שיהיה חינוך זמין לכל ושירותי בריאות זמינים לכל (סתם בתור דוגמאות). ויש לי גם עוד רעיונות אחרים אבל זו כבר סטיה רצינית יותר מנושא הפוסט.
נראה לי שאברכים הם דוגמא מובהקת לבורגני זמן, מה שמראה עד כמה המסמנים התרבותיים שהוזכרו בפוסט הם החלק השרירותי על פני ההבחנה הבסיסית. באיזורים מסוימים יש גם בוגרי ישיבות שעוברים למדעי הרוח, ממירים את המלגות לדתיים במלגות לדוקטורנטים, ובעזרתן ממשיכים עוד כמה שנים לעשות אותם דברים ולחיות בצורה דומה. הבעיה שלהם היא שבדרך כלל המשפחה והילדים מגיעים מוקדם יותר.
מדברים בבלוג "ארץ האמורי", בטרמינולוגיה יותר סטנדרטית, על איך מחירי הנדל"ן הגואים מכחידים לאט-לאט את בורגנות־הזמן בתל־אביב.
http://haemori.wordpress.com/2010/12/24/circle/
מבחינתי מה שמעניין בפוסט הזה זה כמובן לא עצם ההבחנה שיש כאן שתי קבוצות, וגם לא הסוגיה המפחידה והמבלבלת של קריסתן המתמשכת של שתי הקבוצות האלו, שאני ומכריי משתייכים אליהן, שהפכה ללב הדיון בתגובות (המרתק בפני עצמו), אלא שתי טענות סוציולוגיות:
1) ההבחנה שהרבה פרקטיקות שונות ורחוקות לכאורה שמאפיינות את הקבוצה החברתית הבוהמיינית שבתוכה אני חיה, החל באיזה בגדים הם מגניבים, עבור באיזה ספרים הם טובים וכלה במה שותים כשיוצאים בערב, הן בעלות מכנה משותף מאוד חזק, שלפחות עבורי היה למשך זמן רב סמוי: כולן הפגנות שונות של בזבוז ראוותני של זמן (ואי-בזבוז ראוותני בה במידה של כסף). הקוהרנטיות המרשימה שהאבחנה הזאת מעניקה לאוסף הפרקטיקות נראית לי, לפחות, כעדות די חזקה לכך שהחלוקה בין הקבוצות היא לא מקרית (שלב חיים זמני וזניח, או שלב ביניים זמני וזניח בהתפרקות בורגנות-הכסף) כפי שטענו חלק מהתגובות.
זו גם קוהרנטיות שחורגת הרבה מגבולות ישראל. תסתכלו למשל על הבלוג היפה הזה של אופנת רחוב מהלסינקי – מאיפה האנשים שנבחרו בבלוג הבורגני-זמן-לחלוטין הזה כ'מתלבשים טוב' משיגים את הבגדים שלהם: http://www.hel-looks.com
2) ההבחנה בדבר סוג היחס לכסף שאופייני לבורגני הזמן והסיבות לו, ובאופן כללי יותר, השוליות העמוקה של בורגני הזמן בתוך החברה הישראלית, והסיבות לה.
(איזה כיף שהדיון עוד ממשיך)
תגידי, עד כמה נראה לך שמדובר בשתי קהילות מובחנות יחסית, ועד כמה מדובר רק בשתי נקודות פוקאליות בתרבות של קהילה אחת? הסיבה שאני שואל היא שאני יכול להבחין במעט מאוד פרקטיקות של בזבוז כסף ובכמות גדולה-מהצפוי של פרקטיקות בזבוז-זמן אצל הקולגות שלי בהייטק. אני תוהה עד כמה זה דומה לפרקטיקות בזבוז-זמן שאת מתארת — אם אנחנו באמת מדברים על אותה תופעה כמו שהנחתי עד עכשיו, או שבמקום שבו אני אראה בזבוז-זמן במובן-הטוב לצד חסכנות ראויה-להערכה (דוגמה אמיתית: "תראה איזה יופי, מצאתי את הדגם החדש-דנדש של הסמארטפון ברבע מחיר בחנות הזויה בטוקיו אחרי שתרנו אחריה חצי יום ואף-אחד לא דיבר שם אנגלית ברדיוס של 15 קילומטר!") את תראי פזרנות ראוותנית ("למה, מה רע בנוקיה הישן שלך, פרינססה?"). איך אפשר בכלל לענות על השאלה אם היא כל-כך סובייקטיבית? להתחיל להשוות מותגים ומחירים? יכול להיות שמה שיראה לך פזרנות לי או לאנשים שאני עובד איתם יראה כמו סתם טעם טוב או איכות טובה (וודקה איכותית, נגיד, (אם הייתי בכלל מסוגל להבדיל בין גולדסטאר לשוט שלידו) או סמארטפון שמראה על שאר-רוח טכני, או יעד מגניב ומקורי לחופשה.)
הדוגמה הקונקרטית שנתת, של האופנה ההלסינקית, לא כל-כך עוזרת לי, בעיקר כי מנקודת מבטי כסובל מחסר בכרומוזום-X, כמעט כל ההתעסקות הנשית באופנה היא מלכחילה בזבוז-זמן ראוותני על כל כלליו ודקדוקיו, עם או בלי בזבוז-כסף ראוותני כתוספת. רוב ה(א)נשים לא הרי יכולים להוריד פריט אקראי מהמדף ולהיראות סביר, לא משנה מה מחירו.
יכול גם להיות ש*לי* אישית יש נטייה לראות פרקטיקות של בזבוז-זמן (ויותר מזה: הפגנת כשרון, רגישות, תשומת-לב ויכולת) ולהתעלם מראוותנות-כסף פשוט בגלל הרגישויות האישיות שלי.
אם תבדקי מעט עמוק יותר תגלי שבורגנות הזמן היא בורגנות הכסף שיש לה נדל"ן איפשהו בעתיד הקרוב שמרפד טוב טוב את הביטחון העצמי שלה מספיק בכדי להמציא בורגנות חדשה.
קוראים לזה הכחשה מעמדית או פתאטיות.
חייתי כמו שאתה מתאר (כמעט – דירה במרכז תל-אביב, רהיטים שמצאתי ברחוב) , כשאני עובד (בכיר למדי) בהיי-טק ואשתי מובטלת, ובקושי סגרנו את החודש. לא הבנו איך חברים שלנו (הבעל מורה, האשה בשמירת הריון) חיו בכלל. אני עדיין לא מבין.
"הרי מנקודת מבט פמיניסטית צרה מדובר בהצלחה"
אם אתה חושב שמטרת הפמיניזם היא לשפר את מעמד הנשים מול הגברים. לדעתי, מטרת הפמיניזם היא שוויון, ורע אחד לא מבטל רע אחר.
לגבי התזה שלך שנשים מרויחות פחות כי הן פחות זקוקות לזה – אפשר לבדוק את זה. השווה משכורות של נשים שנשואות לבורגני-כסף מול נשואות לבורגני-זמן, רווקות, לסביות ועוד כאלו שכן זקוקות לזה. יש למישהו סטטיסטיקות?
אנחנו רואים את זה כבר היום.
זה שאת לא מאמינה בענבים חמוצים לא אומר שהם לא קיימים, וזה שמשהו הוא קלישאה לא אומר שהוא לא נכון. להפך.
חיכיתי לתגובה שלך, כי אתה אחד האנשים היחידים שאני מכיר (כלומר קורא את הבלוג שלהם) שהבחירה עמדה בפניו. רוב הבורגנים משני הצדדים לא יכולים לעשות משהו אחר כי המוח שלהם לא בנוי למשהו אחר. האקסית שלי היתה מתה לעבוד בהיי-טק אבל היא באמת לא היתה יכולה לפתור משוואה בשני נעלמים, ואני לא צלחתי שלושה עמודים של ניטשה.