פתאום קם אדם בבוקר ומחליט

חצוצרה, ספרה של ג'קי קיי, הוצאת עם עובד

קשה לדעת מהו ספויילר בספר הזה, ולכן אצטט תחילה מגב הספר:

"נגן החצוצרה המהולל ג'וס מודי נפטר, ועולם הג'ז שרוי באבל. אך במותו אין ג'וס יכול לשמור עוד על הסוד הגדול של חייו, שלא היה ידוע אלא לאשתו לבדה. קולמן, בנו (המאומץ) האוהב והמעריץ, נאלץ להתעמת עם האמת המדהימה, המטלטלת: האיש שהאמין שהוא אביו היה לאמיתו של דבר אשה.

אלמנתו של ג'וס, מילי, נמלטת מפני העיתונאים צמאי הסנסציה הצרים עליה, ומוצאת לה מקלט בטור, כפר דייגים סקוטי… קולמן נשאר בלונדון ומנסה לאסוף את שברי חייו.

הרומן המרתק הזה מסופר בקולות שונים… אך הכל סובב בסופו של דבר סביב אהבה אחת מופלאה ויחידה במינה, אהבתה של מילי – אשה הטרוסקסואלית לכל דבר – לבעלה ג'וס, שחי את חייו כגבר והלך לעולמו כאשה…"

לכאורה, אין כמו נושא כזה כדי לעשות ספר שכל כולו התפעלות אידיוטית מהאופציות השונות שמציעה ההפרדה בין מין למגדר; או ספר שכל כולו קינה על ילדה חריגה, שחיה כל חייה בגוף הלא נכון, שנאלצה לקטוע את הקשר שלה עם המשפחה כדי להצליח להרגיש "בבית". אבל לא ג'קי קיי. אין כאן שום חרא מהסוג הזה, בעיקר בגלל החלטה עקרונית אחת: ג'ס מוד לא מתלבט.

ג'ס מוד חי עם אשתו שלושים שנה, והיא היחידה שיודעת את הסוד שלו. לכאורה, זה נראה קשה עד בלתי אפשרי. שלושים שנה של לקום בבוקר ולגלגל תחבושת אלסטית מסביב לחזה, סיבוב ועוד סיבוב. ועוד תחבושת. וחולצת טריקו. ואחריה עוד חולצת טריקו. סיכת ביטחון סוגרת הכל לפני שהחליפה נלבשת. שלושים שנה של להסתובב עם הגב לאשתך בבוקר כדי לשים גרב בתחתונים. שלושים שנה במועדוני ג'ז בלי להשתין ליד החברים שלך. שלושים שנה של ללכת לים בבגדים מלאים. וכל הזמן הזה אתה סומך על אשתך עד כדי כך? וכל הזמן הזה אין לך נפילות, אתה לא חש צורך לשתף, להתייעץ, להתלבט?

לא, זה נשמע מופרך. יותר סביר שג'ס מוד פשוט לקח לעצמו זהות חדשה. הוא החליף אותן. לא זרק את הזהות הישנה, אלא שם אותה בצד לרגע. פשוט כמו ללכת למכבסה אוטומטית ברחוב בן יהודה ולראות את עצמך הופך לתייר. פשוט כמו לנסוע לאפריקה לטפל במצורעים ולראות את עצמך הופך לאקטיביסט. זהות חדשה.

וזה, רבותיי, רעיון גדול. אתה קורא את הספר, וככל שאתה מתקדם, אתה מבין שהזהות היא לחלוטין בת-החלפה. היי, אתה יכול להיות נגן ג'ז. אתה מתחיל להריץ בראש שלך כל מיני דמויות שהיית רוצה להיות. אתה מרגיש שכל העולם נפרש לפניך מחדש, מחכה להיכבש.

(אני, שהעצלנות איננה בלתי מאפיינת אותי, החלטתי בסוף שהזהות הישנה שלי היא מספיק מאמץ, ולכן אדבוק בה. אבל לכמה שעות, היא הייתה תחפושת. לכמה שעות יכולתי להקשיב למיילס דיוויס, ולהעמיד פנים שהוא חלק מספריית הג'ז המפותחת שלי. לכמה שעות יכולתי ללכת ברחוב, כשאני מדמיינת את עצמי עונדת את הז'קט של החליפה שלי מעבר לכתף. תענוג)

מה שלא היה כל-כך תענוג, אגב, היה התרגום.

הסיפור האמיתי והמזעזע של ג'ס

8 תגובות “פתאום קם אדם בבוקר ומחליט”

  1. פעם בראתי לי זהות חדשה לגמרי, עם שם והכל, אבל אז ניתקו אותי מהאינטרנט ליומיים, ושכחתי את הסיסמה.

  2. ובנימה רצינית.

    לקחתי לי יומיים לחשוב על הפוסט שלך, ואני לא לגמרי בטוח שאת צודקת. הזהותאינה "בת החלפה", או לפחות מבנה העומק שלה אינו כזה. גם אם החלפת 20"זהויות" בימי חייך, מעין זליג ממשי, הזהויות הללו נתפסות, וכנראה הינן -אם מותר לי לשאול מטאפורה בלשנית – מבני השטח של מבנה עומק מסוים. כלומר,גם זליג הוא איש עם הפרעת אישיות – הוא מחליף דמויות, לא אישיות.

    ביוגרפיות זו דוגמא. הביוגרפיה מניחה שהיטלר, שיושב בווינה בבית מחסה, הואסיבתו של היטלר שמורה לחסל את כל יושבי בית המחסה בווינה. הוא סיבתו שלהיטלר שמתנקם בווינה.
    האירוע הביוגרפי שלוח תמיד קדימה, תמיד מרכיב בפונקציה שהתוצאה שלה, בדרךכלל, ידועה לנו לפני שהתחלנו את הביוגרפיה. היטלר לעולם לא החליף זהות,מקסימום – הוא השתנה.

  3. אני לא אקח יומיים, ברשותך. אהבתי את מה שאמרת – מסכימה איתך שמדובר במבני שטח שונים של מבנה עומק אחד.
    אני מניחה שהוויכוח בינינו הוא כמותי.
    מבחינתי,השינוי שג’ס עשה דרש הרבה מרכיבי אישיות חדשים (קול, תנועות, היסטוריה,חברה, סוג של שפה כי הוא עבר מסקוטלנד ללונדון וגו’). אם אתה לוקח את כלמרכיבי האישיות האלו ומחבר אותם יחדיו – משל היה מיסטר פוטטו הד – אתהמקבל בנאדם.
    זה נכון שכל מיסטר פוטטו הד יהיה בסופו של דבר מיסטר פוטטו הד, ובכך יישארעל עומדו מבנה העומק שלו. אבל מבחינתי זה מספיק בשביל להכריז על אישיות.בשבילך לא, כנראה.

  4. אני לאחושבת שהעיקר בספר הוא דמותו וזהותו של ג'וס מודי. הדמות שבנתה ג'קי קיי היא שלמה לחלוטין ומעוררת הערצה על האופן שבו ג'וס מודי חי את חייו ועל אי ההתפשרות שלו/לה. מה שריגש אותי במיוחד היה היחס השלם של אשתו מילי כלפיו, על הקבלה המלאה והאהבה השלמה שלה, על העדר פקפוק מינימלי ברגשותיה כלפי הגבר שלה שידעה שהוא אישה. זה הדבר שמעורר מחשבה על המרחק בין מין למיגדר או יותר נכון בין אישיות ותפישתה לבין הביולוגיה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>