קנאה ירוקה ישנה בזעם

אני לא זוכר הרבה מ"ספר האי-נחת". שני קטעים בלבד. אחד מהם מטאפיזי – שמלת נוסעת ברכבת, שאינה רק שמלה, אלא השרשור הסיבתי שהוביל לשמלה, ושנגלה ברגע אפיפני לעיני פסואה. את הקטע השני אני זוכר פחות. פסואה מתאר אושר, זעיר אמנם, שצף בו בקריאה בקלאסיקן זה או אחר. אותו קלאסיקן מחבר שם עצם מטאפיזי עם שם עצם גשמי (אני זוכר נכון? אולי), ופסואה מתרגש, מבלי שביכולתו להסביר, בעצם, את הסיבות לכך. בשיחה גילמנאית עם אצבכר, שהחלה במרקסיזם, התדלדלה לאמת וקטגוריזציה, וחזרה למרקסיזם – ההילוך הרגיל, קאנט יכול היה לכוון שעונו לפי שיחות בגילמן – דיברנו על אמת וקטגוריזציה. כבר כתבתי את זה. טענתי אז, ואני טוען עדיין, ש"אמת", בשימוש הרגיל שאנו עושים במילה, פירושה שיפוט, שבוחן אקוויוולנטיות של אמירה למציאות. דיברנו, אם כן, על המציאות. טענתי אז – רק את טענותי אני זוכר – שהמשפט "זו מאפרה", המלווה בהצבעה על מאפרה, הוא אמיתי, אולם רק במסגרת שיח מסוימת. מאפרה אינה "מאפרה" יותר משהיא כלי קיבול, והיא אינה כלי קיבול יותר משהיא עצם, והיא אינה עצם במנותק מעצמים אחרים. ההסכמה "זו מאפרה" פירושה ההסכמה על התכלית החברתית שהוענקה לעצם זה. בקבלת ההסכמה הזו, אנו מקבלים גם את מסגרת השיחה. בבירוקרטית, אפשר לנסח זאת כך: "זו מאפרה, וזו מסגרת השיחה המקבלת את העצם הנ"ל כמאפרה". אולי דיבררתי את ויטגנשטיין. איני מוכן להתחייב. באחד הרחובות בתל אביב עומד כיסא על כן. מעטים יושבים עליו. זה אינו כיסא, זה ייצוג של מקטרת. העצם אותו עצם, תכליתו שונה. מלים הן ערפל מצונצן. ב-"The Tree of Knowledge" של הנרי ג'יימס אפשר לעקוב כמעט במדויק אחר גלגולה של “to judge” מתיאור של שיפוט אתי לתיאור של שיפוט אסתטי, וההפך. מלים הן ערפל מצונצן, וההקשר פותח מעט את מכסה הצנצנת, ומוזג ערפל לערפל. אני לא זוכר היטב את הקטע ההוא של פסואה. אולי לא היה זה שם עצם, אולי תואר. אבל אני מבין למה הוא התרגש, ומקנא בו.

21 תגובות “קנאה ירוקה ישנה בזעם”

  1. רון מיואק (הפסל שיצר את האיש שבתמונה) עשה את אחד הפסלים המכמירים ביותרשראיתי, dead dad, אבל צריך לראות אותו בגודל (למעשה, בקוטן) טבעי כדילהבין כמה זה מטלטל – מדובר בפסל היפר-ריאליסטי של אביו המת והעירום ששוכבעל הרצפה במרכז החדר, בממדים של ילד בן חמש.

  2. תודה, זה מדהים אבל נראה לי חסר טעם לראות באינטרנט.
    אולי הוא יציג בהודו מתישהו ואני אקפוץ לבדוק.

  3. האמת שהוא מאוד שנוי במחלוקת מבחינת הערך האמנותי של היצירה שלו. במקורהוא בכלל עשה props (יש מלה בעברית?) לטלויזיה או קולנוע (לא זוכרת) ואזהוא התחיל לעשות את הפסלים האלה, שהם בעצם מין פרופס שכאלה, ונדמה לישסאצ’י (פטרון אמנות בריטי מליאן) התלהב ממנו וזה די סלל את דרכו למרותשהמבקרים מעקמים את האף. אני לא נפלתי משום דבר שלו חוץ מהאבא המת, שהואפשוט מהמם כשנתקלים בו בלי שום הכנה מוקדמת (כמו שקרה לי).
    בטח יביאו לכאן משהו שלו בקרוב, אם עוד לא הביאו. אבל אני כמובן מאחלת לך שתגיע להודו לפני כן.

  4. מעטים הדברים הנתעבים יותר מלנסות להוכיח טענה באמצעות אטימולוגיה, אלא אם מדובר בטענה אטימולוגית.

    ינוח ציפר בשלום על משכבו, המילה "מוסף" נותקה מזמן מהמסומן המקורי שלה,והחלה לתפקד לבד, ברגיסטר לשוני אחר. זה בודריאר קלאסי, זה מה שזה.


  5. צודק.
    אבל אתה מתבקש לא לגנוב לי התפלצנויות. אתה תמציא לך התפלצנויות משלך. (איך זה בודריאר קלאסי?)


  6. מסמן של מסמן של מסמן, כשהמסומן המקורי אובד. מה, לא בודריאר?

    טוב, בודריאר ביורו.

  7. אני מציעה שתנסח סעיף נוסף למניפסט על נתעבות ההוכחה האטימולוגית – זו באמת אחת הדרכים הבזויות ובה-בעת התמוהות שיש להוכחת טענה.
    ואלתישא את שם בודריאר לשווא – מסמן שרחוק ממסומן זה לכל היותר דה סוסייר(שזה בכלל טוב. כי אז אפשר לעוות את השפתיים באיפוק צרפתי מזוייף. זה עושהטוב לעור הפנים)

  8. will be done

    זה באמת עושה טוב לעור הפנים? אפחד לא מספר לי שום דבר.

  9. טוב, אני לא נוגע במניפסט. הוא מלא HTML כמנחם פרי באגו טריפ.


  10. כן, אני בטוחה שאתה שוכר על משכבך ער בלילות ותוהה מה יעלה בגורל עור הפנים שלך.
    אז תן לי לעזור לך: כווץ את שפתייך, אמור שמות של עשרה הוגים צרפתיים והרפה.
    טוב יותר ממרפאות אריאל.


  11. הוכחה באמצעות אטימולוגיה אינה דיבור, לכל היותר דיברור, וגם זה במשורה.

    ???

  12. אני אגיב פה, ברשותך.
    בפרפארזהעל עניין אחר אומר שנחמד ומשונה לראות את המניפסט שלך. בעיקר בגלל שמעולםלא עצרתי לעשות רציונליזציה ממוספרת של "הסיפור האמיתי והמזעזע של".וכשהיא קיימת, היא די נחמדה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>