הדבר הכי מלוכלך שיש

הפעם הראשונה שביקרתי בהתנחלות היתה בצבא. הייתי ג'ובניק בנ"מ, אבל אחת לכמה זמן היינו צריכים לעשות אבט"ש – אבטחת יישובים. שמרתי בגנים, כדים, חומש ועוד התנחלות אחת שאני לא זוכר את שמה. כל ההתנחלויות הללו פונו מאז, במסגרת ההתנתקות. נסענו להתנחלויות בג'יפ צבאי. אי שם ליד עפולה, הקצין שהיה ברכב אמר שנכנסנו לאזור A, ושאנחנו צריכים להכניס את המחסנית לנשק. עברנו, עם הרובים המצחיקים שלנו, דרך משחטות הרכב של ג'נין, בכבישים בלויים, עד שהגענו להתנחלות. אלו היו מתנחלי "איכות חיים", והיו סימפטיים למדי, בהכרות שטחית. אני זוכר במיוחד את חומש. שמרנו בחורף, ועמדת השמירה כוסתה בערפל נצחי, שהשאיר טעם של מתכת על הלשון. מסביב היו הרים, כפרים ערביים ושפני סלע. אהבתי את השמירות האלה.

בפעם השניה שנכנסתי לאזור פלסטיני זה כבר היה בדרך להפגנה בבלעין. נסעתי בהסעה מאורגנת, שיצאה מהתחנה המרכזית בתל אביב. זה היה מוזר, לנסוע שם בלי מחסנית בהכנס, ולקוות שהחיילים לא יעצרו אותך במחסום. מוזר יותר היה לראות את דגל הרשות. לא מוזר – מפחיד.

לא מוזר. מפחיד. yairmlll, cc-by-ac

ישראלים לא מכירים ערבים. גם שמאלנים לא. אני מכיר שניים. אחד הכרתי באוניברסיטה, ואחר בעבודה. לא חזיתי מעולם במפגש אישי בין ימני לערבי, אבל קשה לי להאמין שזה משעשע כמו מפגש בין שמאלני לערבי שזה מקרוב בא. שמאלנים וערבים מבצעים כרכור מיוחד זה מול זה. בעיקר שמאלנים. בסדרת מחוות זהירה, הם מנסים להבהיר לערבי שמולם שהם בסדר, ויש להם את כל הדעות הנכונות. מאחר שהשתתפתי בריקוד המסוים הזה לפחות פעם אחת, אני יכול לספר כמה מביך ועילג הוא יכול להיות. ערבים אינם פטורים מהחובה הזו, כמובן. אולי אפילו מחויבים לה יותר. והמפגש בין יהודי לערבי, גם כשהוא מלא כוונות טובות, במיוחד כשהוא מלא כוונות טובות, הוא בעל פוטנציאל נפיץ. המבוכה נשארת אתך אחר כך, ואתה תוהה אם הבעיה בך או שאתה פשוט לא אוהב את הבנאדם.

יחסי יהודים-ערבים בארץ הם כה טעונים, עד שהיה לי קשה אפילו לכתוב את המילה "ערבי". במצב כזה, כשלמילה סבירה לחלוטין הוצמד כבר יופמיזם משלו – "מיעוטים", כמובן – כניסה לבלעין היא הלם קל. אלו לא "ערבים אזרחי ישראל", אלו פלסטינים, והכפר נראה בדיוק כמו שהייתם מצפים מכפר פלסטיני, כמו התמונות של סוכנויות הידיעות. אני הגעתי להפגנה שלאחר מותו של בסאם אבו רחמה. על הכביש הראשי נסעו מכוניות ישנות מכוסות לגמרי בתמונות שלו ובדגלי פלסטין. ילד נסע על אופניים, וכרזה של בסאם התנפנפה מלפניו, חוסמת לו את שדה הראיה. פתאום, כשאתה שם, מפחד, אתה מבין כמה שכבות עוטפות אותך אל מול החוויה הזו, עד כמה פלסטיני עדיין נראה בעיניך יצור חורש רע. אתה עדיין שם, עם המחסנית בהכנס.

במבט לאחור, נראה לי שההפגנה הזו היתה חשובה עבורי. לפניה, הביקורת שלי ביחס לשמאל הרדיקלי היתה חריפה בהרבה. כיום, אני כבר לא מסוגל לזכור אותה. במסה שלו על לאומנות, תיאר אורוול מצב של לאומנות הפוכה – הסלידה האוטומטית, האינסטינקטיבית, מהמדינה שלך. כיום אני צריך לבדוק את עצמי פעמיים ביום שאני לא שם. לפני בלעין, זו היתה אחת הנקודות שהרתיחו אותי בשמאל הרדיקלי, כלומר בשמאל המפגין.

אני לא בטוח שזה מצב חיובי, אבל נדמה לי שהוא רלוונטי, ושהוא מקיף יותר מאשר את החוויה האישית שלי. אתה צריך להיות שם, ולהגיע בפעם השניה, בשביל לראות איך דגל פלסטין נראה פתאום מובן מאליו, כמעט כאילו הגעת למקום בטוח; אם אתה שמאלני, אין ספק שבלעין בטוחה יותר מאשר המחסום או ההתנחלות הקרובה. מערך ההזדהויות שלך משתנה.

רובנו, אני חושב, לא מסוגלים להבין באיזו מידה המצב כאן מחורבן. בשיחה איתה, קרן ניסחה זאת היטב: עבורנו, הכל מתפקד. אם אנחנו רואים שוטרים ברחוב, ברור שהם לא יפנו אלינו; אנחנו לא חוששים ממאבטח או מחייל באוטובוס. לא זה המצב לגבי ערבים או, בחלק מהמקרים, מזרחים. איה סיפרה לי פעם אלו חישובים היא עושה כשהיא עולה למונית. נהג מבוגר – ינסה להשכיב אותך; נהג צעיר – ינסה, אבל בחשש; נהג ערבי – ינסה. זה הימם אותי, העובדה שחלקים שלמים מהקיום שלי ושלה שונים בצורה רדיקלית כל כך. גבר לא עורך את החישובים האלה, הוא אפילו לא יודע שהחישובים הללו קיימים. ומה שנכון לגבי נשים, נכון עוד יותר לגבי אוכלוסיות אחרות. אני לא בטוח שאני מסוגל לדמיין כיצד ערבי במדינה תופס את הרשויות, מה זה אומר לדעת שאם תשתה בירה בחוץ ויעבור שוטר, סביר להניח שהוא ישפוך לך את הבירה. מותר לו, כמובן, אבל אני לא חושב שזה יקרה לי (וגם זו דוגמא של קרן, אגב).

***

מהסיבה הזו, הוויכוח על הביטולים האחרונים של הופעות בארץ גורם לי בעיקר עייפות. כי אני לא בטוח שבאמת אפשר להסביר את זה. נינט טייב, בתגובה לביטול ההופעה של דבנדרה בנהארט, ניסחה זאת היטב: "למה מראש לערבב פוליטיקה שהיא שיא הלכלוך, עם הדבר הטהור ביותר – מוזיקה? קשה לי להבין את זה, אני ממש בסערה. מה שקורה כאן מקומם מאד". איך בכלל אפשר להסביר לה שזו לא פוליטיקה, שאלו בני אדם? היא לא תבין. כדי להתחיל להבין, היא צריכה לעבור מחסום, ואת זה היא לא תעשה לעולם, כי היא לא מבינה.

וזה לא משנה אם אתה שמאלני או לא, משום שגם כשמאלני מספר המקרים שבהם אתה נתקל במדינה, ראש בראש, הוא זעום מאוד, אם הוא בכלל קיים. כי, גם כשמאלני, אתה לא באמת מבין עד כמה הכיבוש מקיף, ומחלחל לכל תחומי החיים. הזעם הישראלי על החרמת מוצרים מההתנחלויות על ידי פלסטיני מדגים משהו מזה. בשמאל אוהבים להזכיר את מחירו הכלכלי של הכיבוש, ואת העובדה שאין לנו מושג, בעצם, כמה תקציבים מועברים להתנחלויות. זה, כמובן, נכון, אבל, אם להיות הגון, הכיבוש מכניס גם רווחים. החרם על מוצרי ההתנחלויות מדאיג את השלטון כאן מסיבה טובה – הפלסטינים הם שוק, וכנראה שוק שוק, וכנראה שהוא אינו זעיר. סיבה משוערת לכך שהמצור על עזה אוסר על הכנסת כוסברה (סליחה, מיטל!), הל, כמון וחומוס היא הפיכת ישראל למונופול בתחום. כלומר, יתכן שחברות ישראליות נהנות מהמצור על עזה ומעודדות את המשכתו. תנאי החיים שלנו כאן, הצמיחה, ההכנסות ממסים, קיומן של חברות ישראליות, כולם קשורים באחזקתם של פלסטינים ברעב.

נינט אפילו לא מסוגלת לומר "כיבוש". מבחינתה זו פוליטיקה. המוזיקה שלה יכולה להישאר נקייה מפוליטיקה רק אם נינט יכולה שלא לראות את הכיבוש. אורוול דיבר פעם על האנשים האפלים, שעושים את העבודה המלוכלכת בשביל שהאנשים ההגונים יוכלו לישון בשקט בלילה. בישראל, צבא שלם עושה את העבודה הזו, והאנשים ההגונים יכולים עדיין לחיות מבלי לראות זאת לרגע.

אין לי בעיה עם אמנות לא פוליטית. להפך. אך החשש שלנו מהפוליטיזציה של אמנות אינו נוגע לשיקולי אסתטיקה. הוא אינו אלא הפחד הפשוט מפני הידיעה שחיינו כאן הם חיים פוליטיים. כיום, להקה לא יכולה לבקר בישראל מבלי שזו תראה כהצהרה פוליטית. "ניסינו להבהיר שאנחנו מגיעים כדי לחלוק מסר הומאני ולא פוליטי אבל נראה שמנצלים אותנו כדי לתמוך בדעות שאינן מנת חלקנו," אמר דבנדרה בנהארט. הוא טועה. אין צורך במנצל. הופעה כאן היא הצהרה פוליטית, והיא ההצהרה הפוליטית הלא נכונה.

ישראלים אוהבים לטעון שהחרמת ישראל רק מקצינה את השיח הפוליטי הישראלי. סביר להניח שהם צודקים, במידה. אבל נראה לי שאחרי 43 שנה, אלפי מעצרים מנהליים, אלפי הרוגים ועשרות אלפי בתים הרוסים, ישראל איבדה את הזכות לבקש שיתנו לה לפתור את הבעיה הזו לבד. למעשה, אני לא בטוח שיש מי שמאמין ברצינות שישראל מסוגלת לכך. ולכן ביטול ההופעות משמח אותי. כי הוא רק ההתחלה. וכשכדור השלג הזה יתחיל להתגלגל ברצינות, ויוטלו סנקציות, לישראל לא תהיה עוד ברירה אלא לחתוך בארץ. וזה עושה אופטימי. ואני יודע שהטקסט הזה יגרום לישראלים רבים לתעב אותי, ואני יודע שהם לא יבינו. אבל, באמת, צריך להיות שם, ליד דגל פלסטין, עם גז מדמיע מסביבך, בשביל להתחיל להבין. אין ברירה אחרת.

117 תגובות “הדבר הכי מלוכלך שיש”

  1. אני אנסה להסביר.
    1.כבר המון זמן כותבים על כך ששמאלנים אשכנזים שנפגשים עם ערבים נראה יותר מוזר מימנים בד"כ מזרחים שנפגשים עם ערבים.
    2.כבר המון זמן אומרים שאם הולכים להפגנה בבלעין, רואים שחיילי צה"ל לא נחמדים ושקשה להיות פלסטיני.
    3. כבר המון זמן אומרים שמישהו מבחוץ צריך להגיד ליהודים ולערבים מה לעשות ואיך להתנהג אחד לשני, נראה לי שמלפני קום המדינה. זה לא קורה.
    אז מידע חדש אין לנו, קו שמקשר בין הדברים אין לנו, רעיון חדש אין לנו. חוץ מהערות אקטואליות על אמנים שלא מופיעים יש כאן תזכורת עם קצת מטען רגשי ותו לא.
    מדוע הזכרת לנו את כל הדברים האלו ככה פתאום. האם אתה חש שמערך הכוחות עומד להשתנות מסיבות עלומות והעולם יפעיל על ישראל לחץ שיכופף אותה?
    כי הפוסט הזה בהחלט לא יוזם תהליך כזה מתוך ישראל.
    הוא רק מרכך את הקרקע כביכול, או קורא לשמאלנים למהר ולפרוש את השטיח האדום עבור אנשים זרים שידרכו על ישראל מסיבותיהם שלהם, שאנחנו הלאומיים כנראה רפי שכל מכדי להבין.

  2. לא אתווכח על 1, 2 ו-3, ולא אנסה להסביר מהו הקו שמקשר בין הדברים. יש משהו מגוחך בלהגן כך על פוסט שכתבת. אתייחס רק לנקודה האחרונה. הפוסט הזה בהחלט לא יוזם תהליך כזה מתוך ישראל. כפי שכתבתי, אני לא מאמין עוד שיש סיכוי רב לתהליך כזה להתרחש. וכן, אני חש שמערך הכוחות עומד להשתנות, ושגוברים הסיכויים שהעולם יפעיל על ישראל לחץ. וכן, כל זה כבר נכתב בפוסט עצמו.

    לגבי ה"שאנחנו הלאומיים כנראה רפי שכל מכדי להבין", אני אפילו לא יודע איך להגיב לזה. הייתי מפנה אותך לפסקאות האחרונות, אבל בעליל קראת ובעליל לא הבנת אותן. אז נניח לזה כך.

  3. חוץ מסייד קשוע לא נתקלתי במוסלמים ששותים בירה.
    וגם, שיקולי כדאיות או נוחות לא נחזים בעיניי כמשנה פוליטית סדורה במיוחד (בהקשר של ביטולי ההופעות אני מתכוונת). לא שהם בלתי לגיטימיים, כמובן.

  4. היי גיא,
    אני מכירה את תעאיוש ומוקירה את פעילויותיה. מסיבות כאלה ואחרות אוין סוף תירוצים לא מתאפשר לי להיות פעילה. אין ספק כי הפועולות בשטח הן החשובות מכולן…..
    אבל במה שקראתי בפוסט מנפלא הזה ובחלק מהתגובות כאן הרגתי הזדהות גדולה עם הקונפליקט ועם תחושת ה"זרות בתו עמי", ונסיתי להביע גם את מה שניתן לעשות גם אם אנחנו לא ממש פעילים אקטיווית. אני מכירה מספר אנשים, לא רב, אבל בטוחה שיש עוד הרבה שלא מסוגלים מכל מיני סיבות להיות ממש פעילים בשטח (כמוני) ובכל זאת יכולים לקדם את הרעיון מתוך שגרת החיים ובנסיון להשפיע בסביבה הקרובה,
    אשמח אם תציין למי אפשר לפנות אם בכל זאת מישהו ממכרי ירצה להצטרף…

  5. אם נסתכל על המצב מבחוץ, מלמעלה, במונחים קוסמיים ממש, הרי זהו המבחן האולטימטיבי. עם שעבר רדיפות, פוגרומים, גרוש חוזר ונשנה, נסיונות חיסול והשמדה מצליח באורח פלאי כמעט להקים לעצמו מדינה גדולה וחזקה אך אללי עם מיעוט גדול, גדול מאוד אפילו שאיננו מיעוט "קליל" אלה מיעוט בעל צרכים ורצונות הבאים בחלקם על האינטרסים של העם שנרדף בעבר. האם יצליח עמינו האומלל לשמור על אנושיות שנבנתה באלפי שנות רדיפה גם עתה, עת שבה הגלגל סוף סוף הסתובב?

  6. @dror

    אני מכיר את זה קצת הפוך: טימותי לירי טען כבר מזמן שהיהודים, אחרי ששיחקו לאורך כ"כ הרבה גלגולים את תפקיד הקורבן, *חייבים* מבחינה קארמטית (או קוסמית) להשלים את החסר, למלא את תפקיד הקלגס ו"להקים את הגטו המשוכלל בעולם".

  7. הייתי משאילה לך את הספר, אבל גם אני השאלתי ממישהו כדי לקרוא (וכבר החזרתי לו).

    זה הספר הכי טוב שקראתי בעברית הרבה מאוד זמן, אני ממש רוצה שתקרא אותו (יש בו את החוסר-הסכמה הכי עקשן (זה שבגללו אנחנו אוהבים את סאלינג'ר) עם העניין הזה של דמויות שאתה תבין יותר טוב משהן מסוגלות להבין את עצמן. והוא מותח ויפה ומטריד ומצחיק מאוד (ויש בו סיורים מואצים בירושלים)).

    לגבי העניין של מפגש עם ערבים, חשבתי על זה שוב בעקבות תגובתך, ואני די בטוחה שהחיים שלי לא מייצגים ממש (מצד שני, הם היחידים שיש לי). כן למדו איתי ערבים גם בכיתה בתיכון וגם ביסודי, שזה סוג אחר של אינטראקציה, והיו עוד כל מיני סוגים של קשרים חברתיים או על בסיס דומה, עד שעברתי לתל אביב וזה הפך להיות רק מפגשים על בסיס של פעולה פוליטית.

  8. כירושלמית (שגם יצא לה לעבור פעם בצאלח א-דין וזה לא היה נעים בכלל), אני דווקא הרגשתי שכל התיאורים בספר של קשוע על ירושלים ממש לא מדברים אלי כי אפילו אם הייתי במקומות האלה (בחלקים המזרחיים יצא לי קצת פחות…) אף פעם לא הלכתי בקינג ג'ורג' וחשבתי מה שהדמויות שלו חושבות כערבים. זה מתקשר גם למה שאיתמר כתב למעלה. וכאישה, יוצא לי לעשות המון חישובים כאלה.

    כמי ששירתה באיו"ש בזמן האינתיפאדה השניה זה תמיד הדהים אותי הפער העצום בין המציאות (הכל כך לא מציאותית) של השטחים לבין הנורמליות (הכל כך לא נורמלית) של שאר המדינה.

    אני מודה שאני גם זולגת והולכת לכיוון של הלאומנות ההפוכה, בעיקר מתוך מיאוס ועייפות החומר. רוצים קצת נורמליות אסקפיסטית.

    ולגבי המפגש עם הערבים, במקום העבודה שלי עובדים כמה וכמה ערבים. היחסים המקצועיים הם מצויינים והם מעורים לגמרי בצוות העובדים, אולי מתוך חשש לגעת במשהו פוליטי יש מן התעלמות מוחלטת מכך. אך בסיטואציות חברתיות שונות עדיין מורגשת הזרות המודגשת שלהם בתוכנו.

  9. מכתב שהעביר לי מזיד עבאס – מזכיר עמותת הדרוזים הציוניים
    הוא מקבל משנה תוקף, כשהוא מגיע מדרוזי אל'מ מיל המבקש לעורר אותנו היהודים הנרדמים בשמירה.
    קראו קראו. אם לא תעשו כלום , אל תתפלאו שהאמת תגיע!!
    בברכה
    מי שרוצה להגיב, יכול לפנות ישירות למזיד עבס ,שכתובתו מצ"ב
    הודעה שהועברה
    מאת: מזיד עבאס

    אמיתות כבדות משקל!
    האמת על הערבים, ושהיהודים יפסיקו לחיות בתחושת אשמה.
    ערביי ישראל, כל כך " מסכנים" …
    למרות שהם מהווים כ:20% מאוכלוסיית המדינה, הם זוכים ב-50% מתגמולי הביטוח הלאומי.
    הם כל כך "אומללים", שגביית המיסים במגזר הערבי היא מגוחכת, והנתונים על כך ידועים לכל מי שמעוניין לדעת אותם.
    מילא כשמדובר במיסי המדינה כמו מס הכנסה ומע"מ, אבל הם גם לא ממש טורחים לשלם את המיסים העירוניים שלהם, ובנוסף מצפים מהממשלה לכסות את הגירעונות שהם יוצרים .
    כל כך "מקופחים", עד שברשויות המקומיות שלהם הם מעסיקים את כל החמולה, וכל שתי דקות דורשים ומקבלים מענקים מהממשלה כדי שהרשויות לא יקרסו.
    ואם מענק כזה מתעכב אפילו ביום, זאת כמובן "ההוכחה" לכך שישראל היא גזענית.
    כל כך "מופלים", עד שכל המגזר הזה חי בבתים צמודי קרקע, כלומר וילות, ובפועל – טירות ענק. מאות אלפי בתים במגזר הערבי נבנו שלא כחוק,
    ואל תספרו לי ש"אין להם תוכניות מתאר".
    כי הסיבה לכך היא שהם לא עושים שום צעד בכיוון של תכנון המרחב העירוני.
    שהרי למי שלא יודע, ועדת התכנון המקומית היא זו המאשרת תוכניות מתאר מקומיות,
    וזו האחריות של הרשויות המקומיות הערביות לדאוג לאנשיהם.
    אבל הרבה יותר קל לבנות בניגוד לחוק בישראל . אף אחד לא מעז להרוס בית של ערבי !
    בעוד שאם אני רק אתקין פרגולה או אסגור מרפסת שלא כחוק, יעמידו אותי מיד לדין , ויחייבו אותי בהוצאות ההריסה ובהוצאות משפט, בנוסף על הקנס.
    כל אחד מהם חי על ג'בל משלו , כאילו האדמה היא משאב לא מוגבל בארץ הזו.
    תושבי סכנין מתלוננים על "הפקעת אדמות" .
    הם רק שוכחים לציין שבסכנין חיים 20 אלף איש על שטח של 8,000 דונם ,
    בעוד שברמת גן לדוגמא חיים למעלה מ-150 אלף איש על שטח של 12,000 דונם , כשרבע ממנו הוא פארקים וגנים.
    חיים טוב, הערבים תושבי ארצנו.
    מספיק לנסוע בוואדי עארה ולראות על איזה שטח יושבים יישובים כמו אום אל פאחם ומוסמוס.
    הם כל כך "מסכנים", עד שישראל היא המדינה היחידה במזרח התיכון שבה ערבי יכול לבחור ולהיבחר בבחירות דמוקרטיות חופשיות.
    ארץ שבה ערבי נהנה מכל החירויות האזרחיות , שבמדינות ערב אנשים אפילו לא חולמים עליהן.
    ארץ שבה ערבים יכולים להפגין בלי לחטוף כדור בראש.
    ולמי שעוד לא הבין – מה שקרה כאן באוקטובר 2000 לא היה "הפגנות", אלא סיוע פעיל לאויב שפתח באותם ימים ממש במלחמה נגד ישראל.
    בכל מדינה אחרת אוכלוסיה שהייתה מנסה לחסל את אזרחי מדינתה שלה בכבישים באמצעות תאונות,
    אבנים, בקבוקי תבערה, מוטות ברזל ונשק חם – הייתה סופגת 13,000 הרוגים ולא 13.
    הם כל כך "אומללים ", עד שמותר להם להזדהות בגלוי עם הגרועים שבאויבינו – איראן, חיזבאללה, החמאס, סוריה, הג'יהאד האיסלמי וכל שאר החולרות – ואיש אינו מעלה על הדעת ברצינות לדרוש מהם נאמנות מינימאלית למדינתם.
    הם כל כך "מקופחים", עד שלעולם לא תראו שבמסגרת "איחוד משפחות" איזשהו ערבי יבקש "להתאחד" ב"פלסטין", "ירדן" , "מצרים" או "סוריה" .
    הפלא ופלא – הם תמיד תמיד מעוניינים להתאחד דווקא במדינה ה"גזענית" הזו!
    באמת מעניין. אולי כדאי שמישהו ייתן פעם את דעתו על התופעה המרתקת הזאת.
    הם כל כך "מופלים", עד שבכל מדינת ישראל לא תמצאו ערבי אחד שמוכן לעבור ל"פלסטין" – מדינה שבה כל האזרחים הם בני עמו , דוברים את שפתו, מאמינים בדתו ומנופפים בדגל האהוב עליו .
    הם אפילו לא מוכנים להישאר במקומם ושגדר הגבול תעבור ממערב להם ותשאיר אותם בשטח "פלסטין" וזאת מבלי שייאלצו לעזוב את הבית..
    תראו את תושבי אום אל פאחם – רובם תומכי התנועה האסלאמית וההסתה אנטישמית של ראאד סלאח – אבל אינם מוכנים לשמוע אפילו על האפשרות שהגדר תעבור ממערב להם , והם יסופחו ל"פלסטין" על בתיהם ורכושם.

    אבל הרי הם "פלסטינים" – לא?
    הרי לא טוב להם במדינה יהודית "גזענית" – לא?
    אז מה לעזאזל קורה כאן?
    פשוט מאד, המדינה לא תשרוד
    היהודים עם מזוכיסטי… אחד נגד השני…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>