משחקים בחצר האחורית

לפעמים יש ספרים שהם כל כך מצויינים, שאם יש לך יומרות כלשהן לעסוק באומנות הסיפור, אתה רוצה לקחת אותם ולפרק אותם לגורמים, כדי להבין איך זה בנוי, איך עובד המנגנון שגורם לשעון לתקתק את תקתוקו הקצוב. הספר הנשים (הוצאת חרגול, תרגום: ליה נירגד) הוא ספר שכזה, מוקפד ומדוייק, כמו משחק ברור חוקים שנמשך לאורך 484 עמודים, בניצוחו של ת.ק. בויל. ולמה הוא משחק? (אולי יש פה ספויילרים עלילתיים. אבל אי אפשר לדון בטאקי בלי לדבר על כך שמישהו מתישהו שולף את הפלוס שתיים שגורם לך להפסיד את המשחק לאחר שהכרזת "קלף אחד")

בגלל הדמויות. הנשים הוא כביכול ספר על פרנק לויד רייט, האדריכל הגאון, אבל ארבע הדמויות העיקריות בספר  הן הנשים שלו. קיטי, האישה הראשונה שלו – שלה היה נשוי במשך עשרים שנה וילדה לו 6 (!) ילדים – ואותה עזב מתוך שעמום בגיל 40. מיימה – האישה השנייה, הנפש התאומה והפמיניסטית המלבבת – שנרצחה בשלב שבו האהבה עוד פרחה. מוד מרים נואל – האישה הפסיכוטית שצמודה למזרק המורפיום שלה – שננטשה לאחר שעפה על עצמה יתר על המידה. ואוליגיבנה מילנוף -  הרקדנית הרוסיה – שהתמודדה עם כל שדי העבר שלו ונותרה לצידו עד סופו.
החוקים הרגילים של הביוגרפיה או הביוגרפיה הבדיונית אומרים שבמרכז הספר נמצא מושא הביוגרפיה, ובמקרה שלנו רייט. אבל בויל כותב את רייט כדמות חד ממדית לחלוטין, בעלת מאפיין אחד בולט שאמור להסביר את כל מעשיו. ואם לשאול מושג מהביוגרפיה המהוללת של סטיב ×’'ובס – "שדה עיוות המציאות" שלהם, של רייט ושל ×’'ובס, פועל תדיר, וגורם להם להעדיף תמיד את הגאונות על פני יחסי האנוש,  ולכן הם מצליחים לגרום לאנשים לעשות כרצונם ולכן יש לנו את מוזיאון גוגנהיים ואת האייפון. וואו. האם אני עדיין אמורה להאמין למיתוס הגבר הגאון שמעשיו מדברים בשמו יותר מהאגומניאקיות שלו? האם אני אמורה לקרוא ספר שעוסק באדם שעולה מן הציטוט הבא:

(מספר המחבר): "זה מזכיר את הסיפור על אחד המשפטים האזרחיים הרבים שרייטו-סן היה מעורב בהם. השופט שאל אותו מה המקצוע שלו והוא הצהיר שהוא אדריכל – למעשה האדריכל הגדול בעולם. "הגדול בעולם?" חזר אחריו השופט. "איך אתה יכול לבסס את הטענה" "כבודו," השיב רייטו-סן, "הרי נשבעתי לומר את האמת."

אבל בויל לוקח את הגבר החד הממדי הזה, מניח אותו בתחתית הערימה, ובונה מעליו ארבע דמויות של נשים, שמעוצבות בכזו פרטנות וחיוניות, שנדמה שאם תרים את מכשיר הטלפון הסלולרי שלך, עדיין תוכל לשמוע את מרים צורחת עליך מהצד השני של הקו ומהמאה הקודמת שהרסת לה את החיים. וכך בויל משחק לא רק עם חוקי הז'אנר, אלא גם עם רייט, שבהחלט היה בטוח שהוא האיש החשוב בתבל.

בויל ואשתו השמחה גרים בבית ×©×¤×¨× ×§ לויד רייט ×ª×›× ×Ÿ. ביזאר!

בגלל המספר. הספר מבוסס על המציאות, אבל המספר הוא סאטו טדשי, שולייה מדומיינת של פרנק לויד רייט. סאטו היפני מגיע לביתו הכפרי של רייט מייד לאחרי לימודי הארכיטקטורה שלו, שם הוא משמש כמשרת / שוליה / שרטט / עובד מטבח / גנן / כל מה שרייטו סאן צריך באותו רגע, במשך כמה שנים. ארבעים ושש שנה לאחר מכן הוא כותב תקציר של הספר. אופלהרטי-סן, הנכד אמריקאי שלו מנישואים, מתרגם את הספר לאנגלית ומשלים את החלקים החסרים. אז זוהי ביוגרפיה, שנכתבה בידי שוליה מומצא, שכותב את הספר ממרחק של חמישה עשורים, ובתרגומם מוטל בספק.

"אינני ערב לשימוש בביטוי הזה [השורה התחתונה]. אני מסופק אם המושג היה רווח בשנות העשרים, אולי רק בקרב סוחרים – בשום אופן איני זוכר ששמעתי אותו או השתמשתי בו בשיחה בעצמ – אבל אופלהרטי-סן מבטיח לי שהו אמתאים. אלא שהוא נולד רק ב-1941. במקום בשם טוטלרד פולז, וירג'יניה".

אני יכולה רק לתאר לעצמי את השמחה שחש בויל כששם על המציאות –  שאולי עוד אפשר היה לדלות מן המסמכים ההסטוריים ומקריאת העיתונים של התקופה – את כל הפילטרים האלו, כאילו הוא משחק באינסטגרם עם כל מבקרי הספרות של העולם הישן.

בגלל השפה. הנה משפט אקראי מתך הספר: "ענני אבלות נשרכו מהגגות כמו כביסה שנתלתה לייבוש, והיה קר עד כדי כך שאפילו היונים האפורות, המטונפות כמו חולדות, הצטופפו כדי להתחמם, שורות כהות ודוממות של נוצות קפואות ומקורים מושבתים כיסו את שיפולי הגגות משני צידי הרחוב, עד האופק".
עננים שהם כמו כביסה, יונים כמו חולדות, נוצות, מקורים, שיפולי גגות. בלי רחמים. זה משפט שיכול להתאים לשני סוגים של דוברים; הראשון הוא פרנק לויד רייט, שבלי ספק היה מאוהב בצליל קולו שלו והיה ידוע בנאומיו הארכניים. השני הוא ת.ק. בויל שתופס חלק חשוב במדף סופרי הרומן האמריקאי הגדול, רחב היריעה ועשיר הדימויים. אבל את הספר כותב יפני, העם שלאורך הספר מהולל שוב ושוב כעם השואף למינימליזם אסטתי ולפשטות צורנית. אז מי גורם לספר להישמע כמו שהוא? בויל, שבמשך 484 לא שם לב שיפני לא היה מדבר ככה? אופלהרטי-סן, שהתרחק עד כדי כך מהתרבות היפנית, שהוא מעדיף את הנמלצות האמריקאית? רוחו של רייט ששורה על סאטו? משחק הניחושים יוכל להימשך לנצח.
אולי בכלל בויל היה צריך לקרוא לספר מונופול.

הקליקו נא, הקליקו מהר

ושוב, כבעבר, אני חוטף את הבלוג לצרכי האישיים. אני צריך לעשות ניסוי נוסף לתזה שלי – האחרון, ככל הנראה – ואני זקוק מאוד לעזרתכם. הניסוי אמור לקחת בערך עשר דקות. ענו בהמוניכם והזמינו, חברים, הורים וזבנים אקראיים.
תודה שוב לאילנה תמיר על הסיוע הטכני. כמו בניסוי הקודם, גם פוסט זה סגור לתגובות.

הערה: חלק מהקוראים, במיוחד בכרום, העירו שהם לא מצליחים לעבור מהעמוד השני לשלישי. יתכן שהבעיה היא באייפריים, ולכן אתם מוזמנים לנסות לענות על הסקר מכאן.

התחבולן המדומיין שהוציא את כל האנשים מהשיח של מדעי החברה

אנשים יקרים שקוראים פה

אני נזקקת לעזרתכם בבעיה שמציקה לי כבר כמעט שנתיים- מאז שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה דברים שקשורים למדעי החברה.

מי מכם שמכיר את צורת הכתיבה שנכפית על האנשים שרוצים להגיד משהו במדעי החברה, יודע, שנדרש מהם לעצור את שטף הכתיבה שלהם פעמים רבות (ליברמן, 2012). כפי שמודגם בעידון רב בפסקה זו, כדי לעשות הפניה למקורות, בגוף הטקסט.

בעיני זה מכוער מאוד.

לא כיף לכתוב ככה, וגם לא כיף לקרא.

יש הטוענים שמדובר בשריד היסטורי לסדרי עולם עתיקים, לערכים וסכמות משמעות תרבותיים, שמלפני מאות רבות (שאלתיאל, 2012).

יש הטוענים שצורת כתיבה כעורה זו היא כמו הרבה נורמות אחרות שמסדירות התנהגות במרחב ציבורי: חסרת משמעות, שרירותית, אך הפכה לסדר שנשמר מכוח הדבר החברתי הזה שמשמר סדרים שרירותיים (ליברמן ,2012) (מנסה לשחזר שיעור מבוא לסוציולוגיה ומצליחה מספיק כדי שזה יזכיר לכם את אותו שיעור שאתם דווקא זוכרים טוב ממנה)

בסדר, מה שאומרים שאלתיאל וליברמן.

מה שאני רציתי להגיד, זה שלטקסט שקיימים בו רק שמות משפחה, יש אפקט מאוד מוזר.

עוד רציתי להגיד: קורפוס של ידע: ההתנהגות המתועדת הזו, שיח של אנשים שיוצרים וחושבים וכותבים זה עם זה, וזה לזה, וזה על זה-

איך זה ששמותיהם של האנשים הללו, שמתנהגים בו, נעדרים ממנו?

מכניסים רק את שמות המשפחה שלהם.

שם משפחה זה לא השם של הבנאדם. זה השם של המשפוחה שלו.

אז בסדר ששאלתיאל (שאלתיאל, 2012) אולי צודק ואין מאחורי זה משמעות או כוונה. ואולי ליברמן צודקת כשהיא מפרשת אמירה זו של שאלתיאל (ליברמן, 2012) כרמיזה לכך שרמת העוררות שהשאלה גורמת לה, תומכת בכך שמדובר בהמשך מחאתה, על כך שהאקדמיה היא יותר-מידי לא-אישית, באמצעים אחרים. שכל זה מחווה אידיוסינקרטית, לגבי שיח שבו אידיוסינקרטי זו מילה מכוערת

בסדר, וזה.

בלי קשר לטיעונים שלהם, ברור שיש לכתיבה כזו אפקט.

בכל הכתבים האלה, אין אף איש. אין אף שם של איש. רק שמות של המשפחות שלהם.

זה מוזר לי.

אם יש איזשהו שם, איזשהו איש פרטי מיוצג בכינוי פרטי, אלו מושאי המחקר, מושאי הכתיבה. בלבד.

לא-אנשים כותבים על אנשים.

בספרות דמיונית מרשים להגיד, שאם יש אפקט אז יש תחבולה. אנשים אפילו המציאו מרחב ביניים תיאורטי שבו חי המחבר המובלע. בספרות, המחבר המובלע הוא כמו מניפולטור שעושה עלינו תחבולות בשביל האפקטים, בשביל לעורר בקורא משהו כלשהו.

כמו שבספרות דמיונית אפשר להגיד את זה,

רציתי לבדוק אם אפשר להגיד את זה גם על הספרות של המדע (שהוא גם במידת מה בדיוני(דפנה, 2012)( http://www.12dakot.com/secondary/83))

והאם אפשר להשתמש בצורת החשיבה הזו על טקסטים כדי להבין את המקרה המוזר של היעדרות שמות האנשים מיצירותיהם.

ההיעדרות, כתחבולה מוזרה של כללי הכתיבה במדעי החברה.

לשם כך הייתי רוצה להתמקד, לא במניפולטור המדומיין, אלא באפקט.

ובשאלה: מה יכולה להיות המשמעות של תחבולה כזו. משמעות במובן של שימוש (לודוויג, מתישהו).

ההתמקדות והאפקט שאני מבקשת, יכולים לקרות בהנחת מרחב ביניים דמיוני-תיאורטי שבו לכל אפקט על הקורא יש קונסטרוקט תיאורטי מכונן. הוא התחבולן המדומיין, סליחה, המחבר המובלע. (ובמקרה הזה: המחבר המובלע של כללי הAPA)

כדי להתחיל לענות לעצמי,

אני יכולה לחשוב על מרחבים אחרים שבהם האנשים לא נקראים בשמות שלהם, אלא בשמות של המשפחות שלהם (שזה מוזר מאוד). כמו בבתי חולים (דר' ליברמן), בצבא (רב פקדית ליברמן). ואני גם חושבת שיש עוד מרחבים כאלה, שלא נחשבים לי כרגע.

במרחבי העשייה הללו, הכינוי הלא-אישי הוא מאוד שימושי ומובהק באפקט שלו.

מתוך כך, אני תוהה עד כמה התחבולן הדמיוני,שממציא את הAPA בכל פעם שאיש כותב לפי הכללים שלו,

עד כמה התחבולן הזה חושב שמחשבה, מחקר, יצירה, הבניית ידע, וייצוג מציאות הם דברים אובייקטיביים, בלתי אישיים. שהדיבור בהם צריך להיעשות מבלי להזכיר את שמות המדברים.

וכמה מוזר, לתייג בן אדם, לפי השם, שהמשפחה שלו כולה, נושאת.

באמת שזה פתאום מוזר מאוד.

אבל מה שחשבתי כדי להתחיל לענות לעצמי לא מספיק לי. אוף.

קוראות יקרים. אנא עיזרו לי.

אני ממש קרובה לכתוב את מטלת ההגשה הקרובה שלי באיזכור שמותיהם הפרטיים בלבד, של האנשים שכתבו את החומרים עליהם אבסס את סקירת הספרות שבה.

על כך, אענש

וזה לא יהיה לי נעים.

תודה רבה לכם, מראש. באמת.

עדיה.

נ.ב

סליחה שכתבתי הכל רק בלשון זכר.

אני אוהבת לקרא דברים שפונים לכל הקוראים בנקבה. אבל אם אני כותבת ככה אז אני לא נשמעת לי כמו עצמי. אולי כשאגדל.

בנתיים: תדמיינו בבקשה שזה באנגלית. ככה זה גם נחשב יותר יוקרתי וגם יותר יפה מגדרית.